טנק ורוד במצעד הגאווה בבירמינהגם
טנק ורוד. צילום: Les Chatfield, Flickr.

 >  >  > 

דיווחים מהמרחב המוגן - פרק ד'

משחק גמר

תמיד אמרתי שמילואים זה סוג של מכונת זמן. ברגע שנכנסתי למדים הרגשתי שאני חוזר אחורה לתקופה שהייתי צעיר, בריא ותמים יותר. חוזר לתקופה המתוקה מרירה של לפני תל אביב, לפני שידעתי מה זה לאהוב, לפני שהתחלתי להיות הבן אדם שאני היום. מאחר והניסן הדפוקה שלי נשארה אצל ללי עליתי על אוטובוס ונרדמתי עוד לפני שעלינו על כביש החוף. שעה וחצי אחר כך כבר פסעתי בשבילי בה"ד 10 מנסה להתעלם מהמבנים האפורים והמכוערים ולהתרכז בנוף האנושי הצעיר והרענן שלפני ואכן היה במה להביט. הסדירים האלו היו כל כך טריים, מתוקים, מלאי אמון, תמימים אפילו, תענוג אמיתי. 

ואז העיניים שלי נתקלו באולג - החניך התורן שלי. הוא היה קצת יותר בוגר מהשאר, והרבה פחות תמים וביישן מרוב החניכים. אולג היה בדיוק מה שחשבתי כטיפוס שלי לפני שהכושי הזה עשה לי מהפך בחיים - גבוה ורחב, בהיר וכחול עיניים, עם שמץ מבטא רוסי קליל חמוד, והעיקר - בלי שום ספקות של כן, לא, וגם נשים עושות לי את זה לפעמים. שנייה אחרי שעיני נתקלו בעיניים הכחולות הללו ידעתי שהבחור הומו מאה אחוז. לחיצת יד, חיוך, החלפת מבט מהירה ומיד שנינו ידענו בדיוק עם מי יש לנו עסק. נכון, טכנית הוא אחד החניכים והוא כאילו תחת פיקודי, אבל ברור שהוא לא עוד חייל סדיר מבולבל ואפוי למחצה כמו החניך המצוי. הוא גבר והוא יפה, והוא לגמרי בקטע של גברים. דקה אחרי שהבטתי בו דמותו של רוני שמלך על לבבי כמעט שנתיים החלה להתעמעם ולהתרחק. לחצתי את ידו, הצגתי את עצמי, כיביתי את הנייד שלי והשארתי אותו כבוי כל היום - גם בהפסקות - וכשהוא שאל אותי בסוף היום אם בא לי לבוא אליו לראות את משחק הגמר של המונדיאל אמרתי מיד כן, ושנינו ידענו בדיוק לאיזה משחק גמר הוא מתכוון.

נסענו אליו והתברר שיש לו דירה עם עוד שני שותפים נחמדים שלא מצמצו אפילו כשהוא הגיע איתי לדירה. להפתעתי התברר שהוא באמת מתכוון לצפות קודם במשחק. מי אמר שהומואים לא אוהבים כדור רגל?

בהתחלה ישבתי וצפיתי איתם, אבל אחרי המחצית התחיל להימאס לי להעמיד פנים שהמשחק הזה מעניין אותי והודיתי שאני לא כל כך אוהב כדור רגל. לאולג לא היה אכפת להניח לי להשתמש במחשב שלו, ובעוד הם מתלוננים על השעמום של המונדיאל הזה גלשתי קצת פה ושם והתעדכנתי בבלוגים החביבים עלי, תוהה בשקט לגבי סידורי השינה הנהוגים בדירה הזו.

בתום המשחק הכל התברר - השותפים של אולג ישנים יחד בחדר אחד והחדר השני עם הספה הנפתחת למיטה כפולה והמערכת הענקית עם שלושה מגדלי הדיסקים העמוסים לעייפה הוא של אולג. אנחנו מסתגרים בחדרו והוא מעמעם את האור, שם משהו שקט ורך על המערכת ומתחיל לנשק אותי, הודף אותי לאט לאט לעבר המיטה. זה הזמן להגיד לו שאני נשא, אבל במקום זה אני מחזיר לו נשיקות, פושט את חולצתו ואת חולצתי, חולץ נעלים ומרשה לעצמי לשכב על המיטה, ידי תחת עורפו וידו בתוך תחתוני. אנחנו מתקדמים מהר וברור שהוא בהחלט יודע מה הוא רוצה ואוהב.

אני משתף פעולה ושותק - אז פעם אחת אני לא אספר, מה כבר יכול להיות? העניינים מתלהטים, אנחנו כבר ערומים ואז אני נזכר שמשהו חשוב מאוד חסר. "קונדומים." אני אומר לו, "אין לי קונדומים אולג."

"בלאט, גם לי לא. לא חשוב."

"כן חשוב. חשוב מאוד."

"למה?" הוא מגחך, "אתה פוחד שיש לי איידס? אני מבטיח לך שאני בסדר, ואתה?"

כאילו באמת חזרתי להיות הטיפש שהייתי פעם התפתיתי לרגע אחד נוראי להגיד שלא, מה פתאום? ופשוט להמשיך, אבל הרגע חולף. הדפתי אותו מעלי וסיפרתי לו מה שהייתי צריך לספר עוד קודם, מיד כשהוא התחיל לנשק אותי. הוא קפא, נדהם, ואז קם מהר מהמיטה והלך לשירותים. שמעתי אותו מצחצח שיניים בהיסטריה, מקלל תוך כדי ברוסית ואחר כך פותח את הטוש. בעוד הוא מתרחץ במים לוהטים מידי (מהמקלחת שלו יצאו אדים כמו מסאונה) ומקלל ללא הרף קמתי, התלבשתי והסתלקתי מהדירה עוד לפני שהוא הספיק לצאת.

בדרך הארוכה חזרה לבסיס - הלכתי המון עד שתפסתי מונית – נזכרתי איך רוני נישק אותי כשאמרתי לו שאני נשא, אמר שזה לא חשוב ושהוא נורא מצטער. כשהגעתי לחדר שלי דבר ראשון פתחתי את הנייד ולמרות השעה המאוחרת השארתי לו הודעה שאני אוהב אותו ומתגעגע אליו רצח.

למחרת בבוקר אולג תפס אותי עוד לפני ארוחת הבוקר וניסה להתנצל. הרגעתי אותו שזה בסדר וביקשתי סליחה שלא אמרתי לו כלום לפני שהתחלנו.

הוא חייך, אמר שזה בסדר, אמרתי לו בדיוק בזמן, וניסה לברר בעדינות אם הנשיקות שלנו... "לא, זה לא מסוכן, תירגע."

"אני באמת נורא מצטער, אבל... זה היה כזה שוק, אתה נראה לגמרי בריא ו..."

"לא חשוב איך הבן אדם נראה, לא כתוב לאף אחד על המצח שהוא נשא, תבטיח לי תמיד להשתמש בקונדום אולג."

הוא נשבע שמעכשיו הוא לא יזוז בלי קונדום ושכבר מחר הוא הולך לעשות בדיקות. ביקשתי ממנו שהסוד שלי יישאר רק ביני לבינו והוא אמר לי לא לדאוג והבטיח לי שיהיה בסדר. חייכתי, אמרתי תודה והמשכתי לדאוג, אבל שמרתי את זה לעצמי. אולג חייך גם כן, טפח על שכמי לפרידה והלך לדבר עם החברים שלו על משחק הגמר הענק שהיה אתמול.

את המזגן הזה שנאתי ממבט ראשון, וככל שהעמיקה היכרותנו כך גברה שנאתי אליו. בזדוניות שטנית הוא הצליח לטווח מטחי אוויר קר ישר אל הצד השמאלי של פני, בדיוק לתוך האוזן המסכנה שלי. דבר טוב אחד היה במזגן הזה, הוא גרם לי להתגעגע למרק המהביל הזה שתושבי גוש דן נושמים כתחליף לאוויר. בסוף היום נעשה לי כל כך קר עד שנהניתי להניח לחום יולי אוגוסט  לעטוף אותי ולגרש את הקור המלאכותי מתוך עצמותיי. הבעיה שזה קרה מאוחר מידי. אחרי כמה שעות של קירור מסיבי האוזן שלי מחתה נמרצות ולא נרגעה גם למחרת, ואם לא די בכך היא גררה אחריה גם את צידו השמאלי של הגרון שהכאיב לי בכל לגימה של קפה שניסיתי ללגום בבוקר.

כשרוני התקשר בצהרים להזכיר לי לקחת את הכדורים בדיוק עסקתי בבליעתם וזה כאב, וגם העורף כאב, וגם האוזן, ובעיקר הציק לי המצפון, שלא לדבר על החשש שעשיתי שטות כשסיפרתי לאולג בגילוי לב שאני נשא. אני לא מכיר אותו והוא לא חבר שלי ולך תדע... ואם כבר מדברים על זה אז מה פתאום אתה הולך ומתנשק עם אחד שאתה אפילו לא חצי מכר שלו? מה קורה לך? לא מתאים לך להתנהג ככה חמי?  גם אם החבר שלך מניאק ואתה רוצה להחזיר לו כגמולו למה ככה, עם זר, ועוד אחד שיש לו פוביה מאיידס?

פני התלהטו מבושה כשנזכרתי איך הוא ברח למקלחת כדי לחטא את עצמו מהמגע שלי. אני מקווה שהוא לא קיבל כוויה מהמים הרותחים. "אתה נשמע מוזר." אמר רוני, "מה קרה לך?"

"כלום, סתם. לא ישנתי טוב והמזגן הזה הרס לי את הבריאות. כואבת לי קצת האוזן."

"אז תכבה אותו ותבקש טיפות אוזניים." פקד עלי רוני, "הרי כולם שם חובשים, לא?"

למה לא חשבתי על זה קודם? אני ממש טמבל.

אחרי הצהרים כיוונתי את רפפות המזגן לכיוון אחר והוקל לי מעט, ובסוף היום ביקשתי לכסניות למציצה מהרופא שהתעקש להביט בגרוני ואחר כך באוזני.

גם בחדר שלו היה מזגן דולק בעוצמות סיביריות ומיד כשהמשב הקפוא פגע בגופי התחלתי להתעטש. "אהה!" אמר הרופא והוסיף על הלכסניות והטיפות גם זילרג'י נגד אלרגיה.

ידעתם שיש דבר כזה אלרגיה למזגנים? יש, ואני כמובן לוקה בה. אם הייתי אדם הגון באמת הייתי מספר לרופא שאני נשא, אבל אני לא, אז שתקתי. הלכתי לחדר, התכרבלתי במיטה עם ספר ונרדמתי אחרי שתי שניות. זילרג'י עושה לי את זה, ואז רוני התקשר שוב ופקד עלי להגיע תוך חמש דקות לשער.

"למה, מה קורה?"

"אני קורה, ותביא ציוד ללילה." לא ממש הופתעתי כשגיליתי שהוא השיג מאי שם אופנוע שחור, גדול ורעשני. נאבקנו כמה דקות על מושב הנהג, ובסוף הוא הבין שאם הוא לא ייתן לי לנהוג הוא ייסע משם לבד וויתר.

לפי הנחיותיו נסעתי דרומה עד שהגעתי למושב קטן קצת אחרי נתניה. נכנסנו לבית ענקי בנוי למחצה שאפשר היה לגור רק במפלס אחד שלו ושם, בחדר שינה לבן ונחמד צופה על הים ניסיתי לספר לו ולא הצלחתי. הגרון בער לי וממש כאב לי להזיז את הלסת. על נשיקות אי אפשר היה אפילו לחלום. "אני לא מבין למה סבלת בשקט את המזגן הזה במשך יום שלם?" השתומם רוני, "אתה הרי יודע שזה עושה לך רע, מה עובר עליך מנחם?" 

נשכבתי על מזרון ישן ובלוי שהיה מונח על רצפת פרקט יקרה וניסיתי להבין מה עובר עלי. האם אני מנסה להעניש את עצמי או שאני סתם טיפש? שניהם כאחת כנראה.

רוני הביא לי תה וטוסט, הפציר בי לאכול ואחרי שנואש מהתיאבון הירוד שלי נשכב לצידי, כרך את ידיו סביבי ושאל מה פשר ההודעה המוזרה שהשארתי לו אתמול במשיבון. משכתי כתפיים ושתקתי.

רוני נאנח רכות והתחיל לנשק אותי על הצוואר, והחזה והפטמות, יורד לאט לאט לכיוון הבטן. "שים לב שאני לא שואל איפה היית אתמול." ציין רגע לפני שהחל לטפל בכישרון רב בזין שלי שלמרבה המזל אין לו שום נקיפות מצפון. הוא מילא יפה את הקונדום ועמד במשימה מעל ומעבר למצופה.

"דווקא מוצא חן בעיני כשאתה שקט ופסיבי כזה." הצטחק אחר כך, "זה לא שאני חוקר אותך, אני רק שואל את עצמי איזה דבר נוראי עשית אתמול בלילה."

"אני לא שואל על סיסי אז אל תשאל אותי על אתמול."

"אל תשאל ואל תספר. זה הולך להיות הקו שלנו מעכשיו?"

"למה לא? אם זה טוב לצבא האמריקאי אז למה לא לנו?"

"אתה אולי שותק חמי, אבל הגוף שלך מדבר פולנית שוטפת." צחק רוני.

ניסיתי להגיד משהו, אבל ברגע שפתחתי את הפה אוזני שלחה דקירה מכאיבה שפילחה את לסתי והשתיקה אותי.

"לפחות נהנית?"

עשיתי לא עם הראש, משכתי אותו אלי, הנחתי ראש על בטנו החלקלקה ושאלתי אותו למי שייך הבית המשונה הזה.

"פעם הוא היה שייך לזוג מאוהב שרצה לבנות יחד את בית חלומותיו, אבל תוך כדי בנית הבית הם התחילו לריב ובסוף נפרדו. הבית הזה הוא מצבה לאהבה שנגמרה." התפייט רוני.

"וואלה?" אמרתי בלגלוג הוא גיחך וסיפר שבעל הבית הוא בן דוד שלו שתלאות הבניה גרמו לו להיפרד מאשתו.

"אחרי הגירושין הוא נסע להתאוורר בחו"ל ונתן לי את המפתח כדי שאני אקפוץ לפה מידי פעם לבדוק שהכל בסדר. תראה את הסלון, אין מרצפות, אבל יש מסך פלזמה ענק. תראה את החדר עבודה, מחשב כזה משוכלל מונח על שולחן פורמייקה מימי איכה." הוא התיישב על הכיסא, הדליק את המחשב ותוך שנייה נכנס לבלוג שלי וקרא על מעללי עם אולג. "הבן זונה הזה." סינן לעצמו בכעס.

"כן, זה היה די מפדח איך שהוא הלך לקרצף את עצמו ברגע שאמרתי לו שאני נשא."

"לא לזה התכוונתי, התכוונתי שהוא בן זונה כי הוא נישק אותך. ואתה, למה לא סיפרת לו מיד?"

"כי גם אני בן זונה."

"בהחלט." הוא דחף אותי חזרה לחדר השינה, הודף אותי אל המזרון והסתער עלי, אבל הפסיק כשראה שאני מתקשה לשתף פעולה.

"אתה באמת לא מרגיש טוב מנחם?"

"באמת. נדמה לי שיש לי חום. נורא כואב לי הראש והאוזן והגרון, ואני מרגיש רע שבכלל... אתה יודע, שבכלל... שעשיתי דבר כזה טיפשי. אני חרא רוני."

רוני חיבק אותי ואמר שזה בסדר, שהוא לא מצפה שמעכשיו עד סוף ימי אסתכל רק עליו ואתנזר מכל הגברים האחרים בעולם."

"באמת?" נדהמתי מהשינוי שחל בו, "אתה בטוח?"

"אההה... כן, די בטוח."

"וגם אני צריך להגיד לך אותו דבר בתמורה?"

"כן, זה היה יכול להיות נחמד."

"היית מת!" הוא פרץ בצחוק לשמע תשובתי וסיפר לי על הוויכוח הענקי שהתפתח במחלקה שלו סביב מצעד הגאווה בירושלים ואיך הוא התאפק ולא אמר כלום למרות שבא לו להכניס לכל הצבועים המסריחים האלה ש...

"ומה אתה חושב חמי? צריך לצעוד או לא?"

"לא יודע. כן ולא. אני מקווה שהם יצעדו, אבל אני לא אוהב מצעדים. אני שונא צפיפות."

"אני יודע חמוד, אבל אתה לא חושב שחשוב שנפגין את הנוכחות שלנו ולא נוותר לחשוכים האלו ש..." נראיתי כל כך מופתע מהנאום שלו עד שהוא הפסיק באמצע המשפט ופרץ בצחוק. "בסדר, אני יודע שפעם לא דברתי ככה, אבל סיסי פתח לי את הראש, הוא הראה לי ספרים ומאמרים ודיבר איתי הרבה על תרבות קווירית חמי, ותדע לך..."

דקירת קנאה פלחה אותי לשמע דברי ההתלהבות שלו מסיסי המאוס. "תרבות קווירית? ואני חשבתי שרק הזדיינתם כל הזמן."

"ממש לא. מה פתאום? אולי התלטפנו קצת פה ושם כשהיינו טיפה מסטולים, אבל הוא יודע שאני אוהב רק אותך, והאמת שהוא מת לפגוש אותך סוף סוף."

"אני לא מת לפגוש אותו."

"כי אתה סתם חנון פולני פחדן."

"בסדר, שיהיה." עצמתי עיניים וביקשתי אקמול. הוא הביא לי כדור וכוס מים, חיבק אותי והמשיך לספר לי על מה שלמד מסיסי.

למרבה המזל הכדור שיפר את הרגשתי ואחרי שהרגשתי קצת יותר טוב עשינו שוב אהבה ואז הוא נרדם, מחייך ואני התגנבתי למחשב, בדקתי מיילים, עדכנתי את הבלוג שלי וחזרתי לזרועותיו.

ברגע שאני חוזר הביתה אני מתחיל לחפש חומר על תרבות קווירית. 

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...