>  >  > 

ימי התום

''הגענו לשלב הזה כבר?''
''איזה שלב?''
''השלב שבו את מספרת לי סוף סוף איך זה קרה.''
ישבתי בלי לומר מילה, פשוט בהיתי בה, העיניים שלי חקרו כל תו ותו בפניה, אולי ביקשתי אישור, אישור לספר לה סוף סוף את מה שהיא כל כך רצתה לשמוע ואני כל כך רציתי להוציא ממני החוצה, כל כך הרבה זמן שמרתי את זה בפנים, מסרבת לתת לזה לצאת, מסרבת לתת לזה מוחשיות, כאילו שאם אוציא את המילים האלה החוצה הן יקבלו נפח יותר גדול ממה שהן היו בתוכי.
הכרתי אותה לפני חודש, אולי קצת יותר... שירי, חברה טובה שלי התקשרה אליי ושאלה אם אני רוצה ללכת איתה למשחק כדורסל של המאמנת שלה לשעבר, הסכמתי כי לא היה לי יותר מדי מה לעשות. אחר כך היא הודיעה לי שעוד חברה שלה מגיעה ושהיא תאסוף אותי קודם.
אז היא אספה אותי ונסענו אליה וכשחיכינו לה באוטו שירי אמרה: ''היא כוסית... אבל את לא תחשבי שהיא כוסית כי היא נמוכה.''
''מה הבעיה עם נמוכות? הן לא יכולות להיות כוסיות?''
''לא, אבל בדרך כלל כוסית זו מישהי שהכל מתאים כמו שצריך, החזה, התחת... היא פשוט כוסית. העיניים שלה...''
''הבנתי...'' אמרתי ותוך כדי הסתכלתי עליה מגיעה לכיוון האוטו ולפני שהיא הספיקה להיכנס הוספתי ''לא כל כך כוסית,'' ומרב כל הפעמים שהמילה הזאת נאמרה בדקה האחרונה היא התחילה להישמע לי מוזר.
''היי, מי את?''
''דנה, ואת?''
''נועה... נעים מאוד'' היא אמרה בחיוך ואני לא הגבתי.
התחלנו לנסוע לכיוון המשחק, משהו בנוכחות שלה היה חזק מאוד כי הרגשתי שהיא מאוד קרובה אליי, כשהיא בעצם ישבה רחוק ממני.
ואיכשהו ככל שעבר הזמן היא נראתה לי יותר ויותר טוב ממה שראיתי בהתחלה, העיניים שלה בהחלט שיחקו תפקיד.
הירוק שבעיניה התחבר באופן מושלם לחיוך השובבי שלה.
כל המשחק הגנבנו מבטים אחת לשנייה, ניסיתי להסוות אותם בכך שהסתכלתי על השחקנים, אבל קצת קשה להסתכל לכיוון אחד כשהמשחק מתנהל לכיוון השני.
היא כנראה הבינה כי באותו יום קיבלתי הצעת חברות בפייסבוק, ממנה.
ומשם זה פשוט סחף אותנו, אמנם לא קרה שום דבר פיזי אבל שעות רבות מול המחשב ובטלפון עשו את שלהן.
''אני מבינה שלא?''
''מה?'' חזרתי למציאות הנוכחית.
''שעוד לא הגיע הרגע?''
''אני חושבת שכן...''
''באמת?'' היא ניסתה להסתיר את ההתרגשות אבל לא כל כך הצליחה.
''כמו שסיפרתי לך זה קרה לפני שלוש שנים, בדיוק שלוש שנים לפני חודש, כשאנחנו הכרנו... זו הייתה יד הגורל ויד האינטרנט כאחד.
אני באותה תקופה רציתי כל דבר שזז, לא ידעתי עד אז מה היא אהבה אמיתית ולכן לא הייתה לי בעיה לעבור הלאה אחרי שמשהו נגמר. ניסיתי את מזלי עם ארבע או חמש בנות שהיו בחבר'ה אם אפשר היה לקרוא לזה ככה אז...
כשרציתי את עמית הבחנתי בה בפעם הראשונה, אפילו רציתי שהיא תעוף לי מהעיניים. היא ישבה ליד עמית ואני רציתי לשבת לידה באותו משחק. אפילו סיננתי לחברה הכי טובה שלי ''מי זאת? שתלך משם כבר... היא רק מפריעה.''
זה מצחיק, כי לא ידעתי באותה תקופה שהיא באמת תלך ואני רק ארצה שהיא תישאר, אירוני משהו.
''רגע, היא הכירה אותך כבר?'' נועה קטעה אותי
''לא'' המשכתי, ''היא לא הכירה אותי, אפילו לא ידעתי את השם שלה. הכרנו דרך המשחק 'יניב' באינטרנט, מכירה את המשחק?''
היא הנהנה לאות אישור.
''אז באותה תקופה כולנו הינו משחקות בזה, שעות, אחת נגד השנייה ונגד שחקנים אקראיים. ואז שיחקתי נגד מישהי שהכינוי שלה היה 'צליל', הנחתי כבר אז שזה בגלל השם שלה. ואז מישהי אחרת נכנסה לחדר, הכינוי שלה היה זוהר ושתיהן התחילו לדבר ביניהן בעוד אני וצליל משחקות.
באיזשהו שלב התעצבנתי כי זה רק גרם למשחק להיות איטי, אבל משהו לא נתן לי לצאת משם.
המשכתי לשחק ולקרוא את השיחה שלהן בו זמנית.
הן המשיכו לדבר על מרכז למתמטיקה שהן הולכות אליו לקראת הבגרות, מרכז שיש אותו רק בשתי ערים. בעיר שלי ובחיפה.
העדפתי לא לשאול כלום ולהמשיך לשחק, אבל אחרי שהן העלו את הנושא שוב, הייתי חייבת לשאול
''מתמטיקל? אתן מיבנה?''
''כן'' אותה זוהר ענתה לי.
''איזו שכבה אתן?''
''יוד-אלף, ואת?''
''יוד-בית.''
וככל שנמשכה השיחה ביני לבין אותה זוהר, רק הצלבנו אנשים שאנחנו מכירות ומסתבר שאנחנו הולכות לאותם המקומות. מהר מאוד עברנו למסנג'ר ובתמונת תצוגה שלה, זיהיתי אותה וחייכתי שזאת הייתה אותה אחת לא מוכרת שרציתי להעיף מאותו מקום.
באותו רגע לא ידעתי מה תגרום אותה התכתבות תמימה והמעבר למסנג'ר.
''ואיך זה התפתח?'' העיניים של נועה נעצו בי את הירוק שלהן,
''איך? מילים... רק מילים יכולות ליצור משהו כל כך עמוק.''
''ומה? רק התכתבתן כל היום? לא נפגשתן?''
''בהתחלה התכתבנו הרבה... הרבה מאוד. היו בנינו פלרטוטים כל כך תמימים שרק היום אני יכולה להבין שאלו היו פלרטוטים, כשאז לא העליתי בדעתי. התערבנו בנינו מי מחבקת יותר טוב, רק כדי לגרות אחת את השנייה ולגרור מזה חיבוק.
ערב אחד קבענו להיפגש, זה היה יום שישי. הבית שלה היה רחוק מהבית שלי רק בכמה דקות הליכה ונפגשנו באמצע. ישבנו באיזה ספסל והתחלנו לדבר וזה נמשך כמה שעות... הייתי בטוחה שהיא סטרייטית אפילו הצעתי לשדך לה מישהו.
באותו הערב היה גם יום הולדת לחברה מאוד טובה שלי, והרגשתי אכזבה שהייתי צריכה לסיים את הפגישה עם זוהר, אז משכתי את זה עוד ועוד עד שכבר לא היה נעים... אז הצעתי לזוהר שאני אלווה אותה הביתה ואז... ואז החיבוק המיוחל קרה.''
''ואיך זה הרגיש?''
''איך זה הרגיש...? כשהידיים שלי נחו עליה הלב שלי החסיר פעימה. עטפתי אותה, את כולה ובאותה הנשימה הסנפתי את הריח שלה, הריח הכל כך טוב שלה. שלימים התמכרתי אליו לגמרי. שקעתי במקום הזה שבין הכתף לצוואר ופשוט לא חשבתי על כלום... החיבוק הזה נמשך קרוב ל-עשר דקות. תחשבי מה זה לעמוד עשר דקות ברחוב ולחבק מישהו שרק באותו ערב פגשת בפעם הראשונה כפגישה אמיתית ולא כדרך אגב...''
''ואיך היא הרגישה?''
''אני לא יכולה לדעת איך היא הרגישה, אני רק יכולה להגיד לך שהיא ביקשה עוד חיבוק ובאותו הערב לא הפסקנו להתכתב בהודעות בטלפון.''
נשמתי עמוק, קשה לי להיזכר בזה. קשה ומשחרר כאחד. היום הוא יום ההולדת שלה. יום הולדת-20 שלה ומדהים לראות איפה הייתי לפני שלוש שנים ואיפה אני היום.
לפני שלוש שנים, כשהיא הייתה בת-17 באתי אליה בשתיים-עשרה בלילה בדיוק, קניתי לה בקבוק קולה שכתבתי עליו הקדשה עם טוש לא מחיק ודובי חמוד של כלב (כי היא כל כך אוהבת כלבים... ). קראנו לכלב בופור כי בדיוק יצא הסרט הזה, ואת הבקבוק קולה שתינו ביחד וכשנגמר היא שמרה אותו במגירה שלה יחד עם כל המכתבים שלי.
והיום, היום היא עם החברה שלה ואני מספרת את הסיפור הזה כשהיא מזמן כבר שכחה.
נועה הבחינה ששקעתי במחשבות שלי ולא ידעה איך להתנהג, ראיתי איך היא רוצה להגיד משהו ומפסיקה.
''אני בסדר...'' שלחתי לה מסר של הרגעה.
''רוצה שנמשיך בפעם אחרת?''
''לא, כבר התחלתי... מה זה משנה?''
האמת היא שזה כן משנה, כי אני שונאת את עצמי שעדיין אני נזכרת, עדיין מחזירה לעצמי את אותן תחושות כמו שהרגשתי באותו ערב. אני מרשה לעצמי רק פעם בשנה וזה ביום ההולדת שלה.
''אני וזוהר חווינו חודשיים של אהבה. יום –יום היינו ביחד... אם זה התחיל בבוקר כשהיא הבריזה מבית ספר כדי לבוא אליי ואני שיקרתי לאימא שזו חברה מהלימודים שבאה לעזור לי עם הבגרויות, כשבעצם היינו מתנשקות כל הזמן הזה ולא באמת לומדות. לא מספיק שהיא הייתה שיכבה מתחתיי היא גם לא למדה בבית ספר שלי. זה היה ממשיך גם בערב שהינו יושבות בבית קפה שהיה קרוב לשתינו ואז היינו חותכות אליי, מתנשקות, עושות אהבה ולבסוף נרדמות. היינו קמות בבוקר והייתי מלווה אותה עד הבית וחוזרת.
ערב אחד הלכנו לאכול פיצה ליד הים. אני, זוהר ועוד חברה ממש טובה שלי.
אחרי הפיצה, זוהר הציעה שנלך לים, אז הלכנו... אני בחיים לא סירבתי לזוהר. כל דבר שהיא רצתה עשיתי.
באותו הזמן, כשאותה חברה ישבה בספסלים, אני וזוהר ירדנו לחוף, קרוב לקו המים. מסתכלות על השחור הזה שנקרא ים, איך הוא מתקרב אלינו והולך... התחבקנו בלי סוף. אחרי כמה זמן שהתחבקנו הסתכלנו לצדדים ווידאנו שאין אף אחד והתנשקנו...
ושוב התחבקנו, חיבקתי אותה מאחורה... ''אני אוהבת אותך!!!!!!'' היא צעקה אל תוך הים, חייכתי וצעקתי חזרה ''אני אוהבת אותך!!!!!!!'' נישקתי אותה וחזרנו.
בטקס סיום של י''ב היא הגיעה גם, באמצע הטקס עזבתי את כל בני המחזור שלי והלכתי אליה. היא ישבה מאחורה עם עוד כמה חברים שלה שבאו לראות את הטקס וקראתי לה.
ישבנו על חומת בטון מאחורי כל המושבים וחיבקתי אותה, לא היה איכפת לי שכל מיני אנשים נעצו עיניים, לא היה איכפת לי שאימא שלי בקהל והיא יכולה לראות. הייתי על גג העולם.
ישבנו מחובקות והחזקנו ידיים.
''את לא נורמאלית'' היא אמרה לי.
''ככה יותר כיף לי להעביר את טקס הסיום, מאשר לשבת שם'' אמרתי והצבעתי על הכיתה שלי.
בדיעבד, זוהר סיפרה לי שבאותו הרגע של טקס הסיום שלי היא הבינה כמה היא מאוהבת בי.
''נו... אז אם היה לכן כל כך טוב, איך זה נגמר?'' נועה שאלה ובעצם הזכירה לי שגם היא שם ולא רק אני וזוהר.
''כנראה שבאותו ערב בטקס הסיום, כמה ילדים מהשכבה שלה ראו אותנו והתחילו לרוץ שמועות. לזוהר הייתה בגרות בפיזיקה והיא הלכה לבית ספר ונחשפה לשמועות האלה. כשהיא חזרה היא כבר התכנסה בתוך עצמה ולא ענתה לי לטלפונים. באתי אליה עד הבית בתירוץ שאני רוצה ספר שהשאלתי לה, והיא הייתה כל כך קרה... הבנתי מה קורה לה, מה עובר עליה. חיבקתי אותה והתחלתי לבכות. הסתובבתי ממנה והרגשתי איך העיניים שלה שורפות אותי והלכתי...
היא דיברה איתי אחרי כמה זמן ואמרה שהיא כתבה לי מכתב.
כמה ימים אחר כך היא באה אליי, שתינו ידענו שאנחנו עומדות להיפרד באופן רשמי, אם זה לא היה ברור עדיין... קראתי את המכתב שלה ושתינו בכינו.
התנשקנו ובכינו... שכבנו ובכינו. נגעתי בה כי חשבתי שזו הפעם האחרונה שאני נוגעת בה, הרגשתי אותה, ניגבתי לה את הדמעות. לא הפסקתי לנשק אותה, כל נשיקה יותר כואבת מהקודמת ובכל זאת לא הפסקתי.''
ראיתי שלנועה ירדה דמעה, ספק אם מהזדהות ספק אם מהסיפור עצמו.
''מה את בוכה? רוצה מכות?''
''סתם... אסור?''
''כן''
''אז זהו? ככה זה נגמר?''
''לא, את האמת? היינו חודשיים יחד באופן רשמי, אבל כל כך הרבה פעמים נפלנו לאותן הרגשות האלה ונפגשנו, וקרו דברים שהצטערנו עליהם אחר כך ובכל זאת לא למדנו מהטעויות.''
''כמה זמן זה נמשך?''
''קרוב לשמונה חודשים ואז היא הכירה את הנוכחית שלה וזאת הייתה אהבה גדולה שלה. משהו שלא יכולתי להכיל. נפלתי לחור השחור שלי. כמובן שאחרי שנה אני וזוהר מצאנו את עצמו שוב פעם בקשר וגם הוא נגמר אחרי חודשיים... ואחרי כמה חודשים שוב קשר ששוב נגמר אחרי חודשיים.''
התחלתי לצחוק ''כנראה שזה הזמן שלוקח לקשר שלנו להבין שלא ילך לו, לא משנה באיזו וריאציה אנחנו מנסות... כנראה שאחרי חודשיים הוא כבר פג תוקף...''
''זה באמת מצחיק'' הסכימה איתי נועה.
''פג תוקף... '' מלמלתי לעצמי.
''אז זהו?'' וידאה נועה שלא שכחתי דבר.
''כן, זהו... זה הסיפור הגדול. שנלך?''
נועה ואני קמנו מהחול וניערנו אותו מאיתנו, זה היה באותו חוף, אותו חוף שלפני שלוש שנים התגאינו בצרחות באהבה שלנו, אותה אהבה שאני משאירה איתי עכשיו, כאן, באותו חוף.


מזל טוב. היכן שלא תהיי... עם מי שלא תהיי.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...