>  >  > 

צנזורה

כמה פשוט לערוך. לשנות, לשפר. לשפץ. לא להתפשר.
ולמעשה לא להעז.
כמה פשוט לשתוק. לא ללכלך, לענות, להבליג, להיות הטוב.
ולמעשה להיעלם.
ככל שאני חושב יותר מה להגיד או לכתוב או ליצור,
אני מגלה כי הצנזור הפנימי שלי כבר מקדים אותי כמה וכמה שורות לפני.
הוא מספר לי שזה מגוחך, מיותר, מתנשא ולא מתאים.
הוא מספר לי שאני מכביד על אנשים, פתטי ומעיק.
הוא מספר לי את המילים הכי נוראיות שמעולם לא שמעתי מאיש, מלבד מעצמי.
ואולי מעוד מישהי, ששתלה אותם בתוכי.
הוא מגיב אלי לפני שאני מבין ומודיע לי שיש לפנינו בור שחור ומפחיד שכדאי ורצוי שמיד נמלא וכמה שיותר מהר.
בשכבות של משככי כאבים ומכהי זיכרונות, בתמונות אגו מעוותת ודימוי עצמי שבור ומרוסק.
הוא מספר לי שאני קטן ורק הצל שלי גדול.
וזו טעות, רמייה ואשליה. ושכל שנייה מישהו יבוא ועתיד לעלות על זה.
למזלי באור היום, הצללים לא בורחים לי כמעט מחוץ לראש.
רק כשאני עם עצמי, מניח את האפוד שסוגר אותם בתוכי,
הם עפים ומשתלטים על חלל האוויר, על האוויר בחדר ועל החדר של ליבי ומוחי.
ושם הם לא נותנים לי להיות, כי הם שם, הם אני.
כמה פשוט לנתח למוות ולא להעז לפרסם.
וכמה קולות של ביקורת יש כנגד כל אמירה שמעזה כבר לצאת.
וכמה כעס יש מול העולם,
אבל לא העולם הוא זה שתוקף אותי.
אני הוא זה שתוקף את העולם בתוכי.
לא מעז להביט במראה, אז מחפש את המראה בהם. לא בי.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...