>  >  > 

אפולו

ראיתיו צועד על הים
עולה מתוך משברים,
מיתמר מעל הגלים,
ענק ונאצל
וראשו נוגע בשמים,
שערו זהב גולש עד מותניו
חלק וזוהר כאור אלוהים
לבושו לבן
גולש מכתפיו
לאורך כל גופו המרהיב
יורד עד ברכיו
וקפליו כגלי תקווה
והוא מושיט אלי את זרועותיו,
מציע לי נחמה ומזור
ואני כמה להגיע אליו,
לאחוז בשולי בגדו,
לכרוע אפיים ארצה למרגלותיו,
לחוש את זרועותיו המחבקות אותי,
מושכות אותי אליו
לחיבוק של אהבה אינסופית,
לנשק את ידיו
המונחות בברכה על ראשי
ואני זועק אליו: אחי שלי! אחי!
והמון גלים מפרידים בינינו
ושמים קודרים יורים בי ברקים
של אש שורפת,
אחי שלי! אחי!
והגלים מאיימים לנפצני אל סלעי קיומי
והרוח שואגת,
מייחלת להשליכני אל קצוות תבל
ונפשי הנמוגה כאד
מאיימת לפורר את כולי לשברי שברים,
אחי! אחי שלי!
זעקתי נבלעת בהמיית הרוח,
בקול ניפוץ הגלים אל חומת החוף,
בצלצולי הייאוש באוזניי שלי,
ואני מתפורר על החול,
נושא עיניים כלות אל התקווה,
אל נקודת האור היחידה של חיי,
חש את התבוסה,
את הכיליון,
את ההחמצה,
את התשוקה שאין שיעור לה
ואין לה גבולות
להגיע,
לגעת,
לאהוב,
ואני שולח את זעקתי
זעקת הייאוש
אל הדמות הלבנה השולחת אלי את זרועותיה
באהבת אמת
אותה לא אוכל להגשים.
מה לי עולם?
מה לי בית?
מה לי גוף?
מה לי חיים?
הכול נגוז,
עולה בעשן כזיכרון
של אור נר שכבה
ומה שנותר
הוא רק חומת ההפרדה
בינו לביני,
חומה עבה ואדירה
שראשה עטור בכתר
של תלתלי תיל,
ויתדות ברזל חדות,
סביבה מהלכת אש שחורה מעכלת
הפורצת מפיות כל יצורי הבלהה
של תחתיות הגיהנום
שם אני חי.
והנה גופי מונח על החול
כערימת דומן
בה תולעים ורימות ימלכו
והנה נשמתי פורחת
שולחת יד ענוגה ורוטטת מבכי עצור
אל חוט הכסף הקושר אותי אליה
במטרה לנתקו,
הנה פתח האימה של תחתיות ממלכות האופל
מצטייר מולי,
שולח את פיתוייו לזרזני לבוא
וכל שעלי לעשות
הוא אך לעצום את עיניי,
לשכוח את אחי הזהוב
הממתין בגלי הים,
להימלט מזיכרון תחושת התקווה
ולהתמכר אל האבדון הממתין לי
בחיבוק של קרח וחידלון.
אך שביב נוצץ אחד של אור נותר
לפני היבלעו בעלטת הסופה המשתוללת,
אך שביב זעיר
המהבהב מול עיניי
ואני נאחז בו בכל כוחי,
מתרפק עליו כאל מעיין נעורים,
כאילו היה זה
המסמר האחרון
מכל עולמי הנשבר
שעדיין מאחה את הקרעים
ואני נצמד אליו בחירוף נפש,
גורר את גופי הכבד מנשוא
ונתלה עליו,
ללא נשימה,
ללא תחושה,
דמי זורם ונספג בחול,
דם לבי מתפוגג אל המים
ועיניו של אפולו מלוות אותי,
זרועותיו עדיין פרושות,
חיוכו עדיין מזמין,
ואני מתרומם זב דם,
מרוסק איברים ונפש,
צל אדם מתפוגג
וצועד בכל כוחי אל תוך גלי הענק,
אל לב הסערה,
אל יקוד מחולות הברקים ונפץ הרעמים,
אל לב החושך.
אחי שלי! אחי!
אהובי!
וזרועותיו נפרשות לקראתי
וחום גופו מפשיר את לבי הקפוא
נוגע בנגיעות של יקוד אהבה בנפשי הכבויה
ומאיר בה את עובר התקווה
שכבר נדם
ואני מגיע אליו – שבר כלי
והוא מקומם אותי אל תוך זרועותיו,
מחבקני אל חיק אהבתו,
מרפה את שריריי המכווצים
מלטף ממני את כאביי
מנשקני על פי
ומשיב בי את נשמתי
שבשארית כוחותיה
אוחזת עדיין בשני קצוות החוט,
חוט הכסף,
רגע לפני הימלטותה אל מעבר לתודעה
להימוג אל תוך ערפל האלוהים.
אחי!
אחי שלי!
אהובי!
חיי!
אני בוכה בזרועותיו,
ממלא את הים בים דמעותיי,
ממליח את מלחיו במליחותי שלי,
מוסיף את גליי לגליו,
מעצים את סערותיו בסערותיי,
ומתבונן בעיניי העיוורות
שאינן רוצות לזכור
ולא לחוות
אל דמותו ההולכת ומתפוגגת של אהובי,
של משאת נפשי,
של עצמי ובשרי,
שיערו הזהוב נעלם בנצנוץ האור על פני המים,
בגדו הלבן מתאחד עם קצף הגלים,
גופו המרהיב נעשה ים
ורוחו, רוח האלוהים שבו
מתאחדת עם לב הסערה
ומשלחת ברקים של אש יוקדת
אל לבי,
אל נפשי,
אל נשמתי,
עוטפת אותי באהבת אין-קץ
של מהות החיים
ואני ניצב על החוף
מביט אל לב הים הכחול,
חש את ליחוך המים בקרסוליי
ואני מחייך
ודמעותיי נוטפות שותקות
אחת אחת,
מרטיבות את החול לרגליי
ונבלעות אל מסתרי היקום.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...