>  >  > 

הפלגה

מפשיט אותו.
מביט אל מערומיו
ואיני ניחם,
שולח יד
ואיני חש,
ממקד מבט
ואני נודד:
הנה נווה-מדבר מתמיר את דקליו,
הנה אורחות ישימון
מזמרות שירי קדמונים,
הנה מעיין מפכה ומימיו מתוקים מדבש,
מרירים מלענה,
ונתיב שאבק כיסהו
אוחז בתשוקתי ומכוונני
בברק לובן אבני השפה.
ועם ליל, בעת צניחת הכוכבים,
כאשר אדי האדמה נושקים לרסיסי ערפל –
אני חי.

שולח יד ומפשיט את מערומיו,
נובר כעיוור אל תוך חמוקיו,
מגשש ברעד ובגניחה,
כטובע האוחז ברפסודת קש,
חומק באישון ליל אל לב מעבורת
הנעה כצל מכאן לאי-אן?
אני הספן ואני הנוסע,
אני החותר ואני הנווט,
מאהיל בידי על עיניי
ומביט.
לאן?
מדוע?
קרעי מחשבות מתמרים.
אתן את נפשי לפילוח גליו,
לאותה שריטה עמוקה בקרום השלמות
ובנדודיי אלה –
אני חי.

מלבינות עצמות אל נוכח אור סהר
ומרקם של שרירים הולך וגדל,
איברים נבראים,
צומחים כזיק אור,
נמלאים,
מלאים,
ניגרים כאשד,
נשברים אל סלעיי
וזרם חשמל מתנפץ,
מניע,
מגביה,
מתיז אורותיו,
נובע מתוך היגון והלובן
אל חיק האדום גורר נצוצותיו.
וגשם זלעפות ניתח על מפרש חיינו,
מפלס סדקים בסלעי הגרניט
ובנפול הטיפות הרותחות
אני יודע –
אני חי.

ואז לפתע הס!
קולות הלילה והדם נדמוּ.
ידו נשלחת אל עורפי לחבקני,
הלמות לבו נשזרת בשברוני,
רגליו נכרכות סביב מותניי
להבליע אותי במרקם לבּתוֹ.
ואני מהביל אל האופק,
משתנק לחיוורון ראשון
המפצח את עלטת הלילה.
ואני עדיין נודד
ואין לי מנוח
ועור חדש מכסה על פצעים,
מביט לעברו,
אל מערומיו הנשגבים,
אל מתאר אורו הזוהר כפלא
למלא חללי עולם
ומתוך חדוות החיים ופריחתם –
אני מת.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...