>  >  > 

מה כבד וכואב מחיר החופש!

יש צלקות שלעולם אינן ניתנות להסרה. אפשר לנסות להסתירן, אבל הן קיימות, מציקות ותמיד מזכירות דברים שאי אפשר לשכוח.

אני כבר לא צעיר, תמיד חשתי בוגר וכשחגגתי ארבעים המשכתי להרגיש אותו דבר. אני אדם די רגיל, מקריח, גברי ודי שעיר, עם ''ר'' טיפוסית ומבטא קל (במיוחד כשאני כועס או מתרגש) שאני לא מצליח להשתחרר ממנו. בינתיים הספקתי להתחתן ואז להתגרש אחרי מלחמת עולם עם גרושתי, שהיא בעצם לא אדם רע כל-כך. לדעתי, היא עדיין אוהבת אותי. היא כל-כך נפגעה והחליטה לא להקל עליי. יש לנו שני ילדים מקסימים. הם אוצרי, מקור אושרי ושמחתי. אני מגדל אותם בעצמי באהבה רבה והם אצלי מתוך בחירה ומשום שהם קשורים אליי יותר מאשר אל אימם.
כיום אני בעל תפקיד בכיר בחברה פיננסית מהגדולות בארץ. חשבונות הבנק שלי מדושנים ומלאים, יש ברשותי דירת-גג בבניין בליבה של שכונה יוקרתית בצפון תל אביב ובכל זאת, עדיין לא מצאתי את אושרי. בעצם, מצאתי אותו אבל בחרתי לנטוש אותו ולהשאיר אותו רחוק מאחור, באותו לילה אביבי, אפוף ריח פרחי יסמין וניחוח הוורדים המיוחדים שטיפחה אימי בחצר ביתנו. אז נטשתי את אהובי בטהרן, מבלי שיכולנו להיפרד, מבלי שנוכל לראות עוד זה את זה. בלבי אני יודע כי לעולם לא אוכל להיות מאושר כמו אז.

כמה ימים לפני שחגגתי 17, הגיע צו שעל פיו נצטוויתי להתגייס לצבא המהפכה. אבי, סוחר בדים בשוק העצום של טהרן, התפרנס בכבוד, אך מעולם לא היה אמיד. למרות זאת, בתוך שעות הוא הצליח לגייס מכל קרוביו וידידיו סכום כסף נכבד כדי להבריח אותי אל מחוץ לגבולות אירן, הרחק מזרועותיו האימתניות של צבא המהפכה. כבר בלילה שלמחרת הגעת הצו, הקיש על דלתנו בחור מוסלמי. הוא בחן את הציוד שבידי והורה לי להשאיר את רובו בבית. את המעט שנותר דחסנו לתרמיל לא גדול. אמי התבוננה מהצד, מתאפקת בכל כוחה שלא לבכות אך כשאבי חיבק אותי, דמעות בעיניו, כמו גם בעיני אחיותיי ובעיני אחי הצעיר ממני בעשר שנים נפלה אמי על צווארי ופרצה בבכי, מנסה בכל כוחה להחניק את כאבה. אסור שהשכנים יידעו, אסור שדבר בריחתי יתגלה בטרם אחצה את הגבול לפקיסטן. הועברתי במכונית לבית. היו שם עוד תריסר צעירים יהודים כמוני, את רובם לא הכרתי. הורו לנו לשתוק וכך החל המסע לעבר הגבול, שארך כשבוע במשאית, כאשר אנו מתקדמים בלילות ובמשך הימים מסתירים אותנו שומרנו בבתים שהוכנו לשם כך מראש. נצטווינו לא לשוחח בינינו עד שנעבור את הגבול. כך עברנו בשתיקה בדרכים הצדדיות, הרחק מעיניהם של המשמרות. לא היה לי אכפת. גם לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד. ככל שהתרחקנו מטהרן הלך צל כבד ושחור וכיסה את ליבי. צל, שגם כיום, יותר מעשרים שנה מאז, אני לא מצליח לסלק והוא ממשיך להעיב על חיי. לא מצליח לעבור הלאה. הוא רק הולך ומחריף ומדגיש את תחושת ההחמצה של אהבה עצומה ואדירה בעוצמתה, זו שנותרה שם, בליבו של בהזאד, אהוב לבי לנצח נצחים, לעולמי עד, לתמיד! הייתי רק בן 13 כשהכרנו. מאותו רגע ועד שהוברחתי מטהרן היינו נפגשים בסתר מידי יום, מתגנבים אל פינה נסתרת במרתף בית הוריו ושם אוהבים זה את זה באמת ובתמים. אהבת נעורים זכה וטהורה.

ישבנו כך חבורת צעירים, כולם כמוני נקרעו ממשפחותיהם, נאלצו לעזוב את ביתם ונמלטו מזוועות המלחמה הארוכה והמיותרת, גם הם כואבים את פרידתם, גם בלבם מקנן הפחד מה יהיה אם ניתפס? האם נוסגר? האם לא נוכל לעבור את הגבול? איך נגיע לארץ ישראל? זה נשמע רחוק כל-כך ובלתי אפשרי! התכנסתי בתוך עצמי, שותק, פוחד, עצוב ומדוכא.

בעיר הגבול, התחנה האחרונה באירן שהייתה עד אז כל עולמי, הוסתרנו במרתף במשך כשלושה ימים עד שהתקבל אישור שאפשר להמשיך. בהזאד... בהזאד. אני מחניק זעקה גם כעת, כשאני כותב את הדברים הללו שנים רבות כל-כך מאז נפרדו דרכנו. לבי נחמץ ודמעות זולגות על לחיי. מי ייתן ויכולנו אפילו לברך זה את זה בשלום, להיפרד בחיבוק, בנשיקה לוהטת, להיפרד בידיעה שזה זמני ושיום אחד ניפגש שוב ונממש את אהבתנו היפה והתמימה כל-כך... בהזאד... כשיצאנו לעבר הגבול זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. בהזאד, בהזאד... הדהד שמו בלבי הבוכה.

המשאית החלה לעלות בכביש תלול ומתפתל. הקור הלך והתגבר ככל שהעפלנו במעבר ההרים המפותל. בשלב כלשהו נעצרה המשאית. לחישות וקולות צרצרים וחרקים נשמעו. הורדנו מהמשאית והיא מיהרה להסתלק. שני המלווים שלנו הסבירו לנו בלחישות שמעכשיו עלינו ללכת בדממה שעות אחדות הליכה מהירה מאד. אסור להתעכב פן נתגלה ואז נמות כולנו או שנרקב בכלא. הקור היה רב וכמעט בלתי נסבל, אבל הוא היה כאין וכאפס לעומת הכאב שחשתי בליבי, יודע שאהובי דואג לי ואינו יודע מה עלה בגורלי. כה יפה אהבתנו האסורה; הוא מוסלמי, בוגר ממני אך במעט, ואני יהודי. כל אחד ממסורת וממשפחה שונה ואחרת, מעולם אחר. אבל עבורנו כל זה בכלל לא היה חשוב! טעמנו אהבת גברים אסורה, אהבת נעורים תמה ויפה מהרגע שבו נפגשו עינינו ידענו שנפשותינו חוברו לישות אחת בלתי ניתנת להפרדה. אהבנו בלהט, אהבנו ברוך, חיוך מאושר נסוך על פנינו, מאירם באור מיוחד של אהבה תמימה. מעולם לא שבתי לחייך כך.

צעדנו בזה אחר זה, השלג בשלהי האביב כבר הפשיר ברובו, ולאורך המשעול הלילי שהואר באור כחלחל של ירח וכוכבים נוצצים, זרמו פלגים. מימיהם הצוננים חודרים מבעד נעלי ומקפיאים את רגליי. אסור לעצור. חייבים להמשיך ובצעדים חרישיים כדי לא לדרדר אבנים ולא למשוך תשומת לב של פטרולים או מערבים.
טרם שחר חצינו את הפסגה ובעצם חצינו את הגבול. מלווינו החלו להאיץ בנו שנרוץ במורד השביל הצר והתלול לפני שיעלה השחר מפחד שנתגלה בידי שומרי הגבול הפקיסטנים או רועי הצאן שבעונה זו עולים עם עדריהם לרעות באזור הפסגות. הובלנו למערה והסתתרנו במשך היום. הרחק ממשפחתי, מביתי ובמיוחד מאהובי, בארץ זרה ומנוכרת. החברה האחרים כבר התייאשו מלנסות ולהתיידד עימי. הסתגרתי בתוך עצמי. אבל למרות זאת, נוכחותם כן העניקה לי תחושת ביטחון טובה שאני לא לגמרי לבד, וזה עזר בכל פעם שהייאוש הכביד ואיים להטיל אותי אל תהום העצבות. אולי בכל זאת הייתי צריך להתגייס ולהישאר קרוב יותר לבהזאד?

לאחר ימים אחדים שוב יצאנו לדרך, כשאנו מוסתרים במשאית ומטולטלים בדרכי עפר הרריות. כך המשכנו מכפר לכפר עד שלבסוף הגענו לקראצ'י, לידיהם של אנשי הקשר שגם דאגו להטסתנו ללונדון לשלושה חודשים ומשם לישראל. במהלך ההמתנה המעצבנת למסמכים החדשים, ובעצם לראשונה מאז שעזבתי, הצלחתי ליצור קשר טלפוני עם הוריי. אמי פרצה מיד בבכי כאשר שמעה את קולי. זה היה אות החיים הראשון ממני וההתרגשות גם שלי וגם שלהם הייתה רבה. דיברנו ובכינו... איש לא ידע על הקשר המיוחד ביני ובין בהזאד. הוריי לא הכירו אותו והקשר בינינו היה סוד כמוס.

הורי, אחי ורוב אחיותיי כבר הצליחו לעלות ארצה, רק אחת מאחיותיי, שנישאה וחיה עד היום בטהרן, נותרה שם. יש לי כעת שם חדש, זהות חדשה וחיים חדשים. שנים רבות כל-כך חלפו מאז! אומרים שהזמן מרפא הכול. למה אינו יכול לרפא את מכאובי הפרידה? אומרים כי לחופש יש מחיר. מדוע הוא כל-כך רב וכואב?!

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...