>  >  > 

החולות של זיקים

הדרך לבסיס כבר לא הייתה אותו דבר. כל כמה שניות בדרך מהתחנה המרכזית באשקלון ועד החולות הרחוקים של זיקים הוא עמד מולי. סוג של סבל לא רצוף כזה שמכה ומרפה. הזריחות והשקיעות שלנו עלו לי פתאום מול העינים, לילות הגשם בעמדה של טעינת ניידים, כשהיינו רחוקים כל-כך זה מזה, בהודעה של מסדר הבוקר ומסדר הלילה. בנשיקות שלו, בחיבוקים שלו, והרגשתי את המגע של השפתיים שלו על השפתיים שלי ואת הזרועות שלו עוטפות אותי.

כל החיילים באוטובוס השפילו מבט ולא פצו מילה. היה נדמה שכולם סובלים בדרך לבסיס טירונות. נדמה היה שהלב של כולם שבור עכשיו, ואז הוא שוב עמד מולי ושתק. 'איך הוא יכול לשתוק?' שאלתי. אחרי הליטופים, אחרי כל-כך הרבה מילים. אחרי כל-כך הרבה אהבה. למה אנשים שותקים כשאתה הכי לא רוצה שישתקו? דמיינתי לעצמי.

החולות של זיקים התקרבו והתקרבו ונראה כאילו כלום לא השתנה כאן. אותו אוטובוס ואותם חיילים משפילי מבט ואני חי את השתיקה שלו. מסתכל עליו ומנסה לפענח אותה. שואל את עצמי שאלות פילוסופיות עמוקות במחנה טירונות של צה''ל. מה הטעם?

בכניסה לבסיס כשהרחבה כבר הייתה ריקה והחיילים צעדו עם המפקדות במקום לא מוכר, ידעתי שימיי בצבא נגמרים ומחר אראה את הבסיס בפעם האחרונה. את המפקדת והחיילים, הרס''פ ועובדי המטבח, את החמ''ל והשומרים ואותו. אותו לא אראה יותר. הוא נגע בי ועכשיו הוא הולך. המפקדת אומרת לי שלום, והחיילים עוד מנסים להוציא גימלים ולחזור הביתה. ואמא ואבא כבר לא אמא אבא. ואני מתחיל חיים רעים, בעולם רע, בלעדיו. אני רוצה לחזור בגללו. ובגלל אמא ואבא, אבל מאוחר מדי. כבר לא אוכל לחזור לצבא. הוא בטח כבר לא ייגע בי ואז תגיע אכזבה חדשה לחיים שלי.

ישבנו בחדר-האוכל וחייכתי חיוך רחב בקצה השולחן על אף שהייתה לי צלחת ריקה והמפקדת צרחה שנוריד את כל האוכל גם אם אנחנו באמצע האוכל והשניצל שנתקע בגרון יכול לחכות, ואתה יכול להיחנק, כי המפקדת מדברת. שוב הייתה דממה וחזרנו לאכול. נזכרתי בטיול שתיכננו לברצלונה בקיץ דרך טלפון במרחק כזה עצום. לא רצינו לדמיין אותו בכלל מה יהיה ומתי. פחדתי מדימיונות. כי דימיונות זה אכזבה. תראו אפילו שאנחנו תמיד מדמיינים דברים בחיים שלנו, ומדמיינים ומפנטזים, אבל מציאות אף-פעם לא תהיה דימיון. תמיד המציאות תהיה שונה מהדימיון, כי הדימיון הוא חסר פגמים ובמציאות תמיד יש פגמים. לא מכיר אדם שחי במציאות בלי פגמים. תראו לי אותו.

כשיצאנו מחדר האוכל וכולם הלכו לשק''ם נכנסתי לרופא כדי שימליץ לי לצאת מהצבא. רציתי לברוח משם ולא לחזור יותר, הוא רדף אחריי לכל מקום. בכל מקום היה זיכרון שלו. כאילו הוא ממש היה שם איתי. הוא ממש היה שם איתי. לא אשכח שהוא הבטיח שיהיה איתי אם אצא מהצבא. חיכיתי לחיבוק שלו.

כשהייתי בבית, ההרגשה הייתה שונה. ראיתי אותו על מסך המחשב, דיברנו. ידעתי מה שלומו ואם הוא נוגע באחרים כמו שהוא נגע בי. רק המחשבה שהוא נושם, גם אם הוא עושה את זה עם מישהו אחר, עזרה לי. הרגשתי מטומטם. המחשבה שלא ריציתי אותו יותר באהבה ושאני לא מרצה את מדינת ישראל כי אני לא מגן עליה עברה לי בראש כל אותו היום. נראה לי שאז הבנתי באמת שיש דברים שאין להם הצדקה. שבגלל עניין של זמן, של מקום, של רגע, משהו שכל כך רצית נהרס. ושלא תמיד מישהו טורח להקשיב לזעקות שלך. לפעמים מישהו בכלל לא רוצה להקשיב לך יותר.

המפקדת ראתה אותי משפיל מבט שעות. היא שאלה אותי מה שלומי וחייכה. היא ידעה שכבר לא אוכל לתת הקשב כשהוא לא איתי. היא פטרה אותי מהקשב.

הדרך נמשכת, החיים גם, וכל הזמן הוא מופיע ובורח. כשנסע לפריז והתקשר אליי לפני שהמריא. ידעתי שאתגעגע אליו. ואז שוב מגיע אותו בוקר. הוא נגע בי ועזב בלי מילה. ואני שבור. התעוררתי באותו לילה בתוך האוהל פחדתי להעיר את החבר'ה. הזעתי ובכיתי שהוא לא איתי. יצאתי מהאוהל ורצתי לפינה שלנו, ליד הגדר ביציאה מהבסיס. שהחולות של זיקים כבר לא נראים כל-כך רחוקים ממנו. היה קר והייתי בלי מעיל. אבל פשוט לא הרגשתי את הקור. מי חשב שאהבה, שיכולה להיות יפה כל-כך וטובה, היא גם בעצם הדבר הכי רע שיש. בכיתי שאני לא שווה כלום בעיניו. אחרי הכול.
כשהרכבת יצאה צפונה נזכרתי בקנאה שלו. הוא קינא לי כשדיברתי על חתיכים. הוא איים שירביץ למי שיתחיל איתי או יתקרב אליי. כולם אמרו שהקנאה שלו חולנית ושאני חייב להתרחק ממנו אבל אני דווקא אהבתי אותה.

ככל שהרכבת התרחקה, החולות של זיקים כבר לא נראו אותו דבר. חשבתי על כל החיילים שמתו בהגנה על המולדת כדי שאני אוכל להמשיך לחיות כאן, כדי שאוכל לנשק ולחבק ולאהוב בעולם, הרי ''במותם ציוו לנו את החיים'', ככה אומרים. חשבתי על כל החיילים שבמותם לקחו ממני את היכולת לנשק, לחבק ולאהוב בעולם. כי הרי אני בטח כבר לא אהיה מאוהב במישהו כי אף אחד לא יהיה כמוהו. חשבתי עליו ועליי, על החולשה שלי ועל הפחד מהמדים הירוקים והרגשת המחנק. 'מה שלא הורג רק מחשל', ניחמתי את עצמי.

כי אהבה, היא לא אחת, היא רבה וגדולה ומשותפת לכל-כך הרבה אנשים, האהבה שבנו לא תיגמר, היא תישאר איתנה, החיים זה הדבר הקדוש ביותר בשבילנו, שלא כמו אצלם, אצלם החיים הם סתם תחנה בדרך לעוד מקום, לעוד מאה בתולות שמחכות לך איפשהו. חשבתי לעצמי והייתי בטוח שאני יודע הכול.


מוקדש לחללי מערכות ישראל.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...