>  >  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק ל''א

''תנשמי, קדימה, לא להפסיק.'' פקדה האחות על טליה שהייתה שכובה על המיטה, 
לבטנה חוברו מס' אלקטרודות שהובילו למוניטור שלצידה, עיניה של האחות בחנו את פעימות הלב של העובר ושל טליה. 
אמה של טליה ניצבה לידה ואחזה את ידה, היא הייתה נרגשת ואחוזת מתח גם יחד. 
''אולי כדאי שאני אצא, גם ככה מותר למישהו אחד להישאר כאן איתך.'' אמרתי וליטפתי את מצחה. 
''קיבלתי אישור שתהיי כאן גם, זה בסדר.'' אמרה בכבדות, נאבקת עם הכאבים. 
היה לי קשה לעמוד לצידה, הסיטואציה הזו הייתה זרה לי והרגשתי לא שייכת, עברו כמעט שבועיים מאז טליה בישרה לי את הבשורה, אבל עדיין לא הרגשתי מוכנה לקראת זה. הבת של לוריין חיה ונושמת ותכף תגיח לאוויר העולם. 
לרגע הרגשתי את הפלאפון שלי רוטט לי בכיס. 
''אני יוצאת לכמה דקות, תיכף אני חוזרת.'' אמרתי לאחר שראיתי כי הסשן הזה ייקח לא מעט זמן. 

לאחר שהוצאתי אותו, הבחנתי שעל הצג התנוסס מספר שנראה כי חוייג מחו''ל. בטח זה דויד, חשבתי לעצמי. קצת התרגשתי מכל העניין שעוד יומיים אני אמורה לטוס לצרפת ולהשתקע שם לפחות לשנה הקרובה. 
דפדפתי בספר הטלפונים במכשיר וחיפשתי את המספר שלו על מנת שאוכל לחזור אליו. 
לאחר מספר צלצולים הוא ענה. 
''שלום דויד.'' 
''שלום עלמתי, מה שלומך?'' שאל בחיוך שהורגש מאחורי הקו. 
''בסדר גמור.'' עניתי. 
'' שלחתי לך במייל את כל הפרטים לגבי המקום והיכן ממוקמת המסעדה.'' 
''יופי, מצוין.'' 
''יהיה לנו קצת לחץ שתבואי, אנחנו חייבים לשבת על התפריטים והמנות.'' 
''יהיה בסדר, אני כבר מכינה את עצמי אל תדאג.'' 
''בנוגע למגורים שלך, יש לי ידיד טוב שיש לו באזור בניין דירות שהוא משכיר. אחרי שתנחתי ותתאפסי, נלך לראות אותה, אם תחליטי לקחת אותה, הוא יעשה לך מחיר 
טוב.'' 
''אני מודה לך שאתה עוזר לי ככה.'' 
''שטויות, את כמו הבת שלי.'' הפטיר כבדרך אגב. 
''בכל אופן, נהיה בקשר, קיבלתי את המייל שלך על זמן הנחיתה. הבן שלי, יהונתן, יבוא לאסוף אותך ומשם תיסעו לכיוון.'' 
''אוקי, נשמע מצוין.'' אמרתי. 
''אז אנחנו נתראה.'' אמרתי וניתקתי את השיחה. 
חזרתי לחדר הלידה,טליה נראתה עדיין באותה תנוחה. 
''יש התקדמות?'' שאלתי. 
''יש לי פתיחה של שלוש אצבעות.'' התנשפה, ''הצירים מתחילים להגיע כל 5 דקות, נראה לי שהיא תצא בקרוב...אאאההההההה!!!'' צעקה לפתע כשהציר שוב תקף אותה. 
''לנשוף,לשאוף,יפה, קדימה.'' פקדה האחות ועקבה אחר טליה. 
''אני חייבת אפידורל, אני לא מסוגלת!!!'' הרימה שוב את קולה לכיוון האחות. 
''תיכף הרופא יגיע.'' אמרה והרימה לה מעט את הסדין לבחון את רמת הפתיחה אליה הגיעה. 
''שיגמר כבר.'' אלוהים. 
אימה של טליה אחזה בידה ועודדה אותה שאוטוטו הכל יהיה מאחוריה. 
לפתע הגיע הרופא וניגש לטליה. הוא בחן את הדופק, את הפתיחה, תשאל את האחות על הפרש הזמנים בן ציר לציר. 
''אני חייבת אפידורל, אני משתגעת.'' יבבה טליה מהמיטה וניכר על עיניה כי עוד מעט תפרוץ בבכי. 
''אני כבר אזריק לך.'' אמר וליטף את כתפה, ''תהיי רגועה''. 
לאחר שהכין את המזרק והנוזל, פיניתי את מקומי כדי שיוכל לתמרן איתה ביתר נוחות. 
באיזשהו שלב כבר איבדתי את תחושת הזמן. ברגע שהצירים גברו הבחין הרופא שראשה כבר החל לבצבץ. 
הוא חייך לטליה, ''נראה לי שהיא רוצה לצאת.'' 
הלב שלי הלם בחוזקה. מעניין אך היא תיראה, תהיתי לעצמי. 
הקטנה נשלפה מרחמה של טליה תוך דקות ספורות, השניות המעטות עד שנשמע קול בכייה הכניס את כולנו למתח. האחות אספה אותה בסדין לאחר שהרופא גזר את חבל הטבור, היא ניקתה אותה ושקלה אותה, בכייה לא פסק עד שהוגשה לזרועותיה של טליה. 
''מזל טוב, אימא, שלוש ק''ג ושש מאות גרם.'' חייכה אליה האחות,והגישה לה את התינוקת עטופה בסדין ירקרק. טליה הביטה בה ודמעות הציפו את עיניה, הבטתי עליה מרוגשת, רק שתינו ידענו מה הייתה המשמעות של העוללה הרכה שהגיחה לאוויר העולם,היא הייתה נטולת שיער, פניה אדמדמות, עיניה היו עצומות ונראה שהתקשתה לפתוח אותן. 
''היא מהמהמת.'' לחשתי לטליה. 
היא שלחה את היד הפנויה שלה וחיבקה אותי. 
אמה של טליה יצאה החוצה לעשות טלפונים לכולם, ניצלתי את ההזדמנות ובחנתי את התינוקת קצת יותר מקרוב. 
''נראה לי שהיא לקחה את העיניים של לוריין.'' חייכתי. 
''היא דומה לה, זה ברור,'' ליטפה טליה באצבע עדינה את העוללה. 
''מה ברור,רק עכשיו היא יצאה מהבטן, עוד כמה שבועות יהיה אפשר לראות.'' אמרתי. 
''קחי, תחזיקי אותה.'' מסרה לי את התינוקת. ידיי רעדו מהתרגשות. הבטתי עליה והתאהבתי בשנייה הראשונה, באותו רגע נשאתי מבטי לטליה. 
''תודה שעשית את זה.'' לחשתי. 
''לפחות החזרתי חלק ממנה לחיים.'' נאנחה. 
''עשית את המעשה הנכון.'' לחשתי. 
''תודה שאת מחזקת אותי, זה היה חשוב לי.'' חייכתי לעברה ומסרתי לה את התינוקת בחזרה. 
''אני רוצה שתבחרי את השם שלה.'' אמרה לי לפתע. 
''מה פתאום, זה התפקיד שלך.'' הפטרתי. 
''אל תעצבני.'' הביטה עלי במבט שלא נתן לי הזדמנות להתחמק. 
''אני לא יודעת.'' 
''בטח היו לך וללוריין שיחות על שמות לילדים, לכל אישה יש את השריטה הזו מהרגע שהיא מבינה שיום אחד היא תרצה להיות אימא.'' 
''היא אהבה את השם עופרי.'' אמרתי לאחר דקה של שתיקה ולאחר ששחזרתי בזיכרוני שאכן הייתה לנו שיחה כזו לפני שנים רבות. 
''עופרי...שם מהמם דווקא.'' חייכה טליה. 
''תחליטי את, נו, את הולכת לגדל אותה.'' נאנחתי. 
''כבר החלטת.'' פסקה, ''עופרי יהיה שמה.'' 
מאוחר יותר יצאתי מבית החולים, חשתי שבתוכי מתחילה לקנן תחושה שמשהו טוב הולך לקרות,לידת ביתה של לוריין היתה בהחלט התחלה טובה. 

יום לאחר מכן כבר הייתי בסידורים האחרונים לקראת הטיסה. העמסתי שתי מזוודות עם כל הדברים להם הייתי נחוצה בתור התחלה, הכנתי את כל המסמכים הדרושים, והביטוח הרפואי שלי. כרטיסי אשראי ומזומנים בתור התחלה. בערב קיבצתי את כל חבריי לסשן פרידה – ענבל, יעל, אלינור ודניאלה קיטרו ששוב פעם אני נוטשת אותן, רות וחברותיה שאיתן ביליתי תקופה לא מבוטלת במרוקו, גם הן הפתיעו אותי ובאו להיפרד. יש לציין שמאז שחזרתי בהחלט נרקמה לי ולחבורה הזו חברות אמיצה, ירון ומשה וחלק מהמלצרים במסעדה באו אף הם לחזק את ידי ולאחל לי בהצלחה. האווירה הייתה כיפית ושמחתי על ההזדמנות שניתנה לי, היחידה שהייתה חסרה לי שם הייתה טליה, למרות שראיתי אותה יום קודם עדיין הרגשתי שזה לא מספיק, על ההחלטה שלי לנסוע לצרפת סיפרתי לה שעתיים לפני שהיא נכנסה לחדר הלידה, היא הייתה מופתעת, אך היא איחלה לי בהצלחה ושטחה בפני כי היא מקווה שאבוא לבקר לעיתים תקופות, בכל זאת, היא קיבלה החלטה לחזור לארץ ולהשקיע בגידולה של הילדה. 
מאבא שלי ומהמשפחה נפרדתי ביום של הטיסה, לכולם היה קשה לוותר עלי, אך כמו תמיד, רצוני ואושרי עמד תמיד לנגד עיניהם. 

לאחר שנחתתי בפריז, פגשתי בשדה את יהונתן, בנו של דויד ויצאנו לדרך. 
אחרי שנחלצנו מפרברי העיר וממחלפי הענק שלה, התחלנו להדרים. במשך כמה מאות קילומטרים, הנוף היה די חדגוני - הכביש המהיר עובר בין שדות ירוקים ושטוחים למלוא העין, פה ושם היו פזורים חוות, השינוי התחיל באמצע הדרך בת 500 הקילומטרים; גבעות עדינות מתקמרות, והנוף הולך ונהיה יפה יותר והררי יותר ככל שמדרימים. בצהרי היום הגענו לחבל דורדוניה בה ניפרס לאורכה נהר עצום ששמו כשם החבל, הדרך הייתה מלאה בכפרים קטנים, עברנו לצידי יערות שקרקעיתם מכוסה שרכים ומשמשים בעיקר לציידי האזור, עברנו בעיירה שנקראת ביינאק, שהיא אחת הערים היותר ציוריות שעל הנהר, ושימשה כתפאורה בלא מעט סרטי אבירים. במרכזה ניצבה טירה מבוצרת, המשקיפה מלמעלה על הנהר; סביב הטירה - בתי המשרתים ובעלי המלאכה של פעם, ומחוץ לחומה החיצונית, על שפת הנהר – ניצבו בתי הכפר. 
יהונתן נכנס לעיירה על מנת שנעשה הפסקונת קצרה. המראה היה כאילו נכנסנו למקום שעוצב בימיי הביניים,רחובות מרוצפי אבן וסמטאות תלולות, המתפתלים בין בתי אבן עתיקים ומטפסים מעלה עד הטירה. נכנסנו למסעדה מקומית שם הזמנו משהו לאכול כדי להרגיע את הרעב, הייתי מרוגשת מההתחלה החדשה בחיי, הייתה לי תחושה של משהו טוב באוויר. 
לקראת אחר הצהריים הגענו לסרלה, כל שנות ילדותי עברו לנגד עיניי, היה לי מוזר לראות את המקום בעיניים שונות של אישה שכבר עברה כברת דרך מאז שנות ילדותה. 
נראה שדבר לא השתנה. הרחובות הפסטורליים, הנוף הירוק מסביב,נשאר כשהיה. יהונתן הוביל אותי לביתו, שם קיבלה אותי משפחתו בחום. הוא הקצה לי את החדר הגדול בעליית הגג שהיה נעים ואינטימי. במהלך שלושת השבועות הראשונים, היינו כולנו סביב ארגון פתיחת המסעדה, בימים החופשיים ניצלתי את ההזדמנות וחקרתי את העירה הקטנה,קניתי זוג אופניים איתם התניידתי ממקום למקום. אחרי חודש כבר שכרתי לעצמי דירת שני חדרים קטנה ומרוהטת ששכנה באחד הרחובות הציורים, למרות שהייתי מרוחקת מכל הקרובים אלי נהניתי מהשקט, מהלבד,חייתי כמעט רק את העבודה. לאחר קרוב לשלושה חודשים המקום התחיל למצב את עצמו. לעיירה עצמה נרכש שם של מקום שמביא לתוכו רוכבי אופניים מכל העולם שרכבו באזור והתארחו בעיירה, והיה נראה שלמרות שלמקום היה שם של מקום מרוחק ולא תיירותי, גלי המבקרים לא פסח על המקום. 
אני וסטפן היינו שני השפים המובילים במסעדה והחזקנו עוד שלושה סו שפים שעבדו איתנו במשמרות. המסעדה עצמה עבדה על שיטת התפריט המתחלף, כל יום הוגשו לאורחים תפריטים שונים ולכל יום בשבוע היו מנות שונות ומגוונות. 
בתפריט המרוקאי,האיטלקי ובפירות הים שלטתי ביד רמה וכאן גם החמרתי יותר עם הוצאת המנות החוצה. 

''מארד, אני לא יכול יותר!'' הזדעק סטפן והטיח את המנה בעצבים על משטח העבודה לאחר שהמלצר חזר איתה בפעם השנייה. 
''היי, מה קרה, מה העיניין?'' 
''הלוואי וידעתי, זו המנה השנייה שאני מוציא החוצה והוא מחזיר אותה.'' 
''למה הוא החזיר אותה?'' 
''בגלל הלקוחה המטומטמת בחוץ.'' 
''מה לא בסדר במנה? למה היא החזירה אותה?'' עצרתי את עיסוקיי וניגשתי להרגיעו. 
''ג'אן אמר שהיא טוענת שזה לא באותו הטעם שהיא רגילה. הכנתי לה פעמיים את המנה, הבשר הזה יקר!!!'' נזעק שוב. 

''תשאל את מישל מה היא שמה במנה שהיא מכינה, אותה הלקוחה לא החזירה אף פעם.'' אמר ג'אן ונעמד בכניסה למטבח בעיניים משתהות. 
''מה זאת אומרת, מה אני שמה. המתכון הוא אותו מתכון.'' הצהרתי. 
''כן, אבל הלקוחה הזו באה קבוע פעם בשבוע באותה שעה כי היא רוצה את המנה הספציפית הזו שאנחנו מכינים היום, ובכל הפעמים שהיא קיבלה את המנה, את כנראה הכנת אותה.'' 
''מאיפה אתה יודע את כל האינפורמציה הזו?'' הבטתי עליו בניסיון להבין את פשר הדברים. 
''ממה שאני רואה. מה זאת אומרת מאיפה אני יודע? היא באה קבוע לכאן ביום חמישי, בין אחת לשתיים, מתיישבת בשולחן מס' חמש ומבקשת את אותה מנה, וככה זה בשלושת החודשים האחרונים.'' 
''אנשים מוזרים.'' מלמלתי. 
''טוב, מה עושים?'' שאל ג'אן. 
''שתזמין משהו אחר.'' אמר סטפן ברוגז כאילו מישהו פגע לו בציפור הנפש וזלזל במנה בה השקיע את נשמתו. 
''מישל, אולי את תכיני את המנה,'' נאנח ג'אן, ''היא לקוחה קבועה שלנו, חבל שנאבד אותה.'' 
הבטתי על סטפן והוא עליי. '' תעשי מה שאת חושבת, אני הרמתי ידיים.'' 
''בוא איתי.'' משכתי את ג'אן החוצה, ''אני רוצה לשאול את הלקוחה מה הבעיה עם המנה הזו.'' 
''אני לא הייתי מציע שתדברי איתה, היא נראית קצת...'' 
''קצת מה?'' עצרתי מהליכתי המהיר 
''עצבנית.'' נאנח. 
''נו באמת.'' 
''תעשי מה שבא לך.'' הפטיר והלך לפני, מלווה אותי לכיוון הלקוחה. 
המסעדה לא הייתה מלאה כל כך,אני וג'אן ניגשנו אליה, היא ישבה עם הגב אלינו, 
שערה היה אסוף בקפידה בפקעת שער מגולגלת,היא לבשה ג'ינס כהה,מעט צמוד וסוודר תכול. התקדמתי לעברה וכחכחתי בגרוני, מבטה היה שקוע בצג הסלולארי שנח על השולחן. 
''שלום, גברתי.'' אמרתי. 
היא הרימה את ראשה והביטה עליי. באותן שניות איבדתי את יכולת הדיבור שלי, חשתי את ליבי הולם בחוזקה, במבטה ההמום, התגלה ניצוץ וחיוך שהלך והתרחב,היא הביטה עלי בחוסר אמון והתרוממה ממקומה. 
ידיי רעדו,סומק עלה על לחיי ככל שעיכלתי שמה שאני רואה מול עיניי, הייתה מציאות ולא עוד חלום. 
''זה לא אמיתי.'' חייכה במבוכה, '' תגידי לי שאני חולמת.'' הרגשתי את הלמות ליבה דרך קולה שרעד מעט. 
פרשתי ידיי כלפיה ובנשימה אחת היא נפלה לתוכן, חיבקתי אותה בכל כוחי, ידיי עטפו את עורפה החשוף, אפי נשם את ריחה שכבר כמעט ושכחתי את תחושתו.ידיה עטפו אותי ברכות, ויכולתי להרגיש את שפתיה גונבות נשיקה רופפת בצווארי. 
ג'אן עמד מהצד המום ועזב אותי לאחר דקה בה הבין שלא היה לי צורך בעזרתו. 
''מישל...'' לחשה לתוך אוזני, ''חשבתי שלא אראה אותך לעולם.'' 
לא מצאתי מילים להגיב, הרגשתי את הבטן מתהפכת לי עם כל נשימה שנשמה לתוכי. 
''לא הפסקתי לחשוב עלייך.'' לחשתי. 
היא נסוגה ממני מעט, בוחנת את פני, את חזותי, היא לא מפסיקה לחייך, ושוב מחבקת אותי בחוזקה. 
''התגעגעתי אלייך מישל.'' 
''התגעגעתי אלייך יותר.'' לחשתי בקול נרעד. 
היא שוב נסוגה ממני מעט, אך ידיה עדיין סוגרות על מותניי. 
''מה את עושה כאן?'' שאלה בחיוך. 
''מה אני עושה כאן? מה את עושה כאן, ולמה את לבושה ככה?'' תהיתי על פשר חזותה החדשה שאימצה לעצמה. 
''סיפור ארוך.'' אמרה בשתי מילים ובחיוך מעט מוחמץ. 
''אני לא מאמינה שאת כאן,אני לא מאמינה שאני רואה אותך.'' חייכתי במבוכה. 
''מתי את מסיימת כאן?'' שאלה. 
''בסביבות שמונה בערב'' עניתי ועדיין מתרוצצת בראשי המחשבה שאולי אני סתם חולמת בהקיץ,שזה רק הדמיון שלי. 
היא הוציאה מתיקה חתיכת נייר שגזרה מהיומן ורשמה לי את כתובתה ומספר הפלאפון הנייד שלה. 
''אני אחכה לך.'' אמרה והביטה בי מבט ארוך, עמוק ומשוחרר דאגות. 
''אני אבוא.'' אמרתי. 

על ארוחת הצהריים שהייתי אמורה להכין לה היא ויתרה. למזלי באותו היום לא היה עומס מיוחד של לקוחות. את הריכוז איבדתי מהר מאוד, העדפתי להתעסק בדברים קטנים, הכנתי את הקינוחים והמנות הקטנות וסטפן הכין את המנות המורכבות יותר.ראשי היה טרוד ביסמין, לא ידעתי אם לצחוק או לחשוש, עברה כמעט קרוב לשנה מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה. המפגש הקצר שלקח חמש דקות רץ בראשי שוב ושוב ושוב, הדברים הקטנים להם לא ייחסתי חשיבות, כמו ידיה שהיו נטולות מתכשיטים ומטבעת הנישואין קפצו פתאום לנגד עיניי, הלבוש שלה היה מערבי לכל דבר ולא היה לה שום סממן מעברה הקודם. מה קיבינימט עבר עליה מאז, תהיתי ביני לבין עצמי. התפללתי שהזמן יעבור כבר וחיכיתי לשעה שלי שכבר אלך. 

כשהגעתי הביתה נכנסתי להתקלח, הרגשתי קפיצית ולא רגועה, התבשמתי ולבשתי את השמלה הקצרה שלי שהייתה מעוטרת בפרחים אדומים על רקע לבן. 
'אולי זה יותר מידי' חשבתי לעצמי שהבטתי מהמראה על דמותי. 
'טוב שיהיה', גם ככה מזג האוויר לא מאפשר לי ללבוש משהו אחר. 
יצאתי מהבית בזריזות, תחושה נעימה של פרפרים מילאה את חלל הבטן שלי, עליתי על האופניים ודיוושתי לכתובת שנתנה לי. 
לאחר כעשר דקות בהם עברתי בתוך הסמטאות הצרות,הגעתי למקום, הרמתי את ראשי מעלה לעבר החלון הפתוח ממנו נזרק אור צהוב החוצה. 
היה לי מוזר פתאום לעכל שלרגע מהסוג הזה שאליו ייחלתי, תפס אותי במקום הכי לא ברור, בזמן הכי לא נתפס וברגע אליו לא הייתי מוכנה. השענתי את האופניים על הקיר וניגשתי לדלת. דחיפה קטנה פתחה לי צוהר לגרם מדרגות ארוך, הדלקתי את האור והתחלתי לטפס באיטיות,כל צעד העלה לי את מד הדופק. 
ניצבתי מול הדלת ולקחתי נשימה ארוכה,דפקתי קלות וחיכיתי לתגובה. 
העברתי יד בשערי מנסה לשוות לו מראה מסודר,הדלת נפתחה היא עמדה בפתח מביטה בי וחיוך רחב נפרס על שפתיה. 
''מה?'' אמרתי מעט במבוכה. 
''שכחתי כמה את יפה.'' אמרה בקול מעט רועד,היא לבשה מכנס קצר וגופייה,גופה שהיה תמיד מוסתר תחת שמלות ארוכות ושמרניות היה לפתע חשוף. תלתליה היו פזורים בחינניות ואפילו בעין לא בוחנת במיוחד הבחנתי כי הוא ארך לה. 
''כנסי, מה את עומדת ככה?'' תפסה בידי ומשכה אותי פנימה, משיכה שהובילה הישר לתוך זרועותיה, עמדתי חבוקה איתה דקות ארוכות. לא דיברנו, לא שהצלחתי להוציא משהו בכלל, התמכרתי שוב כמו אז למגעה, הרגשתי כי אני רוצה אותה שוב,אך מצד שני פחדתי, פחדתי להתמכר אליה, להתאהב בה כמו אז, הספיק לי שיברון לב אחד ממנה. 
''את רוצה לשתות משהו?'' שאלה והתנתקה מחיבוקי. 
''כן.'' עניתי. 
''מה בא לך?'' 
''לא משנה לי, מה שיש?'' 
''יש לי סיידר קר, תירצי?'' שאלה וניגשה למקרר להוציא את השתייה. 
''כן, זה יהיה מצוין.'' אמרתי ועקבתי אחר צעדיה. 
היא מזגה את המשקה לשתי כוסות שהניחה על השיש והגישה לי אחת מהן. 
''תודה.'' אמרתי בחצי קול. 
''אז יש מצב שתגידי לי מה את עושה כאן, בסרלה, בסוף העולם?'' חייכתי. 
''אל תגזימי סוף העולם, לא כזה רחוק, את יודעת. מכל המקומות בעולם, לא הייתי מאמינה שאראה אותך כאן.'' אמרה ולקחה לגימה מהמשקה. 
''קיבלתי הצעה לעבוד כאן במסעדה שביקרת בה היום.'' 
''כמה זמן את פה?'' הרצינה לרגע. 
''כמה חודשים.'' עניתי ובחנתי את עיניה. 
''אני אוכלת במסעדה הזו תקופה ארוכה ומעולם לא ראיתי אותך.'' 
''טוב נו, אני במטבח, את יודעת לא מטיילת בחוץ.'' 
''טוב, נראה לי שמי שתכננן לנו את זה, הגיע למסקנה שאנחנו חייבות להיפגש מתישהו.'' צחקה. 
''תגידי תודה לסטפן, הוא הכין לך את המנה.'' גיחכתי. 
''אכן, זה לא היה לי טעים כמו פעמים קודמות ואולי יש מצב שאת זו שהכנת לי תמיד?'' 
אמרה. 
''ומה את עושה כאן, השתנית לגמרי, כאילו את אישה אחרת.'' העברתי את השיחה אליה. 
''אני אישה אחרת, מישל.'' חרצה. 
''ובכל זאת..?'' 
''אמא שלי נפטרה חודש אחרי שהתחתנתי.'' פתחה באנחה כבדה. 
''מה?!!!'' נזעקתי, ''למה, ממה? '' הלם ליבי בחוזקה. 
''מהעצב, מהדיכאון, ממה שלא יהיה.'' נאנחה ונראה שעשתה מאמץ לחנוק עמוק את הדמעות שכמעט עלו בגרונה. 
קרבתי אליה וחיבקתי אותה אליי. ''אני מצטערת לשמוע.'' 
''לא יכולתי להחזיק את עצמי,הייתי בדיכאון תהומי,רציתי לברוח מהכול,היחסים עם בעלי עלו על שרטון, רבתי איתו כל הזמן כי...'' עצרה לרגע. 
''כי מה?'' 
''כי לא סבלתי אותו. שנאתי שהוא נגע בי,שנאתי שהוא דיבר אלי, הוא התחיל להכתיב לי מה לעשות,הוא התחיל ללחוץ עלי להביא ילד ולא רציתי, את היית לי כל הזמן הזה בראש, למרות שכבר עזבת והכול נגמר.'' נאנחה לתוך כתפי. 
''את רצינית?'' שאלתי. 
''כן.'' 
''מעולם לא חשבתי שתחשבי עלי.'' אמרתי, מנסה לעכל את דבריה. 

''תוך ארבע חודשים התגרשנו, אבא שלי נכנס לדיכאון,הוא התאכזב ממני ברמות שאת לא מבינה, כאילו פגעתי בכבוד המשפחה,כאילו זה היה סוף העולם, וזהו, לקחתי מזוודה וטסתי לפריז. יש לי אזרחות כאן, אז מה יותר נוח מזה, התחלתי לעבוד באחד מבתי החולים שם, מאוחר יותר קיבלתי הצעה לעבור לפה, למרפאה המקומית. השקט עשה לי טוב, הייתי זקוקה להירגע מכל הטרוף הזה,וזהו אני חיה כאן איך שבא לי, כמו שאת רואה.'' 
''עצוב לי לשמוע שזה מה שעברת.'' אמרתי. 
''עשיתי שינוי של מאה שמונים מעלות, בתפיסה,בחיים. נדרש הרבה אומץ לעשות את זה, את יודעת.'' אמרה ומשכה אותי לכיוון הסלון. 
ביתה ניחן בצניעות ופשטות,והאווירה היה בו רגועה ושלווה ויכולתי בקלות להרגיש בו נוח. 
התיישבתי על הספה והיא לידי, כל הזמן הזה היא שלבה את אצבעותיה בשלי. 
''אני יודעת שמוזר לך.'' הביטה עלי מעט במבוכה. 
''כן,קצת.'' הסכמתי. 
''את גם לא מדברת הרבה.'' חייכה. 
''אני עדיין ממאנת לתפוס שאני כאן איתך.'' לחשתי. 
היא הביטה לתך עיניי במבט עמוק,נזכרתי איך ראיתי אותן לראשונה בקזבלנקה, שם נשביתי בקסמיה. היא שלחה יד עדינה ללחיי וליטפה אותי. 
''אני מפחדת ואני לא יודעת מה את מרגישה בכלל עם כל המפגש הזה.'' כחכחה מעט בגרונה, ''אבל אני מרגישה שאני רוצה לגעת בך, שאני רוצה לנשק אותך, שאני רוצה להשלים איתך את מה שלא קרה.'' 
הרמתי את עיניי אליה, קרבתי לשפתיה ונשקתי לה,שפתיה היו חמות ורכות. היא נשקה לי בתשוקה חסרת מעצורים, באותם רגעים ידי נשלחו לעטוף אותה. רציתי אותה, רציתי להרגיש אותה בכל הוויתי. בתוך תוכי ידעתי שניתנה לי הזדמנות נוספת להגשים את מה שייחלתי לו כבר זמן רב, באותו הלילה לא חזרתי הביתה וכך גם בימים לאחר מכן. לא יכולתי לבקש לעצמי התחלה טובה יותר מזו, גיליתי את עצמי מחדש, את האושר שלי מחדש, ואת האהבה הבלתי אפשרית שהוכיחה כי הקלישאה שחלומות מתגשמים אכן יכולה לקרות. 

קוראיh היקרים, 
הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה שבו אוכל לאחר קרוב לשנתיים וחצי ארוכות לחייך בסיפוק ולסיים את הסיפור, גם אני במקום כלשהו מתקשה להיפרד מהדמויות ומהעלילה הסבוכה שניסיתי לרקוח, כמוכם גם אני מצאתי את עצמי מתרגשת, נעצבת, צוחקת יחד עם הדמויות ותוהה לא פחות מכם מה יקרה בפרק הבא,אתוודה ואומר כי ידעתי איך תראה ההתחלה של העלילה, אך לא ידעתי מה יקרה בהמשכה ובסופה, הדמויות והסיפור רקמו מעצמם את הלך הדברים ולעיתים הרגשתי שהן אלו שמלוות את דמיוני ולא אני אותן, הסיפור הוא בליל של שלם של סיפורים קטנים וגדולים עם דמויות שונות וצבעוניות, שאת חלקן יצרתי כהשראה מאנשים שהכרתי במהלך הדרך,אני מודעת שהיו תקופות בהן לא פרסמתי פרקים בתדירות גבוהה והותרתי אתכם תוהים על פשר הדבר ועל כך התנצלותי, כמו כולם, במהלך התקופה הזו חוויתי עליות ומורדות שהשפיעו ישירות על כתיבתי לכאן או לכאן, אך המחשבה שחיכיתם וציפיתם להמשך הוא שגרם לי להמשיך לכתוב וליצור, הריי מה הטעם ליוצר שאין לו קהל, ואתם יקיריי ויקירותיי עשיתם זאת נאמנה לכל אורך התקופה וכעת, אנצל את הבמה ואומר, קודם כל תודה לעורכי האתר שנתנו לי את הבמה לפרסם את הסיפור,לכל אחת ואחד מכם, גם לאלו שלא הגיבו מעולם אבל עקבו, גם לאלו שלא ויתרו והשאירו לי תגובה בפורום או במייל, תודה רבה שבחרתם לקרוא, להגיב, ולפרגן.יצא לי להכיר לא מעט אנשים דרך האתר הזה שחלקם הפכו לחברים טובים עם השנים, שתמכו ופרגנו ועל כך הרווח האישי שלי. 
לצערי מסיבות שונות, לא כל מי שמעורב בחיי יודע שאני כותבת,אם משפחה ואם חלק 
מחוג חבריי ולכן אתם אלו שהיותם עבורי משפחה קטנה וחמימה ואיתכם חלקתי את אחת האהבות הכי גדולות שלי בחיים. אז שוב תודה לכולכם. היה לי העונג... 
איני יודעת אם בתקופה הקרובה שוב אצור סיפור בסדר גודל כזה, אך בהחלט עוד תיראו אותי פה ושם,סביר להניח שאקח פסק זמן לא ידוע ואתמקד באהבות אחרות שזורמות בעורקיי כרגע ואתם, תמשיכו לקרוא ולהגיב, התגובות כאן הם הבסיס של אותם כותבים, כותב שלא רואה תגובות, יפסיק לכתוב בשלב כזה או אחר והאתר הזה זקוק וצריך כותבים חדשים על מנת שיתקיים,זה נמצא בידיים שלכם! אוסיף ואומר שחסרות באתר נשים יוצרות,כולי תקווה שעם הזמן נראה את השינוי. אז שוב תודה רבה לכולכם, אוהבת ומעריכה. ומקווה שנהניתם...:-) 
שלכם, 

איילת.ל. (רונה )

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...