>  >  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק ל'

התיישבתי על המיטה בכבדות. כבר יומיים שאני לא מוצאת שום טעם לצאת מהחדר. תמונותיה של יסמין מליל כלולותיה עלו מול עיניי ללא הרף, ידעתי כי הצעד הזה ללכת לשם ולראות אותה יעלה לי במחיר של כאב. בירור מול חברת התעופה העלה כי אצטרך לשהות כאן עוד שלושה ימים לפחות עד שאוכל לקחת את הטיסה הביתה. נשאר לי רק את מחר, התנחמתי, ואז אעלם מהארץ הזאת לצמיתות. 
על הספה שכבו כל הבגדים שלי, חלק מהמתנות שקניתי והמזכרות היו מפוזרים בחלל החדר. החלטתי להרים את עצמי בכוח ולהתחיל לסדר, לפחות חצי, שיהיה מאורגן. 
מידי פעם הצצתי דרך החלון לבריכה ולנופו של הים שנשקף מרחוק ושוב ברחתי במחשבותיי למה שהיה יכול לקרות. 
בשעות אחר הצהריים החלטתי לרדת לבר ולקנות לי דבר מה לשתות , דחפתי מס' שטרות לכיס המכנס שלי והתקדמתי לעבר הדלת. 
לפתע נשמעה דפיקה קלה. 
''רק רגע.'' אמרתי וניגשתי לפתוח. הרגשתי כבר לא נעים, יומיים מנסה המנקה להגיע לחדר שלי ולסדר אותו, אך כל פעם אני דוחה אותה שאין צורך. גם הפעם הכנתי תרוץ, אותו בטח אני אדקלם בשפת הסימנים. כל עובדי המלון הזוטרים לא ניחנו בידיעת השפה הצרפתית ודיברו רק ערבית, לכן נאלצתי לאמץ את שפת הסימנים והפנטומימה. 

כאשר פתחתי את הדלת והרמתי את ראשי בחיוך מתנצל, הרגשתי את הדם הולך ואוזל מפניי. 
''היי.'' אמרה בפנים רציניות והביטה לשני צידי המסדרון, כאילו חששה שעוקבים אחריה. 
''מה את עושה כאן?'' החל ליבי להלום בחוזקה. 
''אני יכולה להיכנס?'' שאלה וצעדה פנימה בלי לחכות לאישור. 
''הכול בסדר?'' שאלתי לאחר שסגרתי את הדלת אחרינו. 
''כן, הכל בסדר.'' 
''אך ידעת שאני כאן בכלל?'' תהיתי. 
''התקשרתי למלון לשאול אם כאן , הריי היית בחתונה שלי, זוכרת ?'' עקצה. 
''אז למה את כאן?'' פתחתי בשאלה. 
''את חוזרת לישראל?'' התעלמה משאלתי ובחנה את הדרכון שלי ואת כרטיס הטיסה שנחנו על השידה. 
''כן, מחרתיים, אין לי בשביל מה להישאר יותר, את יודעת.'' עקצתי חזרה. 
''אל תכעסי עלי, מישל, את יודעת שלא הייתה לי ברירה.'' אמרה והתקרבה אלי. 
''כן, אני יודעת, את לא צריכה להסביר. חוץ מזה, אני יודעת שאת אוהבת את האיש הזה שהתחתנת איתו.'' 
''מאיפה את חושבת שאת יודעת?'' הביטה בי במבט שגרם לי להתכווץ. ''את חושבת שלהתגנב כמו איזו עכברה ולהסתכל מהצד ייתן אינדיקציה להבין מה שמתרחש אצלי בלב ?'' 
''אני עדיין לא מבינה למה באת לכאן , ומה את עושה פה.'' תקפתי. 
''אני לא יודעת, אולי זו הייתה טעות שבאתי.'' נאנחה ופנתה לכיוון הדלת חזרה. 
''היי.'' הרמתי את קולי. ''את חייבת לי תשובה לפני שאת הולכת. למה באת ?!'' 
היא עצרה מהליכתה והסתובבה אלי. 
''באתי לומר לך שאני אוהבת אותך.'' אמרה בלחש ונאנחה. 
''את אוהבת אותי?! את ?! התעלמת מהקיום שלי מאז שנפרדנו בחורבות , אפילו לא חשבת להתקשר אלי, לדבר איתי, לומר לי משהו.'' 
''זה לא נכון, שלחתי לך הודעה.'' אמרה. 
''תודה באמת, רק חבל ששוב נעלמת אחרי שהגבתי לך.'' 
''לא יכולתי, הלב שלי היה מרוסק מימך.'' נאנחה. 
''אז למה? למה? למה התחתנת איתו?'' צעדתי לכיוונה ועמדתי צמוד אליה. 
''כי אין לי ברירה , אין לי !!! למה את לא מבינה , איזה עתיד יהיה לי איתך ? אך אני אחיה איתך?'' 
''את מראש שוללת !!! ניסית למצוא פתרון ?'' 
''את לא מכירה אותי בכלל ! אך את מסוגלת לראות איתי משהו ?'' הרימה קולה. 
''כי אני כנראה נאיבית זה למה. חוץ מזה, מה זה משנה, כבר התחתנת, זה לא רלוונטי מה היה יכול לקרות אם ...'' סובבתי את גבי ופניתי לעבר החלון. 
''אני מצטערת אם פגעתי בך.'' אמרה ושלחה יד לכתפי. יד שהרגישה לי מרוחקת וזרה. 
''שטויות, אני אתגבר'' נאנחתי. 
''אז מתי את טסה?'' 
''מחרתיים בבוקר.'' 
''אני לעולם לא אשכח אותך.'' אמרה. 
''עדיף שתלכי.'' אמרתי ונשכתי את השפה התחתונה שלי. 
הבטן התהפכה לי, פחדתי להביט בה, רציתי לאמץ אותה לזרועותיי , לנשק אותה ... 
היא לא ענתה לי, נראה שלא נותר הרבה מה לומר. צעדיה נשמעו לכיוונה של הדלת ,לא סובבתי את ראשי , החזקתי את עצמי בכל הכוח, שלא אתפתה לרוץ לזרועותיה , שלא אתפתה שוב לאותה הפעם האחרונה שתפתח את המוגלה הזה. 
ידעתי שהיא מסתכלת עליי. הרגשתי את עיניה חודרות בגבי, חיכיתי לשמוע את טריקת הדלת כדי שאוכל סוף, סוף לסתום על הגולל. 
חשתי את הרטיבות עולה בעיניי ככל שהטריקה הזהו מיענה לבוא. 
הבטתי על נקודה מרוחקת באופק, היכן שקו המים התחבר לים, מתפללת שיגמר כבר הסיוט הזה. לפתע, חשתי בשתי ידה עוטפות אותי מאחורנית. הפעם המגע שלה הרגיש אחרת, חם יותר וקרוב יותר, ריח הבושם שלה חדר באפי. נכנעתי אליה, הדמעות לא אחרו לבוא , כאילו בדרייב של רגע הרשתי לעצמי להתפרק בתוכה. היא חיבקה אותי בחוזקה סופגת אליה את הכעס, התסכול, הכאב והבכי שהתעקשתי להסתיר. 

''אילו יכולתי, הייתי איתך.'' לחשה לאוזני. 
''אני יודעת.'' אמרתי בניסיון להשתלט על הבכי שחנק את גרוני. 
''תסתכלי עלי.'' אמרה והביטה לתוך עיניי הדומעות שהיו עצומות למחצה. 
היא העבירה שתי אצבעות עדינות ומחתה את הרטיבות תחתן. הרמתי את מבטי אליה , מחכה למוצא פיה. 
''את יודעת למה באתי? את באמת רוצה לדעת ?'' 
''כן.'' הנהנתי בראשי. 
''לא יכולתי שלא לראות אותך שוב. אני מכירה אותך קרוב לחודשיים ואני מרגישה כאילו כל חיי חיכיתי לפגוש אותך, ועכשיו אני נאלצת לקטוע אותך מהלב שלי, להסיר אותך משם ,ולהמשיך לחיות כאילו דבר לא קרה.'' 
ליטפתי את פניה, ממאנת להאמין שזהו , שכאן ברגע הזה הכול יגמר. 
''אני רוצה להשמיע לך משהו,'' אמרה ונסוגה אחורנית לעבר התיק שלה שהניחה בכניסה. 
היא הוציאה מכשיר MP3 שנראה שרכשה בחו''ל , היא הדליקה אותו ודפדפה בין השירים, היא הצמידה את האוזניות לאוזני. 
''זה השיר שלך,'' חייכה, ''כל הזמן שאני שומעת אותו אני חושבת עלייך.'' אמרה וליטפה את לחיי, היא לחצה על PLAY. 
קולה של מרי פרדריקסון הדהד באוזניי, בלדה רוקיסטית מתקתקה ששמעתי בתחילת שנות העשרים שלי. 

Halfway through the night 
I wake up in a dream 
Echoes in my head 
Make every whisper turn into a scream 

היא הביטה לתוך עיניי, שומעת איך הצלילים חודרים לאוזני, עיניה לא מחזיקות מעמד ורטיבות ממלאת אותן ברגעים ספורים , קירבתי אותה אלי ,מנשקת על שפתיה בפיוס, בהשלמה ,רוצה לחרוט את הרגע הזה היטב ,יודעת שעוד כמה חודשים היא תהווה עבורי זיכרון וסיפור שהיה וניגמר ,ושפתיה נושקות לי בתאווה. גם כשהיא מנסה לשוות לעצמה התנהגות מאופקת, גופה נשבר ,ידיה אוחזות במותניי, אני מרגישה את המתכת הקרה של טבעת הנישואין שלה כאשר היא מלטפת את עורי וצמרמורת אוחזת בי . 
אני מסירה ממנה את כיסוי הראש ,חופנת אצבעותיי בשערה הרך, תלתליה מתפזרים על כתפייה, אני שואפת אותה אלי, מנסה לדחוס כמה שיותר לתאי הזיכרון שלי ,הצלילים ממשיכים להתנגן באוזני. אני מתמכרת אליה, לאהובת ליבי , בפעם האחרונה. 


I dreamed I could fly 
Out in the blue 
Over this town 
Following you 
Over the trees 
Subways and cars 
I'd try to find out 
Who you really are 


In the middle of the night 
Cool sweatin' in my bed 
Got the windows open wide 
Thinkin' about all the things you said 

השכבתי אותה על המיטה, היא שלפה את האוזניות מאוזני. 
''אני אוהבת אותך, מישל.'' לחשה. 
''אני אוהבת אותך, אהובה שלי.'' אמרתי בחיוך שבור. 
''הוא לא ממש הצליח לחדור אלי.'' לחשה לי וידיה נכנסות תחת חולצתי. 
''מה? על מה את מדברת ?'' ניסיתי להבינה לרגע. 
''בעלי , הוא לא הצליח , לא יכולתי לתת לו.'' אמרה מובכת, ''והכל בגללך.'' 
נשכבתי מעליה, נושקת לצווארה נשיקות קטנות ועדינות. 
''אני רוצה שאת זו שתיקחי את בתוליי.'' ביקשה ודמעות ספק של כאב, ספק של אושר זלגו במורד לחייה. 
''אבל הוא ירגיש, הוא יידע.'' אמרתי בחשש מה, פוחדת ממה שתעבור אם יתגלה שבתוליה לא נשמרו לו ,מהחרפה שתביא ,מהאסון שעלול לקרות. ''נזהרתי איתך בפעמים הקודמות כדי לא להכניס אותך לצרות.'' אמרתי לתוך עיניה. 
''הוא חשב שהוא זה שלקח, אל תדאגי.'' אמרה וליטפה את שערי. 
''מה בדיוק עשית שהוא חשב?'' הפסקתי לרגע וחיכיתי לתשובה שתספק אותי. 
''זה לא משנה מה עשיתי, אני רוצה אותך, שאת הדבר הכי חשוב לי תיקח הנפש שבה התאהבתי'' לחשה. 
באותן רגעים למילים לא היה כל משקל. נכנעתי לה, לאישה הזו , שנכנסה ויצאה מחיי כסופת הוריקן הרסנית. וכאן, בחדר הזה, נתתי לה את מה שביקשה באהבה חסרת מעצורים. בנשימה ארוכה, בתאוות יצרים, בכאב, בכעס, בהשלמה... 


-------------------------------- 

צלצול טלפון הקפיץ אותי מהשינה העמוקה בה הייתי. 
''הלו.'' אמרתי לתוך השפופרת שיכורה מעייפות. 
''הערתי אותך?'' נשמעה קולה של טליה מעברו השני של הקו. 
''לא , ממש לא ,תפסת אותי מפזזת כאן את ריקוד צדיק התמר.'' עניתי בקול צרוד שהיה עטוף בקורי שינה, ''ראבק ארבע בבוקר טלי, משהו דחוף?'' מצאתי עצמי חסרת סבלנות אחרי ששלחתי מבט חטוף בשעון. 
''עזבי, תחזרי לישון.'' 
''אני כבר לא יכולה, נו דברי, פשוט היה לי ערב מתיש במסעדה, היו ים לקוחות.'' 
''אני מגיעה לארץ בסוף השבוע.'' 
''מה? את בחודש תשיעי, את לא נורמאלית. מי ייתן לך לעלות על מטוס בכלל?'' 
''למה מה, אני חולה?'' צחקקה, ''חוץ מזה, ההיריון תקין, אין לך מה לדאוג ויש לי עוד שבועיים עד הלידה.'' 
''אני מבינה שהחלטת ללדת בארץ.'' אמרתי. 
''כן , אני רוצה את המשפחה שלי איתי. די מנכר ללדת פה בלי שאף אחד משמעותי לא נמצא לידך.'' 
''את צודקת.'' הסכמתי והתהפכתי לצד השני. 
''את לא שוכחת שאנחנו צריכות לדבר שאני אגיע.'' 
''לא שכחתי , אני מחכה לשיחה הזו חצי שנה מאז שאמרת לי שאת בהריון.'' אמרתי. 
''חוץ מזה את ממש לא פיירית שאת מסתירה ממני משהו כ''כ הרבה זמן ומתעקשת שדברים יאמרו פנים מול פנים, את יודעת , עברתי די הרבה בחיי ואני יכולה לשאת אינפורמציה כזו או אחרת.'' 
''לא חושבת שזה היה נכון לבוא להגיד לך את זה שהיית באמצע הטיול שלך במרוקו, או לבוא ולהגיד לך את זה בדרך אגב , את תביני כבר שניפגש, אני לא רוצה להיכנס לזו.'' 
''טוב ,מה שתחליטי, אני לא לוחצת יותר.'' פיהקתי. 
''אז תחזרי לישון.'' אמרה. 
''רגע , אז לא הבנתי למה התקשרת.'' 
''רציתי לומר שאני באה וסתם התגעגעתי לשמוע אותך.'' 
''אוי, נו טלי , את מדברת איתי פעם בשבוע מינימום.'' חייכתי. 
''נו אז מה, אף פעם לא משעמם איתך.'' 
''תודה על המחמאה.'' אמרתי והתהפכתי על הגב. 
''טוב יאללה תחזרי לישון.'' 
''באמת כדאי.'' הסכמתי. 

למחרת בבוקר משכתי את עצמי בכוח מהמיטה. משה החסיר כבר קרוב לשבוע ימים בעבודה, מה שגורם לי להחזיק את כל המטבח כמעט לבד. מאד שחזרתי ממרוקו אני וג'וזף נתנו לאבא פוש רציני ועזרנו לו לקדם את המסעדה בחזרה למה שהייתה. הייתי מבלה במטבח ימים כלילות ומשקיעה את נשמתי במנות. שום מנה לא הייתה יוצאת לפני שנבדקה טיפ טופ על ידי. אבא גייס עוד שני אנשים ששימשו סו שפים כאשר ביחד איתם הרצתי את הקרנבל במטבח. 
כשהגעתי ירון כבר ארגן את המטבח, ג'וזף חתם לשני ספקים על הסחורה שהביאו ,שמתי קומקום מים על הגז , הייתי זקוקה בדחיפות לקפה כדאי להתעורר . 
''בוקר טוב, אחותי היפה והעייפה.'' טפח ג'וזף על כתפי. 
''בוקר טוב.'' חייכתי בעייפות. ''מה קורה עם משה , הוא מגיע היום?'' שאלתי ושמתי כף של קפה בתוך הקומקום. 
''הוא אמר שעדיין הוא לא מרגיש טוב, אבל הוא יעשה מאמץ להגיע בצהריים.'' 
''סאמק,'' מלמלתי ''אין לי כוח כבר''. 
''דרך אגב , אתמול התקשר הבן דוד של אבא ,ממרוקו''. 
''מי דויד?'' שאלתי ומזגתי את קפה לכוס. 
''כן, הוא שאל את אבא עלייך.'' 
''מה שאל?'' 
''אני לא יודע, אבא אמר שהוא ידבר איתך.'' 
אולי זה קשור ליסמין, תהיתי למס' שניות, אבל מחקתי את המחשבה הזו מהר מאוד. מאז אותו הערב שהיא באה אלי למלון לא שמעתי ממנה , עד היום אני חושבת עליה , תוהה היכן היא נמצאת , איך חייה נראים , תוהה אם היא בכלל חושבת עליי. 
לקחתי לגימה מהקפה ויצאתי לכניסה האחורית של המסעדה , התיישבתי על ארגז הירקות הריק שהיה עשוי מפלסטיק קשיח ושקעתי במחשבות. 
לאחר עשרים דקות, ירון יצא החוצה ודרבן אותי להיכנס. 
לקראת הצהריים הורדתי את הסיר של הסלק האדום מעל האש ,ונתתי לו להתקרר. 
אבא נכנס למטבח ונשק לי על הלחי כהרגלו. 
''את נראית קצת עייפה.'' אמר. 
''יעבור לי , לא נורא.'' אמרתי בביטול. 
''דויד התקשר אלי אתמול , את יודעת ?'' 
''כן, ג'וזף סיפר לי, מה הוא רצה?'' 
הוא ביקש לדבר איתך , הוא רצה להציע לך הצעה.'' 
''לי?'' תמהתי, ''איזו הצעה?'' 
''הם פותחים מסעדה מרוקאית בסרלה , הם מחפשים שף למסעדה.'' 
''אתה צוחק איתי ...'' פסקתי לרגע וניגבתי את ידי. 
''ממש לא''. 
''רגע, אני רוצה להבין,'' נמתח חיוך על שפתי, ''הוא רוצה אותי ?'' 
''הוא מעוניין לבדוק איתך , הוא יודע שאת מוכשרת ושאת מסוגלת , אני מספר לו על כל הביקורות הטובות שאת מקבלת מהלקוחות שלנו.'' 
''אבל מה ..איך אני אעזוב ככה, מה יהיה איתכם והמסעדה?'' 
''יפה שלי , זו רק הצעה , את יכולה לחשוב על זה.'' 
''וואו , אבא, זו אחלה הזדמנות לחזור הביתה קצת , אתה לא חושב ?'' 
''את בכלל זוכרת משהו משם?'' 
''בטח שאני זוכרת, וואו.'' תפסתי את ראשי ולרגע כל שנות ילדותי עם לוריין חלפו בראשי, הריצה בשדות הפתוחים, מראה הטירות והיערות שתמיד העבירו בגבי צמרמורת כשראיתי אותם מרחוק, תמיד חשבתי שאתקל בשדונים ומכשפות אם כף רגלי תדרך שם. 
''תתקשרי אליו ותדברי איתו, הוא ייתן לך יותר פרטים זה בטוח.'' 
''אבא זה בסדר מצידך?'' 
''מה שיעשה לך טוב.'' חיבק את כתפי בחום. 
רוב היום היה טרוד ראשי ברעיון הזה, לחזור לצרפת ,לשנות כיוון בחיי ,היה לי יתרון שאת השפה ידעתי על בורייה ומכיוון שנולדתי בצרפת יכולתי לחזור ולחיות שם כתושבת קבע . 
לפחות לתקופה מסוימת , מה יש לי להפסיד? אולי אפילו אני אמשיך את לימודיי. 
באותו יום בשעות הערב הרמתי טלפון לדויד ששמח לשמוע ממני ,לרגע התפתיתי לשאול אותו על יסמין , אם הוא יודע מה שלומה, אך ויתרתי על הרעיון , גם ככה זה מאחוריי. 
הוא הרחיב וסיפר לי כי החליט לפתוח את המסעדה כעסק לבן הגדול שלו ומכיוון שישנם הרבה תיירים ישראלים ובכלל ביקוש למסעדה ואוכל מרוקאי הוא החליט לקחת את ההזדמנות ולפתוח את המקום , הוא הסביר לי שהפתיחה מתוכננת לעוד חודש לערך והחליט לבדוק איתי את האפשרות שאהיה חלק מהצוות במטבח. כמובן שהשכר יהיה בהתאם ואף הציע לי אירוח על חשבונו עד שאתאקלם ואמצא דירה. 
את השיחה סיימנו בכך שהבטחתי, כי אחזיר לו תשובה בעוד מספר ימים, בכל זאת , לא רציתי לקחת החלטה על רגל אחת. 

בסופו של אותו שבוע נחתה טליה בארץ, לאחר שביקרה אצל הוריה ושהתה אצלם מס ימים, קבענו להיפגש . 
הזמנתי אותה לדירה שלי, לשם שינוי מאז שחזרתי החלטתי להיות לבד, לא רציתי שותפים ושותפות, הפכתי להיות אדון לעצמי וקנאית לפרטיותי. 
''איזה ריח נעים יש כאן.'' אמרה לאחר שהשתחררה מחיבוק הדוב שחיבקה אותי. 
היה בה משהו שונה ומיוחד, הבטן ההריונית החמיאה לה ונראה כאילו היא זהרה מאושר. 
''בואי כנסי.'' הזמנתי אותה פנימה. ''מה תשתי?'' שאלתי בעודי הולכת למטבח. 
''כוס תה, יהיה מצוין. אמרה. 
לאחר שהרתחתי את המים וטבלתי כמה עלי נענע בפנים , צירפתי כמה עוגיות ביתיות שהכנתי והגשתי לה. 
היא הביטה עלי ארוכות וחייכה. 
''מה?'' חייכתי חזרה. 
''טוב לי לראות אותך, את כל כך מזכירה לי אותה, שלפעמים נדמה שהיא כאן איתי.'' 
אחזתי בידה ונאנחתי ''היא חסרה נורא.'' אמרתי. 
''גם לי.'' 
''מה קורה איתך? ספרי לי.'' אמרה ולקחה לגימה מכוס התה שהכנתי לה. 
''לא משהו מעניין , את יודעת עובדת כמו חמור כרגיל, עוזרת קצת לאבא שלי. 
''מה עם אהבה ?'' קרצה. 
''אין כלום , לא רוצה גם , די מתאים לי להיות עם עצמי.'' 
''אוקיי ,מותר לך.'' 
''ואוו , מוזר לי לראות אותך ככה.'' חייכתי והעברתי יד מלטפת על ביטנה. 
''עוד מעט אני חוזרת לפיגורה.'' צחקקה. 
''מצאת לה כבר שם ?'' שאלתי מחויכת 
''אני לא יודעת , יש לי כמה שמות שאני מתלבטת.'' 
''מה למשל ?'' התעניינתי. 
''אני לא מגלה, זה סוד.'' 
''טוב , אני לא מתווכחת איתך, את יודעת.'' 
''את לא צריכה.'' חייכה. 
''אולי סוף-סוף תגידי לי על מה רצית לדבר איתי ?'' 
''בשביל זה באתי.'' אמרה ושלפה מהתיק שלה מס מסמכים שהיו סגורים בשרוול ניילון. ''קחי.'' מסרה את זה לידי. 
''מה זה ?'' שאלתי והוצאתי אותם החוצה. 
''תיקראי.'' פקדה. 
מבט על הכתוב , גרם לי להבין שמדובר על מסמכים סודיים רפואיים , שמה של לוריין וחתימתה היו מוטבעים על המסמכים. 
''הנדון : שאיבת ביציות ממטופלת מס ת.ז....'' 
ליבי הלם לרגע ,עברתי על כל המסמכים, מחברת את פיסות האינפורמציה,הרגשתי שתחושה של כעס עצום מתפתח בתוכי , כעס שלמרות האירוניה היה מעורב בשמחה. 
במסמך האחרון הייתה הצהרה שנכתבה על ידי לורין שם נתנה את הסכמתה כי טליה יכולה להרות מביציות שלה ולגדל את הילד או הילדה שיולדו. 
''את בסדר?'' ליטפה טליה את ידי. 
''אני לא יודעת , זה יותר מידי אינפורמציה לפעם אחת.'' נשמתי עמוק. 
''היא ביקשה את זה ממני ביום שהיא הבינה שהיא לא תצליח לשרוד את המחלה הזו.'' 
''למה היא לא ביקשה ממני ?'' חשתי פגועה. 
''אני לא יודעת מישל , היא לא שיתפה אותי במחשבות שלה לגבי זה , אני משערת שהיא רצתה להגשים משהו שהיה כביכול צריך להיות של שתינו.'' 
''את יודעת מה זה אומר?'' 
''מאיזו בחינה?'' התקשתה להבין אותי. 
''יש לילדה הזו סבא ומשפחה , גנטית היא לא שלך בכלל.'' 
''גנטית היא לא שלי , אבל זה לא משמעותי בכלל.'' 
''איך לא סיפרת לי את זה עד עכשיו , אך היה לך את האומץ להסתיר את זה ממני כל הזמן הזה?'' רתחתי. 
''תראי, מישל, אני אהיה איתך הכי דוגרית, לוריין ואני חתמנו על הסכם עם עורך דין , שום דבר לא נעשה בצורה לא חוקית , לא רציתי לספר, כי לא ידעתי איך תקבלי את זה והנה צדקתי , תיראי אך את מגיבה.'' 
''את נושאת ברחם שלך משהו שהוא שייך לנו, למשפחה שלנו !'' 
''היא בחרה בי להיות המשפחה שלה, מישל, וזו זכותה ! אני לא אברח עם התינוקת הזו, את מוזמנת כל פעם שתרצי לבוא ולראות אותה, אני לא לוקחת לך את הזכות להיות המשפחה שלה, למה את חושבת שאני פה?'' 
''ומה עם אבא שלי והמשפחה שלי? את לא חושבת שלהם מגיע, את יודעת מה זה יעשה לאבא שלי אם הוא ידע שיש לו נכדה מלוריין?'' 
''אני לא יודעת איך אבא שלך יקבל את זה , אבא שלך לא ידע על הקשר שהיה לי עם אחותך ,את רוצה להפיל עליו פצצה ,לגרום לו לטלטלה ?'' 
''הוא לא חייב לדעת שהיה בניכן קשר כזה,'' גוננתי. 
'' אני שונאת לשקר.'' אמרה והניחה את כוס התה בכעס על השולחן. 
''אני לא יודעת איך להגיב בכלל.'' גיחכתי. 
''תיראי, מישל , אם לא היית חשובה לי , לא היית יודעת בכלל על הקיום של הילדה הזו , הייתי יכולה באותה נשימה להסתיר את העובדה שהיא של אחותך, אבל היא ביקשה ממני שאם אני אחליט לעשות שימוש בביציות שלה אז שאני איידע אותך.'' 
''זה מה שהיא ביקשה מימך ?'' יישרתי מבט אליה. 
''כן,'' נאנחה ''זה מה שהיא ביקשה, ואני מכבדת את הבקשה שלה ואת הרצון שלה. תביני, להורים שלי לא סיפרתי שהילדה הזו לא שלי בכלל, לפחות לא בשלב הזה.'' 
''אוקיי , אני מעריכה שבאת וסיפרת לי , אבל קשה לי לעכל את זה.'' 
''אני מבינה.'' אמרה והתרוממה ממקומה. 
''מי האבא ?'' 
''אין לי מושג, זו תרומת זרע.'' נאנחה. 
''אוקיי.'' 
''טוב, כדאי שאני אלך, נראה לי שאת רוצה להישאר לבד.'' אמרה והתקדמה לעברי. 
''באמת כדאי.'' הוספתי. 
''אני לא רוצה שתכעסי, זה הדבר הכי מדהים שיכול לקרות ,חלק ממנה חי ונושם בתוכי וזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לה, לא יכולתי להציל אותה , אז יצרתי ממנה את החיים האלו.'' אמרה וליטפה את ביטנה. 
חשתי את הדמעות עומדות בעיניי, נזכרתי בתקופה בה נאבקה במחלה הארורה הזו , ברגעים שחשתי חסרת אונים לעזור לה . 
היא שלחה את ידיה וחיבקה אותי בחוזקה. ''אני אתקשר אלייך ביום שאלד, אני רוצה שתהיי איתי בחדר לידה.'' אמרה במבט שלא הותיר לי מקום לתהייה לגבי כוונותיה . 
''אוקיי.'' הנהנתי בראשי. 
לאחר שהדלת נטרקה, קיבלתי החלטה, לקחת את ההצעה של דויד, כמו בכל דבר בזמן האחרון בחיי , הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות זה לברוח.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...