>  >  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק כ''ט

''פריחה במרסדס משנה את המקום שלה...'' פתחה גלית עם שרית חדד שנשמעה ברקע של המערכת ברכב לאחר חצי שעה של נסיעה. 
''למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני...'' המשיכו כולן ככל שהבית התקדם. 
''שכונתיות, אין מה לעשות.'' מלמלה לי רות בחיוך. 
''לא, את כפרה,'' זרקה מיכל וטפחה לרות על הכתף, ''מעניין מי באה איתנו כל שישי למועדון האוכף לשמוע את כל השכונתיות הזו.'' 
''אוי, אל תבלבלי במוח, זה כי אין לי ברירה, אני נגררת אחריכן.'' 
''את מבינה, מישל... היא שומעת רק עיברי לידר, ומאיר אריאל,'' הסתלבטה עליה איה, ''אבל שאת עולה אליה לרכב יש לה את האוסף המחומש של עמיר בניון ואייל גולן. ואנחנו שכונתיות.'' 
''טוב, שחררו אותי מהשטויות שלכן.'' זרקה בצחקוק. 
''לפחות לא משעמם לכן.'' הוספתי. 
''תהיי בטוחה שאף פעם לא משעמם, מה שיפה אצלנו שאנחנו חבורה דיי צבעונית.'' אמרה ובחנה את עיניי. 
''אז מה... את מטיילת לבד כאן?'' הפנתה אליי את השאלה. 
''כן, משהו כזה.'' חייכתי במבוכה, מקווה שלא תחקור אותי, גם ככה לא התחשק לי לעבור סשן של שאלות אישיות. 
''לא מסוכן לבד, איזה אומץ יש לך.'' 
''אני לא יודעת , יצא ככה שהחלטתי לטייל לבד, חוץ מזה לא נראה לי שאני אמשוך את הטיול הזה יותר מידי זמן.'' 
''מה הקשר שלכן?'' החלטתי אני לירות את השאלות. 
''מיכל ואיה בנות דודות וגיסתם של גלית. גלית, ריבי ואני עובדות באותו מקום, אז יצא שהכרנו עם השנים והתחברנו כולנו. 
''נחמד...'' הגבתי בנענוע ראש קל. 
''את נשואה? יש חבר ?'' שוב התחילה החקירה. 
''לא, זה ולא זה, זו תקופה שאני עם עצמי.'' אמרתי בתקווה שכאן אחתום את החקירה. 
''טוב נו, זה טוב לפעמים להיות לבד.'' 
''נכון.'' הנהנתי שוב בלי להוסיף יותר מידי. 
''קדחת לה עם השאלות, תעזבי את הילדה.'' אמרה ריבי והגבירה את המוסיקה. 
''זה בסדר, היא לא קודחת.'' אמרתי מתוך נימוס, למרות שקיוויתי שזה מה שייתן לי קצת הפוגה עם השאלות. 

לאחר ארבע שעות נסיעה מייגעות עם עצירות לפיפי בשולי הדרך, נפתח לחושי נופה עוצר הנשימה של שרשרת הרי האטלס, בעונה אביבית מוקדמת יותר אפשר לראות את הפסגות המושלגות מרחוק. עצרנו בקניון טונדרה המיוחד, שם התהלכנו רגלית כשעתיים, מתרשמות מיצירתו האדירה של הטבע שהשאיר חותמו. לקראת שעות הערב, תוך כדי נסיעה בשוליים הדרומיים של האטלס, נשקפו צורות נוף מדהימות ביופיין, בוסתני הדרים, פרחי יסמין ועוד מיני גידולים עסיסיים השוכנים בתוך כפרים ברבריים, שיירת הג'יפים עצרה בעיר המחוז - ווארזאזאת. כאן במלון 2 כוכבים לערך, הייתה תחנת הלינה הראשונה שלנו, לאחר חצי שעה כבר התפזרנו לחדרים. אני, גלית, ריבי ורות שכנו באותו חדר. הדבר הראשון שהייתי זקוקה לו אחרי היום הזה הייתה מקלחת הגונה, ושינה, הרגשתי עייפה ומותשת, כאילו כל הצטברות המתח מהימים האחרונים נתנה את אותותיה. 

''מתי ארוחת הערב?'' שאלה גלית, בעודה מוציאה בגדים להחלפה מהתרמיל שלה. 
''נראה לי עוד שעה.'' ענת רות בעודה נכנסת למקלחת לבדוק את מצב המים, המגבות ושאר הדברים. 
לאחר שהתמקמתי על המקום שלי במיטה ליד החלון, פתחתי את התיק והתחלתי לארגן את הדברים למקלחת. הפלאפון שאותו קברתי בתחתית התרמיל השמיע לפתע זמזום רטט ממושך, דבר שהפתיע אותי . שלפתי את הפלאפון במטרה לבדוק מה גרם לו לזמזם פתאום. . 
על הצג הופיע הסימן של הודעת טקסט שהתקבלה. ליבי הלם לרגע מה שגרם לי להתנתק מכולן. רק יסמין מכירה את מס' הסלולארי הזה, אמרתי לעצמי ולחצתי על המקשים לראות את ההודעה שהתקבלה. 

''את חסרה לי.'' נכתבו שלושת המילים. 
נשמתי בכבדות, ודמעות כמעט עלו בעיניי. 
''את רוצה להיכנס להתקלח?'' קטעה רות את מחשבותיי. 
''לא, זה בסדר, תיכנסו אתן קודם.'' עניתי בניסיון לגרום לה להבין שאני רוצה להיות כרגע אדון למחשבותיי בלי שאף אחד יטריד אותי. 
''את בסדר?'' המשיכה לאחר שקלטה שאני בוהה בצג המכשיר. 
''כן, כן, אני בסדר.'' אמרתי בחיוך מאולץ. 
''הלוואי והייתי איתי עכשיו.'' הקלדתי את האותיות במהירות שיא על המקשים ושיגרתי לה את ההודעה, מקווה ששוב תיתן לי אות ממנה ולו הקטן ביותר. 
כולן כבר יצאו מהמקלחת ואני בין ארגון הדברים ומבטים חטופים לצג המכשיר חשתי שליבי מתכווץ ככל שנקפו הדקות ולא קיבלתי ממנה שום סימן. 
''את נכנסת להתקלח? עוד עשרים דקות יש לנו ארוחת ערב.'' אמרה גלית בעודה מסרקת את שערה. 
''אני נכנסת עכשיו.'' נאנחתי וסחבתי את עצמי למקלחת ,מקווה שאולי ההודעה ממנה עוד תגיע. גם שיצאתי מהמקלחת מסך הפלאפון שלי נותר דומם, היא בטח התחרטה ששלחה לי את ההודעה, חשבתי לעצמי, אחרת הייתה שוב מגיבה. היה עדיף שלא הייתה שולחת לי כלום, התחלתי להתרגל לרעיון שזהו, הכול הסתיים, שעכשיו אוכל אפילו ליהנות מהטיול. 
ארוחת הערב שהוגשה לנו באווירה פולקלורית מקומית כללה קוסקוס בקדרה עם ירקות מבושלים ובשר כבש. המחשבות על יסמין העלימו לי באורח פלא את התיאבון עד שהכרחתי את עצמי כן לאכול ולהכניס משהו לפה . 
''הכול בסדר איתך?'' שאלה גלית שהגניבה מבט בוחן בצלחת הכמעט ריקה שלי. 
''כן, אני בסדר.'' הנהנתי בחצי חיוך מסדרת את הישיבה המזרחית שלי על הכרית הרחבה שהייתה תחתי. כולנו ישבנו סביב שולחן ארוך שהיה מעט גבוה מהרצפה, על כריות שמטרתן הייתה להסב לנו נוחות, מה שבפועל לא ממש הרגיש כך. קדרת הקוסקוס הייתה גדולה מאוד וניצבה באמצע השולחן כך שכולם יכלו לקחת כמה שרצו. 
''אתם יודעים שנהוג אצל המרוקאים לאכול עם הידיים ולא עם סכו''ם.'' אמר עופר והדגים לנו אך זה נעשה. 
''אני מקווה ששטפת ידיים.'' צחקה גלית בעודה עוקבת אחר אצבעותיו של עופר שחפנו את הקוסקוס ומשם הישר לפיו. 
''אל תדאגי.'' קרץ לה, כולם מפאת הנימוס או התרבות העדיפו להשתמש בסכו''ם שניתן להם. 
''טעים חבל על הזמן, נכון?'' אמרה רות בין טעימה לטעימה. 
''מאוד טעים.'' הסכמתי ומחשבותיי נדדו למקום אחר. 
''את לא כאן ,איפה הראש שלך?'' אמרה בעודה מביטה בי בדאגה. 
''אני סתם עייפה.'' ניסיתי לברוח. 
''את מהורהרת נורא.'' חרצה. 
''סתם, לא משהו רציני.'' עניתי. 
''תאכלי משהו , מחר יש לנו יום ארוך.'' אמרה ושלחה יד מלטפת לכתפי. 
גם שחזרתי לחדר, לא חיכתה לי שום הודעה ממנה. אולי היה לה רגע של משבר תהיתי, אסור לי להיכנס לכל המחשבות האלו, חשבתי ביני לבין עצמי, זה סתם יסית אותי מהטיול, מהמטרה שלשמה באתי לכאן , אני חייבת להניח לה, אני חייבת ... 
כולן מסביבי עדיין היו מרוגשות מהטיול ומהחוויות והחליפו מילים ביניהן , אני לעומתן חשתי את העייפות משתלטת עליי, בעוד עיני נעצמות עוד שמעתי את רות מנסה לדובב אותי , אך נכנעה כשהבינה שנרדמתי. 


למחרת באשמורת האחרונה של הלילה נשמעו דפיקות על דלת החדר. 
''בוקר טוב, בנות. קדימה להתעורר, עוד שלושת רבעי שעה אנחנו בחוץ.'' 
''למה כל כך מוקדם?'' מלמלתי תוך שאני נכנעת לגל העייפות שלא הניח לי מאתמול. 
''הולכים לראות את הזריחה המדברית.'' אמרה גלית בטונים צרודים של שינה. 
''אפשר לוותר?'' משכתי מעלי את השמיכה. 
''לא חושבת, משם אנחנו ממשיכים הלאה, לא חוזרים לכאן.'' ענתה . 
''אין לי כח.'' מלמלתי. 
''תמשיכי לישון באוטו.'' הוסיפה רות מהמיטה ליד והתרוממה מתנוחת השינה. 
טוב, אין ברירה מלמלתי לעצמי, אני אשלים את שעות השינה בלילה הבא. 

היציאה מווארזאזאת הייתה מהירה יחסית, שיירת הג'יפים שייטה לה לעבר המדבר, אותו מדבר ויושביו עליו הרחיב אבא שלי לספר בארוחות השישי סביב השולחן שהייתי צעירה יותר. מראה הדיונות הזהובות העצומות בגודלן, הפנט אותי לרגע,שרשרת הגבעות כאילו והמשיכה עד אין סוף , סימני עקבותיה של רוח נראו בברור על שטחי החול והקנו לגבעות מראה שכאילו פוסל ע''י אומן ,גלים , גלים.שכאילו שורטטו באצבע עדינה .שיירת גמלים נעה לאיטה בקו האופק הרחוק והקנתה למראה תחושה של ציור פסטורלי . 
''וואו ,תראו את השמש הצביעה רות.'' לעבר החמה שעלתה ככל שהתקדמנו בנסיעה. 
''אני חייבת לצלם את זה.'' הוסיפה ושלפה את המצלמה מהתיק. 
לאחר שעה של נסיעה הבחנו מרחוק במעין נאת מדבר. 
''נראה לי שכאן אנחנו עוצרים לאיזו ארוחת בוקר.'' אמרה גלית בדריכות. 
''מתאים.'' אמרה איה ופיהקה בקול. 
אט ,אט , ככל שהתקרבנו יותר השתנה הנוף ממדברי וזהוב לאדמדם הגוון הגירני הצחיח נופל בתלילותו. אל גוש חיים ענק, המורכב מתשבץ של צבעי ירוק - נאת המדבר של איט-מנסור נפרש לפנינו ,שיירת הג'יפים עצרה ליד מאהל רחב ידיים , הבדווים הכחולים של הסהרה, השלימו במראה, ספקטרום שלם של צבעים , הם קיבלו אותנו בחמימות רבה והזמינו אותנו למאהל שלהם, נשותיהם, רעולות למחצה, הציצו בנו בביישנות ונמלטו בצווחה בכל פעם שמישהו כיוון לעברן את מצלמתו. 
התיישבנו במעגל, עשרים איש שחלקם היו עדיין רדומים ומפיהם נפלט פיהוק או שניים, עופר המדריך נראה כהרגלו ערני עם שפע של אנרגיה להתחיל את היום. 
''חברים,'' פתח בדבריו, ''כרגע אנחנו נמצאים באיט מנסור, כמו ששמתם לב, אנחנו נעשה כאן הפסקה של שעה, לאחר מכן נטייל מעט באזור ומשם נמשיך.'' אמר בעיניים סורקות. 
''עוד מעט הנשים יגישו לכם תה מתוק לפתוח את הבוקר ומשהו קטן לאכול.'' 
הנחתי את ראשי על כתפה של רות, מנסה לתת לעצמי תמיכה. הבוקר הזה היה קשה לי במיוחד, העייפות לא הרפתה ומחשבותיי נדדו אל יסמין. מראה הנשים הרעולות משך את עיניי, הן הזכירו לי אותה, רציתי יותר מכל דבר אחר להיות איתה. 
האישה הצעירה כרעה ברך עם מגש עמוס הכוסות , חייכה בביישנות וסימנה עם מבטה שאנחנו יכולות לקחת. 
הושטתי יד עצלה ואספתי מהמגש כוס אחת , ריחה של הנענע היה חזק וחריף , לגמתי מעט מן המשקה מנסה להעיר את עצמי מהעייפות שעדין חשתי . 
''את יכולה להניח את הראש על הרגליים שלי.'' חייכה רות ולקחה אף היא לגימה מכוס התה שאחזה. 
''לא מפריע לך?'' שאלתי מתוך נימוס. 
''חופשי , ממש לא מפריע – יאללה שכבי.'' פקדה עליי ייקח לנו לפחות שעה לפני שנתחיל לזוז''. 
הנחתי ראשי על ירכיה ועצמתי עיניי. לפתע חשתי באצבעותיה שטיילו במשיכות רכות בתוך שערי, מגעה היה לי נעים ולא התנגדתי, במהלך כל היומיים האלו הרגשתי שהיא בוחנת אותי ומנסה להתקרב , לא שפירשתי את ההתנהגות שלה כמשהו חריג, אבל הרגשתי שאני מוצאת חין בעיניה, רק לא היה לי מושג אם בתוך חברה או שהיא נמשכה אליי, אבל זה לא כ''כ העסיק אותי ,הייתי כולי שייכת ליסמין , בנפשי, בגופי בכל רמ''ח אבריי . 
''מישל , מישל.'' שמעתי את גלית קוראת לי וטופחת בידה על רגלי תוך ניסיון לעורר אותי 
''מה ...'' מלמלתי. 
''קוראים לך.'' אמרה בעודה מסובבת את מבטה לכיוון המאהל. 
''מה? על מה את מדברת ? מי קורה לי ?'' התרוממתי למצב ישיבה. 
''ההיא שם.'' הביטה לעבר אישה רעולת פנים שעמדה ספק נבוכה, ספק מבוישת מאחורי פרגוד מבד שנמתח בתוך האוהל העצום. 
''את מדמיינת, נו באמת, אין לי כח לשטויות שלך.'' 
''אני לא צוחקת איתך.'' נעשו פניה רציניות. 
הבטתי על אותה אישה, מנסה להבין מה היא רוצה ממני, לרגע היא שלחה יד מזמינה וסימנה לי לבוא. 
הסתכלתי מסביבי, כולם היו עסוקים בשלהם , מוודא שלא התבלבלתי ושאולי היא קוראת למישהו אחר. 
היא הצביעה שוב לעברי בתנועה של 'כן , התכוונתי אלייך – בואי.' 
התרוממתי ממקומי וצעדתי במהירות לכיוון המאהל , כשהגעתי אליה, היא אחזה בידי ומשכה אותי פנימה, לא הבחנתי בפניה, גבה היה מופנה אליי והיא משכה אותי איתה עד שהיינו לבדנו בפינה מבודדת. 
כשהביטה לתוך עיניי, חשתי את ליבי הולם בחוזקה, זיהיתי את עיניה מיד, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. 
היא הסירה את כיסוי הראש באיטיות, הרוח המדברית חדרה מבין הבדים העצומים והביאה איתה משב נעים, קרבתי אליה ונפלתי היישר לזרועותיה שעטפו אותי בחוזקה. 
''מה את עושה כאן?'' לחשתי לתוך צווארה. 
היא לא ענתה לי רק ליטפה את פניי וחייכה חיוך שהיה מהול בעצב. 
''אני אוהבת אותך.'' לחשתי וקרבתי לשפתיה. 
טעמה היה כפי שזכרתי מרקם שפתיה - רך ומפתה, אני נושמת אותה אליי, נושקת לה ללא הרף. 
''אך הגעת לכאן ?'' אני מנסה שוב לשאול אותה. 
''שששש...'' לחשה ''אל תדברי בקול.'' 
''אז תעני לי.'' אני מתעקשת. 
''אני אוהבת אותך, מישל, אוהבת אותך.'' אמרה וחיבקה אותי. 
''אז אל תעזבי אותי.'' ביקשתי 
'' אני לא אעזוב אותך לעולם '' אמרה ושלחה יד מלטפת ללחיי 
''את רצינית?'' נדהמתי 
''בטח שאני רצינית '' צחקה 
''מישל , מישל !!!'' אני שומעת לפתע את קולה של רות 
''אני פה'' הרמתי את קולי 
''מישל !!! מישל!!! '' 
''אני פה!'' הרמתי שוב את קולי בעודי יוצאת מהמאהל 
''מישל קומי'' אני מרגישה ליטוף אינטנסיבי על פני 
''מה?....מה קרה'' אני פוקחת את עיניי 
''נרדמת '' חייכה רות ''ואנחנו זזים , אז כדאי שתקומי.'' 
''מה נרדמתי...?'' מלמלתי לעברה, בעוד מוחי חוזר להכרה והתובנה שחיבוקה של יסמין היה רק אשליה ותו לא. 
''בואי נגיד שממש היית עייפה.'' חייכה ונתנה לי את היד על מנת לעזור לי לקום. 
הסתכלתי מסביבי. כולם נראו עסוקים בשלהם, הבטתי על הנשים שפינו את הכוסות והמגשים , אף אחת לא דמתה לה אפילו , אמרתי לעצמי , אולי החלום הזה אומר משהו. הרי לא סתם הגעתי לכאן , לא סתם מישהו כיוון אותי למצוא אותה בטיול הזה. 
''קדימה חברים, אנחנו צריכים להמשיך.'' זירז אותנו עופר תוך שהוא קוטע את חוט מחשבותיי. 
הימים חלפו לאיטם. השהות עם הבנות קירבה אותנו יותר ויותר, והחוויה הפכה למהנה אף יותר .סיירנו באגמים הכחולים שבהרי האטלס הגבוה, במפלי המים, ברמות הנמוכות הנקראות מֶסֶטָה, המכוסות במרבד צפוף וצבעוני של פרחים. הגענו עד להרי האנטי-אטלס שבדרום-מערב המדינה. בלב הרכס נמצאת טפראות, עיירה ברברית ציורית, שבתיה הוורדרדים נחבאים בצל גושי סלע ענקים, שדומה ועוד רגע יימחצו אותם על יושביהם. השמים היו כחולים ללא עב, ועל הכול הייתה נסוכה שלוות המדבר. ליד טפראות נמתח עמק אָמֵלְן השליו, ובו כפרים קטנים מוקפי עצי פרי מטופחים וגנים המושקים בתעלות. כפרים אלו היו דומים לכפרים הרריים רבים ברחבי העולם השלישי, אך בהבדל אחד גדול, בכפרים האלו לא היו גברים זהו עמק שכל תושביו הם נשים, ילדים וזקנים. הגברים בגיל העבודה נמצאים בקזבלנקה, ברבאט או במרסיי, ופעם בשנה הם שבים לכאן לחודש ימים ומביאים עמם פרנסה למשפחה, ומתנות לילדים ולנשים שלהם , בשלב מסוים כבר הפסקתי לספור את כמות הכפרים שביקרנו , הדיונות הזהובות התחלפו בנוף ירקרק והררי וההיפך , פגשנו נשים וילדים ,גברים רעולי פנים , תרבות כפרית ובליל של ריחות , דמויות ,מאכלים ואופנה . בסופו של היום ה-12, הגענו לקזבלנקה מלאי חוויות. שמחתי שנפל בחלקי להכיר אנשים וחברות חדשות. נפרדתי מכולם, לקחתי את הפרטים של הבנות שאוכל לשמור איתן על קשר גם לאחר הטיול. הקבוצה המשיכה לשדה התעופה ואילו אני מצאתי את עצמי שוב חוזרת למלון של דויד. גמלתי בליבי שאני אלך לחתונה של יסמין, לא ידעתי מה המטרה לשמשה אני אלך, אבל יותר מכל דבר אחר רציתי לראות אותה , במהלך כל הטיול במדבר ובהריי האטלס היא תמיד צצה בחלומותיי בלילות , מחבקת , נושקת , פעם היא בורחת איתי, פעם בורחת ממני, פעם בוכה, פעם צוחקת, פעם כועסת וכל פעם מחדש אני מתעוררת עם דהירות בתוך ליבי . 
דויד כהרגלו שמח שוב לראות אותי ואף החמיא לי על הצבע השחום שהספקתי לקבל. 
סיפרתי לו על החוויות שעברתי ועל האנשים שהכרתי, על המטעמים שטעמתי ,ועל התרבות הצבעונית שראיתי ,הוא הקשיב לי בסבלנות וחייך . 
''את מעוניינת לבוא איתי לחתונה של הבת של סעיד?'' החליף פתאום נושא ולקח לגימה מכוס המשקה הצונן שאחז. 
''מתי זה?'' עשיתי עצמי לא יודעת. 
''מחר, החפלה מתחילה בערב.'' 
''אני אחשוב על זה, אני לא יודעת , אני קצת עייפה מהטיול ואני רוצה לנוח.'' 
''אוקי, אז תחשבי על זה. לי יש פגישה מחר בעיר אחר הצהריים ומשם אני נוסע , אם בכל זאת תרצי להצטרף תתקשרי אליי.'' 
''אוקי, אז אולי תיתן לי את הכתובת על כל מקרה אם אני אחליט.'' 
''תבואי איתי, אל תלכי לבד, אני יכול לאסוף אותך.'' הציע. 
''תן לי לכל מקרה.'' התעקשתי. 
''אין בעיה.'' הוא לקח פיסת נייר מהפנקס שהיה אצלו בכיס ורשם לי את הכתובת. 
הערב ירד כבר על העיר, מחלון החדר נשקף נופו המרהיב של הים , כאן פגשתי אותה לראשונה וכאן גם אסיים איתה כנראה, בעיר הכל כך סימבולית הזו , מה הסיכוי בכלל להניע אותה מלהינשא , מה הסיכוי שמשהו יצא מכל זה , לעיתים התמימות של עצמי הורגת בי כל מחשבה הגיונית , חשבתי לעצמי. 
למחרת בבוקר לקחתי מונית אשר הובילה אותי לאחד מהשווקים המקומיים, חיפשתי בחנויות הבגדים איזו ג'לביה שתכסה את כולי כך שאוכל להיכנס לחתונה בלי שאף אחד יזהה אותי , גם לא יסמין. 
לאחר שעתיים של חיפושים קדחניים, מצאתי את מבוקשי. המוכר קצת תמה במבטו לפשר רצוני בשמלה הזו, אך מפאת קשיי השפה הוא נאלץ להסתפק כנראה רק בניחוש. 
כשהגעתי למלון, נכנסתי לחדר ומדדתי את הכסות השחורה, אלוהים איך הן יכולות ללכת בתוך הדבר הזה, אמרתי לעצמי והבטתי דרך החורים הקטנים ברשת על דמותי שהשתקפה מהמראה, מזעזע! חרצתי במילה אחת, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. 
את שארית היום העברתי בבריכה, חשתי לחץ פנימי שהלך וגבר בתוכי ככל שהשעות חלפו וניסיתי למצוא תעסוקה לראשי כדי לא לחשוב על יסמין, דמיינתי אותה אינספור פעמים בשמלה לבנה כשגבר אלמוני עומד לצידה ולוקח אותה לאישה, דמיינתי את עצמי נאבקת במראה הזה שלא יותיר לי אפילו ספק קטן לגבי העתיד, לא שהיה כזה . 
כשהשעה הגיעה, ארזתי את הג'לביה בשקית, ביקשתי מפקיד הקבלה שיזמין לי מונית וירדתי לרחוב, דפיקות הלב גברו מרגע לרגע, חשתי את טיפות הזיעה מבצבצות במצחי, ומחיתי אותן בידי . 
לאחר מס' דקות הגיעה המונית , אמרתי לנהג את הכתובת וביקשתי שיעצור לי מעט לפני הבית המבוקש , הנסיעה ארכה כחצי שעה, אורות העיר כבר החלו דולקים ברחובות, ותנועת האנשים גברה, בתי הקפה התמלאו, הסוחרים שחיכו שחום השמש יפוג מעט החלו שוב למלא את הדוכנים בסחורה למכירה. 
''הגענו, גברת.'' אמר הנהג ועצר לצידה של המדרכה, הבית שכן ברחוב פסטורלי שכל בתיו היו מטופחים ומסודרים, מכוניות רבות חנו לצידה של המדרכה ונהירת אנשים לפתחו של אחד הבתים רמזו לי כי זהו המקום. החושך כבר ירד, הבטן שלי התהפכה, לרגע חשבתי לחזור על עקבותיי ולברוח חזרה, אם ישאלו מי אני מה אני אגיד ? אך לא חשבתי על זה... 
בחסות החשיכה הוצאתי את הג'לביה ושמתי עליי, סידרתי את הבד כך שייתן לי נוחות מרבית. לרגע הרגשתי שקשה לי לנשום, הרשת הצפופה לא הותירה לי הרבה. עמדתי מס' דקות בחוץ, מנסה להסדיר את נשמתי ולהירגע. 
זיהיתי את הג'יפ של דויד שכבר חנה במקום ומשהו נרגע מעט בתוכי, המחשבה שיש כאן מישהו שמכיר אותי, אומנם הוא לא מודע להימצאי, אך עדיין זה נתן לי מעט בטחון . 
צעדתי בצעדים כבדים לכיוון הבית , קולות הטרבוקות והעוד וקול שירתם של להקת הגברים נשמעו למרחוק . צעד ועוד צעד והנה אני כבר בפנים . 
המקום היה עמוס בכל טוב , מאכלים ומשקאות כיד המלך, מספר נשים בתלבושת זהה , כנראה המשרתות, הוציאו דברי מאפה ותבשלים לאורחים , החצר הייתה מקושטת בפרחים ונורות צבעוניות נתלו מלמעלה,כשנכנסתי בהו בי מס אורחים ,תוהים לפשר זהותי, הנדתי בראשי לאות ברכה ושלום והתקדמתי . 
כולם דיברו בערבית, מה שהקשה על הבנתי, חיפשתי אותה במבטי , נאבקת בבגד שהסתיר לי את שדה הראייה . 
המקום התמלא אורחים ובני משפחה, כולם מחויכים ושמחים, עמדתי באחת הפינות מנסה לא לבלוט יותר מידי, פה ושם הבחנתי בכפות ידיהן של הנשים עם כתמי חינה עדות לטקס שנערך ליסמין יום או יומיים קודם. 
ההמולה הייתה בעצומה, זכר ליסמין והאיש שהיה אמור לשאתה לא נראה. הבחנתי מרחוק באביה של יסמין שהיה לבוש בחליפה יקרה, על פניו היה נסוך חיוך רחב שהעיד על שמחתו, את אחיה של יסמין זיהיתי ממסיבת האירוסין שלו בה נכחתי עם דויד, נראה שהתאמץ לארגן את הדברים האחרונים לפני שיתחיל הטקס , לרגע הבחנתי כי האורחים נחלקו ברחבת החצר הגדולה לפני מינם, הנשים עמדו בצד אחד, והגברים בצידו השני, כשהבחנתי שאני עומדת בצד הלא נכון , פסעתי במהירות לכיוונן של הנשים... 
''סלאם עלכום.'' אמרה לי אחת הבנות שהבחינה בי מתקדמת לעברן. 
''סלאם עלכום.'' עניתי בלחש כדי לא להסגיר את המבטא. 
יללות שמחה נשמעו מפיהן של הנשים וקולו התיפוף הלמו ברקותיי. תכף אראה אותה, את אהובת ליבי. למרות הרוח הקלילה שנשבה חשתי בגלי חום ואגלי זיעה שתפסו בגופי. לפתע יצא הארוס מן הבית לבוש בגלימה, בעלת פסים אדומים והילך עם שני ידידים, גם הם לבושים באותו האופן. הוא היה תמיר ומרשים, עיניו חייכו וחיוכו הסגיר את תחושתו. בראש התהלוכה הלכו שני נגנים. אחריהם עוד שני אנשים, כשמוט מונח על שכמם, אליו קשורות ששים מנורות לערך, התהלוכה יצאה אל הרחוב ואחריהם כלל הגברים, תהלוכה מעין זו עושה רושם רב ומטרתה מבחינת המסורת להלך ברחובות שכולם ידעו שאותו בר מזל מתחתן . עיניי נישאו לשיירה שיצאה בשירה והילולים מפתח הבית. 
חלק מהנגנים שנשארו בחצר המשיכו לנגן להנאתן של הנשים, ואז עצרה נשמתי לרגע ,היא עמדה בפתח הבית יפה ועדינה, שערה שנאסף בתסרוקת חתונות הקנה לה מראה אצילי, שמלתה הלבנה בהקה לאורן של הנורות, מחיאות הכפיים ויללות השמחה עטפו גם אותה, הנשים ריקדו סביבה במעגל, שרות לה בערבית והיללו את יום השמחה לה זכתה , חיוכה היה מלא, והיא צחקה מאושר. שם, ברגע הזה, נכחתי להבין שהיא נועדה לחיים האלו, כל המחשבות , החלומות , התהיות שלי התנפצו ברגע שהבטתי בה, ליבי כאב עד מחנק , ודמעה יחידה של התאבלות על מה שלעולם לא התחיל ולא יקרה נשרה על לחיי ונספגה בבגדיי. 
דעתה הייתה מוסחת, אפילו בדמותי השחורה שעמדה בצד היא לא הבחינה. 
''תודה שבאת.'' חשתי ביד רכה נוגעת בכתפי. 
סובבתי את ראשי ,חיוכה היה מהול במעט עצב, חשתי את ליבי מנתר משמחה למראה האישה הזו . 
''טוב לראות אותך הלילה.'' לחשתי, תוהה על כך שזיהתה אותי למרות התחפושת הטליבנית ששמתי עלי. 
''למה את ככה?'' שאלה. 
''אני לא רוצה שתראה אותי.'' לחשתי בגרון חנוק . 
''חשבתי שתצליחי.'' לחשה. 
''אלו החיים שלה, אני לא יכולה להחליט עבורה,'' נשמתי בכבדות, ''אבל אני שמחה שאת כאן.'' ליטפתי את ידה. 
''זו חתונת ביתי, אך לא אבוא ...'' 
מעגל הרוקדות נפתח, יסמין פסעה לעבר אימה בחיוך, עיניה בחנו את דמותי השחורה, השפלתי מבט, אלוהים שלא תבחין, שלא תזהה. 
היא עמדה מולי מס' שניות, הרמתי מבטי בזהירות, עצרו עיניה ובחנו את נעלי ההליכה שלי, נעלי טיולים מתוצרת ידועה, חיוכה נסוג לפתע.הבנתי באותן שניות שמרבית הנשים לא הולכות עם נעלים כאלו, אלא אם כן הן תיירות שבאות לטיול כזה או אחר והיא הריי ראתה אותי איתן לא פעם. 
''יאללה יסמין, בואי, החתן מגיע.'' סחבה אותה אחת מהנשים שוב לרקוד במעגל, עיניה שוב נישאו אליי, סובבתי את גבי והתהלכתי לעבר היציאה. לא יכולתי לשאת יותר ולראות את שמחתה ,היא הייתה אמורה להיות שלי, שלי ... כאן במקום הזה, גמרתי בדעתי, שזהו , אני עולה על המטוס הראשון חזרה לארץ.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...