>  >  > 

לראות אותה היום

הרוח האביבית מנשבת בשערי הפזור, אפשר כבר להרגיש את הקיץ בפתח. אני מטפסת במדרגות הצרות שוב לשקט הזה, אני רגילה לבוא לראות אותה תמיד יום לפני. אני לא אוהבת שכל המקום כאן עמוס במשפחות וחיילים והטקס הזה, שגורם לי לרעידות בכל הגוף, ותחושה מכבידה, של אבל שאין ממנו מנוס. תמיד אחרי פסח אני מחכה ליום הזה לבוא ולדבר איתה, להשלים פערים. עברו כבר שלוש עשרה שנה מאז וכאילו הכול קרה אתמול, צלול כל-כך בזיכרוני. עם השנים הפסקתי לשתף אנשים שאני הולכת אליה, יש כאלו שירימו גבה ויתהו למה אני צריכה את זה.
''לקח לך הרבה זמן להגיע.'' אני שומעת פתאום קול שהעיר אותי מהרהוריי.
אני מסובבת את ראשי, תוהה מי זרק לעברי את המילים האלו. לרגע אני קולטת אותה יושבת שעונה על אחד הברושים, מחזיקה בקבוק מים בידה. לא ידעתי אם נטרפה דעתי או אולי אני חולמת.
''נורא חם היום.'' היא שולחת עוד משפט ולוקחת לגימה. ''רוצה?'' היא מציעה לי.
''שירה?'' אני תוהה בקול ומתקרבת אליה.
''מה נסגר? את לא מזהה אותי כבר?'' היא צוחקת ומתרוממת ממקומה, מתקרבת אליי.
''אבל את...''
''אני מה?'' היא מביטה בי במבט חום חודר.
''את לא אמורה להיות... שם?'' אני מגמגמת ושולחת מבט ארוך על החלקה הצבאית.
''את חיה בסרט, את יודעת?'' היא צוחקת ''וזו קבלת הפנים שלי?''
''אני לא מבינה כלום.'' מצאתי עצמי ממלמלת ומנסה לתהות מה קורה לי.
''את צריכה לעשות שורשים.'' היא זורקת לעברי לאחר שהיא בוחנת את שערי שהתבדר ברוח. ''את לא נראית טוב.'' היא מוסיפה.
''תגידי, מה... המשיח פה ואני לא יודעת, תחיית המתים, באתי להתאבל עלייך ואת מדברת איתי על שורשים בשער.''
''בואי נעשה טיול.'' היא מחליפה נושא, קופצת מדבר לדבר.
אני מתהלכת איתה בשבילים המוצלים. הכול כאן בצבעים של ירוק ושיש, יש כאן עוד אנשים ומשפחות שהקדימו את היום הזה ובאו כמוני קצת לפני, להדליק נר, לשים פרחים רעננים שנלקחו מהחנות או נקטפו מהגינה.
אני מביטה בה והלב שלי מתכווץ. זה מטורף. אני חולמת, אני אומרת לעצמי בלופים, אני חולמת.
''אני שמחה שבאת, את יודעת.'' היא אומרת ואוחזת בידי ומגעה חם, אמיתי, אנושי וכל כך חי.
''אני תמיד באה.'' אני אומרת בלי לחשוב, מביטה בה שוב. היא לא השתנתה מאז. נשארה כמו שהיא, נערה אישה, אין לה אפילו קמט אחד. נשארה צעירה לנצח ואני כבר עברתי את השלושים. לפעמים אני מוצאת את עצמי בוהה במראה ותוהה איך הזמן רץ כ''כ מהר, איך הגוף שלי השתנה כמעט לחלוטין מהלידות, הפנים התבגרו, הדאגות, החרדות, השגרה המעייפת. לא פלא שהיא זורקת לי שאני צריכה לעשות שורשים. הזנחתי את עצמי, אין לי כוחות לכלום.
''למה את שותקת?'' היא שואלת אותי במבט לא מבין.
''אין לי מה להגיד, אני לא מאמינה שאת כאן, אוחזת לי ביד, מדברת איתי.''
''את רוצה שאני אלך?''
''לא!!! מה פתאום !!!''
''אז תגידי משהו.'' היא מחייכת ומלטפת את ידי.
''תראי כמה שנים עברו,'' חייכתי במרירות, ''אני עדיין חושבת עלייך, תוהה אם רק היית איתי''
''באמת?'' היא מחייכת בהחמצה.
''שירה, את עזבת אותי. השארת אותי להתמודד לבד עם הכאב, החור שעשית לי בלב, הבור הזה שאף אחד לא הצליח למלא לי.''
היא סגרה את אצבעותיה בחוזקה בתוך אצבעותיי.
''למה לא באת לדבר איתי?''
''לא יכולתי להיכנס לכאן''.
''אוי, את כזו דרמטית וטיפשה, עלק לא יכולת להיכנס לכאן. נו באמת.''
''שירה, את היית אהבת חיי, את לא מבינה ? בשבילך עשיתי הכול, את היית בשבילי הכול, קליל השלמות, היופי, החוכמה, השנינות, ההומור. רציתי ללכת איתך עד הסוף, שתהיי שותפתי לחיים, האישה שלי, שאקום ואלך לישון איתך, שאיתך אבנה את המשפחה שלי. תמיד אמרתי לך את זה, את לא זוכרת?''
''אבל יש לך את אורן והילדים.''
''אורן הוא הפשרה שלי – את מבינה? פשרה, זה הכול. למדתי לאהוב אותו עם הזמן, להעריך, הוא אבא מדהים לילדות שלנו.''
''אל תגידי את זה.'' היא עצרה את הליכתה לרגע, מסדרת את הכומתה שהחליקה לה מעט מהכותפת.

''אז מה את רוצה, שאני אמכור לך לוקשים?'' אני נאנחת, לרגע שוב מתאהבת בה. תמיד היא הייתה יפה על מדים. כשסיימה את קורס הקצינות שלה קניתי לה דרגות סג''מ ורשמתי לה מאחורה שלא משנה היכן תהיה היא תמיד תהיה בליבי. בעודה מסדרת את הכומתה, הבטתי בדרגות שלה ותהיתי אם היא שמה.
את אלו שהבאתי לה.
''כן, שמתי אותן.'' היא זרקה לרגע לתוך השקט.
'' את גם שומעת את הדברים שאני אומרת בלי שאני אומרת אותם ...יפה.'' אני מחייכת.
''אני שמחה שגם את יצאת בסוף לקצונה.'' היא מוסיפה ומחליפה נושא.
''יצאתי, כי רציתי להיות כמוך, היית עבורי המודל הכי טהור ואמיתי לחיקוי.''
''כן, אחלה מודל, מפקדת שיוצאת עם החיילת שלה. מאוד אתי.'' היא צוחקת.
''הייתי חוזרת לשם עכשיו.'' אמרתי וליטפתי את ידה.
''למה מהדברים היית חוזרת?'' היא שואלת בחיוך ממזרי.
''למקלט המעופש עם המזרנים לעשות איתך אהבה, להתגנב איתך למגדל המים בבסיס באמצע הלילה ולהשקיף איתך על שדה הכוכבים, להשעין את הראש שלי על הכתף שלך, לחלום איתך, להרגיש אותך, פשוט להיות איתך.''
לרגע הבחנתי בדמעה סוררת שפלשה לעיניה.
''את חסרה לי ברמות שלעולם לא תביני.'' היא השפילה מבט.
''אבל אני כן, אני יודעת מה כוחו של אובדן, רק המחשבה שלעולם לא אראה אותך עשתה אותי לא שפויה''.
''בגלל זה הפכת להיות פסיכולוגית?'' היא שוב חייכה מנגבת את הרטיבות מעיניה.
''לא יודעת למה הפכתי להיות פסיכולוגית, תמיד איכשהו הייתה לי נטייה להתחבר לאנשים שצריכים טיפול.''
''ואת? את חושבת שאת צריכה טיפול?''
''תגידי, אין לך משהו יותר מעניין לשאול?'' אני צוחקת.
''את יודעת שאני סקרנית, לא?''
''את חושבת שאני צריכה טיפול?'' החזרתי את הכדור לצד שלה.
''ברור – בחורה בת 32 עולה כל שנה לבית העלמין לקבר של החברה שלה ולא נדבר על לפני כן, שהיית פוקדת את המקום פעם בשבוע, לי נמאס לראות אותך כבר?''
''את מעליבה אותי.'' אני מנתקת ידי ממנה.
''אבל זו האמת, עברו כמעט 13 שנה מאז.''
''את לא רוצה שאני אבוא?'' אני מביטה בה במבט רציני.
''את מוזמנת לבוא מתוך הרצון שלך לבוא. את באה, כי יש לך רגשות אשם.''
''זה לא נכון !!!'' אני מרימה את קולי.
היא שותקת ומחייכת בסלחנות.
''מורן, את חייבת להניח לזה, זה לא אשמתך, את יודעת.'' היא אומרת בשקט, כמעט ולוחשת. .
''זו כן אשמתי !!! זו כן!!!'' אני מתרעמת, מפרה את השקט של אבני השיש הדוממים.
''אני בחרתי ללכת, לא הכרחת אותי.'' היא שולחת יד מלטפת ללחיי.
''אל תבלבלי לי את המוח, אני שכנעתי אותך.''
''הלכתי כי רציתי, למה את לא מבינה?'' היא מתעקשת.
''אלוהים, זה היה מוות מיותר, זה היה מוות מיותר.'' הרגשתי את החנק עולה בגרוני ומתפתח לבכי.
היא קרבה אליי וחיבקה אותי בחוזקה, מלטפת את גבי ברוך.
''מורי, את לא אשמה,'' היא לחשה, ''זה נהג המשאית שהיה שיכור או מסומם ונכנס בטרמפיאדה.''
''הייתי צריכה לומר לך להישאר איתי באותה שבת בבסיס ולא לצאת הביתה. במקום זה שכנעתי אותך שזה בסדר, שתלכי, שתבלי עם המשפחה שלך והחברים.''
''אל תחשבי על זה יותר. די, עברו שנים מאז.''
''עברו שנים והשארת אותי לבד, לאכול את החרא הזה, להתמודד, לקום יום יום להכריח את עצמי לחיות בלעדייך.''
''את חושבת שלי היה קל?''
''את בגן עדן, מה איכפת לך?''
''כן, ממש גן עדן המקום הזה.'' אמרה בציניות.
''את חסרה לי, שירה.''
''גם, את מורי, גם את.''
''נראה לי שהגענו.'' היא מחייכת.
''טוב נו – יאללה, תדליקי את הנר, ופעם הבאה, אל תביאי לי את הורדים האלו, אני לא אוהבת ורדים.''
''אז מה את אוהבת?''
''אותך...''
חיבקתי אותה חזק אליי ונישקתי אותה על שפתיה...
''אולי תשירי איתי את השיר הזה שהיינו שומעות בקסטה המקרטעת שלך בבסיס.''
''על איזה שיר את מדברת?''
''נו זה של תיסלם, לראות אותה היום, אל תגידי לי ששכחת''.
''נראה לך!!!''
אז אני מתחילה, היא קיפצה כמו ילדה קטנה.

השעון נראה כמו... שרודף אחרי עצמו.
במין דיוק מרגיז,
מתנועע סביב ממקום למקום.
לראות אותה היום,
לראות אותה היום.

''אני אמשיך.''

בוקר יום אחד ישבתי לי לבד,
היא לא הופיעה כאן, היא לא נתנה לי יד,
ניתקתי את עצמי, הכול כה דמיוני,
היא לא תבוא יותר וכדאי לוותר
הקפה התקרר...


''צדקה , צדקה.'' קשקש בכוסו גבר דתי שעבר בשורת המצבות וגרם למבטי לעקוב אחריו דקה ארוכה.
''גם פה הם מנצלים ...'' נאנחתי, ''תגידי שירה, את... שירה ....שירררהההה.'' אני קוראת לה. היא נעלמה לי. הרגע היא הייתה כאן, אני שולחת מבט סוקר, אולי היא הלכה לרגע ותחזור ...חיכיתי שעתיים, היא לא חזרה יותר.
הדלקתי את הנר והתפללתי בשבילה. בצידו של הקבר כבר היה טמון דגל ישראל קטן עם סרט שחור, עדות להכנה שעושה צה''ל כל שנה לפני טקס יום הזיכרון. הנחתי את הפרחים באגרטל האבן שכבר השחיר מעט עם השנים. נישקתי את האבן הקרה, מדמיינת את שפתיה.
''לא הספקתי לספר לך, אבל קראתי לביתי הקטנה שירה.'' מלמלתי לאבן בבכי, ''שתלכי עימי עד יומי האחרון...עד יומי האחרון.''

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...