>  >  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק כ''ח

היא לא העיזה להביט בעיניי, כאילו הרגישה חשופה מכל מגן. הבטתי עליה דקה ארוכה, כשהדמעות מאיימות לשטוף את פניי. אחזתי בידה. הרמתי לשפתיי ונשקתי עמוקות, פרמתי את אצבעותיה על לחיי הרטובה, מנסה להרגיש ממנה את החום והתשוקה שכה חסרו לי. לא עמדתי בפני המראה שלה שהכאיב לי, עיניה מלאו אף הן ברטיבות. לא אהבתי איך שנראתה. האישה הזו שנראתה לי חזקה ועצמאית, למרות תרבותה השמרנית, הפכה פתאום לנגד עיניי לאישה פגועה וכואבת. ליטפתי את החבלות על פניה העדינות, מנסה לשכך את כאבה.
קרבתי אותה אליי, מחבקת אותה בכל כוחי. גופה עדיין רעד מהבושה מהכאב, חוסר הוודאות שחשה, מהפחד מהבלתי צפוי. היא נשמה באיטיות את שערי, עוצרת את הבכי שעמד בגרונה. ידיה מלטפות את גבי, מנסות להרגיש כמה שיותר לפני ששוב תעלם מחיי.
''אני אוהבת אותך,'' לחשתי, ''אוהבת כל כך''.
הבכי העצור פרץ ממנה בשנייה ששמעה את מילותיי.
''אני אוהבת אותך,'' לחשה חזרה בבכי קטוע, ''הלב שלי נקרע''.
נשקתי לצווארה נשיקות מרפרפות, ידיי מנגבות את לחייה הרטובות, שפתיה נושקות לאצבעותיי. מרחוק נשמעו פעמוני הכבשים שהתרחקו עם רעה הצאן. המבנה שסיפק צל ומחסה מהחום הבלתי נסבל נתן לנו את האפשרות להתייחד מעט.
הסרתי בעדינות את המטפחת שהייתה לראשה, חושפת את תלתליה האסופים ברישול, לשערה היה ריח רענן, פיזרתי אותו במשיכת יד רכה.
שפתיה דבקו לשלי בתשוקה עמוקה, לשונה חודרת אליי משחקת בלשוני, ידיה מחפשות להיכנס מבעד לגופייה שלבשתי.
''כמה התגעגעתי אלייך.'' לחשה בעודה מרימה ממני את הגופייה ומשליכה אותה על האדמה הקרירה.
''לאן נעלמת לי? חיכיתי לך שלושה ימים בחוסר ודאות.''
''אני לא רוצה להיכנס לזה.'' אמרה והמשיכה להסיר ממני את שאר השכבות.
''מה את מסתירה ממני?'' התעקשתי.
''די, בבקשה.'' ביקשה, תוך כדי שהיא שוב מתקרבת לשפתיי ומנשקת אותי.
לרגע קלטתי שזו הפעם האחרונה שאהיה איתה אי פעם. ההכרה במחשבה הזו גרמה לי שוב לפרץ בכי לא נשלט. היא עמדה שם חסרת אונים, מעכלת את הכאב שלי ושלה.
''בואי איתי.'' ביקשתי בנשימה חנוקה.
''לאן אני אבוא איתך...?'' נאנחה בכאב.
''לא יודעת, תברחי איתי.'' משכתי באפי.
''לאן אני אברח איתך? אין לנו סיכוי, את לא מבינה?''
''צריך להיות איזה סיכוי.'' מנסה לשכנע את עצמי יותר מאשר אותה.
היא ליטפה את פניי במבט שקרע את ליבי לגזרים. ''אני מתחתנת עוד שבועיים.'' אמרה בלחש.
''כל כך מהר?'' קווצתי מצחי בכעס.
''אין לי ברירה, מישל, זה מה שמכתוב עבורי.'' נאנחה והסתכלה מעלה, ''זה מה שאללה רוצה כנראה.''
''עדיף שאני אלך.'' אמרתי והתכופפתי לאסוף את הגופייה ששכבה על האדמה.
''אל תלכי לי, עוד לא... בבקשה.'' התכופפה אף היא לעצור אותי.
''זה כואב לי, בבקשה יסמין...''
''חטפתי מכות בגללך, תסתכלי עליי.'' פקדה עליי בעיניים כואבות. ''ואני עדיין כאן, בורחת מהכול רק כדאי להיות איתך לפני שתיעלמי לי לעולמי עד.''
''מי עשה לך את זה?'' התמלא זעם בתוכי.
''לא משנה.'' ניסתה להתחמק.
''תעני לי.'' הידקתי את אחזתי בפרק ידה, תפסיקי לברוח מהתשובות.
היא נאנחה בכבדות. ''אח שלי. הוא שמע את השיחה שלי איתך.''
''את רצינית?'' מלמלתי.
''אף אחד לא מדבר בבית על מה שקרה עם אמא שלי, אבל כולם יודעים מסתבר, פרט אליי, שהייתה לה אהבה לא ממומשת שחיסלה לה את השפיות ופגעה במשפחה שלנו. אז האח הקטן והמנוול שלי החליט לחנך אותי, שלא יהיה מצב שאני אשכפל את הסיפור הזה.
''אבא שלך יודע מזה?''
''נראה לך? אם היה יודע, הוא היה מפרק אותו במכות, אני הילדה האהובה של אבא שלי, הוא גידל אותי כמעט לבד.''
''אז תגידי לו.''
''עדיף שלא, אם הוא ידע למה ומה הסיבה זה ישבור אותו יותר. תביני שעד היום אני תופסת אותו בלי שירגיש, לוקח איזה בגד של אמא שלי מהארון ומסניף אותו מרוב געגועים ואהבה אליה, אז לבוא ולספר לו שהבת שלו גם מאוהבת באישה זה בכלל יהרוג אותו.''
''זה לא פייר, יסמין.'' הדמעות התעקשו למצוא מקלט קבע בעיניי.
''אני לא רוצה לחשוב על כלום, רק להתעלס אתך.'' אמרה ומשכה אותי אליה.
פרמתי את שמלתה, את כסותה המסורבלת, משכתי אותה מטה, נשכבנו על האדמה הקרה, שפתיה נושקות לי בטרוף, מנסות לתפוס כמה שיותר, ידיי מלטפות את גופה הערום והן צורבות מכאב, כאב שחתך את ליבי לגזרים. אני נושמת אותה אליי, היא מערסלת את שדיי באהבה, נושקת לצווארי, אני עוצמת עיניי, מתמכרת שוב לריח, לטעם, למגע שלה, ומחשבותיי בורחות לרגע ששוב היא תלך ממני. אני מושכת אצבעותיי בתוך תלתליה הרכים, לוחשת לאוזנה מילות אהבה.
''הייתי מוכנה להתחתן איתך.'' לחשתי לאוזנה.
היא הפסיקה לרגע, מביטה לתוך עיניי בשתיקה. ''באמת?''
''כן, באמת.'' עניתי, מביטה על החבלות בפניה, נחנקת מהמראה הזה שהכאיב לי.
שפתיה דבקו לשפתיי שוב, יכולתי בשניות להישאב אליה, היה בה משהו כל כך טהור וכל כך אמיתי, יכול להיות שחוסר הניסיון שלה וזה שהיא באה ממקום נקי, עשה אותה כזו .
נשמתי אותה עמוק, מלטפת את גופה שנע מעליי, היא התנתקה ממני לרגע, מנשקת אותי לאורך בטני החשופה, אצבעותיה מרפרפות על עורי, מביאה אותי לידיי צמרמורת נעימה,
עורה חלק כמשי, מגעה עדין ומפנק.
''הייתי עוצרת את הרגע הזה לעולמי עד.'' לחשתי.
שפתיה לא פוסקות, היא מנשקת כל חלק חשוף שעובר תחתיה, היא מפסקת את רגליי באיטיות, מלטפת את ירכיי.
''את כל-כך יפה.'' לחשה לי במבט כואב.
לא היו בי כוחות לשאת יותר את המחשבה הזו שלעולם לא ארגיש אותה, שלעולם לא אחוש אותה שוב, שלעולם לא אזכה לאהוב אותה עד סוף ימיי. הרצון הזה לבכות, שאותו קברתי בכל הכוח, עלה בבת אחת. חשתי את גרוני נחנק תחת הלחץ.
היא הרימה את גופה כלפיי, חובקת אותי, נותנת לרעידות שלי להיספג בתוכה.
''אני אוהבת אותך, מישל.'' לחשה, בעודה מנסה להרגיע אותי מהטרוף שחשתי.
''איך אני אמשיך מכאן?'' התייפחתי לתוכה בחוסר אונים.
''אנחנו נתגבר.'' מלמלה בלחש, מנסה לשכנע את עצמה.
''אני לא רוצה לוותר עלייך, אני לא אהיה כמו אמא שלי.''
''מישל ...'' לחשה, ''מה שאחרים לא הצליחו לעשות לי, את הצלחת. לעולם לא חשבתי שאתאהב כך, לעולם לא חשבתי שמישהו יוציא אותי מאיזון.''
''מה זה שווה, יסמין? מה זה שווה?!!''
''זה שווה הכול. גם שאתה מאבד את זה אתה לפחות יודע שזכית לאהוב.''
''אוי, תפסיקי עם הפילוסופיה העלובה הזו.''
היא הביטה עליי בחיוך, מנגבת את דמעותיי. ''את אישה מיוחדת, מישל,'' אמרה, ''התאהבתי בך ברגע הראשון שראיתי אותך בוהה בי במלון באותו יום שהגעתי עם המשפחה שלי''.
''התמכרתי לעיניים שלך,'' חייכתי בעצב, ''רק אחר כך הבנתי כמה את יפה, כמה את שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו.''
מאותו הרגע לא נאמרה שום מילה בינינו. גופי השתלב בגופה כמו בריקוד מסחרר, היא הובילה בצעדיה את המנגינה, ליבה הלם מול ליבי, כל נגיעה, כל מילה שנלחשה נשמרו כזיכרון צורב. אני תוהה אם היא שומעת את קולי שזועק את שמה מתוכי בלי מילים. מכל האהבות שחלמתי ביקשתי לי אותה. היא בכל מחשבותיי בכל רמ''ח אבריי. התעלסתי איתה עד אובדן חושים, נותנת לה לעוף לרגע עד תחושת אופוריה, מביאה אותה, שוב ושוב להתפרקות הזו שגופה ביקש, והיא סמוקת לחיים, מחויכת, נושמת עמוקות.
''מתי את מתחתנת?'' שאלתי בעודי מלטפת את מצחה.
''עוד שבועיים ביום שני.''
''את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?''
''הדבר הכי בטוח זה המוות.'' נאנחה ושלחה אצבע מלטפת לשפתיי.
''אני יכולה לבוא לחתונה?''
''מה פתאום? השתגעת? את תוציאי אותי משיווי משקל אם אני אראה אותך.''
''מה, עד כדי כך?'' חייכתי.
''את משוגעת.'' אמרה והתרוממה לישיבה.
''את רצינית שאת לא רוצה שאני אבוא?'' התרוממתי גם אני למצב ישיבה.
''מה זה ייתן שתהיי שם, זה סתם יכאב.'' ענתה וניקתה מעליה את פרורי האדמה שדבקו אליה. ''תמשכי את הטיול שלך, הרי בשביל זה באת, לא? לא באת למרוקו כדי לרוץ אחרי מישהי שהיא לא מהתרבות שלך, לא מהדת שלך ושאין לך שום סיכוי איתה.''
''זה מה שאת רוצה, שאני אמשיך את הטיול שלי?'' ניקיתי גם אני את פרורי האדמה שדבקו על גופי ובחנתי בחצי מבט את תגובתה.
''כן, זה מה שאני רוצה.'' ענתה בלי להסתכל עליי.
אספתי בכבדות את בגדי שנחו על הקרקע, ניערתי אותם מעט והתלבשתי. ניסיתי לנתק את עצמי מהסיטואציה הזו ולחשוב בהגיון. הרי היא צודקת, על מי אני עובדת ...
היא התלבשה באיטיות. עוד רגע וזהו. אני נפרדת ממנה לעד, יותר לא אראה אותה.
השמש כבר הראתה סימני שבירה, היא הביטה בשעון ודאגה עלתה בפניה לרגע.
''את בסדר?'' שאלתי וליטפתי את כתפה.
''אני באיחור מטורף, אני כבר אקבל על הראש טוב-טוב כשאגיע הביתה.''
''אני מצטערת.'' עניתי.
''אין לך על מה. זו החלטה שלי להיות כאן איתך. ולא איכפת לי מה המחיר.'' ענתה בחצי חיוך.
''אני אוהבת אותך יסמין, תיזכרי את זה תמיד.'' אמרתי והצמדתי אותה שוב אלי. היא עטפה אותי בחוזקה בזרועותיה. נשמתי אותה בפעם האחרונה, מנסה לצבור לתוך חושי עוד קצת, עוד טיפה לפני שכל זה ייגמר.
''אני לא אשכח אותך לעולם.'' לחשה לאוזני ושפתיה נצמדו לצווארי.
''תמיד תישארי בליבי.'' ניסיתי לעצור שוב את הדמעות שאיימו לפרוץ החוצה.
אחרי רבע שעה כבר ישבתי עם עצמי במונית אותה הזמינה לי. יסמין בשיחת טלפון מהסלולארי שלה. לא עיכלתי שזהו , שלא אראה אותה שוב, ריחה עדיין היה דבוק בגופי, הרגעים האינטימיים איתה עדיין היו שזורים לי במחשבות. ריחפתי בין עצב להשלמה, זה היה גדול ממני כדי שאתחיל להילחם. גם לא מציאותי. סיפור כזה אפשר להפיק רק בסרטים הודיים, גיחכתי על עצמי בעצב.
''גברת, הגענו.'' העיר אותי נהג המונית ממחשבותיי.
''ירדתי בחוסר חשק מהמונית לאחר ששילמתי לו את הכסף וצעדתי למלון.
מחר אמשיך את הטיול, גמלתי בליבי לאחר שנכנסתי לחדר, אני צריכה גם ליהנות. לא באתי לכאן לסבול, הגיע הזמן שאני אפסיק להתעלל בעצמי ולחפש היכן להכאיב שוב ושוב.
שיחות הנפש האלו שהתנהלו בתוכי והניסיון לעודד את עצמי לא ממש החזיקו, מצאתי את עצמי שוב ממררת בבכי על זה שהלכה ממני.
''אני מתגעגעת אלייך, לעזאזל !!!'' התפוצץ ליבי מכאב.


למחרת בשעות אחר הצהריים הגעתי למרקש. עפ''י מה שקראתי בלונלי פלנט, מרקש נחשבת לעיר היפה והמרתקת ביותר במרוקו. לא גדולה וסואנת כמו קזבלנקה, לא רשמית ומהודרת כמו רבאט ולא קנאית כמו פאס. האווירה החושנית וצבעיה החמים, היא מרוקו האמיתית במיטבה. העיר מוקפת חורשות דקלים ומקושטת בגנים ציבוריים נרחבים. וכאן בנקודה הזו מתמזגים הצינה של ההרים ונשימתו החמה של המדבר.
העיר הזאת נראית כאילו צמחה היישר מן המדבר, שמאבניו האדמדמות היא בנויה. קשת גווניה שונה ומיוחד ונע בין וורוד לארגמן. התחושה היא שכאילו משלבת בתוכה קסם ערבי עם מסתורין ברברי. תחנת מעבר בין הציוויליזציה המודרנית לבין התרבות של בני הכפר, וברחובותיה של העיר ניכרות השפעותיהם של שניהם - במוסיקה, בלבוש ובפרצופים השונים.
יצאתי מהמלון על מנת לחוות את קסמה של העיר, להפיג מעט מראשי את המחשבות, את הכאב שעדיין מצא מקלט חמים ונוח בתוכי.
השוק של מרקש, אליו מגיעים אנשים מכל האזור, הינו במידה רבה, תמצית של החברה המגרבית המסורתית. להבדיל מתושביה של פאס, המכונים גם ''ייקים'' בשל נטייתם לסדר (מימה שדוד סיפר לי שטיילנו שם ) ידועים ה''מרקשים'' כחמי מזג ונחשבים לסוערים יותר באורח חייהם, ומשקפים את נטייתם ל''בלגן'' גם באופי השוק.

כך מתערבבים להם בבזאר של מרקש, חנויות הקרמיקה עם חנויות הבדים וחנויות הכסף נושקות לדוכני התמרים, אפשר לקנות בשוק אין ספור מזכרות שיביאו הביתה את ניחוחו האוריינטלי: גלביות יפיפיות הרקומות בדוגמאות מסורתיות; כלי נחושת מבהיקים באדום ובצהוב, מוצרי עור המפיצים את ריחם למרחוק, מאובנים וחפצים עתיקים; אפילו חפצי קודש יהודיים מצאתי כאן.
הדבר הייחודי והשונה שהופתעתי לגלות ולא נתקלתי בו עדיין במקומות אחרים, שמרקש היא חברה האפופה ביידעונים, פולחן קדושים, לחשים, קמעות וסממני מרפא. בסמטאות הססגוניות קשה שלא למצוא מרפאים עממיים המציעים את מרכולתם, כשהם משקיעים מאמץ כביר בדרך הצגת המרכולת ובתעודות המוכיחות את מצוינותם ואת ניסיונם העשיר בריפוי חולים. רק לעצמי לא מצאתי מישהו או משהו שירפא לי את הכאב או לחילופין הייתי מוכנה אפילו לרכוש איזה שיקוי אהבה שיחזיר לי את יסמין ויחזיר לה את ההיגיון לעשות מה שטוב לה.
מאוחר יותר, לאחר סיבוב של שעתיים לערך, הגעתי לכיכר שנקראת ג'מע-אל-פנאא,
כשהכל נצבע בגוון אדמדם של שקיעה. הרחבה התמלאה לפתע בדוכנים שצצו עם ערב, ולאורם של פנסי הלוקס הם הכינו מאכלים שמהם עלה עשן גריל, ניחוח כבש ואדים של מרק חם.
בכיכר הענקית, מתרחש מדי ערב תיאטרון חי, כך הסביר לי תייר אירופאי שביקשתי לברר על מקום המצאי המדויק. המוני אדם נהרו למקום, רוכלים שונים, תזמורות ''אפריקאיות'' ו''ספרדיות'', רקדנים, זמרים, אקרובטים, מאלפי נחשים וקופים, קוסמים ורופאי אליל . כשברקע ניחוחות השיפודים עולים השמימה, באוזניי הולמו תופי המחוללים, מכל עבר נדחפו רוכלים וקבצנים, לקול יללות שמחה השמורות בדרך כלל לחתונות, וכאן ברגעים האלו עברה מול עיניי ההצגה הטובה בעיר. אף במאי, כישרוני ככל שיהיה, לא היה מסוגל לביים משהו כה דמיוני וחושני כאחד.
התיישבתי באחד מבתי הקפה שהיו ממוקמים במעלה כיכר ולגמתי תה מתוק, נהנית מהצבעים ,התנועה ההמונית , הפרצופים השונים והססגוניים הריחות והקולות שהפעילו את מרבית חושיי.
הייתי מעט מדוכדכת על כך שלא יכולתי לחלוק את הרגעים האלו עם האישה שאותה כה אהבתי, למרות מאמציי היא עדיין שכנה בכל מחשבה שחלפה בראשי, אפילו שבהיתי בברברי שחילל בחלילו והרקיד את נחש הקוברה, חשבתי עליה, חשבתי על מה שאמרה לי בפעם האחרונה. נזכרתי בלילה, אמה של יסמין, שלפני לכתי אמרה לי שלא אוותר על ביתה. לפתע חלפה מולי אישה שכסותה תפסה את עיניי, היא הייתה מכוסה מכף רגל עד ראש בבגד שחור כשרשת צפופה משמשת לה חלון ופתח אוויר לעולם, אפילו במאמץ כביר היה קשה להבחין בדמות שמסתתרת מאחורי הבד הזה, חשבתי שרק בארצות קנאיות אפשר לראות נשים לבושות ככה. עקבתי אחרי דמותה עד שהתרחקה, פתאום עלה רעיון בראשי, אולי אלך לחתונתה של יסמין בכסות כזו, היא לא תזהה אותי וכך אוכל לראותה.
נהניתי לרגע מהמחשבה, אך תוך רגעים ספורים שללתי את הרעיון, שוב אני מחפשת להכאיב לעצמי, כמה אבסורד, אני חייבת להניח לה. חייבת...
את מרקש עצמה מיציתי לאחר 4 ימים בהם חרשתי אותה לאורכה ולרוחבה, אך עדיין רציתי למצוא איזו קבוצה לחבור אליה, על מנת שאוכל לחוות את טיול הג'יפים הידוע במדבר סהרה והרי האטלס. מכיוון שטיולים כאלו אפשר היה למצוא רק בתכנון עם קבוצה מהארץ, נדרשה ממני התאמצות מכופלת לאתר קבוצה כזו. עברתי במס' משרדי נסיעות וחברת השכרות שסיפקו את הג'יפים למי שחפץ בטיול שכזה על מנת לדלות פרטים. לאחר מס' ניסיונות כושלים מצאתי סוכנות טיולים ששימשה גם סוכנות להשכרת רכב שהדליף לי שישנו מדריך ישראלי שסגר עימו את הדיל להשכרת הג'יפים, לאחר שכנוע נוסף מצידי יצאתי משם עם מס' הפלאפון של אותו מדריך.
לאותו ישראלי קראו עופר. לאחר שאיתרתי אותו בשיחת טלפון לסלולארי שלו וניסיתי להסביר לו את רצוני וכי אני מוכנה לשלם כל מחיר גם אם יהיה מעט גבוה על מנת לחבור לקבוצת המטיילים שלו, הוא הביע הסכמה. לאחר ברור קצר הוא חזר אליי ונתן לי את המחיר, כמובן שהסכמתי מיידית והסכום למרות שהיה מעט גבוה כמו שציפיתי, עדיין היה מקובל. עופר לקח ממני את כתובת המלון וביקש שאהיה מוכנה בסביבות השעה עשר בבוקר.
ואכן למחרת כבר הייתי מוכנה שעה קודם בגלל ההתרגשות מהמסע הזה. ידעתי שמדובר בשבוע של נסיעת שטח אינטנסיבית, תוך חקירת הסהרה והריי האטלס. לפני שביצעתי צ'ק אווט ניצלתי את ההזדמנות והזמן שנותר לי ונכנסתי לבדוק מיילים. קיבלתי מייל מאבא שלי ורוברט וג'וזף שרשמו שהם מתגעגעים אליי ומקווים שאני נהנית. גם דוד הפתיע אותי במייל ששלח ושאל בשלומי, נתן לי כמה טיפים לגבי המשך הטיול והמלצות ולבסוף רשם כמה מילים שהרעידו שוב את ליבי.
''סעיד ביקש להזמין אותנו לחתונת ביתו יסמין, הוא ישמח אם תבואי. החתונה תיערך בביתו של החתן בקזבלנקה בשעות הערב , הוא צירף את הכתובת המדויקת , התאריך והשעה הרלוונטים.''
ליבי הלם בחוזקה. למה זה לא מניח לי, גם כשניראה לי שהנה, אני מתחילה להתמודד עם הכאב הזה ולדחות מעט את המחשבות זה שוב מתדפק על פתח דלתי. חוץ מזה, היא לא רצתה שאבוא לחתונה שלה. אין לי מה לחפש שם. מה זה ייתן לי שאראה את אותו הגבר שאמור לשאת אותה לאישה, שהוא זה שישכב לצידה לילה, לילה, יקום לצידה כל בוקר, שהוא זה שיזכה לגעת בה בכל רגע שיחפוץ, יזכה לפנק אותה, לערוג לה, לנשום אותה, לאהוב אותה, לעשות עימה את ילדיו. מה זה ייתן לי לראות אותה? לחצתי על האיקס וסגרתי את המסך. ישבתי שם עוד דקות ארוכות בבהייה חסרת תכלית, תוך כדי שהמחשבות מקננות בראשי. לפתע צלצול הפלאפון הקפיץ אותי. על המסך התנוסס שמו של עופר, הרמתי את התרמיל על כתפי, תוך שאני עונה לשיחה.
עופר עדכן אותי כי עוד דקה הם יחכו לי בחוץ ולכן רצוי שכבר אצא. צעדתי בצעדים מהירים לעבר הכניסה. נפנפתי לשלום לפקיד הקבלה שעקב אחרי במבטו וחייך אליי. לאחר מס' רגעים התייצבו 8 ג'יפים ברחבת הכניסה למלון. עופר ירד מהג'יפ הכסוף, לראשו היה כובע פטרייה כחול, הוא לבש מכנס חקי קצר וחולצה ירוקה דהויה שעליה היה כיתוב מעט מקולף של איזה טריאתלון מלפני 4 שנים. הוא לחץ את ידי בחמימות והעלה אותי לאחד הג'יפים.
כשעליתי, הופתעתי שכל הג'יפ היה מורכב מחבורה של נשים.
''לא נקלעתי לאיזה מסע של מלכת המדבר בטעות ?...'' חייכתי מאוזן לאוזן.
''וגם אם כן – הרווחת, את לא יודעת שהכי כיף זה נשים. נעים מאוד, אני גלית.'' הציגה עצמה הבחורה מאחורי ההגה. היא נראתה לי כבת ארבעים לערך. מבט חטוף עליה גרם לי להבין שהיא עוסקת בתחום ספורט כלשהו, גופה היה חטוב ומוצק. ''היי, אני איה. אני מיכל.'' הציגו עצמן שתי הבחורות שישבו ממש מאחורנית. נראה שהיו בסביבות גיל השלושים לחייהן. נראה לי אפילו שהיו אחיות, היה בניהן דמיון מסוים. ''היי, אני ריבי.'' הציגה עצמה הבלונדה שישבה ליד גלית.
''נעים מאוד.'' הושטתי את ידי בחיוך.
זו שישבתי לידה נראתה לי מעט שקטה מכולן. ''ואת ?'' חייכתי לעברה מניחה לצידי את התרמיל.
''לי קוראים רות, נעים מאוד.'' היא הושיטה את ידה ולחצה אות מעט בחוזקה. לרות היה לוק תימני, אבל כזה אסלי, שחומה מאוד. שערה היה מסודר מדי לטיול שכזה ונראה שלא הייתה ממש שייכת לכל הנוכחות ברכב.
שיירת הג'יפים התחילה לנוע , וכך גם אנחנו. מה שבטוח יהיה מעניין, חשבתי לעצמי והבטתי מעבר לחלון. מקווה שהטיול הזה יפיג ממחשבותיי את יסמין.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...