>  >  > 

האונס

חלקת אדמה, שדה חרוש.
רוח.
שיחים נמוכים של חסה סדורים בשורות ארוכות לעבר האופק,
יוצרים עשרות שבילים צרים ושבריריים לאין-סוף.
שקט.
האוויר יבש, אין נפש חיה. אפילו השועלים הקטנים לא יוצאים ממאורותיהם לחפש טרף.
רק היא.
היא שכובה שם על הארץ, בין השיחים הקטנים, זועקת, דוממת.
היא לבושה בשמלת קיץ לבנה, שערה פרוע ורטוב ספק מטל ספק מזיעה.
היא מנוקבת.
כפותה.
ארבעת גפיה אזוקות למוטות ברזל שמקובעים באדמה.
ברקע צרצרים שקוראים במקומה.
פנס מכונית מאיר לרגע את השממה מהכביש הסמוך.
היא מנסה לשכוח הכל, לחזור אחורה לפני שזה קרה.
ארבעה בחורים, טרמפ ממסיבה.
היא מנסה להיזכר בהורים, בחבר.
המכונית סוטה מהדרך, אני שואלת, לא מבינה.
היא מנסה לשחזר את הבוקר המקסים שהיה לה, אבל
הם מדוממים מנוע, והשניים מקדימה מחייכים אליי לאחור חיוך חולני.
זונה.

הדמעות זולגות מעיניה. כאן מלמטה נראה כאילו הירח מחייך אליה חיוך מרושע.
הם גוררים אותי מהרכב, אני מתמלאת באדמה. הם צוחקים בקול רם!
צרצרים. עוד צרצרים. כמה צרצרים! ממלאים את השחור בצלילם הצורם.
תעזבו אותי בשקט! תעזבו!!! הם סוטרים לי על כל לחי, וקושרים לי את הפה.
עכשיו את תראי מה זה, תחטפי חזק על הצעקות האלה!
רכב נוסף חולף, אבל היא שוכבת על הקרקע, קשורה.
אחד הבחורים חותך לי עם סכין את השמלה. השלושה האחרים קושרים אותי לברזלים שיוצאים מהאדמה.
תפסיקו! תפסיקו! הצילו!
צפרדעים.
הבחור שחותך לי את השמלה עוברת לתחתונים ומפשיל אותם.
יש להם קולות מפחידים כשאת לבד בשדה, לצפרדעים.
הם מורידים מכנסיים, אני לא רוצה לראות, רוצה למות, רוצה למות. למה אני?
הם מפשקים לי בכוח את הרגליים. אלוהים, מה עשיתי לך רע, מה??
יחד עם הצרצרים והלילה נשמע כמו סימפוניה חולנית.
אחד מהם חודר אליי, מנקב אותי מבפנים. החברים שלו מסביבו מאוננים וצוחקים.
סירנה נשמעת מרחוק.
זה כואב! די, זה כואב!!! אימא... אימא, איפה את?
הסירנה מתקרבת ומאפילה על קולות הצרצרים והצפרדעים.
הבחור השני תופס את מקומו, ועושה את מה שעושה. אני לא יכולה יותר, אני בוכה בשקט, עוצמת עיניים ובוכה את הנשמה. הוא יוצא, והשלישי נכנס. ככה, כמו מכונה, בלי כל הפרעה. אני לא מצליחה לעצור אותם.
האורות האדומים שנראו כאילו באים לעזרתה חלפו על פניה והמשיכו דרומה עם הכביש.
לא!
הסדין השחור נפרס שוב על הסביבה.
כשהרביעי מסיים כואב לי. הם נכנסים לאוטו, בורחים ומשאירים אותי פצועה. אני מדממת. השמלה הלבנה שלי מתכסה דם.
צרצרים.
היא מתאפסת על עצמה, ובכוח בלתי רגיל מצליחה לחכך את פניה ולהסיר מפיה את המדבקה.
הצילו, תעזרו לי! הצילו! – היא צועקת לעזרה. אבל בחושך הזה ובמרחק הזה אף אחד לא שומע.
אין לה כוח, והיא שוכבת בלי לזוז. בלי כוח, בלי נשמה. אורגניזם שקיים וזרוק בשדה.
היא נרדמת.
הבוקר עולה וחקלאי מוצא אותה בשדה, שכובה על הארץ, בין השיחים הקטנים, דוממת.
לבושה בשמלת קיץ לבנה אדומה, שערה פרוע ורטוב מטל.
היא מנוקבת.
כפותה.
הוא מעיר אותה, והיא מטושטשת. לא עוברת דקה, והיא כבר ממררת בבכי.
הוא מזעיק עזרה, והאמבולנס שנטש אותה אתמול מציל אותה היום.
היא בחיים, אבל הפסיקה לחיות.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...