>  >  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק כ''ז

ראבט

התיישבתי בחדרון הקטן במלון שהוקצה עבור התיירים שמחפשים אינטרנט זמין על מנת ליצור קשר עם הקרובים להם. כשפתחתי את תיבת הדואר מצאתי כמה מיילים שהגיעו אליי מהמשפחה והחברים. ג'וזף כתב לי שאבא ממש מתגעגע, שהחיסרון שלי, בנוסף על זה של לוריין, גורם לו מידי פעם לפרוץ בבכי, שהמסעדה לא מושכת אליה יותר מידי סועדים כמו פעם ושהמטבח זקוק בדחיפות לידיים שלי. חייכתי בעצב וככל שעיניי רצו בין השורות כך התחושה שבא לי לבכות עלתה וגברה בי. סגרתי את המייל בלחיצת כפתור מהירה על מנת שאתעשת.
שמה של טליה התנוסס כאשר רפרפתי בעיניי על שאר המיילים שנשלחו. ידי רעדה מעט כשכיוונתי את העכבר לפתיחת ההודעה ממנה. נזכרתי באותה שיחה שלא הסתיימה כיאה וציפיתי שהיא תעיר לי משהו על אותו דו שיח.

מישל,

אני לא יודעת במה להתחיל, קצת מביך אותי לכתוב לך אחרי השיחה שניהלנו, ואני חשה די פגועה ממך. את יודעת, עברנו לא מעט בשנה האחרונה, והייתי שם באש ובמים איתך ועם לוריין, אני לא חושבת שאת אמורה לכעוס עליי, לפחות ככה השתמע בנימת קולך שדיברת איתי. אני ממש מקווה שאני זו שהוזה, שאני זו שטועה, שאין לך באמת על מה לכעוס עליי,
ההיריון שלי לא היה מתוכנן כ''כ אילולי כל מה שקרה עם לוריין ולהחלטה הזו יש קשר ישיר למותה. את חושבת שאולי שכחתי ממנה, שהמשכתי כאילו דבר לא קרה. לצערי, אני אפתיע אותך, ככל שהימים עוברים ככה קשה לי יותר, היא חסרה לי ברמות שרק את תוכלי להבין, היא הייתה אהבת חיי, שאומרים שיש לך בחיים אהבה שבאה אחת למיליון אז זו הכוונה.
כשנפגש, ואני מקווה שזה יהיה בקרוב ,אני מבטיחה לספר לך על הכול. אני מקווה שאת עושה חיים שם בארץ המגרב ואני מחכה לסיפורים שלך בקוצר רוח.
אשמח אם תרימי טל שתוכלי.
אוהבת
טלי .

חזרתי על המייל לפחות פעמיים, תהיתי על כך שהפגנתי כלפיה כעס באותה השיחה, דבר שלא היה פייר מבחינתי. הבטחתי לעצמי שאגיע לארץ אעשה הכול על מנת להיפגש עימה וליישר את ההדורים.
לאחר שסיימתי להחזיר לכולם תשובות יצאתי לעשות סיבוב בעיר, טיילתי בחנויות, רכשתי דברים קטנים למזכרת, וטלפון סלולארי לשימוש מקומי בשביל לחסוך לעצמי את הריצות
אחר טלפון ציבורי.
ראבט די הזכירה לי את קזבלנקה, לא היה שם משהו שונה ושלא ראיתי בקזבלנקה קודם לכן, כשחזרתי לפנות ערב, הבחנתי שיש טלפונים ציבוריים שניצבו סמוך למלון, הוצאתי מהארנק את פיסת הדף עליו היה כתוב מס' הטלפון של יסמין בביתה, דוד נתן לי אותו בזמנו ושמרתי אותו למקרה הצורך.
נכנסתי לתא הטלפון הרמתי את השפופרת ,הכנסתי את כרטיס החיוג. מחשבותיי רצו כבסרט נע, למה אני מתקשרת אליה בכלל, הריי זה הזוי ולא מציאותי. מילותיה של לילה שלא אוותר על יסמין הדהדו בראשי שוב ושוב. מצד שני, איזה עתיד יש לי איתה? היא הולכת להתחתן גם ככה. החזרתי את השפופרת למקומה. אני חייבת לשכוח ממנה, אסור לי להיכנס לזה. לפתע ריח גופה עלה באפי, כאילו שלפתי אותו מאיזה מחסן במוח. עצמתי את עיניי, רואה אותה שוכבת מעליי, עוטפת אותי כאילו היינו מיועדות אחת לשנייה מאז ומעולם, שוב הרמתי את השפופרת. אצבעותיי מחייגות את הספרות במהירות לפני שאתחרט.
צליל החיוג העביר אותי למצב של מתח.
''הלו.'' נשמע קול גברי שענה לשיחה.
''סלאם עליכום.'' אמרתי מגומגמת.
''סלאם עליכום.'' ענה לי הקול הגברי מעט מופתע.
''יסמין נמצאת בבית?'' עברתי לצרפתית לפני שאתחיל להיות מתוחקרת בשפה שאני לא מבינה.
''כן, מי מבקש?'' תחקר אותי הקול. לא ידעתי אם זה היה אביה או אחיה שענו לשיחה.
''מישל.'' אמרתי את שמי.
''עוד רגע בבקשה.'' ביקש ממני.
לאחר דקה של שקט נשמע קולה שהעלה בי חיוך.
''למה הלכת לי?'' שאלתי בלי משפטי פתיחה מיותרים.
''למה את עושה לי את זה?'' לחשה, ''למה התקשרת? את יודעת שאין לזה סיכוי, שזה מיותר.''
''את לא חייבת להתחתן את יודעת.'' אמרתי בניסיון עלוב להניע אותה לחשוב לכיוון אחר.
''זה כבר סגור, מישל. די, אני מבקשת, גם ככה זה קשה לי.'' שמעתי אותה נאנחת.
''אני לא מפסיקה לחשוב עלייך, אין לי חשק לטייל אפילו, אני רוצה להיות איתך.''
''מישל!'' לרגע גערה עליי, ''מה את ילדה קטנה? נו באמת.''
''אני רוצה לראות אותך.'' ביקשתי.
''איפה את בכלל.'' שאלה מסוקרנת.
''בראבט.'' עניתי. אולי היא תציע לי לחזור, חשבתי.
''את יודעת שזה לא ילך, אצלנו אין את התרבות הזו והמתירנות כמו אצלכם.''
''את מדברת שטויות, מה אנחנו במאה ה-18? את ילדה גדולה ואת יכולה להחליט מה טוב עבורך.''
''אני אומרת לך מה המציאות, את חיה בפנטזיה.'' התעקשה לשכנע אותי.
''אוקי, יכול להיות שאני חיה בפנטזיה, יכול להיות שאני רוצה משהו שלעולם אני לא אקבל ובכל זאת, את לא יוצאת לי מהראש ושום דבר לא מעניין אותי, פרט לזה שאני רוצה לראות אותך.''
''למה את מקשה עליי?'' הרצינה לרגע והרגשתי כמו ילדה קטנה שנוזפים בה.
''את יודעת מה? תני לי להיות איתך עוד פעם אחת ואחרונה, אני מבטיחה להעלם לך מהחיים לאחר מכן.'' ניסיתי לשכנעה.
''זה טיפשי, את יודעת.''
''זה ממש לא מעניין אותי אם זה טיפשי או לא. את רוצה?'' ביקשתי תשובה חד משמעית.
''זה לא נראה לי, אני מצטערת.''
''את פחדנית.'' זרקתי כלפיה, מקווה שזה יעשה את העבודה.
''אני לא פחדנית, אני מציאותית.'' ענתה לי בנחת רוח.
''אוקי – אז תחיי במחשבה הזו שהייתה לך הזדמנות אחת לחוות שוב את מה שאת כ''כ אוהבת וויתרת על זה, ככה שתהיי בגיל של אמא שלך עם שבעה ילדים תגידי לעצמך, אך לא היית פעם נוספת עם בן אדם שכל כך אוהב אותך.'' אמרתי בנשימה אחת ושתקתי.
''את אוהבת אותי?'' שאלה מחויכת אחרי שקלטה מה אמרתי בחצי נשימה.
''כן.'' עניתי באנחה.
''אז תגידי את זה, אני רוצה לשמוע.''
''תגידי לי שאת רוצה להיפגש איתי עוד פעם אחת ואחרונה.'' הקשתי.
''אני רוצה.'' לחשה.
''אז אני אוהבת אותך.'' עניתי בחיוך, יודעת שזו ההזדמנות שלי להניע אותה מלהתחתן
ולא רק מהסיבה שאני רוצה אותה, אלא מהסיבה שהיא צריכה לחיות איך שהיא רוצה ולא איך שמכתיבים לה.
''מתי תוכלי לקחת רכבת לפז?'' שאלה.
''מחר בצהריים.'' חייכתי.
''תתקשרי אליי כשתגיעי למלון,'' אמרה, ''אני כבר אגיע אלייך.''

חזרתי לחדר מחויכת כאילו זה עתה זכיתי בלוטו. התחושה שקיבלתי עוד הזדמנות אחרונה עם יסמין גרמה לגופי לייצר גל אנדורפינים מתמשך. אני צריכה לחיות הרגע, אמרתי לעצמי, את האושר שמספק לי אותו רגע, למרות שאני דיי טיפוס מתוכנן שתמיד מסתכל קדימה, שליהנות מדבר שמאוחר יותר יגרום סבל, זו חשיבה של אנשים קלי דעת, אבל מה זה משנה, למה אני תמיד שוברת לעצמי את הראש עם כל הפילוסופיה הזו, גם ככה החיים האלו נגמרים מהר, מהר מידי. התגנב חיוך מריר לשפתיי, לא רוצה לחשוב יותר מה יהיה, רוצה פשוט לחיות את הרגע שניתן לי.

למחרת, בשעות הערב המוקדמות לאחר נסיעה של כמה שעות, הילכתי בחצי חיוך בתחנת הרכבת בפז, למרבה האירוניה. ולא ששהיתי בעיר הזו יותר מכמה ימים ספורים, הרגשתי שאני כבר מכירה את המקום. חיפשתי בעיניי מונית פנויה אשר תוכל לקחת אותי למלון.
חשבתי על הרגע שבו אראה את יסמין ושוב גל מוזר של התרגשות אחז את בטני התחתונה.
לאחר כמה דקות של המתנה צפצף לי נהג מונית מקומי בתקווה שאקח את שרותיו. הרמתי ידי וסימנתי לו לעצור.
ביקשתי כי ייקח אותי לאותו מלון בו שהיתי עם דויד בפעם האחרונה. לאחר כחצי שעה של נסיעה ירדתי מהמונית. שוב הריחות של העיר חדרו בנחיריי. נזכרתי באותו יום שהגענו לשוק הצבעוני והקולני והבחנתי בה.
''גברת, 20 דירהם.'' אמר לי נהג המונית שהעיר אותי מהרהורי.
לאחר שהוצאתי את התיק מתא המטען הוצאתי מהארנק את הכסף והושטתי לו.
הוא ספר את השטרות ביד זריזה, הניד בראשו לאות תודה ואותת חזרה לכיוון הכביש.
אחרי שעשיתי צ'ק אין, התמקמתי בחדר. לא ידעתי כמה ימים אשהה כאן, בכל זאת זו לא הייתה התוכנית המקורית, הכול היה תלוי ביסמין.
חיטטתי בתיק הקטן ושלפתי את הנייד שהיה ברשותי. חייגתי את מספרה של יסמין וחיכיתי. להפתעתי לא היה מענה, כיווצתי את מצחי, מנסה לחשוב מדוע אין מענה. בכל זאת כבר אוטוטו ערב וקרניה האחרונות של השמש מאותתות גם הן על התפוגגות קרובה. ניגשתי לחלון, מביטה על רחובותיה של פז שאט אט דולקים בה האורות, אולי הם יצאו לאנשהו תהיתי, אבל לאן? היא בטח יודעת שאני אמורה להיות כאן, לחכות לה.
חלצתי את הנעלים ונשכבתי על המיטה. בשלב מסוים כשכבר ממש החשיך ורק אורות הפנסים מהרחוב העירו את חלל החדר, התרוממתי מהמיטה. מבט מהיר בשעון הביא אותי לתודעה שנרדמתי.
ניסיתי שוב לחייג לביתה של יסמין, אך לא הייתה תשובה. עוד מעט עשר בלילה, לאן היא יכולה להעלם, תהיתי שוב, הפעם קצת מודאגת...
המחשבות עליה לא הניחו לי. החלטתי לפרוק את התיק ולהיכנס להתקלח. לשבת ולבהות בחושך לא ממש יעזור לי, נאנחתי לעצמי. אולי אני אקח מונית ואסע אליה הביתה, יש לי גם את הכתובת שלה. מצד שני, יהיה קצת מטורף לקפוץ למשהי הביתה בשעה כזו ולא שהיא לבד, כל משפחתה איתה, וחוץ מזה שהתנהגות כזו תיחשב סביר להניח לחוצפה. שללתי את הרעיון על סף. אני אחכה קצת, מקסימום מחר בבוקר אראה מה קורה.

לאחר שהתרעננתי מעט ירדתי למטה. השעה הייתה מעט מאוחרת על מנת שאוכל להזמין משהו לאכול. תשאלתי את פקיד הקבלה היכן אני יכולה לאכול והאם אני עדיין יכולה להזמין. לאחר טלפון קצר שעשה, חייך ואמר שאני עדיין יכולה להזמין משהו לאכול לחדר.
תוך מספר רגעים הגיע אליי בחור עם חולצה לבנה מכופתרת ופפיון והגיש לי תפריט לילי. לאחר שעיינתי בתפריט הלכתי על פלפל ממולא, ידעתי שבשעה כזו עדיף שאני לא אעמיס על עצמי, אבל הרעב החל לקנן בי. שכחתי מרוב ההתרגשות ליום הזה, גם לאכול בדרך.
עליתי שוב לחדר. תוך עשרים דקות המנה אותה הזמנתי הגיעה חמה וריחנית. אכלתי את הכול בתאבון. לרגע אפילו צחקתי על עצמי שאני נראית כמו גבר מורעב שלא אכל שבוע.
נשענתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה. זפזפתי משעמום מערוץ לערוץ, מחפשת משהו קליל להתחבר אליו. רוב התחנות היו תחנות ערביות. מוחי לא ממש התעניין במרקע, אלא ריחף במחשבות. חשבתי על יסמין ללא הרף, תהיתי למה עד עכשיו היא לא עונה בביתה. הסתכלתי על הפלאפון ותהיתי אם להתקשר בשעה כזו - זו תהיה השגת גבול. מקסימום אני אנתק כשמישהו יענה, לפחות אני אדע שהיא בבית, שמישהו בבית...
שוב מס צלצולים ואין מענה. ניתקתי באכזבה את השיחה ונכנסתי למיטה. מחר הכול יתבהר, אני בטוחה, ניסיתי להרגיע את עצמי.


שלושה ימים עברו מאז שהגעתי לפז, אבל שום סימן או אות לא הגיעו מיסמין. המשכתי לצלצל ולבדוק, אך עדיין לא היה מענה, למעט שיחה אחת שנענתה ע''י משהי שלא הבינה את שפתי, אלא דיברה אך ורק ערבית. ניסיתי לזרוק לה מילים שתבין, ביקשתי את יסמין, אך התשובה היחידה שקיבלתי הייתה שתיקה ומבוכה על כך שלא הבינה אותי. בכל פעם שיצאתי מהמלון, השארתי לפקיד הקבלה את מס הפלאפון שלי על כל מקרה שאולי יסמין תגיע לשם. לא שסיכמנו שהיא יודעת איזה מלון לקחתי, אבל מספר המלונות בפז לא היה גדול וברור טלפוני היה בהחלט מעלה את תוצאות החיפוש אילולי ניסתה למצוא אותי.
ההבנה שאולי היא הונתה אותי, שאולי היא שיחקה בי החלה לחלחל ככל שעברו הימים ושום סימן לא נראה ממנה. יחד עם זאת, הקול השני שבי ניסה לשכנע אותי כי אולי קרה משהו והיא נאלצה לצאת מהעיר, אולי קרה משהו לאמא שלה. רגע ... זה הכי הגיוני,
אחרת היא לא הייתה נעלמת לי, אבל איך אדע שזה נכון? חשתי כמו חוקרת לרגע, מוחי החל לקדוח ולחשוב על דרך לברר את העניין.
אולי אני אתקשר לבית החולים ואנסה לדרוש בשלומה, אני אתחזה לקרובת משפחה ואשאל.
לרגע תפסתי את ראשי ונאנחתי. למה אני שוברת את הראש? אם היא הייתה רוצה לבוא היא הייתה באה, ואולי היא החליטה ברגע האחרון להעלם ולשכוח ממני. זה פשוט הזוי, זה לא אמיתי, רגזתי בתוכי. החלטתי בסופו של דבר לארוז שוב את התיק ולהכין את הדברים שלי לעזיבה. מחר בבוקר אני אקח מונית ליעד הבא שלי, מראקש, אולי סוף-סוף אני אתחיל באמת לטייל ולא לבזבז את זמני על דבר שאין לו מימוש.
לאחר שארזתי את מרבית דבריי, ישבתי עם הלונלי פלנט וקראתי מה מחכה לי במרקש ולמה עליי לצפות והיכן כדאי לי לטייל.
לפתע הקפיץ אותי צלצול הטלפון שצלצל בטון שהרעיד את קירות החדר, זה הדבר שהכי הצחיק אותי - טלפון החוגה עדיין שלט כאן ביד רמה.
בטח מהקבלה, הרהרתי, הם רוצים לדעת אם אני נשארת עוד יום, או אולי זה משירותי הכביסה שרוצים להודיע לי שהשק שהשארתי מוכן.
''כן.'' הרמתי את השפופרת.
''מדמואזל דן?''
''כן?''
''את יכולה לרדת לקבלה בבקשה?'' ביקש פקיד הקבלה בנימוס.
''קרה משהו?'' הסתקרנתי.
''יש לך כאן מעטפה שממתינה.''
''אתה בטוח שזה בשבילי?'' מי יודע שאני מתאכסנת כאן, חשבתי לעצמי. אולי זו יסמין, הרהרתי.
''כן.'' ענה חד משמעית.
''אוקי אני מגיעה.'' ניתקתי את השיחה ויצאתי במהירות מהחדר, ליבי הלם בחוזקה, אולי יש סיכוי שהיא מצאה אותי, אולי בכל זאת היא לא שכחה ממני. לאחר מס דקות כבר אחזתי את המעטפה בידי, פתחתי אותה.
זיהיתי את כתב ידה ואצבעותיי רעדו.

מישל,

אחכה לך בשעה שלוש בחורבות העיר. מבטיחה להסביר הכול, אני מצרפת את המיקום המדויק בערבית שתתני אותו לנהג המונית. כשתגיעי, תתקשרי אלי לסלולארי. אני מצרפת לך את המספר, זמני קצוב מישל ,אנא דייקי, אני מחכה לך.
יסמין.

חורבות העיר? לאן היא רוצה לקחת אותי, חדר חשש לליבי, ולמה זמנה קצוב? היא בורחת ממישהו, ממשהו? מה לעזאזל קורה כאן?
משהו הרגיש לי לא טוב. יחד עם זאת, הייתי חייבת לדעת, לראות אותה, להבין למה היא נעלמה לי.
השמש הקיצית עדיין יקדה והחום בחוץ היה בלתי נסבל. לקחתי איתי תיק קטן עם בקבוק מים, ביקשתי מפקיד הקבלה שיזמין לי מונית. לא ידעתי מה מרחק הנסיעה וכמה זמן ייקח, אבל לקחתי מקדם הגנה ויצאתי שעה לפני. הנסיעה לשם ארכה עשרים דקות לערך. הנהג הראה לי פרצוף די תמוה שהבין לאן אני רוצה שייקח אותי, אבל מחמת הנימוס והמזומנים שקיבל הוא לא התווכח.
הוא הוריד אותי בסופה של עליה ודרך ללא מוצא. הבטתי מהחלון, תוהה אם הוא לא עשה טעות והביא אותי למקום אחר.
''בבקשה גברתי, הגענו.'' דחק בי.
הושטתי לו את הכסף וירדתי. המקום נראה די שומם, למעט מבנים בודדים שהיו בקרבת מקום. אישה גדולת מימדים עם מטפחת לראשה, הביטה בי ארוכות מצידו השני של כביש העפר, תוהה מה אני מחפשת במקום שכוח האל הזה. המשכתי מעט במעלה הגבעה עד שלפתע נגלו מעמדת התצפית בה עמדתי גושים. גושים של מבנים עשויים בוץ או טיט על קרקע חולית שנראו נטושים, חלקם שבורים, הרוסים, מחוררים בחלונות, חלקם שלמים. הבחנתי בעדר כבשים נע לכיוון השטח הפתוח שנראה מרחוק עם רואה הצאן שלהם שהיה לבוש ומכוסה להגנה מהשמש. צלצוליי הפעמונים שעל צווארם והמיית קולם בתוך השקט העיר אותי מהרהוריי. שלפתי את הנייד וחייגתי אליה, למספר שנתנה לי.

''איפה את?'' נשמע קולה מאחורי הקו בטון לחוץ .
''אין לי מושג, הנהג הוריד אותי כאן באיזו גבעה לא ברורה.'' אמרתי וחשתי את ליבי פועם.
''את במקום הנכון, תרדי למטה, אם תסתכלי מהיכן שאת נמצאת תיראי ליד אחד מהמבנים שורה של דקלים...''
''כל האזור כאן עם דקלים.'' נאנחתי בעודי סורקת את העיר העזובה מלמעלה.
''זו קבוצה של דקלים, תסתכלי טוב, אני מחכה לך במבנה ליד, תמהרי.''
התחלתי לרדת במורד הגבעה. צעדיי הפכו מהירים מרגע לרגע, עוד שנייה והבטן מתהפכת לי מהמתח, אני רצה, מחפשת את הדקלים, את שורת הדקלים הזו...
''יסמין,'' אני קוראת, ''יסמין.''
לפתע אני מבחינה בידה מנפנפת לי מאחד החלונות. היא מסמנת לי ללכת מסביב, אני מחפשת את הכניסה, את הפתח, עוד רגע ואני שם, רוצה כבר לחבק אותה.
אני עוצרת בכניסה. היא לבושה כולה בשחור, פניה מכוסות למעט עיניה, מעולם לא ראיתי אותה ככה, בשחור, גם שהייתה מתכסה מפאת הצניעות בגדיה היו צבעוניים ויוקרתיים. עכשיו היא נראתה כאילו היא ברחה מאפגניסטן משלטונו של הטאליבן. אני שולחת יד, רוצה למשוך מעליה את הבד המיותר, לחשוף את פניה, היא מושכת אותי פנימה מצמידה אותי אליה בחוזקה, נשימותיה כבדות ,היא חופנת את ראשה בצווארי, ידיה עוטפות אותי , נשימותיה הופכות לבכי חסר שליטה. אני מלטפת אותה, נושמת אותה, לא אומרת מילה, רק רוצה שהיא תירגע, שתפסיק לבכות. ידיה מלטפות את גבי, היא מרימה מעט את החולצה רק כדי ללטף את עורי, מגעה הוא עדות אילמת לגעגועים שחשה אליי, אני רוצה להוריד ממנה הכול, לעשות איתה אהבה, כאן - במקום השכוח הזה. המבנה היה קריר מעט וטשטש את תחושת החום. שלחתי ידיי לפרום את הקשר שהידק את הרעלה לפניה, היא אחזה בידי בחוזקה.
''אל תורידי.''ביקשה.
''מה? למה? רק אני ואת כאן.'' הבעתי חוסר הבנה, ''אני רוצה לראות את הפנים שלך, אני רוצה לנשק אותך.'' הבטתי עליה בעצב.
''זה לא זמן טוב.''
''תורידי, יסמין, בבקשה, לא טוב לי לראות אותך ככה.'' הושטתי יד לבד שעטף אותה ומשכתי אותו באיטיות.
היא עמדה נטועה במקומה עיניה מושפלות מטה, ידה אחזה בידיי, כל גופה רעד, פניה נחשפו.
ליבי הלם בחוזקה. הבטתי עליה כלא מאמינה.
''מי עשה לך את זה, לעזאזל?'' לחשתי ודמעות עמדו בעיניי. ''מי עשה לך את זה?''

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...