>  >  > 

עירום

הגיע הסתיו. אנחנו כבר חברים הרבה זמן, אבל זו הפעם הראשונה שבה אנחנו חברים בסתיו. מזג האוויר החם בבקרים היווה סימן אמין ביותר לרמת הסתיו, שתתקוף אותנו מהצהריים והלאה. בדיוק מרגיז של שעון שוויצרי, עננים החלו משתלטים על השמיים הכחולים בסביבות השעה אחת. רוחות מלחמה ריחפו באוויר, ויכולת להריח את ריח הים ששכן כקילומטר מהבית. ציפורים שהתנהלו בעצלתיים כל הבוקר מעופפות עכשיו בחשש, מנסות להספיק להגיע לקניהן בטרם יצליף בהם הענן קצת גשם.
אנחנו לא מוצאים מכנה משותף בזמן האחרון. השיחות מתמעטות, וכשהן מתבצעות – לרוב אני לא מסכים איתו ונכנס איתו לוויכוחים. אני מוצא את עצמי יותר ויותר שולל את קו המחשבה שלו, ואת מעשיו והשקפת עולמו. משהו השתנה בו. הוא כבר לא אותו בנאדם שהכרתי לפני יותר מחצי שנה. הוא איכשהו מצליח להפיג את האמון העיוור שלי בו. סוג של אמון שרק הוא הצליח ליצור בי, אמון שכל חברי וחברותי לא הצליחו להשיג, על-אף היכרותם הארוכה, עד-מאוד, אותי. הוא כבר לא אותו בן אדם שהכרתי. החלטתי שהמצב הזה לא יכול להימשך כך. אני, באופן אישי, לא מסוגל לתפקד ככה יותר. אני חייב לעשות משהו בנדון. לקחתי את מפתחות המכונית ונסעתי אליו הביתה. השעה הייתה מאוחרת. דפקתי בדלת, ואימא שלו פתחה. אני אוהב את אימא שלו, היא אישה מקסימה. נראה שתכלית חייה היא לעזור ולדאוג, הרבה יותר מאימהות אחרות שאני מכיר. תמיד שואלת, מתעניינת, מחייכת, מעודדת. היא אמרה לי שהוא בחוץ, וניגשתי. הוא לא עשה משהו מיוחד, ישב בגינה ושיחק עם הכלב. כשראה אותי נתן לי חיוך ושאל אותי אם הכול בסדר. הוא התפלא לראות אותי. ''אנחנו צריכים לדבר.'' אמרתי לו, ללא החיוך התמידי שמלווה את מילותיי בדרך-כלל. הוא לא הבין, והציע לי לשבת לידו ולדבר. ''בוא.'' פקדתי עליו.
נסעתי לפארק הירקון, וכל הדרך הוא ישב לידי ולא הוציא מילה מהפה. הוא כנראה הבין שזה חשוב, ואני שמחתי, שלא דיבר. ככה היה לי יותר קל.
פסענו לעומק הפארק. חיפשתי מקום עם הרבה עצים, אינטימי כזה, שמוסתר מעיני אדם. כשמצאתי אותו נעמדתי במקום, והסתובבתי אליו. לא דיברנו מילה. הוא הביט בי, לא מבין. פשטתי את החולצה שלי. היה קר באותו לילה, וללא החולצה הקור חתך לי את העור, אבל לא היה לי אכפת. הוא הביט בי המום, עדיין לא מבין. הורדתי את נעליי ואת המכנסיים שלי, מביט בו בעיניים בורקות, נעמד מולו בבוקסר בלבד. הוא נע בחוסר נוחות כשראה אותי כך. לא הפסקתי, הבנתי שזה עושה לו משהו. הבטתי סביב לראות שאף אחד לא מסתכל או מתקרב, ופשטתי את התחתונים. עמדתי מולו עירום כביום היוולדי. הבטתי בו, תקעתי בו מבט חודר. עמדנו זה מול זה קפואים מביטים אחד בשני ללא מילה. עברה דקה או שתיים. הוא הביט בי ברצינות, והרים גבות. אתה מבין, חשבתי לעצמי. הוא פשט את חולצתו. ראיתי שגם לו היה קר. הוא חלץ את נעליו והסיר את מכנסיו, ואח''כ את הבוקסר שלו. ושוב, החלפנו מבטים, עומדים דוממים בחשכה... נשכבתי על הדשא הלח. הוא היה מקפיא, וסיפק את התחושה של אלפי סכינים זעירות שמפלחות את הגב. הוא נשכב במקביל אלי, ראש אל ראש, כשרגלינו פונות לכיוונים הפוכים. נראינו מלמעלה כמו שעון שפורס את מחוגיו לצדדים ומנסה לחבק את הזמן. הבטנו שוב זה בזה. הוא חייך אליי. חייכתי אליו בחזרה. נשארנו במצב הזה במשך כחצי שעה, כפי שזכור לי. כשהרגשנו שהספיק, קמנו שנינו, התלבשנו, ונסענו משם.
למחרת היה יום חם מן הרגיל. השמש, שנהגה לפנות את מקומה לרוח הסתיו בצהריים, המשיכה לזרוח ולהתיז את חומה עד לשעות הערב, כאשר הלילה הגיע לדרוש את מקומו. נפגשנו בבוקר ושוחחנו. דיברנו ארוכות על כל אותם דברים שאף פעם לא העזנו לדבר עליהם, או לשאול. בערב נפרדנו לשלום, וכל אחד חזר לביתו.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...