>  >  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק כ''ו

אני מרגישה איך נמתח החיוך על שפתיי, ידי מגששת במרחב המיטה לגעת בה שוב.
עיניי עצומות, מנטרלת את חוש הראייה רק כדי להעצים את שאר החושים, שאוכל להתמכר למגע, לריח. אני נמתחת יותר, אולי היא ממש בקצה המיטה...אולי...ואולי לא...
אני פוקחת את עיניי, מגלה כי חלקה נותר יתום מנוכחותה. אני מתרוממת במהירות, סורקת את החדר.
''יסמין.'' אני קוראת וקולי מעיד על חשש כי ננטשתי. ''יסמין.'' אני כבר קמה ולא ממתינה לתשובה, פותחת את דלת המקלחת, את דלת המרפסת. היא נעלמה.
''לעזאזל.'' אני ממלמלת, מרגישה כי שאריות השינה התפוגגו קליל מהמתח שנכנס בי,
מתחושת האכזבה שהיא לא עמדה במילתה ועזבה. חיפשתי איזה פתק, משהו שייתן לי רמז מדוע היא החליטה ללכת, אך דבר לא נותר ממנה.
התלבשתי במהירות. שטפתי את פניי ויצאתי בטריקת דלת לכיוון הקומה התחתונה. אני אשאל בדלפק הקבלה באיזה חדר היא. תכננתי לעצמי בראש שכשאני אראה אותה, יהיה לי הרבה מה לומר לה. פחדנית - זה מה שהיא!
כשהגעתי לדלפק, השעון על הקיר ממול הראה שהשעה כבר 12:00. אפילו לא היה לי זמן להעיף מבט בחדר על השעה, תהיתי ביני לבין עצמי. טוב נוף מה אני כועסת עליה, יכול להיות שהיא באמת הייתה צריכה ללכת, אבל למה היא לא העירה אותי?
לאחר שתי דקות התפנה אלי פקיד הקבלה ושאל לרצוני.
תשאלתי אותו באיזה חדר שהתה יסמין . לאחר בדיקה במחשב קיבלתי את התשובה שממנה הכי חששתי.
''הן עשו צ'ק אווט לפני שעה בערך.'' ענה בטון ענייני.
''אוקיי, תודה.'' עניתי בתחושה של החמצה.
''גברתי, את נשארת עוד לילה?'' שאל לפני שפניתי ללכת.
''לא, אני עוזבת היום.'' עניתי.
''דרך אגב, יש לך כאן איזה פתק.'' שלף נייר מקופל שנח בכוורת המפתחות.
זה בטח ממנה, ליבי ניטר לרגע.
אספתי מידו את הנייר והתרחקתי לעבר הלובי. הייתי צריכה לשבת כדי לקרוא את מה שכתבה לי. רציתי להיות כולי מרוכזת.

מישל,

לא רציתי להעירך. את כל כך יפה כשאת ישנה. הסתכלתי עלייך כמעט שעה ותהיתי
על כך שזכיתי להרגיש בפעם הראשונה בחיי משהו שמעולם לא חוויתי.
היה לי קשה ללכת ממך, לעזוב ככה, זה לא אופייני לי.
אני בדרכי בחזרה לפז, שם אפגוש את אבי ואחי, אנחנו אמורים לפגוש שם את הגבר איתו אתארס.
שתינו יודעות, גם את, שמה שקרה בינינו, היה אמור לקרות, אולי כדי לסגור מעגל שלא נסגר כראוי ותו לא. אין כאן סיכוי ולו הקטן ביותר שמשהו יקרה, שלדבר הזה תהיה המשכיות, אין מקום לאהבה כזו אצלנו - זה לא מציאותי.
לא אכחיש, גם אם יענו אותי על כך שהתאהבתי בך, שאיתך הרגשתי את הדבר הזה שכולם מדברים עליו - את הפרפרים, את המוסיקה, את מערבולות בבטן, את המחשבות.
לעולם לא אשכח אותך, מישל, לעולם לא. ולפני שכל זה יהפוך לכאב גדול יותר, אני קוטעת את זה, קוטעת כדי שלא יכאב לי ולא יכאב לך.
שמרי על עצמך.

יסמין.


נשמתי עמוקות וקיפלתי את הנייר. בתוכי ידעתי שהיא צודקת, על מי אני עובדת, על עצמי?
ברור שזה לא יעבוד, ולא רק בגלל התרבות שבה היא גדלה והמוסכמות הפרימיטיביות עליהן חונכה. מה עם המרחק? אני לא יכולה להישאר ולחיות כאן במרוקו והיא לא יכולה לבוא ולחיות בישראל, אז למה לפתח וליצור כאב מיותר שירסק אותי, והרי אני מכירה את עצמי. אני אתאהב בה מעל הראש, אני אשבר שזה לא ילך, אני אמות ואתפתל מגעגועים ואז מה... אני אתחיל לכתוב לה מכתבים? לא רוצה לשכפל את האהבה הלא ממומשת הזו, לחיות שנים בהחמצה כמו אמא שלי, שקיבלה ושלחה מכתבים מעבר לים כדי להחזיק בראשה שקיים שם משהו שעדיין, אולי, יום אחד יחכה לה.
נאנחתי בכבדות וקמתי ממקומי.
הדבר האחרון ביותר שרציתי לעשות כדי לסגור את הגולל על ההרפתקה הזו היה ללכת ולפגוש את לילה, אימה של יסמין, לפחות איתה אוכל לסגור את הדברים ואולי גם בשביל אמא שלי, שלא הספיקה.
עליתי לחדר וארגנתי את התיק כשראשי מלא במחשבות, חושבת על יסמין, עליי, על לילה, על אמא שלי, על לוריין. מעניין אם היא הייתה בחיים מה הייתה אומרת לי לעשות.
אפילו היא, נכנעת לאהבה שלה מחדש, מלמלתי לתקרה, תוהה אם היא מסתכלת עליי מלמעלה, נתנה לעצמה ללכת עם הלב, לא עם הראש ולא עם הפחד ולא עם הגאווה, מה היית עושה במקומי, לוריין, אהה? מה? אוף! התיישבתי בכבדות על המיטה דוחסת עוד חולצה לתרמיל, למה הכול כל כך קשה?
אחרי שעה לערך, כשהתיק היה מוכן, עשיתי מקלחת קצרה, התלבשתי, הכנסתי את הדברים האחרונים, הסתכלתי שלא שכחתי כלום ויצאתי.
בקבלה מסרתי את המפתחות והשארתי לדוד מכתב תודה על כל האירוח.
המונית לה חיכיתי הגיעה כעבור עשר דקות של המתנה, בהן עמדתי על המדרכה. הכנסתי את הדברים לתא המטען וביקשתי ממנו שייקח אותי לבית החולים. הפעם גמלתי בליבי לסגור היטב את המעגל ולא לתת לאף אחד לחבל לי בזה.
לאחר נסיעה של חצי שעה, הגענו. לאחר ששילמתי לנהג המונית את הכסף, ירדתי מהרכב ואספתי את התרמיל מתא המטען. רגליי היו מעט קרות, ליבי האיץ את פעימותיו. תהיתי איך היא תגיב כשתראה אותי. אני מקווה שאני עושה את הצעד הנכון, תהיתי ביני לבין עצמי.
נכנסתי בצעדים בטוחים יותר, הלכתי בין המבנים, מחפשת שוב את המחלקה בה נמצאת אימה.
רק שלא תזהה אותי האחות ההיא, אני חייבת להיות זהירה כשאני נכנסת למחלקה הזו, אי אפשר לדעת מי יגרום ומה יגרום לכך ששוב הכול יתפקשש לי.
המחלקה הייתה יחסית שקטה, מרחוק סקרתי בזהירות את השטח, בוחנת את נוכחותו של הצוות הרפואי במקום, כדי לא לעורר תשומת לב מיוחדת. מה עוד שהבנתי גם את רגישותה של המחלקה הזו, שלא כל אחד יכול לבוא ולהיכנס כאוות נפשו.
החדר של לילה היה במרחק של עשרה צעדים מהמקום בו עמדתי, לפחות על סמך מה שזכרתי מהפעם הקודמת, אך באמצע היה דלפק האחיות, ושני רופאים שניהלו דו שיח אחד עם השני.
הבטתי בשעון, עוד שעתיים וחצי יש לי רכבת לראבט ואסור שאפספס אותה, חשבתי לעצמי.
לאחר כעשר דקות של המתנה מורטת עצבים ומשחקי מחבואים מכל מי שעלול היה לקלוט אותי, השטח התפנה, האחיות התפזרו בחדרי החולים לחלק תרופות והרופאים פנו לעיסוקיהם. צעדתי כמו רוח סערה. מה שיהיה יהיה, אמרתי בליבי, מקסימום יגרשו אותי.
החדר בו שהתה לילה היה פתוח, נכנסתי בצעדים מהירים וסגרתי את הדלת למחציתה.
הפניתי מבטי אל המיטה לראות אותה בתקווה למצוא אותה כמו שמצאתי אותה אז, אך המקום היה שומם מנוכחותה.\
התקרבתי מעט. הבחנתי שעל השידה היו דברים אישיים, חצי כוס מים שנראה כי נחה שם כמה שעות, חלוק פרחוני שהיה זרוק על המיטה וכפכפי גומי כחולות שנחו על הרצפה, תמונה קטנה ממוסגרת של יסמין ניצבה ליד כוס המים. כשחשבתי על זה, לא הבחנתי בתמונה הזו בפעם הקודמת.
'איפה היא?' מלמלתי לעצמי מנסה לתהות על פשר המצאה. הבטתי סביבי ובחנתי את החדר. לא היו כאן עוד מיטות ולא שהו כאן עוד חולים פרט למיטה הבודדה הזו. התיישבתי על הכיסא המיותם שעמד סמוך למיטה וניסיתי לתהות היכן היא יכולה להיות. לפתע נשמעו קולות שהלכו וקרבו לכיוון החדר, זינקתי בזריזות לתא השירותים שהיה צמוד לפתח הדלת וסגרתי אותו. הרגשתי את הלב שלי הולם בחוזקה. לפתע נזכרתי שהשארתי את התרמיל שלי בחוץ, ליד המיטה. 'שיט,' מלמלתי, 'איזו דפוקה'.
השיחה בניהן התנהלה בערבית ולא יכולתי להבין מה נאמר.
לאחר דקה ולפי קולות הרקע הבנתי שאמה של יסמין חזרה מאיפשהו. היא התיישבה על המיטה ואז נשכבה עליה. זו שבאה עימה עזבה את החדר וסגרה את הדלת אחריה.
יצאתי בזהירות מהשירותים, משתדלת לא לגרום לבהלה מיותרת.
פניה היו מופנות לחלון וגופה שהיה מכוסה חלקית נראה מותש ועייף. הם בכלל לא שמו לב לתרמיל, חשבתי לעצמי כשראיתי אותו עדיין מונח באותו מקום.
כחכחתי מעט בגרוני על מנת להסב את תשומת ליבה. עמדתי שם נטועה, מפוחדת מעט, לא מבינה מה לעזאזל אני עושה כאן שוב. היא הסבה ראשה אליי והביטה בי בשתיקה.
''את זוכרת אותי?'' שאלתי חצי מגמגמת.
מבטה בחן אותי בשתיקה. מהצד היה נראה כי היא אינה יודעת מה אני רוצה מחייה או מי אני בכלל ,רציתי לחייך אליה, לשבור את התחושה הלא מובנת שעמדה באוויר, אבל עמדתי נטועה כמו בול עץ חסר תכלית.
''מרסדס?'' שאלה בקול חלוש והכריחה עצמה להתרומם מהשכיבה במיטה, כאילו כך תראה אותי טוב יותר.
''אני מישל,'' העזתי להתקרב, ''הבת של מרסדס, את זוכרת אותי?'' תשאלתי שוב. לא יודעת אם היא מודעת לעצמה, מודעת לדברים, או שהיא תחת השפעת תרופות והכול מתבלבל לה.
היא הושיטה את ידה אליי וביקשה לאחוז בי. לאחר שנתתי לה את ידי היא קרבה אותי אליה. מבטה חקר את פניי, אצבעותיה ליטפו את אצבעותיי במגע אימהי, עיניה היו כבויות.
''מישל,'' לחשה את שמי, ''כאילו מישהו החזיר אותי 30 שנה אחורנית.'' אמרה וחייכה חיוך קטן. מבלי שרציתי חשתי את גרוני הולך ונחנק, הדמעות שלא ציפיתי להם התפרצו בלי שום הכנה. היא משכה אותי אליה ועטפה אותי. התייפחתי לתוך כתפה, מתגעגעת עד מוות לחיבוק של אמא שלי, לאותו חיבוק שהיה חסר לי שנים. היא ליטפה את גבי ברוך, מנסה להרגיע. הרמתי את עצמי ממנה, מנסה להשתלט על פרץ הרגשות.
''אני מתנצלת.'' מלמלתי וניגבתי את הדמעות בידי.
''ידעתי שתחזרי,'' אמרה וליטפה את ידי, ''ראיתי את העקשנות שלך עם הבת שלי יסמין כשהיית כאן בפעם הקודמת.''
''אני לא רוצה להפריע, אני אפילו לא יודעת למה באתי לכאן.'' מלמלתי וניגבתי את שארית הדמעות מלחיי.
''גם ככה אף אחד לא מבקר אותי יותר מידי, את לא מפריעה''.
''יש לי מליון שאלות לשאול. יש לי כל כך הרבה מה לספר.'' מצאתי עצמי מתחבטת מולה בקול רם.
ממבט שני, היא נראתה לי בסדר, לא אישה שזקוקה לאשפוז. מצד שלישי מאיפה אני יודעת איך אמורים להראות סימפטומים של מישהו משוגע, או מישהו בדיכאון שאמור להיות מאושפז במצב כזה.
''אני לא יודעת אם מותר לי להיות פה בכלל.'' הבטתי אחורנית לכיוון הדלת מפחד שמישהו יכנס ויסיים עבורי את הפרשה הזו בבעיטה החוצה.
''רק ליסמין ולבעלי מותר להיכנס לכאן.'' אמרה בשקט.
''אולי עדיף שאני אלך.'' חשתי באי נוחות מסוימת, כמישהי משיגת גבול.
''את יפה בדיוק כמוה.'' קטעה את מחשבותיי. שוב הרגשתי איך הדמעות מאיימות להתפרץ,
אך הכרחתי את עצמי להירגע ולקחת נשימה ארוכה.
''למה את כאן? למה את מאושפזת במקום הנורא הזה?'' נאנחתי וחשתי צער עמוק כלפיה.
''זה ארוך ומסורבל מידי מכדי שתביני.''
''בגלל אימא שלי?'' העזתי לפתוח מוגלה שאולי לא הייתי אמורה בכלל לגעת בה.
''אמא שלך מעולם לא הייתה הסיבה, אמא שלך הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיי. היא ויסמין ביתי.''
''אז למה?'' התעקשתי. ''למה?''
''אני עייפה.'' לחשה ונשכבה שוב.
שתקתי. אולי זה באמת מעייף אותה, כל השאלות האלו שמחייבות אותה להתחיל לנתח דברים, לחשוב ולתת לי תשובות.
''אל תוותרי עליה.'' מלמלה ועטפה את גופה בשמיכה.
''לוותר על מי?'' לא הבנתי את קשר הדברים.
''על יסמין.''
''מה זאת אומרת? אני לא מבינה...'' הרגשתי שוב איך הלב שלי מאיים לצאת מבית החזה,
מה היא כבר יודעת, תהיתי.
''היא התאהבה בך, רואים לה את זה בעיניים,'' נאנחה ''וגם את אוהבת אותה.'' הרימה אלי מבט בטוח.
שתקתי. הייתי המומה לרגע, לא הבנתי מהיכן ידועים לה הדברים, אין מצב שיסמין אמרה לה משהו, אין שום מצב שבעולם.
''מאיפה את יודעת?''
''אמא תמיד מרגישה הכול, לא סתם במקרה פגשת אותה, לא סתם הגעת לכאן, למדינה הזו, לא סתם דברים קורים, ואת, לא סתם כאן עכשיו, איתי בחדר הזה.''
''זה חסר סיכוי.'' אמרתי בנשימה אחת, מרשה לעצמי לאמת את הדברים.
''שום דבר לא חסר סיכוי.'' חייכה.
''אבל איך? לאן זה יוביל? גם אם כן, איפה נממש את ה'ביחד' הזה? במדבר עם הגמלים? אני לא חיה כאן, אני לא גרה כאן, זה כמוך וכמו אמא שלי, את לא רואה? ומה עם אבא שלה, וזה שהיא צריכה להתחתן ו...?''
''היא ילדה גדולה, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה,'' קטעה אותי, ''זה רק הפחד שלה שעוצר אותה מלעשות את מה שהיא באמת מרגישה, הפחד שלה מלשבור מוסכמות''.
''היא דיברה איתך על זה?'' שאלתי.
''באופן ממש כללי, יש דברים שלא מדברים עליהם'' אמרה בעצב.
''למה את כאן, אני לא מבינה.'' חזרתי לנקודת ההתחלה, מנסה להבין את ההיגיון ההזוי בסיפור הזה.
''חלק מזה זו בחירה שלי, מעדיפה להיות כאן מאשר לחיות במקום מנוכר.''
ניגשתי אל התיק ופתחתי את הרוכסן החיצוני, שלפתי את המעטפה החומה עם המכתבים שנכתבו לפני עשורים לאמא שלי. לילה, שעקבה במבטה אחרי תנועותיי, התרוממה שוב למצב ישיבה. פתחתי את המעטפה וחיפשתי מכתב אחד ספציפי.
''מה אלו?'' שאלה בנשימה כבדה, כי נראה שזיהתה משהו מוכר.
''המכתבים שכתבת לאמא שלי.'' לחשתי באנחה.
''אני יכולה?'' ביקשה ביד רועדת לקחת ממני את חבילת המכתבים שהוצאתי מהשקית.
חלקם עדיין היו בתוך מעטפות מבוילות שנשלחו מצרפת בזמנו והחותמות המוטבעות עם התאריכים היו עדות צורבת לזמן הכה רב שעבר מאז.
ביד רועדת היא פתחה מכתב ועוד מכתב, מזהה היטב את כתב ידה העגול שנכתב ביד זריזה, מיומנת וצעירה. היא קראה את השורות כשאצבעה מהווה לה סימן דרך על הנייר.
''היא שמרה על המכתבים האלו כל השנים...'' תהתה לעצמה בקול רם.
''אם היית רואה היכן היא שמרה אותם, גם את היית נדהמת.'' הוספתי.
''אני כל כך מתגעגעת אליה.'' אמרה ודמעה אחת בודדה נשרה על לחייה, התגלגלה במהירות, עד שנחתה על המכתב הפתוח ויצרה כתם כחול מהדיו המיובש.
''את שמרת על המכתבים של אמא שלי?'' שאלתי.
''שמרתי, אבל אני לא יודעת היכן הם, יכול להיות שהם נזרקו. אני לא חיה בבית קרוב לשמונה שנים.'' מלמלה והמשיכה לפתוח את המכתבים, מתנתקת ממני לכמה רגעים ושוב מדברת ספק אלי, ספק לעצמה. לפתע, היא איתרה את אותו מכתב שחיפשתי, זה שלא נכתב בכתב ידה ובישר לאימי כי היא נפטרה. גופה נסוג אחורנית בחוסר אמונה, כעס טעון השתלט על פניה, נשימותיה הפכו לכבדות.
היא קימטה את הנייר בכעס והשליכה אותו בזעם על הרצפה.
''ייקח אותו אללה!'' אמרה וידיה רעדו.
אחזתי בידה, מנסה להרגיע אותה מסערת הרוחות שאחזה בה, לפתע התפרצה בבכי לא נשלט. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה בחוזקה.
''אני שונאת אותו,'' התייפחה לכתפי, ''הוא הרס אותי. הרס לי את החיים.''
''על מי את מדברת?'' ליטפתי את גבה בעודי עוטפת אותה.
''על סעיד – בעלי.'' בכייה גבר יותר ויותר. ''זה הוא שכתב את המכתב הזה לאמא שלך''.
''מה?! מאיפה את יודעת?''
''אני מכירה את כתב ידו, מכירה את הניסוח שלו. אני שונאת אותו.'' נאנקה מכאב, ''שונאת אותו! ''
''די לילה.'' ניסיתי להרגיעה, '' די. תניחי לזה, זה היה לפני שנים.''
''את ילדה, את לא תביני.'' ניגבה את הדמעות בשרוול חלוקה הפרחוני.
לפתע הדלת נפתחה. בפתח עמדה האחות שהייתה אמורה כנראה להביא ללילה את התרופות.
''מי את?!'' נכנסה כרוח סערה בעודה מבחינה במצבה הרעוע של לילה.
''אני מישל.'' אמרתי בחוסר נוחות, בעודי מתנתקת מלילה, אוספת את המכתבים שהיו מפוזרים על המיטה לתוך השקית החומה.
''מי נתן לך להיכנס לכאן?'' תהתה בכעס.
''אחת האחיות הכניסה אותי.'' שיקרתי.
היא ניגשה ללילה, העיפה בה מבט בוחן ומעמיק. ''את בסדר ?'' שאלה אותה.
''לא.'' הנהנה לילה בשלילה.
''צאי מכאן בבקשה!'' דרשה ממני בהחלטיות.
''אוקי.'' הנהנתי, מביטה בלילה מהצד. לרגע היה נראה שכאילו היא לא שמה לב לנוכחותי.
הבטתי עליה לכמה רגעים, בעוד האחות מוזגת לה את התרופה לתוך כוסית קטנה מפלסטיק.
''את יוצאת או לא?'' שוב דרשה בתוקפנות.
אספתי את התיק, מגניבה עוד מבט אליה לפני שאני נעלמת מחייה לגמרי.
''להתראות לילה.'' אמרתי לעברה, אך התגובה לא הגיעה ממנה.
לפני שיצאתי מפתח הדלת שמעתי את קולה.
''אל תוותרי עליה, מישל!''
סובבתי את ראשי אליה, היא הביטה עליי בעצב ונופפה ביד עייפה לשלום.
''תרגישי טוב.'' אמרתי והרמתי את ידי.
כשיצאתי מפתח בית החולים הרגשתי תחושה מוזרה ולא מובנת, מצד אחד ויתרתי, הרמתי את ידי בכל הנוגע ליסמין, מצד שני משהו התחיל להתבשל בתוכי. יש לי רכבת עוד שעה לראבט, והדבר שאני חושבת עליו זה איך אני מגיעה לפז...

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...