>  >  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק כ''ה

שעתיים עברו מאז שחזרתי משם ונכנסתי לחדר, סגרתי את עצמי עם רצון לא לראות אף אחד ולא לדבר עם אף אחד, לא שהיה לי עם מי אבל הרגשתי צורך להתבודד, לעכל, להבין.
גלגלתי במחשבותיי שוב ושוב את המפגש עם אמה של יסמין, את הויכוח הסוער עם יסמין מחוץ לחדר בו דרשה שאעלם לה ולאמה מהחיים ושלא אעז להתקרב ולהטריד אותן שוב.
מבטה היה מהול בכעס תהומי, במעין שנאה שלא נתפסה לי, לא רציתי להרע לאף אחת מהן, רק רציתי לסגור מעגל. כעסתי על יסמין שלא נתנה לאמה להחליף עימי יותר מחצי מילה, היא זינקה עלי כמו נמרה ודרשה שאצא החוצה מהחדר. ליבי הלם בחוזקה רק מהעלבון הצורם שנתנה לי להרגיש.
המתח ומערבולת הרגשות עייפו אותי, חשתי פיזית את גופי מותש כאילו חזרתי מקרב אבוד מראש.
עיניי נעצמו לאיטן עד שהרגשתי רצון להירדם ולשכוח מהכול, גם ככה עוד יומיים אני עפה מכאן, לערים אחרות, לכפרים נידחים ולמדבריות הסהרה הזהובות.
דפיקות חזקות הלמו בחוזקה על הדלת, דבר שהקפיץ אותי משקיעה בשינה, נבהלתי לרגע. מה עכשיו? מלמלתי וקמתי מבוהלת לכיוונה של הדלת.
פתחתי פתח צר על מנת להביט מי מחפש אותי.
''תפתחי.'' פקדה ודחפה את הדלת. נסוגותי אחורנית, ידיי מעט רעדו, לא הבנתי מה היא שוב רוצה. התמונות האחרונות איתה בבית החולים טלטלו עדיין את מחשבותיי. היא טרקה את הדלת ונעמדה מולי.
''למה את עושה לי את זה?'' הביטה עלי.
''מה אני עושה? מה את רוצה ממני?'' הבטתי עליה חסרת אונים ומעט מטושטשת.
''למה הופעת לנו בחיים?'' הרימה את קולה.
''אני לא יודעת, לא תכננתי להופיע.'' הרמתי קולי בחזרה, ''למה את כאן בכלל? סיכמנו שזהו, לא?'' עקצתי ולחיי העלו סומק מרוב כעס.
''את לא מבינה מה עשית לה?''
''מה עשיתי לה?''
''היא לא הפסיקה לבכות, בחיים לא ראיתי אותה ככה והכול - כי את, חתיכת אגואיסטית, באת לסגור את המעגל המטופש שלך.'' התקרבה אליי.
''לפחות לך יש אמא, אני מזמן שכחתי איך ההרגשה הזו''.
''בקצב הזה, גם היא תלך לי.'' עיניה ירקו אש לתוך עניי.
''עדיף שתלכי, אני מבטיחה שהכול נגמר מבחינתי, אני לא אחפש ולא אבוא ולא אציק, גם אם סגרתי את המעגל הזה קצת עקום, שכך יהיה.'' נפנפתי בידי בתנועת ביטול.
''את עשית את הנזק ואת מצפה שאני אתמודד עם כל החרא שהשארת?''
''את רוצה שאני אתמודד? אין לי בעיה!'' הבטתי בה בהחלטיות.
''את לא יודעת כלום מהחיים שלך.'' גיחכה.
''הוד מעלתה, אני מתנצלת שליצנית החצר הפריעה לשגרת חייך, עוד רגע ואעלם מהם לנצח.'' התכופפתי בתנועת קידה.
''אל תעשי ממני צחוק!'' התקרבה אלי עד שיכולתי להרגיש אותה סנטימטרים ספורים מפני,
עיניה הביטו בשלי ללא מצמוץ, חשתי כאילו הכעס הולך וגובר בה, היא התנשמה בשקט כאילו חשבה על המהלך הבא שתעשה.
הבטתי מקרוב על שפתיה, למרות הכעס והעלבון שגרמה לי רציתי לנשק אותה, היא הייתה קרובה מידי, קרובה עד שיכולתי לעשות עוד טעות ולגרום לה להתקף כעס נוסף שבהחלט לא רציתי להיתקל בו.
הלכתי צעד אחד אחורנית והתרחקתי, מספיק לקחתי סיכונים ונכנסתי למקום שלא הייתי אמורה להיכנס אליו.
''אני יכולה לעזור לך בעוד משהו?'' סובבתי אליה את גבי וציפיתי שתבין את הרמז ותלך.
''לפחות תתנצלי על כל הנזק שעשית, זה המינימום.'' ענתה בשקט.
''אני מתנצלת, זו הייתה השגת גבול ואני מצטערת אם פגעתי בך או באמא שלך.'' אמרתי בחצי נשימה.
''התנצלות עם הגב אליי היא לא באמת באה מכוונה אמיתית, את רוצה שאני אלך?'' ירתה.
''אני לא רוצה שתלכי! '' פלטתי בלי להרגיש, ''כלומר, אני לא מגרשת אותך.'' אמרתי. והסתובבתי אליה מנסה לתקן את כוונתו של המשפט.
''אני שונאת אותך, מישל,'' אמרה והתקרבה אלי שוב, ''אם היית יודעת כמה אני שונאת אותך, לא היית כל כך נינוחה''.
ליבי שוב הלם בחוזקה, מה לעזאזל היא רוצה ממני ועל איזו נינוחות היא מדברת. כל המעיים שלי מתהפכים רק מהמבטים האלו שלה.
''אוקי את שונאת אותי, אז תלכי, מה את רוצה ממני?'' הרגשתי מתוסכלת.
היא בחנה את פני וחייכה לעצמה חיוך ששיקף את טיפשותי ואת חוסר הבנתי.
ידה נשלחה לצווארי, היא קרבה אותי אליה, חשתי מבולבלת לרגע. זה לא מה שאני חושבת, אין מצב, היא סתם מתעתעת בי, היא סתם... מחשבותיי עצרו, נשימתי נעתקה, שפתיה
נושקות לשפתיי בתאווה חסרת מעצורים, טעמה כמו פרי בשל, מתקתק, עדין. אני שולחת יד למותניה מצמידה אותה אליי באיטיות, שואבת את שפתה כאילו זה עתה טעמתי מפרי גן עדן האסור, רציתי לעצור את הרגע הזה לכמה שעות, לעשות עליו פוז ולהתענג על התחושות שערפלו את חושיי.
''אני רוצה אותך,'' לחשה לי כשלחייה מתחככת בלחיי, ''את לא מפסיקה להופיע לי בחלומות.'' מלמלה.
''את לא מפסיקה לרוץ לי בראש.'' לחשתי באוזנה.
לשונה נעה בתוך פי מנסה לגעת בכל פינה אפשרית, ידיה נעות על גופי, מלטפות בעדנה, גורמות לי לצמרמורת. היא הודפת אותי צעד אחר צעד לעבר המיטה, ליבה דופק כמו עשרה שעונים בבת אחת, אני חשה בידי כשאני נוגעת באזור שדיה את ההתרגשות שפועמת בתוכה, היא נושקת לצווארי,שואפת אל ריאותיה את ריח שערי, אני חובקת אותה אליי, טועמת, חולמת, לרגע משותקת למגעה. היא שוכבת מעליי, ידיה זוחלות מתחת לגופיה שלבשתי,היא נאנקת רק לתחושה שסיפק לה עורי החשוף למגע כף ידה, היא מתקדמת לשדיי,חופנת אותם ועוצמת עיניה, ממאנת להאמין למעשה שאותו העיזה לעשות, לתחושות אליהן נכנעה.
''אני לא יודעת מה עשית לי.'' מלמלה.
''הטרפת אותי מהרגע הראשון שראיתי אותך, את העיניים האלו שלך, ששיתקו אותי.'' לחשתי חזרה לאוזנה ונשקתי לאורך צווארה.
היא הסירה את הגופייה שלבשתי וירדה במהירות לבטני, נשיקותיה מרפרפות כמו גלים של רוח קלילה, רציתי להפשיט אותה, להסיר את המעטה הזה שעצר אותי מלהרגיש את גופה.
שוב שפתיה נצמדות לשלי, היא נושקת, לא מפסיקה לרגע, אני נושמת דרך אפי, נותנת לשפתיה לחולל בי סחרחורת נעימה.
''קחי אותי.'' ביקשה, ''קחי אותי.''
מס' שניות לאחר מכן כבר נשכבתי מעליה, אצבעותיי נטועות בתוך תלתליה הרכים, עיניה טובעות בשלי,היא מסגירה את פחדיה, את חששה, את זה שעשתה משהו אסור. ידיה חובקות את גופי החצי חשוף, היא מתנשמת בכבדות, משהו שם מתאגד בעיניה לרטיבות שפורצת בלי הכנה ובכייה מתגבר מרגע לרגע. ניסיתי לחשוב מה עשיתי לא נכון, אולי אמרתי משהו שפגע בה, למה הבכי הזה פתאום, מה קרה לה.
אני מחבקת אותה, מלטפת את פנייה, אצבעותיה מלטפות את שפתיי, היא מביטה בי בכאב, בחוסר אונים.
''למה את בוכה?'' אני קוברת את ראשי בשקע שבין צווארה לכתפה, נושמת את הריח המשכר שלה.
''אסור לי להיות איתך ככה.''
''מה כבר עשית איתי?'' אני שואלת בעצב.
''נתתי לך לגעת בי, את הבן אדם הראשון שנגע בי ככה, שנישק אותי שריגש אותי, שהפך לי את הבטן, את הגוף, את הלב... '' נאנחה.
''תעשי מה שעושה לך טוב, לא מה שאת אמורה לעשות.'' לחשתי.
''כל הסיפור עם אמא שלי והמכתבים ואת, שהופעת לי משום מקום ושיבשת לי את כל מה שאי פעם חשבתי''.
''זה מוקדם מידי שתסיקי מסקנות מה שיבשתי ומה לא.'' התרוממתי מעליה ויישרתי מבט רציני וארוך.
''מה מוקדם...את לא מבינה שזה היה בתוכי, שזה היה קבור, עד שבאת ושלפת ממני את הטרוף הזה.''
''מה את מרגישה עם זה?'' שאלתי וניגבתי את הרטיבות מפניה.
''אני מרגישה שחיכיתי לך כל החיים.'' לחשה.
נסוגותי ממנה והתרוממתי מעליה, ''אל תלכי.'' משכה אותי חזרה.
''את מבינה מה את אומרת?'' הלם ליבי בחוזקה.
''לא, אין לי מושג מה אני אומרת לך.'' אמרה לתוך עיניי.
''את לא מכירה אותי בכלל.'' התנשמתי בכבדות והתרוממתי שוב ממנה, הפעם ביתר זריזות.
''מישל, זה חדש לי כל הדבר הזה, אני לא יודעת מה אני עושה, את בטח חושבת שאני מטורפת אבל אני מרגישה שאני מכירה אותך.'' התרוממה מהמיטה וסידרה את שמלתה.
''אני חושבת שאת הכי שפויה, אבל זה נראה לי קצת הזוי שאת אומרת שחיכית לי
כל החיים, לא ?'' ביקשתי את אישורה.
''כדאי שאני אלך.'' אמרה ונעלה את סנדליה.
רציתי להגיד לה שלא תלך, שתישאר כאן איתי, שגם לי נראה שחיפשתי אותה כל החיים, התאהבתי באישה הזרה הזו, רק מללכת לאיבוד בעיניה, רק לראות אותה בעיניי רוחי רוקדת
אליי.
''אני מצטערת, מישל.'' חמקו לה המילים האחרונות לפני שהדלת נטרקה והיא הותירה אותי לבד עם עצמי.
חנוקה מחוסר הוודאות, ממה שקרה או שלא קרה או כמעט... וקרה, לבשתי את הגופייה שהפשיטה ממני קודם לכן, שאפתי את ריחה שהספיק להדבק בה, פתחתי את חלון הזכוכית הגדול שהוביל אותי למרפסת. השעה הייתה כבר שעת אחר הצהריים, מס' תיירים השתכשכו בבריכה שנשקפה מלמעלה. התיישבתי בכבדות על כיסא הפלסטיק, הרמתי רגלי על המעקה, ברקע מהרמקולים של הבריכה נשמע אחד השירים של סטינג ששנים לא שמעתי ונפתח בקול נשי מסתלסל...

ן dream of rain
I dream of gardens in the desert sand
I wake in pain
I dream of love as time runs through my hand

I dream of fire
Those dreams are tied to a horse that will never tire
And in the flames
Her shadows play in the shape of a man's desire

והיא עולה בדמיוני רוקדת בבגדי הריקוד שלה, כמו נסיכה מהאגדות של אלף לילה ולילה, והיא מחייכת אליי, ושתי הגומות החצובות בלחייה מעלות על שפתי חיוך. ידיי מתופפות על בירכיי בעוד הכינורות נשמעים ברקע, אני עוצמת עיניי והיא כאן ממש לידי.
וידיה מחפשות אותי שוב, אני חשה את זה מגיע, את הטרוף, את האהבה המטופשת הזו שתעלה לי בשברון והן בוגדות בי, נופלות בלי שארצה, מותירות שבילים, שבילים של רטיבות והגרון חנוק, אני זועקת בתוכי את שמה, רק שתחזור...

I dream of rain
I dream of gardens in the desert sand
I wake in pain
I dream of love as time runs through my hand

I dream of rain
I lift my gaze to empty skies above
I close my eyes
This rare perfume is the sweet intoxication of her love


מאוחר יותר לאחר ששקעתי בשינה בת שעתיים, בה הייתי חייבת להתאפס על עצמי , עשיתי מקלחת זריזה וירדתי לחדר האוכל, קיוויתי שאראה אותה, רציתי לומר לה שתבוא, שתהיה איתי, גם אם אכווה מהרומן הזה אדע שלפחות חוויתי אהבה, התאהבות, פרפרים ...רק שתבוא...
עברתי במזנונים, בוחרת מעט מכל דבר, עיניי תרות, מחפשות אותה. היא חייבת להיות כאן, התיישבתי בשולחן פינתי ואכלתי לאיטי, אכלתי כל כך לאט עד שעברו שעה וחצי ועדיין דמותה לא נראתה והיא לא הופיעה. התהלכתי לכיוון היציאה מחדר האוכל.
אולי עדיף כך, להניח, תהיתי ביני לבין עצמי, אולי אני אשאל בדלפק קבלה באיזה חדר היא נמצאת, הלהבתי את עצמי שוב. 'תעזבי את זה' רטן הקול הפנימי שלי, אותו קול שמנסה תמיד להוציא אותי מהבוציות אליהן אני נכנסת, עזבתי...
עליתי שוב לחדר. ישבתי לקרוא את המדריך של לונלי פלנט על מרוקו כדי להכין את המסלול אליו אצא בזמן הקרוב.
לא עברו דקות ואיבדתי עניין בכתוב, שוב חשבתי עליה וזה כל כך מטופש, אחרי מה אני רודפת, מה אני רוצה להשיג, לשחזר את הטרוף בו אמא שלי הייתה כמעט חצי מחייה, היא הריי רצתה ללכת, אם לא, היא הייתה נשארת, מצד שני אולי היא פחדה ממה שהרגישה. הריי היא מעולם לא חוותה מגע של אף אדם, גם לא גבר, והנה היא החליטה ליפול דווקא לזרועותיי, בשלב כלשהו איבדתי את תחושת הזמן, ברחתי במחשבותיי אליה, אך חוץ מלהיות פאסיבית לא עשיתי כלום בנידון. אולי אני אצא קצת ואשב בבר של המלון, אשתה איזה משהו שישכיח את מחשבותיי עליה. דחפתי את רגליי לכפכפים, לקחתי כמה שטרות של כסף ודחפתי לכיס האחורי, משכתי בידית הדלת ופתחתי אותה.
היא עמדה מתוחה מולי כמו קפיץ, נרתעה לרגע מהמקריות שבה התכוונה להקיש על הדלת ובשנייה שהושיטה ידה פתחתי אותה.
''היי.'' חייכתי בהלם, היא הדבר האחרון שציפיתי לראות עכשיו בשעה הזו.
''אני לא יודעת למה אני כאן?'' לחשה והשפילה מבט.
''את לא חייבת לחפש תמיד את התשובות וההיגיון לכל מה שאת עושה.'' אמרתי ופיניתי את הדרך שתיכנס.
''אני לא מפריעה לך?''
''חיכיתי לך,'' חייכתי, ''את אף פעם לא מפריעה לי''.
היא הסתובבה אליי והביטה בי בשתיקה.
שלחתי יד והסרתי את כיסוי הראש שהסתיר את שערה, היא אחזה בידי ועיניה היו עצובות.
''אני לא מפסיקה לחשוב עלייך,'' אמרה ולקחה נשימה ארוכה, ''חיכיתי שנזירה, האישה שבאה איתי, תירדם והדבר הראשון שרציתי היה לעלות אלייך''.
לא אמרתי דבר, שילבתי אצבעותיי בשלה ולקחתי אותה למיטה, הסרתי את נעליה, את שמלתה, פשטתי כל פיסת בד מיותרת, היא לא עצרה אותי לרגע, כאילו חיכתה לאותו רגע שבו ידעה היטב איך תנהג וגופה כמו יצירת אומנות מושלמת. אף אחד לא נגע שם מעולם, אף אחד לא ליטף, לא נישק, לא חדר, לא ריגש.
היא הייתה נבוכה, ביקשה שאכבה את האור, גם החלש יותר שבקושי העיר את המסדרון הקטן שהוביל למקלחת ושם בעלטה, היא העיזה להפשיט את מה שלא העיזה לעשות שהייתה עימי קודם לכן, ידיה עוטפות את גופי, קימוריה נעים מעלי, שפתיה נושקות לשפתיי בתאוות יצרים שלא נגמרת, היא לוחשת לאוזניי מילות אהבה בצרפתית מהולות בערבית, ידה מלטפת את פניי, אצבעותיה חולפות ברפרוף על עיניי, על אפי, על שפתי, אני שולחת ידיי, מלטפת את גבה. היא נאנחת, גונחת, יונקת את צווארי והעקצוץ מעט כואב אבל גורם לי לעונג,טעם שפתיה כדבש, ריח גופה רענן, שוטף את נחיריי, כפות ידיה אוחזות בשדיי, היא נאנקת, אני משחקת עם לשוני בשפתיה, נושכת, יונקת. שערה מלטף את פניי שהיא רוכנת מעליי, אני מלטפת את שדייה היפים, פטמותיה מזדקרות למגעי.
ירכיה מפוסקות והיא סוגרת על מותני, אני שולחת יד, מלטפת את ישבנה, היא נושקת לצווארי, לשונה מטפסת לאוזניי, משאירה בי רטיבות וצמרמורת שמרעידה את כולי, ידיי מלטפות את בטנה הרכה יורדות אט, אט מטה ואני נוגעת בה שם, חשה את הרטיבות מתפשטת, אני מתרוממת, מנסה להתנגד לכובד משקלה כדי להביא אותה תחתי, היא נדבקת לשפתיי מנשקת ללא נשימה, מתנגדת אליי, אני מפעילה עוד טיפה של כוח והופכת אותה, אני נשכבת מעליה,מחבקת אותה אליי, לוחשת לה מילים שגורמות לה לחייך, אני יורדת בתנועה חדה לעבר ירכיה החלקות מפסקת אותה, צוללת אליה, מרטיבה את כולה, את פסגת עצביה, היא נאנחת, גונחת, גופה מתפתל תחתיי, ראשה מוטה הצידה עיניה עצומות. היא מגבירה את הקצב, אני מצמידה אותה אליי יותר, אצבעותיה שוקעות בשערי, אצבעותיי משחקות בה, היא נטרפת, כמו אישה מורעבת לאהבה, לתשוקה, לתאווה. אני מעלה את הקצב יונקת, נושקת, נושכת. היא נאנקת ללא קול, רועדת רעידות ארוכות ומספקות. גופה מפסיק לרגע, אני מרגישה את הדופק שלה בלשוני, היא מתנשמת, לוקחת חמצן ומושכת אותי לעלות מעלה, אני מלטפת את לחייה החמות, הסמוקות, נושקת לכתפה, לצווארה.

''אני אוהבת אותך, מישל,'' לחשה לי,'' אני אוהבת אותך''.

פעם ראשונה בחיי הרגשתי את החום הזה שהתפשט לי בבטן, את התחושה הזו שכולם מתארים, חיבקתי אותה אליי, נשכבתי לצידה ועצמתי עיניי.
''חיפשתי אותך, יסמין, חיפשתי אותך שנים.'' לחשתי.
''אז הנה, מצאת אותי.'' חייכה וליטפה את אצבעותיי.
''תישארי לישון איתי,'' ביקשתי, ''אני רוצה להרגיש אותך לידי''.
''נזירה עלולה להתעורר, הזקנה הזו למרות הגיל שלה יש לה חושים של חתול.'' צחקקה.
''למה היא צמודה אלייך בכלל, למה את לא לבד אף פעם ?'' תהיתי.
'' השתגעת...אצלנו אין דבר כזה שאישה תצא לבד לעיר אחרת בלי ליווי, אבא שלי לא יניח לי עד שהוא יחתן אותי.'' נאנחה.
''ומה עם העבודה שלך, הריי למדת כ''כ הרבה שנים, למה את לא עושה עם זה כלום?''
''רק חזרתי מפריז לפני 4 חודשים, סיימתי את הסטאז' שם ואני מחכה שיזמנו אותי לכמה ראיונות, אני רוצה לעבוד בבית החולים שהיינו בו בבוקר, הבעיה שאבא שלי ואח שלי הציבו לי תנאי שקודם אני אתחתן ורק אז אני אוכל לצאת מהבית ולגור עם הבעל המיועד שישמור עליי ויגונן עליי כביכול.''
''מה אנחנו בתקופת האבן? למה הם עושים לך את זה?''
''מישל, אני באה מתרבות שונה, זה לא כמו אצלכם''.
''אז לכי תתחתני, למה את מחכה ?'' התרחקתי ממנה מעט.
''אני לא רוצה להתחתן עם מישהו שאני לא אוהב.''
''את יכולה להתחתן עם מישהו שכן תאהבי, זה לא חייב להיות עם משהו שלא תאהבי.''
''אולי עדיף שנשמור את השאלות למחר בבוקר, אני לא רוצה לדבר על זה.'' נאנחה.
וביקשה את קירבתי שוב.
''תבטיחי לי שזה לא יגמר מחר בבוקר ותברחי לי.'' ליטפתי את שערה.
''אני מבטיחה,'' לחשה לי, ''אני מבטיחה''.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...