>  >  > 

סצנת ה-אול סטאר

החום והלחות המעיקים של אוגוסט הראו אותותיהם על מצחי, בעודי מטפסת במעלה הרחוב לכיוון מונטיפיורי. לאחר שבודק אותי שומר רוסי גברתן אני נכנסת פנימה. 'איזה חום', אני ממלמלת ודוחפת את דלת הכניסה הענקית ומקבלת גל של מזגן מרענן .
לנסקי – 'מי קורא למגה בר על שם של מאפיונר רוסי שהיגר בתחילת המאה לארה''ב והתערבב עם המאפיה האיטלקית' ,תהיתי לעצמי, ובחנתי את הנפשות שכבר התיישבו על הכיסאות ולגמו משקאות תוך שאיפת שאכטה מסיגריה שהייתה נעוצה באצבעותיהן. ואני עם המזל הנאחס שלי, לא מעשנת, אבל נגזר עליי לעשן פאסיבית על מנת ליהנות משעה וחצי-שעתיים של סוליקו עם עצמי.
כל יום שלישי אני כאן, דיי קבוע. זה מתחיל בזה שאני בוחרת כיסא באזור של הברמנית הסקסית עם הפוני, מולי יושבות שתי נשים עם שער אפרו נפוח וארוך, קצת מבוגרות לטעמי, ומזכירות לי דמויות לא סימפטיות מאיזה סרט של הארי פוטר. הברמנית שואלת אם אני רוצה את המשקה הקבוע או שמא החלטתי לגוון, וכמובן שכמו שלא גיוונתי עם המשקה, גם את התשובה לא גיוונתי.

ועכשיו, לאחר שסיימתי את כל ההקדמה הזו ,זה מתחיל.

הן נכנסות בקבוצות, בזוגות, מעט מאוד נכנסות כמוני לבד, ממלאות את כסאות הישיבה.
דיי הזוי שבמהלך החודשים האחרונים פיתחתי תחביב לנתח את הנשים האלו לפי הנעליים שהן נועלות.
הדהים אותי לגלות שאופנת האול סטאר חזרה ולא עודכנתי. פעם אחרונה שהיו באופנה זה היה כשהייתי בכיתה ח'. היו לי כחולות כאלו נמוכות, עם ההדפס האורגינאלי, והשווצתי איתן כמה חודשים עד שנטשתי אותן לאנחות בארון הנעליים .
''אפשר לשבת?'' קוטעת את מחשבותיי מישהי עם נעלי אול סטאר שחורות. גם הלבוש בו בחרה הוא שחור, ועל כתפה החשופה מתנוסס קעקוע של מגן דוד, כשבמרכזו ישנו כיתוב מהתנ''ך 'אשת חייל מי ימצא', עיניה מאופרות באיפור שחור וכבד. טיפוס גותי, תהיתי לעצמי, בטח מנגנת באיזו להקת רוק נשי, ואם כן, היא בטח המתופפת .
''כן בטח, את יכולה לשבת.'' עניתי בחיוך.
היא מזמינה בירה, ומביטה על הנפשות שיושבות ממול.

לפתע אני מרגישה בידיים שעוטפות אותי מאחורנית.
''יא זבל,למה לא אמרת לי שאת באה היום?'' נשמע קולה של נעמה מאחוריי .
''היי'' חייכתי והסתובבתי לחבק אותה. לנעמה אין אול סטאר, אבל היא מכורה לסנדלי שורש, יש לה איזה תשעה קעקועים בגוף (שיצא לי לראות את כולם). בניגוד לגותית שישבה מימיני, לנעמה היה קעקוע של צלב עם אישה שצלובה עליו, היא טיפוס די מטורף. מגיל שמונה עשרה היא סופרת את כמות הנשים שזיינה בחייה. אני הייתי איפשהו בין המקום ה-56 ל- 58, ואלמלא הייתה לה בת זוג בשש שנים האחרונות, שממנה נפרדה, היא בטח הייתה עוברת את קו המאה. היום נעמה באה עם סנדלי טבע, היא אישה של סנדלים, זה מה שבטוח.

לאחר שנעמה מתיישבת ומזמינה מיץ תפוזים (כן , גם לה משקה קבוע, כי אסור לה לשתות אלכוהול), מגיעה מרינה עם חברתה מיטל. למרינה יש נעלי אול סטאר חומות מעור, משהו שלא הייתי יוצאת איתו מהבית אלמלא היו נותנים לי סכום נכבד של כסף ( 100 ¤ בערך).
''תגידי, מה זה הנעליים האלו'' הערתי לה.
''מה קרה לך, הן עלו לי 300 ¤ , היית מתה שיהיו לך כאלו.'' ענתה לי במבטה רוסי מתנשא.
'טוב נו, באמת הייתי מתה אם היו לי כאלו' מלמלתי.

מרינה היא טיפוס שקט, לא מדברת הרבה, שומרת את כל התסביכים בבטן. יש לה פנים של בובה, וגוף של ברבי. את מצחה מעטרת צלקת מטושטשת מהילדות, שסיפרה שהיא מתאונת דרכים שעברה באוקראינה בגיל 6 וניצלה בנס. מרינה בת 22, ילדה במושגים שלי, והצבע החום בו בחרה מלמד שהיא מעדיפה להיות נחבאת אל הכלים, כשרק יופייה מושך את תשומת ליבן של שלל הנשים שמקיפות אותה. למיטל, חברתה של מרינה, יש נעלי אול סטאר אדומות, קלאסיות בלי קשקושים. היא רזונת, נראה לי שאפילו עוד לא השתחררה מהצבא, היא מדברת המון, מספקת אינפורמציות שהיו יכולות לגרום לי לא להירדם בלילה קשה ולבן, עליזה ומצחקקת מכל דבר, טיפוס צבעוני.
מרינה היא חברה של נעמה, ככה הכרתי אותה.

לאחר חצי שעה של דו שיח שניהלנו כולנו, אני קולטת מהדלת את השליחה של האוכל שמביאה את הסנדוויצ'ים כל צהריים אליי לעבודה. טוב, תמיד ידעתי שהיא בעניין, אבל לא ידעתי שהיא בעניין האול סטאר. למרות שאני רואה אותה קרוב לשנה כל יום ,כמעט ומעולם לא החלפנו מילה, ולה יש נעלי אול סטאר צבאיות עם צבעי הסוואה. היא חולפת על פניי, עיניה מביטות בי במבט תמוה, כאילו נדהמה לראות אותי כאן. היא דיי חמודה בלי הקסדה, תהיתי. תמיד יש משהו באנשים האלו שנמצאים סביבך שאתה לא יודע עליהם שום דבר.

לאחר כל התהיות והמחשבות אני חשה את השלפוחית שלי לוחצת. אני נוטשת את מקומי ומטפסת במדרגות לעבר הנוחיות החשוכה. בדרכי מעלה, אני מבחינה ברגליים שיורדות, וגם הן מעוטרות באול- סטאר - אול-סטאר לבנות עם קשקושים, אול-סטאר ורודות עם נקודות, אול-סטאר ירוקות עם פסים. חלקן קצוצות שיער ,חלקן שמנות , חלקן נשיות וחלקן גבריות .
זהו, הגעתי לשירותים. אני נכנסת פנימה, משתינה בכריעה. פאק, זה קשה, והפיפי ארוך ולא נגמר.
אני חשה את הירכיים שלי מתחילות לבעור מכאב. מה... אלוהים לא יכול היה לתת לנו איזו שיטה קצת יותר קלה עם הפיפי.. רק לגברים הוא דאג.. כל הזמן להשתין בקומבינציות, ולדאוג שלא יטפטף בטעות.
זהו, נגמר. אני מתרוממת, מתנשמת כאילו זה עתה עברתי אימון של חיזוק רגליים בחדר כושר.

אני פותחת את הדלת, מן הסתם אני לא נוהגת להישיר מבט למי שעומד מולי, אלא משפילה מבט מטה..
כן ...לאותן נעליים...
''סיימת?'' שאלה הבחורה עם נעלי האול סטאר הצהובות. לפחות בתאורה החלשה זה נראה צהוב, אבל לא הייתי סגורה על זה. מה שבטוח, היו לה רגליים ארוכות ויפות.
'לא, לא סיימתי, סתם בא לי לצאת באמצע להסתכל במראה ולחזור להשתין' אמרתי בתוכי.
''כן, סיימתי.'' אמרתי, והשחלתי עצמי בין הבנות שעמדו בתור .
כשירדתי למטה חזרתי לשבת ליד נעמה .
''נו, יש אקשן בשירותים?'' התבדחה.
''כן...הייתה איזו מישהי שצרחה עליי, איך אני מעיזה להיכנס למקום לא מצוידת באול-סטאר'' התבדחתי.
''מה? על מה את מדברת?'' הביטה עליי במבט תוהה ולא מבין.
''לא משנה, סתם בדיחה שלי עם עצמי.'' גיחכתי.
''אולי תשתי קצת אלכוהול. הקולה דפקה לך את המוח, נראה לי.''
''הדיאט קולה, אני מבקשת.'' תיקנתי.

יומיים לאחר מכן הלכתי לאסוף את אחותי ובעלה משדה התעופה. בעודי נוהגת, קשובה לסיפוריה, משהו על התור שלא נגמר למגדל אייפל, מוציא בעלה שקית של הדיוטי פרי.
''הבאנו לך משהו.'' חייך מבסוט מהראי.
''וואלה, באמת, מה הבאתם?''
''תראי.'' נפנף לי בגאווה.
עיניי נפקחו לרווחה. הסרתי את משקפי השמש.
''הן היו במבצע,'' צחקק, ''היו כל מיני דוגמאות, אבל הבאנו לך את זה - קלאסיות כחולות וחצאיות.''
''וואי ,תודה, זה מה שתמיד רציתי. אך ידעתם לקלוע בול ?!'' צחקתי.
''מה? זה לא טוב?'' שאלו שניהם בהתאמה, כאילו תמיד היו מודעים לציניות השנונה שלי.
''זה מעולה, ויש לי לאן לצאת איתן, סוף סוף.''
לפחות אשתלב היטב בנוף של סצנת האול–סטאר, חייכתי לעצמי.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...