>  >  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק כ''ד

הכנסתי את התיק לתא המטען, דוד עשה סידורים אחרונים ובדיקות אחרונות לרכב לפני החזרה שלנו לקזבלנקה ועלה למושב הנהג. 
''אני מקווה שנהנית כאן.'' אמר לי בחיוך. 
''מאוד נהניתי, העיר הזו מיוחדת''. 
''תעשי לך אתנחתה של יומיים-שלושה, תבני לך מסלול ותמשיכי לטייל, יש כאן דברים מרתקים במדינה הזו''. 
''אני מתארת לעצמי ואני מחכה בקוצר רוח להתחיל כבר''. 
''אם תרצי עזרה בתכנון, אנחנו יכולים לשבת היום בערב או מחר, אני אסביר לך על האופציות לתחבורה, יש גם רכבות שאת יכולה לנסוע בצורה מסודרת''. 
''אני לא דואגת.'' חייכתי. 
''נהנית במסיבת האירוסין?'' 
''מאוד! היה כל-כך כיף ואותנטי, אבל היה משהו שחסר לי במשפחה הזו''. 
''מה זאת אומרת?'' כווץ דוד את מצחו בניסיון להבין את מה שאמרתי. 
''דיברתי עם הבת של סעיד – יסמין, פטפטנו קצת, היא אמרה לי שאמא שלה בקזבלנקה ושהיא לא יכלה לבוא ולא הבנתי למה, בכל זאת הבן שלה מתחתן.'' שיחקתי את עצמי לא מבינה, למרות שידעתי שהבחור שלו עשו את מסיבת האירוסין הוא אחיה למחצה של יסמין. 
''הסיפור שם קצת מהול במסתוריות, הוא לא מנדב אינפורמציה לגבי אשתו, חוץ מזה הבן שלו הוא לא מאמא של יסמין, יש לסעיד שתי נשים''. 
''באמת???'' עשיתי את עצמי מתפלאת. 
''כן, לפי מה שהוא כן הסכים לנדב וגם זה נעשה לא בכוונה, אני חושב שהיא מאושפזת איפשהו באיזה בית חולים בקזבלנקה''. 
''מה זאת אומרת, היא חולה?'' חששתי לרגע שגם את ההזדמנות היחידה שיש לי כדי לסגור מעגל אני עלולה להפסיד. אולי היא גוססת או שיש לה מחלה קשה, התחיל מוחי להעלות השערות שונות ומשונות. 
''היא לא בבית חולים מהסוג הזה,'' חתם במשפט אחד, ''אני לא בטוח, אבל אני חושב שהיא מאושפזת בסוג של בית חולים לבריאות הנפש''. 
שוב גלגלי השיניים החלו לחרוק במוחי בעוצמה, משפטיה של יסמין התחברו כ''כ טוב למה שדוד נידב לי, היא הייתה חצי אמא, חיה בבועה משלה,מילותיה של לילה במכתביה לאימי – שהיא לא רואה את האור בקצה המנהרה, שבא לה לקחת את הדברים ולברוח... 
הפזל התחיל להתחבר, רק דבר אחד לא היה ברור לי - מי בישר לאמא שלי באותו מכתב שלילה נפטרה, מישהו ידע על זה, מישהו חיבל שם באהבה שהתקיימה ממפגשים בודדים וממכתבים ארוכים. לרגע חשתי כמו חוקרת, כמו בלשית שמחפשת קצה חוט למשימה שהוטלה עליה. 
''מה שם המשפחה של סעיד?'' המשכתי לחקור כבדרך אגב. 
''אסווד,'' אמר, ''למה?'' 
''סתם, שכחתי לקחת את הטלפון של יסמין, הבת שלו, ממש התחברנו שם באותו ערב''. המצאתי, משהו שבהחלט היה נכון במחשבה שנייה. 
''אם תרצי יש לי את מספר הטלפון של הבית שלו, אז תוכלי להשיג אותה.'' חייך. 
''אני אשמח, אם תיתן לי.'' אמרתי. 
''שנגיע למלון תזכירי לי''. 

לאחר מס' שעות של נסיעה הגענו למלון, דוד ביקש מפקידת הקבלה שתארגן לי חדר על מנת שאוכל לשהות בו בשלושת הימים הבאים לפני שאצא שוב .לאחר כחצי שעה אכן קיבלתי את המפתחות לחדר. הדבר הראשון שעשיתי לאחר שהנחתי בו את דבריי היה לגשת לפינת האינטרנט שהייתה ממוקמת ליד הלובי, נכנסתי בזריזות לאתרים של מרוקו וניסיתי לתור אחר שמות של בתי חולים, עלו לי מספרים בודדים של בתי חולים רגילים, אך לא וויתרתי והמשכתי לנסות תוך כדי שאני משנה מילות חיפוש אפשריות. בסופו של דבר, לאחר שלא העליתי כלום בחכתי, נטשתי את הנושא ועליתי לחדר לנוח מעט. 

מאוחר יותר בשעות אחר הצהריים שוב חזרתי למחשב וניסיתי לחטט בכל מיני אתרים על מנת לאתר, למצוא קצה חוט ולא הקטן ביותר, רק שיהיה לי מהיכן להתחיל, בעידן כזה של טכנולוגיה הכול חייב להיות כתוב כאן, תמוה כל העניין הזה שאין כאן שום אינפורמציה לגבי בתי חולים כאלו. 
תופפתי באצבעותיי על השולחן, מנסה לחשוב על עוד דרך למצוא את המקום הזה. מצד שני אולי היא בכלל לא מאושפזת שם, אולי היא השתחררה והיא באמת גרה איפשהו בקזבלנקה, שוב עזבתי את המחשב והתהלכתי לכיוון דלפק הקבלה. החלטתי בצעד אחרון לגשת לפקידת הקבלה ולתשאל אותה בנידון, לדאבוני בדיוק נכנסה קבוצה של מטיילים שהשתלטו על הדלפק ולא הותירו לי אפשרות לגשת ולשאול . 
''מישל?'' נשמע לפתע קול נשי שהפתיע אותי, סובבתי את ראשי מחפשת אחרי מי שקראה לי. לפתע קלטתי את הילה, אותה בחורה שפגשתי בפז, איתה צפיתי על מלאכת עיבוד העורות. 
''הילה?'' חייכתי בעודי מתקרבת לחבק אותה, ''מה את עושה פה?'' 
''אין לי מושג , קשרו לי את העיניים והורידו אותי כאן.'' התבדחה. 
''לא מצחיק.'' צחקתי. 
''עובדה שכן.'' חייכה. 
''וברצינות עכשיו...'' השתחררתי מחיבוקה. 
''משכנים אותנו כאן שלושה ימים, בטח ידאגו להראות לנו את כל המקומות המהממים, עוצרי הנשימה, האוריינטאליים והאקזוטיים בעיר הזו''. 
''את חייבת להתבדח על כל דבר, אהה?''חייכתי. 
''נשבר לי מהנסיעות של ה-חמשת אלפים שעות מעיר לעיר, התייבשה לי הקופסא.'' קיטרה והתיישבה על המזוודה הענקית שלה. 
''אולי תבואי איתי היום לסיבוב בעיר.'' הצעתי. 
''לא מסוכן לצאת לבד בערב?'' 
''קזבלנקה היא כמו ת''א, יש מליון אנשים שמטיילים וכל החנויות פתוחות עד מאוחר, חוץ מזה, מה יש לך לעשות במלון, משעמם כאן.'' חייכתי חיוך עקום בתקווה שתשתכנע. 
''טוב נו, בסדר, מתי את רוצה ללכת ?'' 
''בסביבות שבע?'' הצעתי. 
''אוקיי, אבל את מכירה פחות או יותר את העיר?'' הסתכלה עליי בהיסוס קל. 
''בואי נגיד שכבר הסתובבתי כאן לא מזמן''. 
''טוב, אז קבענו בשבע.'' סיכמה. 
''מצוין!'' סיכמתי גם אני. 
''הילה,'' נשמע קולה של אמה בעודה מתקרבת אלינו עם המפתחות, ''אפשר לעלות לחדר''. 
''מי לוקח את המזוודות?'' התעניינה. 
''הבחור הזה.'' סימנה בראשה, ''הוא מעלה לכל הקבוצה''. 
''טוב, אני אזוז,'' אמרתי, ''נפגש כאן עוד שעתיים''. 
''אחלה.'' הנהנה בראשה. 

מעטה האנשים בדלפק הקבלה החל להידלדל, חיכיתי שפקידת הקבלה תסיים עם שני האורחים הישראלים האחרונים שמילאו את פרטיהם האישיים, היא תקתקה במהירות על מסוף המחשב את נתוניהם ומסרה את המפתחות לידם. 
לאחר שהבחינה בי שאני עומדת דקות ארוכות ומחכה היא הרימה אלי את מבטה וחייכה. 
''אפשר לעזור?'' שאלה בנימוס. 
''תראי,'' פתחתי, ''אני חייבת את העזרה שלך, אני מחפשת בקזבלנקה איזשהו בית חולים''. 
''קרה משהו? את חולה?'' התעניינה. 
''אני בסדר, אני לא מחפשת בית חולים בשבילי, פשוט יש שם מישהי שאני מכירה''. 
''והיא לא אמרה לך איפה זה?'' ניסתה להבין. 
''היא לא יודעת שאני מחפשת אותה.'' חייכתי בניסיון שתפסיק לחקור אותי. 
''אוקי, תראי, יש בעיר שני בתי חולים, אחד גדול ואחד קטן יותר.'' פתחה. 
'' חוץ מהם אין כלום?'' קטעתי את הסבריה. 
''לא שאני יודעת, אני ארשום לך את השמות של שניהם ואני מקווה שתמצאי אותה''. 
''מה מרחק הנסיעה מכאן אליהם?'' 
''בערך חצי שעה, הנה כתבתי לך את השמות שלהם על הדף.'' הגישה לי חתיכת נייר עם לוגו המלון. 
לא ידעתי אם כדאי שאמשיך לתחקר אותה לגבי סוגו של בית החולים אותו אני מחפשת והחלטתי לוותר על העניין, קיפלתי את הפתק הודיתי לה ועליתי לחדר בסביבות השעה שבע. ירדתי שוב ללובי, הילה כבר חיכתה לי ליד דלפק הקבלה בעודה מפשפשת בברושורים שהיו מונחים בסדר מופתי בתוך מעמד פלסטיק מסתובב. 
''מצאת משהו מעניין?'' שאלתי כאשר גבה היה מופנה אליי. 
''אין לי מושג אפילו מה אני מחפשת.'' חייכה כשהבינה שאני עומדת מאחוריה. 
''בואי נצא החוצה לתפוס מונית, אני מאמינה שנמצא מספיק אטרקציות''. 
'' תגידי, את בטוחה שזה לא מסוכן שנצא רק שתינו לתוך מעוז הערבים?'' הביעה שוב את חששה. 
''ממה את חוששת?'' שאלתי בעודי מעלה חששות משל עצמי, אך מעדיפה להתעלם מהן בנחרצות. 
''אולי יחטפו אותנו או ישדדו''. 
''אנחנו לא מסתובבות באיראן או בסוריה.'' צחקקתי. 
''מה זה קשור, סכנות יש בכל מקום.'' אמרה בחצי מבט. 
''תראי, ממה שקראתי על המקום לפני הטיול ועשיתי הכנה של חודשיים מראש לפחות, המרוקנים לא יסכנו את הפרנסה שלהם בשביל לשדוד אותך או לעשות לך משהו רע, התיירות כאן היא מכניס מרכזי לכלכלה של המדינה, מספיק שיש תקרית אחת בודדת של משהו בסגנון, הם מסתכנים בזה שאף אחד לא יגיע אליהם, כל שטות מכניסים לפורומים היום באינטרנט.'' ניסיתי להרגיע אותה ואת עצמי, או לשכנע יותר נכון. 

''טוב, יאללה, כדאי שנצא לפני שיחשיך לגמרי.'' דחקתי בה. 
''צריך להזמין מונית.'' הוסיפה בעודנו צועדות לעבר היציאה מהמלון. 
''יש כאן מוניות שעוברות לעיתים תכופות על הכביש, לא נראה שתהיה לנו בעיה''. 
ואכן לאחר עמידה של לא פחות משש דקות הפציעה מונית צהובה שעצרה בזריזות, הנהג הזמין אותנו לעלות, ביקשתי ממנו בצרפתית שיוריד אותנו במרכזה של העיר. 
ואכן לאחר כעשרים דקות עצר לנו הנהג באחד הרחובות הראשיים. 

''באנה, כמה בתי קפה ומסעדות יש כאן.'' אמרה בעודה סוקרת במבט מהיר את הרחוב. 
''בא לך לאכול משהו?'' שאלתי ונזכרתי ששתינו לא ניצלנו את ארוחת הערב במלון. 
''אולי עוד מעט, אני בסדר יחסית.'' 
התהלכנו קרוב לחצי שעה ברחוב שלא נגמר, התבוננו בחנויות בבתי הקפה שם המארחים בכניסה ניסו למשוך אותנו פנימה ולשכנע כי מחכות לנו בפנים מנות מיוחדות וייחודיות . 
''היי, תראי איזה יופי!'' אמרה לי לפתע הילה והתקרבה לחלון ראווה בה הוצגו שלל פריטים ססגוניים, החל מתכשיטים וכלה בטנג'ינים ושלל מזכרות למבקר בקזבלנקה. 
''בואי נכנס.'' הצעתי. 
פתחה של החנות הוביל למרחב ארוך שלא נגמר, מדפים עמוסי סחורה, מכל הבא לדמיון בדים וכפתנים, כלי אוכל, נעלים, חגורות, תכשיטים שנעשו בעבודת יד. 
הסתובבתי במעברים הצרים, בוחנת את הסחורה בעניין, לרגע נשמע קול צחקוק של שתי נשים שגרם לי להרים את עיניי ולתור אחרי הקולות. 

לאחר מספר שניות הבחנתי בשתי הנשים שיצאו מפתח שבקיר שהתגלה בעצם ככניסה לאיזשהו מחסן או חדר שלא היה גלויי למבקרים בחנות, כיוון שהפתח היה סגור עם חתיכת בד כהה עליה נתלו וילון חרוזים . 
מעניין מה יש שם, תהיתי ביני לבין עצמי, לאחר שהבנות נעלמו מטווח ראייתי ניגשתי לאותו הפתח והסתתי את הוילון בעדינות, עיניי קלטו אישה אחת מבוגרת ואישה אחת צעירה שישבו על כסאות נמוכים מקש, כמו שמצאתי פעם בדליית אל כרמל, לפניהן היה שולחן עגול ונמוך מכוסה במפה בצבע זהב ועליה פינג'ן כסוף וכוסות קפה קטנים שתכולתם נשפכה על צלחות קטנות עליהם היו מונחים. 
''מה את עושה, לאן את מציצה?''שאלה הילה שנצמדה אלי מאחור וניסתה להציץ אף היא לתוך החדר. 
''אין כאן משהו מיוחד.'' אמרתי בשקט והסתתי את הוילון חזרה. 
''אפשר לעזור לכן?'' ניגש אלינו מוכר משופם שתהה על פשר החטטנות שלנו. 
''זה בסדר, אנחנו רק מסתכלות.'' ענתה הילה באנגלית. 
''יש לנו היום קוראת בקפה, תרצו אולי לנסות?'' שאל בחיוך. 
אהה אז הן קוראות בקפה, תהיתי ביני לבין עצמי על אותן שתי נשים שראיתי שניות קודם. 
''כמה זה עולה?'' שאלתי. 
''30 דירהם.'' אמר והסית את הוילון תוך כדי זה שהוא מזמין אותנו להיכנס. 
''את מאמינה בשטויות האלו?'' צחקקה הילה. 
''לא יודעת, לא ניסיתי, אבל אני פתוחה לרעיונות''. 
''ראית איך הם משדלים אותנו בנימוס?'' קרצה לי, ''מה שבטוח תעשי את זה לבד, אני לא מאמינה בשטויות האלו''. 
''בסוף עוד תנסי.'' חייכתי. 
''בבקשה , תיכנסו.'' הזמינה אותנו הצעירה מבין שתיהן, ''אתן יכולות לשבת,'' הצביעה על שתי כריות גדולות שנחו על השטיח ושימשו כמקומות ישיבה. 
התיישבתי בישיבה מזרחית מהנדסת את הכרית כדי למצוא תנוחה נוחה, הילה בהתה על השולחן ובחנה את הבחורה הצעירה שסילקה את הכוסות המשומשות והביאה במקומן כוסות חדשות. 
היא מזגה קפה לכוס אחת והגישה לי. 
''תודה.'' חייכתי. 
''אני לא.'' סימנה הילה באצבעה. 
האישה המבוגרת הסתכלה עלי והזמינה אותי לשתות. 
''אני מקווה שהם לא מרעילים אותך.'' לחשה לי. 
''בגלל זה את כאן, לשמור עליי.'' לגמתי מחויכת מהקפה. 
לגמתי שלוש לגימות קצרות מהקפה כשהבחורה הצעירה סימנה לי שזה מספיק על מנת 
להתחיל. 
האישה המבוגרת יותר דיברה רק ערבית ואילו הצעירה דיברה צרפתית ומעט אנגלית. 
לאחר שהפכתי את כוס הקפה ומה שנותר ממנו לצלחת, אספה המבוגרת אותו ביד מהירה, 
חיכתה כמה שניות ואז הפכה את הספל, עיניה בחנו בסקרנות את השבילים שהותיר הקפה, היא כיווצה את מצחה בניסיון להבין את שרואות עיניה. 
הבטתי על הצעירה במגמה שתרמוז לה שתתחיל לדבר. 
לאחר מס' שניות החלה האישה לדבר, היא הביטה עמוק לתוך עיניי ודיבורה טפטף מילים בערבית שלא הבנתי ובטון שהדאיג אותי מעט. 
''היא שואלת אם באת לכאן כדי לחפש איזה בן אדם שקשור למשפחה שלך?'' תרגמה הצעירה. 
זקפתי לרגע את גבי, וליבי החסיר פעימה. ''בערך.'' עניתי וכך גם תרגמה לה הצעירה. 
''היא אומרת שאת צריכה למהר לפני שיהיה מאוחר.'' תרגמה שוב הצעירה. 
''על מה היא מדברת?'' תחקרה אותי הילה בלחש. 
''אין לי מושג, אני סתם עונה להן.'' שיקרתי, לא התחשק לי כ''כ לפתוח את סיפור חיי וסיפורה של אימא שלי בפני מישהי שלא הכרתי כ''כ. 
''מה זאת אומרת מאוחר ?'' ניסיתי להבין. 
''אין לאותו בן אדם הרבה זמן לחיות.'' חרצה במשפט אחד. 
אמא של יסמין חולה? תהיתי ביני לבן עצמי. קצת לא הגיוני, יסמין לא הייתה מבקשת ללכת ולהתעמת איתה אם מצבה הבריאותי של אמה היה רעוע. 
''מה לגבי העתיד?'' שאלתי את הצעירה. 
''ישנו צל בחייך שנמצא בהתהוותו.'' אמרה. 
''איזו צל, מה הכוונה?'' ביקשתי להבין. 
''משהו שירדוף אותך עד סוף ימייך.'' אמרה הערבייה. 
''אולי נצא מכאן, רק בשורות איוב הן מנחיתות עלייך.'' גיחכה הילה. 
''מה עם אהבה ?'' ביקשתי בניסיון אחרון להוציא מהן משהו קצת יותר אופטימי. 
''היא תגיע בקרוב,'' אמרה בהחלטיות, ''ממש בקרוב.'' חייכה. ''האהבה הזו היא האהבה לה חיכית.'' המשיכה. 
נשמתי עמוקות מנסה לעקל את האינפורמציה,היה נראה שהשבילים בקפה סיפרו את עתידי - דבר שקצת הרתיע אותי, איך אמצא את אמה של יסמין ומי היא האהבה הזו שצריכה להופיע לי בחיים, והצל - מה זאת אומרת צל, נאנחתי. 
''מה עם פרנסה ?'' שאלה הילה בשבילי כדי להוציא עוד אינפורמציה תמורת הכסף שניתן, המבוגרת הסתכלה בכוס סובבה אותה מעט ימינה. 
'' פרנסה לא תחסר לך,'' חייכה, ''זה החלק היציב בחייך.'' חתמה. 
''טוב, לפחות משהו אחד נורמאלי.'' לחשתי להילה. 
חמש דקות לאחר מכן כבר הושטתי לצעירה את הכסף ויצאנו מהמקום. 
''את בסדר?'' שאלה הילה. 
''כן.'' ניסיתי לשוות לפני מראה רגיל. 
''את נראית מהורהרת מעט''. 
''סתם, אני חושבת על מה שהאישה הזו אמרה לי''. 
''אל תגידי לי שאת מאמינה בדברים האלו.'' גיחכה הילה. 
''מה פתאום? נראה לך? הכול שטויות.'' חיזקתי את עמדתה, רק שבתוכי חשתי מערבולות ותחושות לא טובות לגבי כל מה שנאמר לי שם. 
לאחר שעשינו סיבוב קצר ברחובותיה הראשיים של העיר והתרשמנו מבתי הקפה, האנשים, הקולות והריחות חזרנו למלון וכל אחת הלכה לחדרה. 

למחרת בבוקר כהרגלי קמתי בסביבות השעה שמונה וחצי וירדתי לחדר האוכל, הצטרפתי לשולחן בו ישבו הילה ואימה ודסקסנו על כל מיני דברים, הן סיפרו לי על הערים בהם ביקרו והמליצו לי על מקומות אליהם כדאי לי ללכת. 
כשסיימנו, הילה ואמה הצטרפו לשאר הקבוצה לטיול מאורגן בעיר שכלל את מסגד חסן השני בו ביקרתי ביומיים הראשונים כשהגעתי לקזבלנקה, ואני התהלכתי לכיוון דלפק הקבלה להמיר מס' שטרות ירוקים לכסף מקומי. 
בזמן שפקיד הקבלה נכנס לחדר אחורי הבחנתי דרך חלונות הזכוכית הגדולים במונית שעצרה לצד המדרכה שממנה ירדו שתי נשים, צורת ההליכה והדרך בה נעה אחת מהן הייתה כבר מוכרת לי, מבט ארוך יותר הביא אותי להבין כי זו יסמין, כל אחת מהן הורידה תיק קטן עם מעט מטלטלים, יסמין הושיטה מס' שטרות לנהג המונית. 
''בבקשה גברתי.'' הושיט פקיד הקבלה את שטרות על הדלפק והעיר אותי מבהייה ממושכת על יסמין והאישה המבוגרת שהתלוותה אליה. 
אספתי את הכסף במהירות ודחפתי אותו לכיס מכנסיי, זירזתי את צעדיי והתמקמתי בפינה שלא בלטה במיוחד, רציתי לראות לאן מועדות פניה שלך יסמין, ידעתי שהיא צריכה לנסוע לאימה, הרי היא ספרה לי על כך, אז אולי היום היא תיסע. לרגע הרגשתי כמו בסרט אקשן, הרצתי בראשי תכנונים, דרכי פעולה. מהנקודה בה התמקמתי, צפיתי בהן נכנסות לעבר דלפק הקבלה, פקיד הקבלה חייך אליהן ונראה כי הכיר אותן כבר, תוך פחות מדקה הונח המפתח בידן והן עלו לאחת הקומות. שעה שלמה ישבתי דרוכה, בוחנת בעניי כל תזוזה ברדיוס סביבי על מנת שאולי, אם תחשוב יסמין לרדת ואולי לנסוע לאמה אהיה כאן בהיכון על מנת לעקוב אחריה. ליבי הלם בכל פעם שדלת המעלית נפתחה,הדקות הפכו לרגעים ארוכים שלא נגמרו, בשלב מסוים כבר הפסקתי להאמין שמה שאני חושבת שיקרה אכן יקרה, גיחכתי על הדמיון הפורה שלי ועל התמימות בה הייתי שרויה, לפתע נדדו מחשבותיי לאותה קוראת בקפה ועל הדברים שנאמרו לי, מבטיה הבוחנים עדיין רדפו אותי - דבר שרק חיזק אצלי את העובדה שאני חייבת לפגוש את אימה של יסמין, אני חייבת את זה לאמא שלי. 
שוב דלת המעלית נפתחה, הפעם למרבה הפתעתי יסמין יצאה משם לבדה, צבע שמלתה היה שונה מזו שבאה עימה קודם לכן, היא הלכה במהירות לדלפק הקבלה וביקשה להזמין מונית, פקיד הקבלה חייג עבורה והזמין את המונית למלון, יסמין הודתה לו ויצאה לפתחו של המלון. 
התקרבתי מעט ובחנתי את תנועותיה מרחוק, אפילו ממרחק שכזה היא גרמה לי להתכווצות נעימה בבטן, חייכתי לעצמי על החלומות אליהם אני בורחת לעיתים. לאחר מס' דקות המונית הגיעה, יסמין ירדה במהירות במדרגות, נכנסה וטרקה את דלת המונית אחריה. יצאתי מפתח המלון בריצה, מביטה ימינה ושמאלה בתקווה שאמצא מונית שתעקוב אחרי המונית בה נסעה יסמין. אבל כמו שחשבתי החיים הם לא כמו בסרטים ומוניות זמינות למעקבים בטח שלא אמצא בזה הרגע, עליתי במהירות שוב לדלפק הקבלה. 
אימצתי את החיוך הכי נשי וסקסי וביקשתי מפקיד הקבלה שינדב לי להיכן הזמינה האישה לפני את המונית. 
פקיד הקבלה הביט בי בעיניים טיפה משתהות ולא הבין את פשר הנחמדות והלחץ אותם שידרתי. 
הוצאתי מהכיס שטר של 50 דירהם ורמזתי לו שהשטר יהיה שלו ברגע שינדב לי את האינפורמציה. להפתעתי הרבה הרים הבחור את השפופרת וחייג שוב לאותה תחנת מוניות שייקחו אותי למחוז חפצי. 
המונית המיוחלת הגיעה לאחר עשר דקות של המתנה מורטת עצבים, ירדתי במהירות למטה, נכנסתי למונית ופקדתי לנהג לקחת אותי לכתובת שם בתקווה אמצא את אמה של יסמין. 
הנסיעה ארכה כחצי שעה לערך, המוסיקה הערבית שנשמעה ברכב העלתה את עצביי, ליבי הלם בחוזקה ככל שהיה נדמה לי שאני מתקרבת ליעד. 
המבנה לידו עצרה המונית היה עצום בגודלו ונראה כמו בית חולים ממשלתי שהזכיר לי את בתי החולים בארץ. 
ירדתי מהמונית וצעדתי לעבר הכניסה הראשית, חיפשתי את המודיעין תוך כדי שאני קוראת את השלטים השונים ואת שמות המחלקות. לאחר שעצרתי אחת מהאחיות שחצתה את טווח הליכתי, היא הפנתה אותי למחלקה לבריאות הנפש שנמצאת בבניין השני הממוקם בצדו האחורי של הבניין בו שהיתי, יצאתי במהירות, חוצה שבילים ומבנים לבנים, משטחי דשא ירוקים. 
שהגעתי קידם אותי שלט קטן וכחול עליו נכתבו באותיות דפוס לבנות – 'מחלקה סגורה' ומתחתיו שלט נוסף למי שלא הבין את הכוונה 'המחלקה לבריאות הנפש '. נכנסתי פנימה. רגליי הפכו כבדות פתאום והתקשיתי להתקדם. 
''אפשר לעזור לך?'' שאלה אותי אחת מהאחיות שהבחינה שאני זרה בנוף הכ''כ שקט ששרר מסביב . 
''אני מחפשת כאן מישהי שמאושפזת.'' ביקשתי את עזרתה בחצי גמגום. 
''את מי ?'' התעניינה כאילו היא מכירה את כל החולים ששוהים כאן. 
''את תוכלי לעזור לי ?'' התעניינתי. 
''כן בוודאי, תגידי לי את שמה''. 
''לילה עסווד ?'' שוב גמגמתי. 
''את קרובת משפחה שלה?'' התעניינה תוך כדי שהיא בוחנת את תגובתי. 
''כן.'' עניתי חד משמעית. 
''אף אחד לא מורשה לבקר אותה חוץ מביתה ובעלה.'' הפגינה בקיעות. 
''הבת שלה כאן, לא?'' הפגנתי גם אני בקיעות. 
''אין לי מושג, אבל אני אבדוק לך.'' רמזה שאחכה ולא אעלם. 
יופי – כל התוכנית הלכה לי בגלל איזו אחות חפרנית, באותה שנייה לקחתי רגליי והסתתרתי מאחורי עמוד עגול וענק שניצב באמצע הלובי ששימש להמתנה. די היה מוזר שהמחלקה הזו הייתה יותר מידי שקטה, אפילו מבקרים לא זרמו לכאן, תמיד דמיינתי מחלקות כאלו עם כל מיני חסרי שפיות שצועקים ומתפרעים, שחלקם נקשרים למיטה, או שיכול להיות שראיתי יותר מידי סרטים . 
לאחר מס' רגעים שמעתי את קולה של יסמין וקולה של האחות בחלל המקום תוך כדי ניהול שיחה לגביי, האחות טענה כי עמדתי ממש כאן דקות קודם ואין לה מושג לאן נעלמתי. יסמין ניסתה לתחקר את האחות לגבי איך נראיתי ומה לבשתי ומה רציתי, חשתי את ליבי הולם בחוזקה ככל שנראה כי התקרבו למקום אחריו הסתתרתי. לאחר שנטשו את העניין וכל אחת חזרה למקומה, הבטתי ימינה ושמאלה על מנת לוודא שאף אחד לא מחכה לי שאצא. 
צעדתי בצעדים זהירים ומהירים, מסתכלת לתוך החדרים, מנסה לראות ולהבחין באותה אישה אותה הכרתי מהמכתבים לאימי . 
החדרים היו גדולים וכל חדר הכיל מס' מיטות וילונות הפרדה ושידות אישיות, לפתע הבחנתי ביסמין שיצאה מהחדר האחרון במסדרון שהתעקל שמאלה, גבה היה מופנה אליי, התאבנתי לרגע, הייתי כולי חשופה וגלויה לרגע שבו תחליט להביט לאחור ולראות אותי. לשמחתי היא המשיכה בהליכתה עד שנעלמה. נכנסתי לחדר ממנו יצאה יסמין בצעדים זהירים .ליבי הלם כמו מערכת תופים שלמה ונדמה ששמעתי את הלמות ליבי שעוד רגע ופרצו מבית החזה שלי. 
על אחת המיטות ישבה אישה עם שער אפור גלי שהיה פזור על כתפיה, היא לבשה כותנת שלא נראתה ששייכת לבית החולים, אלא משהו שנראה ביתי יותר ואישי, מבטה היה שקוע בחלון ונראה שהפליגה בדמיונה למקום רחוק וטוב יותר. פנייה היו בוגרות, עם קמטי זמן שנחרטו על פניה. בהיתי עליה מס' שניות עד שהבחינה בי וגופה התכווץ לרגע ,ראיתי בדמותה את יסמין הצעירה, היא הייתה יפה כמוה רק עמוסת שנים ותובנות, היא בחנה את פניי, מצחה התכווץ כאילו ניסתה להבין אם היא מכירה אותי. מבטה חדר בי כמו סכינים חדות, הרגשתי את ידיי ולחיי בוערות. 
''את לילה?'' שאלתי בקושי והתקרבתי אליה. 
''מי את?'' שאלה ולא ענתה על שאלתי. 
''מישל, אני הבת של...'' 
''מה את עושה כאן ?'' נשמע קולה של יסמין מעט מבועת מאחורי גבי. 
''באתי לראות את אמא שלך.'' לחשתי. 
''את פסיכית, אהה?'' החליפה את השפה בה דיברנו לאנגלית כדי שאמה לא תבין. 
''זו זכותי!'' התמקחתי והבטתי על עיניה של האישה שניסתה להבין מי אני. 
''זכותך?? על מה למה, מה לך ולאמא שלי בכלל?'' נשמעה פוגעת ודוקרת. 
''את עדיין שואלת מה לי ולה? בואי תגידי לה מי אני, קדימה.'' הרמתי את קולי וחשתי את פניי בוערות יותר, אך הפעם מכעס. 
''בואי נוותר על זה, היא לא מרגישה טוב.'' אמרה וניגשה לתת לאמה כדורים מרוסקים וכוס מים שהביאה עימה. 
''מי זו, יסמין ?'' ביקשה אמה לקבל את התשובה על פשר הויכוח המעט קולני שהרמנו בחדר. 
''אני הבת של מרסדס.'' זרקתי בלי לחכות לאישור. 
''מרסדס? מי זו מרסדס ? ''שאלה בעודה מכווצת את מצחה מנסה שוב לחשוב. 
''מרסדס מישראל.'' ניסיתי לרענן את זיכרונה. 
''היא לא יודעת על מה את מדברת, זה מיותר.'' זרקה יסמין לעברי ודחקה באמה לשתות את הכדורים שהביאה. 
''הראית לה את המכתבים?'' שאלתי את יסמין. 
''מה את מכניסה את המכתבים עכשיו, היא לא זוכרת כלום, כל המוח שלה משובש מהתרופות שהיא לוקחת.'' 
''אהבה אי אפשר לשכוח, אל תבלבלי''. 
''תגידי מישל, מה את בדיוק רוצה לעשות בזה, אהה? לגמור אותה עוד יותר, להצית בה משהו שכבה כבר לפני שנים, למוטט אותה עוד יותר? מה? תגידי לי?'' 
''אני רוצה לסגור מעגל שלא נסגר כמו שצריך''. 
''עדיף שתלכי, היא צריכה לנוח.'' הביטה עליי בכעס. 
''מרסדס דהן.'' פלטה לפתע אמה שהביטה בנו מנהלות ויכוח באנגלית. 
''את כל כך דומה לה.'' היא הושיטה את ידה אליי כדי שאתקרב, עמדתי קרוב אליה. ידה ליטפה את שערי בעדינות ושפתיה חייכו בעצב. ''היכן אימך?'' שאלה. 
''נפטרה.'' נאנחתי. 
ידה נשמטה משערי, היא לקחה נשימה ארוכה כאילו ניסתה לעצור בעד עצמה מלבכות. 
''עדיף שתלכי,'' פקדה יסמין, ''פשוט עדיף שתלכי''.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...