>  >  > 

מרחק נגיעה - פרק ג'

''אממ..''
'תגידי משהו, מפגרת. תגידי משהו!' אמרתי לעצמי, הורדתי את הראש מרב מבוכה.
''זה לא פייר כלפי לימור, זה לא פייר כלפי חברה שלך.'' שרון אמרה לי.
'שקרנית. אם היית רוצה את זה לא היה איכפת לך מחברה שלי כל כך.' שוב סיננתי לעצמי.

שרון התקרבה לחבק אותי ועצרתי אותה.
''מה?'' היא שאלה כלא מבינה.
''לא''.
הייתה שתיקה מביכה במשך כמה דקות, לבסוף הרמתי את הראש ואזרתי שוב אומץ.
''את לא מבינה,'' אמרתי לשרון, ''יש לי תסביך, אם אני רוצה משהו ואני משיגה אותו אז בדרך כלל יורד לי מזה. כן, אני מתוסבכת, אני יודעת''.
שוב שתיקה מביכה.
''את רוצה שאני אנשק אותך?''
לא עניתי. רק הסתכלתי לה לתוך העיניים. היא התקרבה אליי ונתנה לי נשיקה על השפתיים, הרגשתי את הטעם שלה לשנייה. אחרי שהתנתקנו העברתי את הלשון על השפתיים כדי לא לפספס כלום.
''תשמעי, אם את מרגישה ככה אולי באמת עדיף שלא נהיה בקשר.'' שרון הכאיבה לי.
''כן, יש מצב. אני צריכה ללכת''.
נתתי לה חיבוק אחרון וירדתי במדרגות מבלי להסתכל לאחור.

כשהגעתי הביתה מיהרתי להתקשר לאוסנת, החברה הכי טובה שלי, כדי לספר לה על מה שקרה, אבל לפני שהספקתי לחייג הייתה דפיקה בדלת ונזכרתי שזאת לימור. לא ידעתי איך להתנהג, מה להגיד, אם להגיד. איך אני אסתכל לה בעיניים עכשיו?

שוב דפיקה בדלת, נזכרתי שכדי שהיא תיכנס אני צריכה לפתוח לה. סובבתי את המפתח והיא עמדה שם, רטובה מהגשם.
''קצת שכחת אותי פה בחוץ''.
''כן, מצטערת, הייתי בחדר ולא שמעתי''.
לימור התקרבה אליי לנשיקה וכדי להתחמק מזה חיבקתי אותה במקום.
היא שלחה לי מבט לא מבין.
''כלום. בא לי לחבק אותך, אסור?''
''יותר ממותר, מאמי שלי''.

הלכנו לחדר. ראינו טלוויזיה, אכלנו קצת. לא יכולתי לנשק אותה, הרגשתי שהשפתיים שלי שמורות עכשיו רק למישהי אחת. מישהי שהיא לא שלי בדיוק.
''מאמי, מה עובר עלייך?''
''סתם מאמי, הכל טוב.'' המשכתי לחבק אותה חזק.
''איך היה אצל בת דודה שלך?''
''איזו בת דודה?'' שכחתי שהשתמשתי בתירוץ הזה כי לא יכולתי לומר לה שאני אצל שרון. ''אה! בסדר גמור. השלמנו פערים''.
''יופי...''

לא דיברנו הרבה. רק הסתכלנו על הטלוויזיה. אחרי שעה שהתפוצצתי מייסורים, התחלתי לטפטף לה טיפה מידע.

''טוב, ממ.. תשמעי לימור... אני... ממ... לא בדיוק הייתי אצל בת דודה שלי''.
''מה זאת אומרת?''
''הייתי אצל... שרון...''
''אוקיי. ומה עשית שם?''
''סתם... את יודעת, דיברנו. ניתקתי איתה קשר''.
''כל הכבוד! אבל למה עשית את זה?''
''סתם. הרגשתי ש... ש... היא לא תורמת לי בחיים''.

מיהרתי לחבק אותה חזק כל כך כדי שהיא לא תברח לי, את מצב הרוח לא יכולתי להסתיר כל כך.

''זהו? קרה משהו? היא פגעה בך?''
''לא. לא בדיוק''.
''אז למה הפרצוף?''
''אממ...''
''מה, שני? אם היא פגעה בך אני רוצה לדעת, אני אתן לה מכות''.
''לא, לא. את לא מבינה. זה... היא ליוותה אותי לדלת ו...''
''ו... מה?''
''סתם התחבקנו...''
''וזהו, נכון?''
''כן, כן.'' הרגשתי שזה יותר מדי.
''שני...''
''כן, נו... זהו!''
''אני מרגישה שאת לא מספרת לי את כל האמת''.
''אבל זה הכל!''
''אוקיי''.
''את לא תעזבי אותי, נכון?''
''מה פתאום, יפה שלי! אני איתך לנצח!''
''מבטיחה לי?''
''שני, מה הסיפור?''
''תבטיחי לי!''
''לא, תגידי לי מה הסיפור''.
''אבל תבטיחי לי...''

לימור התרוממה מהמיטה, אבל מיהרתי להשכיב אותה חזרה תוך כדי שאני מחבקת אותה חזק כל כך.
''שני, תספרי לי''.
''אממ... התחבקנו... ו... זאת אומרת... הייתה...''
''הייתה מה?!''
''ממ נשיקה... על השפתיים. אבל לא יותר מזה''.

כמה שניות של שקט רועש.

''שני, עופי ממני''.
''לימור, חכי רגע''.
''שני, עופי ממני ותני לי ללכת''.
''לימור, די זה כלום.'' ניסיתי לנשק אותה.
''שני, תעיפי ממני את השפתיים שלך, אל תנשקי אותי.'' פרצי בכי התחילו להופיע בקולה של לימור.
''לימור, די, את האישה שלי, היא כלום. אין לי אליה כלום...''
''תעופי ממני!!'' לימור התחילה לבכות והרימה מעלייה את השמיכה כדי שאני לא אראה אותה ככה וגם כדי שלא ישמעו בבית.
''די, מאמי שלי, אהובה שלי. אני זבל. אני דוחה, אני יודעת. זה כלום, נשבעת לך שזה כלום''.
''שני, תעופי ממני או שאני צורחת''.
''לימור, תישארי פה, תירגעי, אני לא רוצה שתצאי ככה.'' הדפתי אותה למיטה.

נלחמנו. ממש נלחמנו. כמעט התחלנו לריב מכות. היא ניסתה לצאת החוצה ואני הדפתי אותה למיטה כל הזמן על מנת שתקשיב לי.
''לימור, תני לי להסביר לך שנייה. זה כלום!''
''לא מעניין אותי. תעזבי אותי או שאני צורחת!''
לא נתתי לה ללכת ולימור ניסתה לצרוח עד שסתמתי לה את הפה עם היד ואז פתחתי את הדלת ונתתי לה ללכת.

הגשם השתולל בחוץ ובגלל שלימור יצאה בריצה היא החליקה, רצתי אליה וחיבקתי אותה מאחורה. אחרי כמה שניות שהיא נרגעה. היא העיפה אותי ממנה ויצאה גם מהמרפסת.

נשארתי על הרצפה הרטובה, כשהגשם יורד ללא הפסקה יחד עם הדמעות.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...