>  >  > 

לחבק אותך

''היי ליז!'' אמרה לי אור והתיישבה לידי.
היה לי מוזר. כבר חודש וחצי לא דיברנו, מאז אותו ויכוח מטופש.
''היי אור.''
''ממ... מה קורה?''
''קורה.. את יודעת..''
''כן.. אז למה בזבזנו חודש וחצי סתם?''
''כי אמרת דברים די פוגעים.''
''גם את אמרת דברים שעצבנו אותי מאוד.''
''יש הבדל בין להגיד משהו מעצבן, לבין להגיד משהו פוגע.''
''ממ..''
''אבל עזבי, אין טעם לחפש אשמים עכשיו.''
''כן. צודקת! אז .. יש מישהי? מישהו?''
''לא.. לא, אין אף אחד.''

''אה.. אמ טוב, תקשיבי.. רציתי להגיד לך משהו פנים מול פנים, וניצלתי את זה שיש משחק כדי להגיד לך, כי ידעתי שתבואי..''
''אוקיי.. מה?'' אני שואלת, ומבינה למה היא באה להתיישב לידי, כשחודש וחצי אנחנו מתעלמות אחת מהשנייה.
''אממ.. נחשי מי הייתה באיזור אתמול?'' אני מסתכלת עליה במבט שואל ''אורלי''.
''אורלי..'' אני מסננת, מסתכלת על המשחק, מבררת מה התוצאה בינתיים, ונזכרת שאמרתי לה שפעם הבאה שתהיה באיזור שתגיד לי, כי לא ראיתי אותה המון זמן. בכל זאת.. החברה הראשונה שלי.
''כן.. היא באה אליי ואל חלי.''
''אה, וואלה.. יפה.''
''כן, ו.. אני והיא ביחד.''

הלם קל. והלב הפסיק לפעום לכמה שניות.

''באמת? וואי, לא ציפיתי לזה. המון מזל טוב.''
''כן, תודה! היא בנאדם מדהים כל כך..''
''כן.. וקרו דברים אתמול?''

אור חייכה, ואני הבנתי.

''חלי.. בואי, שבי לידנו.'' אור צעקה לה.
''ממ.. אם תסלחו לי, אני יוצאת החוצה רגע לדבר בטלפון ותכף אני אחזור.''
נעזרתי בחלי כדי להגיע אל המדרגות.
יצאתי החוצה מאולם הכדורסל.
בחוץ היה ריק.
נשענתי על הקיר, עדיין קצת המומה ולא מבינה, נזכרת קצת במה שקרה בצהריים.
'אני כזאת אפס.. אין כישלון ממני' חשבתי לעצמי, כשדמעה מבצבצת בכיוון של העין, אבל
עדיין לא יורדת. בוכה ולא בוכה.

הראש על הרגליים, לא רוצה לראות כלום. אני רק שומעת צעדים.
אני מרימה את הראש, ורואה את חלי הולכת לכיוון היציאה.
''חלייי..'' רוני קראה לה.
רוני.. מה שהיא מסוגלת לעשות לי... אני לא מכירה אותה הרבה זמן, אבל מאז שיצאנו לנאפיס התחלתי לדבר איתה יותר. אפילו נפגשנו רק שתינו פעם אחת.
החיוך שלה מחדיר לי אור ללב.
אני יודעת שזה בלתי אפשרי, למרות שהיה לה קטע עם נועה. ''קטע''.. הן היו יחד חודש וחצי, עד שרוני זרקה אותה כי 'היא לא נמשכת לבנות'.
וכשאני צוחקת על זה, היא ישר מסתגרת, רומזת לי שממש אין מצב, ומתחילה לדבר איתי על בנים.

אני מרימה את הראש, ומנגבת את הדמעות שהצליחו לרדת.
אור ורוני פתאום יוצאות מהאולם.
''חלי.. חכי שניה. למה את מעצבנת?'' הן קוראות לה.
שתיהן שמו לב אליי.
''ליז.. מה קרה?''
''אה.. כלום אני עייפה'' התירוץ הכי טוב שלי.
''אז למה את בוכה?''
''אני לא בוכה..''

רוני כנראה שמה לב, ומה שהרגשתי זה רק את ההליכה שלה לכיוון שלי, ואז את החיבוק שלה.
כמה שניות עברו להן עד שהתקרבתי אליה ופרצתי בבכי, שם ליד האולם, מול אור, חלי ועוד כמה בנות שהיו שם.
''בנות.. אני אשאר איתה. זה בסדר..''
הן הלכו.

''דיי.. מאמי.. מה קרה?''
לא יכולתי לומר מילה, רק לבכות עליה, להרגיש את החיבוק שלה שהתחזק מרגע לרגע, להריח את הריח שלה. ישבנו שם מחובקות במשך כמה דקות. היא ניסתה להרגיע אותי, אבל זה לא כל כך הצליח.
הבכי שפרץ ממני לא הפסיק, כאילו הוא חיכה לרגע הזה כדי להוציא את כל מה שנאגר במשך הזמן הזה.

אחרי כמה דקות נרגעתי. ישבנו על הריצפה הקרה, קרובות יותר מתמיד. קר כל כך. רעדתי.
''קר לי..'' אמרתי, ואת חיבקת אותי חזק ונצמדת אליי שוב.
''את יכולה להגיד לי מה קרה?'' שאלת ונשקת לי על הלחי.
''אני כישלון...''
''מה זאת אומרת?''
''נכשלתי היום.. בטסט.. שלישי כבר''
''שישי?''
''שלישי.. את רוצה להרוג אותי?''
צחקת. היינו כל כך קרובות, עד שיכולתי להרגיש את הנשימות שלך. השפתיים שלך נגעו לא נגעו באפי.
''יהיו עוד טסטים..''
''לא.. את לא תביני עד שלא תלמדי.''
''זהו? זה לא סיבה לבכות ככה.''
''נכון, אור? היא סיפרה לי שהיא והחברה הראשונה שלי יחד עכשיו...''
''אני מבינה אותך. עכשיו כשנועה ושירן יחד.. זאת אומרת, עכשיו זה כבר לא מציק לי, אבל למרות שזאת אני שזרקתי אותה, זה הציק לי באיזשהו מקום''

הסתכלתי עלייך, על השפתיים שלך שהיו כל כך זמינות, והתקרבתי אליהן קצת. אם לא היו אנשים שקרובים אלינו, הייתי מנשקת אותך. אבל עצרתי.

''ליז?''
''מה..? כן.''
''מה כן? מצחיקה. שמעת מה אמרתי?''
''כן. לא.. מה?''
''את איתי בכלל?''
''את יכולה לחזור?''
''אמרתי ש..'' הפסיקו אותה.
''אתן באות פנימה למשחק? לא נשאר עוד הרבה זמן.'' שאלו שאר הבנות.
''עוד מעט נבוא.'' רוני החליטה.

כולן נכנסו, ורק אנחנו נשארנו בחוץ, עדיין על הריצפה, נשענות על הקיר, מחובקות. כל כך קרוב.

''איפה היינו? כן. אמרתי שעכשיו את מרגישה לבד, אבל זה רק עניין של זמן. גם אני מרגישה לבד, שאין לי את המישהו הזה, אבל זה רק עניין של זמן, חבובה.''
''אני לא יכולה לחכות יותר...'' פלטתי.
''נכון. לפעמים נמאס לחכות למישהו הזה שיגיע.''
''לא לזה..'' הפסקתי אותה.
''אז למה?''

היא הסתכלה עליי, ועכשיו השפתיים שלה היו מולי, כך שיכולתי להרגיש את הנשימות שלה על שפתיי.
העיניים שלנו נפגשו למבט חודר ומובך, והעיניים שלה נצצו.
התקרבתי קצת, חוששת איך היא תגיב, אבל היא לא נרתעה, היא לא זזה אחורה, היא רק המשיכה להסתכל לי לתוך העיניים.
הלב שלי דפק כמו משוגע, וברגע האחרון ירד לי הביטחון, והתחלתי לחשוב מה יקרה הלאה אם היא תדחה אותי.

''אז.. למה?'' היא חזרה על השאלה שלה כשראתה שלא עניתי.
הביטחון עלה לי שוב, אני יודעת איך זה כשמפספסים הזדמנויות.
התקרבתי עוד קצת, לא מורידה את המבט ממנה, סוגרת את העיניים כדי לא לראות את הדחייה אם תהיה, אבל השפתיים שלי פגשו את שלה, לנשיקה חזקה.
פישקתי את השפתיים, והחדרתי את הלשון לפה שלה, טועמת אותה, את הטעם שלה, מרגישה את הלשון שלה, ממשיכה לחבק אותה חזק, פוחדת שהיא תברח לי באמצע.
אנחנו ממשיכות, כאילו העולם לא קיים. מתנשקות בלהט, כאילו מפחדות שיגמר לנו הזמן, אבל לבסוף מתנתקות...

אנחנו מתנשפות, והלב עדיין קצת רועד. ואחרי כמה שניות סוף סוף עניתי לה:

''לזה''.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...