>  >  > 

הייתה מלחמה

וכך התחילו הגעגועים. הגעגועים לחזור. בתחילה לתקליטים, לתקליטים שלי. אומנם מוסיקה יכולתי לשמוע גם כאן, אבל לפעמים נזכרתי בהם, עומדים בשורה, סדורים. העטיפות הצבעוניות, הציורים הקורצים, הצבעים. הקושי בבחירה מה לשמוע, ולעתים התחושה שדי להחזיק את התקליט ביד ואני מלא את המוסיקה מתוך עצמי, מן ההכרות וההפנמה של היצירות שאהבתי. 
אחר כך בא תורם של הספרים, הספרים על הכוננית שממול לתקליטים, גם הם מסודרים בשורה 
ארוכה. את רובם קראתי מזמן, חלקם יותר מפעם אחת, הרבה יותר מפעם אחת. את חלקם הקטן הכנתי לקריאה בעתיד ולא הגעתי אליהם עדיין, אולי כי עתידם עוד לא הגיע. 

והקירות, והתמונות על הקירות, וכיסוי המיטה הצמרי, הרך, וגומחת החלון והבית. הבית, וחווה בעלת הבית. בית בירושלים, שפתאום התחלתי לחשוש שלא יהיה שלי כשאחזור. איך יכולתי לעזוב אותו סתם כך? 
בלי להבטיח לי אותו. הבית שלי בירושלים, שלי. האקליפטוס שמאחורי הבית. 
הגבעה שעל פסגתה עומד הבית ובמורדה נשפכים להם יובלי הגשם בחורף ופורחים פרחים באביב. החומה שממול. איך עזבתי? 
העמק שלרגלי הגבעה והמנזר העתיק שבעמק, והרחוב שמאחורי הגבעה. איך יכולתי לעזוב? 
ואפילו חווה, בעלת הבית שלי, היא בוודאי לא תמתין לי. וודאי כבר השכירה את החדר מזמן. 
ההרים סביב סביב, והרחובות האחרים. ניסיונות אין ספור לספור חנויות לפי הסדר ברחוב זה או אחר מהזיכרון. שעשועי זיכרון וערגה. גירוד פצעים וניסיונות לא לשכוח. 

הבית שלי, כולו, עם כל הדברים. וגם אם יש שם כך וכך דברים שלא אהבתי, ששנאתי, שהזכירו את המצריך שכחה, כולם סגורים, שם, בחדרון שלי. בוודאי מעופשים כבר. 
מה עשתה בהם חווה? מכרה אותם? 
האם מישהו גר שם ומחטט בדברים הפרטיים שלי, או אולי זרק אותם. החדר שלי. 
מה השארתי אצל אלונה? מה העברתי לאן? קשה לי לזכור, קשה לשחזר את הימים האחרונים ההם. 

אני חוזר הביתה. מוחלט. אני חוזר אליהם, אל הדברים הקטנים. חוזר אל עצמי. 
ואגון, הולי, וניר. כולם ימחקו. נמחקו. עם חלק מהם אחליף אולי עוד כמה מכתבים, אחר כך גלויות, ואחר כך כלום. 
מה אכתוב? משהו נשבר בי. אינני יכול לקנא באיזה גבר שזכה בניר, שבר פתאום את דמותו בעיניי. כמה טעינו אחד בשני, ואיך גיליתי את ניר האחר. יבש, ללא שאר רוח, מלבד אולי אותה אהבה שעדיין הייתה נוגעת ללב ובעלת ניצוצות של ניר האחר. האומנם כבה ניר? הייתכן שכל אותם הבזקי זיקוקי די-נור היו משחק בלבד? פרץ חד פעמי של ניר שהיה ואיננו. 
גם עם זה היה לי קשה להשלים. ניר חדש, אחר. הוא נראה כפגיעה אישית בי. 
איך לא עמדתי על טיב המשחק קודם. 
אהבתי את ניר. 
עזבתי את ניר. 
ברחתי מכל מה שמזכיר את ניר, וחשבתי שלעולם לא שוב, שהיובש והצייה ישלטו בחיי. ברחתי. טיילתי בפריז היפה והשתעממתי. ברחתי ללונדון שערפיליה כיסו אותי אך לא דיברו אלי. 
הסתובבתי ברחובות ההומים, ולא כל הזמן חשבתי על ניר, אבל חשבתי. הרגשתי שאני בשל לחזור. לחזור לעיר שיכולה להכיל את שנינו, את ניר ואותי. 

************************************************* 

''יומיים בשבוע אני רוצה להיות קאלאס, שלושה ימים אווה גארדנר ובסוף השבוע ריטה היוורט.'' 
שמעתי את המשפט הזה נאמר מאחוריי. כשנכנסתי לבית הקפה לא שמתי לב מי יושב ליד השולחן היחידי שהיה פנוי. כעת הבטתי וראיתי צדודית של נער בהיר. 
''מה פתאום?'' אמר האחר. ''יומיים אני רוצה לצעוק כמו קאלאס את כל כאבי הלב שלי, יומיים אני רוצה להיות יפה כמו אווה, כזה יופי שקט ועצוב אבל גם מתגרה, ובסוף השבוע אני רוצה להיות גילדה החצופה והסקסית.'' 
''למה לא מרלין מונרו?'' שאל האחר. 
''כי היא הייתה בלונדית מטורפת. אני לא רוצה להיות משוגע כמוה. לשתות קצת כמו גארדנר זה בסדר. אתה תהיה יומיים בשבוע ג'ודי גארלנד בימים הרעים שלה, באמצע השבוע בט דייוויס עם עיניי הבזדוב שלה ובסוף השבוע תהיה לאסי שובי הביתה עם הזנב בין הרגליים.'' ענה הקול עם הגב אלי. 
צעירונים כאלה, בגילם לא הכרתי חיים כמוהם, גם אם בוטאו בילדותיות מה. 
ידעתי שהם כבר יודעים את מה שאני למדתי דרך כאב עמוק ומאוחר בחיי. 

המלחמה נגמרה לפני חודשיים בערך. קיבלתי חופשה לכמה ימים. הייתי חרמן, אך לא נתתי לזה להשתלט עלי. אף אחד משלושת הנערים לא מצא חן בעיניי. 
ראשי היה עדיין נתון בין שתי מלחמות -זאת עם אגון וזאת עם המצרים. 
בשולחן לא רחוק מאתנו ישב עוד זוג נערים. הם נראו מאוהבים והחליפו ליטופים גנובים. 
''בני אדם אוהבים לראות אנשים שהם יחד כי אז נולדת תקווה שאולי גם הם יצליחו להיות זוג פעם'', אמר זה שרצה להיות אווה גארדנר. ''שטויות'', ענה לו אחד האחרים, ''אנשים אוהבים אנשים שאוהבים כי זה נותן תקווה אבל לפעמים זה מוליד איבה וניסיון להרוס לזוג. תיכף רצים לרכל ולספר על העבר שלהם.'' 

השפה השתנתה לגמרי בזמן שלא הייתי כאן, חשבתי. לא הכרתי אנשים שדיברו בלשון נקבה וחלמו להיות נשים. ניסיתי לחשוב מי אני הייתי רוצה להיות ולא מצאתי מישהו. אולי פעם בחודש 
''אל קורדובס'' שהיה מטדור מדהים. נזכרתי ב''אל קורדובס'' והתחלתי מתגעגע לספרד. 
לי הייתה ספרד שלי. לא מהספרים ולא מהחלומות, אם כי נולדה שם. היה לי חבר אז, מדנמרק. 
היינו מעין מיודדים. אינני יודע איך לקרוא לחלק הזה של יחסינו. היינו מאוהבים, או לפחות אמרתי שאני מאוהב. נפרדנו, אך המשכנו לחיות יחד. קיווינו שספרד תחזיר אותנו או לפחות תייצב אותנו. אני חשבתי את עצמי לאדם די יציב, אבל אגון היה מופרע לגמרי. זה היה חלק מהקסם וחלק מהבלתי נסבלות שלו באותו זמן. אגון. הלב נצבט כשאני נזכר בו. 
אני משתדל שלא לחשוב עליו, אבל הנערים הללו החזירו אותי באחת לספרד. 

אגון ניגן בגיטרה. הוא למד בקופנהגן גיטרה קלאסית, אבל רצה ללמוד פלמנקו. אחר כך יצא ללמוד ביבשת את הסגנונות המקומיים. פגשתי אותו בעירה קטנה בדרום צרפת. עכשיו רצה לצאת לספרד. הצטרפתי אליו. חיינו שם כמה חדשים, בהתחלה כמו כל התיירים, לא הצלחנו לחדור פנימה לתוך ספרד האמיתית הלא ממוסחרת, אבל עשינו זאת עם הזמן. נסענו לאיזה כפר קטן והתמקמנו שם. כשאני חושב על זה, כל ימינו הטובים היו בכפר הקטן. זה היה כפר קטן וחסר חשיבות של צוענים. תיירים חלפו על פניו בדרך לאטרקציות גדולות יותר. רק עוד כפר אחד בדרך. 
היינו זקוקים להרבה סבלנות כדי לתת לכפריים לרחרח סביבנו ולהתרגל אלינו. 
גם זרים, גם זוג גברים שדי ברור מה היה טיב היחסים שניהלו, כשאחד מהם בלונדי לבן, ממש בובה. בלב קראתי לו בובה זהבה. שמעתי שדיברו על מריקון בפונדק. את המלה הכרתי. כן, היינו שני מריקונים זרים בלב הפרימיטיביות הצוענית, אבל עברו כמה ימים והם החלו לחייך אלינו. 
התחלנו להרגיש חום, חום של קבלה. 

היה שם זקן אחד שדיבר אנגלית. הוא עבד קצת בלונדון במלחמת העולם, שירת אצל הבריטים כשברח ממלחמת האזרחים, וחזר עם קצת כסף לכפר. 
הוא שמע את אגון אומר משהו על קדושת המוות בזירת מלחמת השוורים וקדושת רקיעת הרגליים והרוק שיורקות נשים כשהן רוקדות פלמנקו. אתם מדברים על קדושה, ירק אלינו ברשף, על חרדת קודש, אלוהים אדירים, מה אתם מבינים בזה. לבנים כאלה. מה קדוש ללבנים. 
ממנו למדתי על מלחמת שוורים. הוא לימד אותנו בערב אחד של סיפורים של להט, על בקבוק ברנדי ''פונדדור'', את הקשר בין קודש ואמנות. למות בזירה זו גם אומנות וגם קודש. יותר טוב שהשור מת, אבל מטדור שמת מקדש את הזירה גם. דיברנו על פתיחת עונת מלחמת השוורים. הוא ירק וקילל. 
לא. הוא לא הולך יותר. היום זה מקצוע. לנשים אולי. חוץ מאחד, ''אל קורדובס'', הילד העני. 
השאר, כולם עשירים. כולם ממוסחרים ועושים הכול בשביל אמריקאים שקראו איזה מאמר על ספרד. סיפורי המינגווי ללבנים רומנטיים. הכול כאילו וכלום לא ממש. גם הוא, הקורדובס, כבר התעשר, אבל זה הוא. 
היום, כשהשור נכנס לזירה, אין יותר את רגע השקט הקדוש. האמריקאים מוחאים כף. 
אפילו השוורים כבר לא מרגישים אותו דבר. ידיעת כבוד המוות, שהוא, השור, הולך לקראתו בזעם ובגאווה. והטוריאדורים, איפה הסגנון, ההעזה האמיתית, הטקסיות האמיתית, חרדת הקודש, האמנות הגדולה, חוסר הוודאות שהוא, הוא זה שיצא מנצח. 
היום כולם רקדני בלט, מריקונים כמותכם. לכו להלחם אתם, צחק וירק עלינו יין מרוב צחוק. 
לא, הוא לא רוצה להצטרף אלינו. 

אגון היה מסתובב בכפר ובכל פעם ששמע פריטה של מיתר היה נעצר להקשיב. עם הזמן התרגלו אלינו ונתנו לנו להיכנס. הוא היה חוזר מלא קנאה והתפעלות ממה שאנשים מפיקים באופן טבעי מהכלי שלהם, בלי ללמוד ובלי לחשוב שהם עושים הרבה. הם רק לוקחים את הגיטרה ליד ומוציאים ממנה דברים מופלאים. עוד קודש. 
מה שלא ידעתי, הוא שבגלל שהיה בלונדי כל כך, לבן, חלק גדול מהגברים ניגנו לו לא רק על הגיטרה אלא פרטו גם על מיתרי גופו. הוא הסעיר אותם. זה נודע לי אחר זמן, כשאחד משותפיי לבקבוק יין בפונדק אמר לי ''תגיד למריקון הלבן שלך שאת האש שצריך באצבעות ולנו יש באופן טבעי, לו לא יהיה לעולם. הוא ילמד טכניקה מהבחורים, הם יכניסו לו אש ממין אחר, ולא באצבעות'', גיחך מולי. ''לנו לא תמיד אכפת להדליק איזה מריקון כזה כשאנחנו צעירים''. 
יום אחד התחילו לארוז את הכפר על עגלות. הם עולים לרגל לטקס לאיזו בתולה ששכחתי את שמה, פגישה שנתית עם הצוענים מהמחוזות האחרים. הצטרפנו אליהם. ישבנו אתם בקרונות הגדולים ומכל עגלה בקעה נגינה ושירה של המנוני קודש ותפילה. אגון יצא מדעתו לשמע הצלילים. 
לקראת ערב הגענו למחנה המרכזי, שם התאספו צועני המחוז לטקס. בקבוקי יין עברו מיד ליד וככל שעברו השעות התערב היין בברנדי ''פונדדור'', והוא נשפך ונשפך. וככל ששתו יותר יין, כך הפכו שירי הקודש לשירי חולין. הם נשמעו כמעט אותו דבר, אלא שחרדת הקודש עברה לאזור הצחוקים והגיחוכים. חרדת הקודש עברה לתיאור ירכיה של בתולה אחרת, מקומית, אל גופה הקדוש המשגע, והרצון להתאחד אתה נפשית וגופנית. מי יודע את ההפרדה? והכול באמונה אמיתית, עמוקה. אמת. קודש. 

******************** 

לא ראיתי אותך יותר משנה. התביישתי לשאול עליך מכרים משותפים מכיוון שכולם מחייכים במבוכה כשאני רק מזכיר את שמך. 
לא זכרתי אותך. לא נזכרתי. לא יכולתי להיזכר כי לא שכחתי אותך לרגע. לא היה רגע בו לא היית בי. למעשה גם לא חשבתי עליך כל הזמן הזה. לא, גם זה לא נכון. חשבתי. חסרת לי. נמצאת כל הזמן אי שם על סף רגשותיי המוכרים, קרוב מאוד למרכז הרגש. אי שם באופל, בתת הרגש הקובע ביותר. היית בכל מקום, בכולי. 

ידידי החדש, פחות או יותר, חביב אליי ככל יכולתו. הוא עדין ומתחשב, וזה לא עושה אותי למאושר יותר. ממשיך לרצות בך לעצמי בשקט ובשלווה. אמרו לי שראו אותך בעיר השבוע. אם כך, אינך חולה ואפילו למילואים לא התגייסת, כפי שחשבתי. 
ישנם כל הסיכויים שאראה אותך גם אני ביום מימים אלו. ואם כן, התדבר אתי? 
אני לא בטוח שאדבר אתך. לא מכיוון שאינני רוצה. לא, פשוט מכיוון שלא אוכל לעמוד בזה. נדמה לי שאתמוטט ברחוב, לעיניך, אם רק תנסה. 

התמכרתי לך כמו לסמים. בהתחלה הייתי באופוריה, ''היי'' כמו שקוראים לזה היום. עם הזמן גרמת לי רק לכאב, ואחר כך כבר לא יכולתי בלעדיך. הפקדתי בידיך את כולי, את פחדיי הכמוסים ביותר, ובלבד שתישאר אתי. 
עזבת. אמרו לי שאתגבר. אמרו שאני צריך לעבור תקופת גמילה, התפכחות. הנחתי אותך לנפשך. הייתי גיבור, לא? זה כל כך פשוט לעבור במקרה על יד ביתך או במקומות אחרים שאני יכול למצוא אותך בהם. 
יכולתי להציק לך, להרע. גם אני יודע הרי כמה מנקודות התורפה שלך. אבל אתה הרי מכיר אותי, גאוות הפחדנים שלי לא נתנה. אבל רציתי, חשבתי על זה. אפילו תכננתי. לרדוף אחריך? לצוד אותך. כן, זה אפשרי, אך לא בשבילי. 

ניר יימחק. לכל כאב מגיע רגע של סוף, אם לא של נחמה. אני יודע, כי אמרתי את זה לאחרים עוד לפני שזה קרה לי. חייתי בהרגשה כזאת. ידיעה פנימית. 
ניר. מה יהיה אתו? נחליף כמה שיחות טלפון, הקשר ילך ויפסיק לכאוב, אוכל לדבר אתו על הגבר החדש שיכנס לחייו. גבר, או גברים. הוא הרי אוסף אותם ברחובות ומתייחס אליהם כמו חתולים יתומים. כשהוא כן או לא שוכב אתם, הוא תמיד מרגיש כמו חתולה מיניקה. אלא שמתחת לטוב, מתחת לצבעים, מסתתר חתול אשפתות. 
איך נשברה פתאום דמותו בעיניי ובכל זאת המיתר הקושר אותי אליו עדיין מהודק סביב לבי ומוחי. אני אומר זאת לעצמי ולא יכול לנתק. אבל אני יודע שבעוד יום, בעוד שבוע, הפלונטר ייפתר. אני אוכל לנחם אותו באמת מאכזבות חייו הקטנות, מגברים שבאו לינוק לילה וחיפשו להם מנת בשר לתקוע בה שיניים במקום אחר. 

בהתחלה עוד היו מספרים לי שראו אותך בגן, ועם מי יצאת. אספתי בשקיקה כל זיון שלך והוצאתי אותו אחר כך בדמעות אל הכר. לא להאמין שגבר, גם כמוני, יכול להזיל דמעות אמיתיות. 
ואם זה לא הספיק, הלכתי לחפש את אלה שהיו אתך כדי להראות לעצמי, ובתקווה שהרכילות תגיע אליך, שכל מי שאתה יכול לצוד, גם אני יכול.זו הייתה תקופה נוראית. שנאתי אותם ואת עצמי. 
ניתקתי קשרים כמעט עם כל ידידנו המשותפים. שמרתי רק על בודדים, תמימים, כדי לא להתנתק ממך בכלל. לעקוב אחרי מעשיך, אולי גם כדי לא להמית תקווה. 
אתה, המכיר את המסתתר מאחרי החזית הקרירה גאה שלי, כל הסערות והפחדים. אינני כלב אריסטוקרטי כמו שחשבת כשראית אותי לראשונה. זנבי מקופל בין רגליי. אתה רואה, גאוותי, כבודי, לגביך אינם קיימים. והרי אינני אשם שצווארי מתנשא כך, בגאווה שכזו, ושלראשי מין זווית שכזו. זוכר? זה אתה שתיארת אותי כך, ועוד אמרת לי ''חייך גבר, חייך תמיד ובכל מצב, ויקרה לך מה שיקרה. החיוך הולם אותך כל כך. עם חיוך כזה כולם יפלו לרגליך.'' 
אני עושה כמצוותך. אני מחייך, ובכל מקרה. 

אגב, אני עוזב, נוסע. רחוק. אני מפחד לפגוש אותך. אינני יכול לעבור יותר בכל המקומות ''שלנו'', וכאן אני נמשך אליהם נגד רצוני. לרחובות, למקומות שהיו לנו מסתור שלנו. לשפך הירקון בצד הלא פופולארי, לשולחנות בתי הקפה שלנו. 
רק ליד משרדך, שם הייתי ממתין לך וליד ביתך, אינני עובר כלל. כאן גובר ההגיון. אסור לי להראות את עצמי לפניך ולו גם במקרה. אני עוקף. אני מתחבא. 
אינני יכול יותר. אינני יודע כמה זמן עוד יעמוד לי כוחי לחיות כך ולא לנסות ליפול עליך, להיות לך לטורח, להפוך לבדיחה שלך. אני בורח. 

הקשבתי לך עד ליום הנסיעה, עד לרגע האחרון. ועכשיו אתה מלווה אותי לשדה התעופה. 
אני טס, עוזב. ואתה, נראה שאתה הולך ומתברגן, הזמן עושה את זה. מצאתי אותך רגע לפני שנעשית אדון בורגני, ברגע שעוד היית מיוחד, לפחות בעיניי. אולי אחרים ימשיכו לראות בך ייחוד כי את המשחקים לא תפסיק לשחק כל כך בקלות. ואני, אסע לפריז, כי גם ירושלים שלי קרובה מדי אליך. ואולי דרומה משם. הדרום הישן שדיברנו עליו, הדרום המיוחל. הדרום של המינגווי ושל כל הסופרים שאני לא הכרתי ואתה ניסית ללמד אותי. ואז כן, הצלחת לגרום לי לדבוק באיזו רומנטיקה של הדרום ולשם אני בורח. דרום החלומות. להפוך את החלום שלך להתגשמות שלי, ולחשוב שהיה רגע בו חשבתי להציע לך לבוא אתי לדרום המיוחל הזה. 

******************** 

כשקמו לצאת, יצאתי אחריהם. הלכתי במרחק כמה צעדים. החלטתי לנסות לתפוס את הנער שרצה להיות אווה גארדנר. גם אני אוהב אותה, ואם כך יש לנו התחלה טובה. מכנה משותף. אלא שאני לא רציתי לדמות לה. רציתי אווה, אותו לעצמי. 
בפינת אחד הרחובות נפרדו, ואני הגברתי צעדים אחרי אווה הקטנה. עברתי אותו בצעד, נעמדתי וחייכתי אליו. לא ממש עבד עליו. קראתי לו בשקט אווה, גילדה. 
הוא סובב ראש, הסתכל, ואמר ''זה אתה, מהקפה, זה היה הגב שלך.'' 
''לא ידעתי שגב מושך תשומת לב.'' אמרתי. 
''גב אולי לא, אבל מוטת כתפיים וידיים כן. חוץ מזה, בגרמנית יש פתגם שאומר שגב יפה יכול למשוך גם. והנה, זה נכון.'' 

עלינו אליי הביתה. נשכבנו על השטיח. 
''אז אתה גרמני?'' שאלתי. 
''מצד אחד'', אמר, ואחר כך העביר אצבע ממצחי לכיוון שפתי, מצייר את אפי. 
''אם לא אתחיל אתך לא יקרה כלום?'' שאל. 
''אני לא יודע. קשה לי להתחיל בזמן האחרון.'' 
''אתה אחרי סיפור, אז אתה צריך רק מישהו לספר לו כמה כואב לך הלב ולא לזיין אותו באמת.'' 
''יש לך חוש טוב אבל גם טעות. אני אחרי סיפוריים, ואינני מזדיין לפני שאני מכיר קצת את מי שאני הולך לזיין.'' עניתי לו. 
''אולי בכל זאת נעבור למיטה, לפחות לא ידקור לי בגב. יש לך שם מוסיקה? תשים משהו נעים, אני אספר לך הכול על עצמי ולא אשאל כלום עליך. אתה הרי לא תספר. רואים לפי כפות הידיים הקמוצות שלך, לפי איך שהצוואר שלך שוקע לתוך החזה. דווקא יפה הצוואר שלך. גם הידיים. אני אוהב ידיים יפות. יד גדולה, יפה, שאתה רוצה שתלטף אותך. נורא קשה לי עם ידיים מכוערות, לדעת שעוד מעט יטיילו לי על הגוף, שאצבעות מכוערות תחטטנה עליי ובי. יש לך כף יד מדהימה. 
תפתח אותה, אני רוצה לשים את הראש שלי בתוך כף היד שלך. כן, ככה. יש התאמה, אתה רואה?'' 
היה משהו חדש ומרענן בנתן, קיבוצניק שעזב עקב מצוקה ובא לחיות בעיר גדולה. הוא ישיר מאוד, אומר מה הוא אוהב ורוצה. אני ההפך, קצת אטום, אוגר הכול בתוכי. לא אומר עד שלא מוכרחים, ולעתים זה מאוחר מדי, כך למדתי. 
אחרי עוד רגע שכחתי לחשוב. נתן סחף אותי אחריו מינית כמו בניסיון שנשכח מזמן. 

******************** 

הדרום. דרום החלומות. הדרום המיוחל, המרפא, המשכיח. דרום כל השלוות. מקום התגשמות הציפיות. מקום מסתור, בריחה. פרחים כחולים, בתים צבעוניים, נהר וים. טירוף חושים אמיתי. 
אני בתוך חלום. החלום. 
על קיר חדרי תלויה תמונת שושנים בצבעים בלתי אפשריים, דהויים במקצת. 
הכול אחר. הצבעים אחרים, אנשים אחרים. אני נעשה אחר בקצב שלי. 
ברחובות הרבה כובעי ברט על ראשי גברים. שפמי אימים מתחת לאפים אימתניים, שמעל לשפתיים גסות. עיניים כהות, שיער כהה, לשון מתנגנת, הרבה תנועות ידיים. 
להתרגל אל אנשים אחרים, חדשים. יופי חדש. אני שזוף מאוד, נינוח, פורח. נשים מביטות אחריי ברחוב. הגברים במבטים גנובים, ישנן נשים מתריסות. אינני מפנה ראש. אני בחופש. חופש מהכול . חופש מזיכרונות, מין, עבר, עתיד גם. כמעט אפילו מההווה. אני סגור. נינוח ושקט. 
כותב מכתבים ומרעיף חיוכים למלצרית, אוכל טוב, משתעמם. 
מתמכר לשמש חמה, לוטפת ולמים, כל כך הרבה מים. אני קורא שוב ספר. 

יש לי בעלת בית, שמנה ואימהית. אין לנו שפה משותפת מלבד סימנים וגיחוכים. 
השושנים על הקיר מעצבנות אותי. אני מטייל הרבה ברחובות, הפעם בעניין. אני בוחן, ממשש, מריח. חושיי הבריאים חוזרים אלי. אני רוצה הכל. אני חוזר לחיות. אני מבריא. 
משהו מתחיל להיות חסר לי. מתעורר בי צורך ששכחתי. חסרים לי ליטופים, חסרה לי התרגשות, חסרה לי ההתרפקות ואפילו הפחד, הפחד ממה שצריך לקרות ולא קורה לי, מה שצריך לבוא ולא מגיע. חסר לי מאהב. 
הייתכן שבעיירה כזאת אין גבר אחד שיתעניין בגברים? או שאולי זרותי מפחידה אותו מלהתקרב. אינני יכול ליזום יחסים. אני לא מכיר את הסימנים המקומיים. הם עשויים להיות שונים. 
הם מסתכלים עליי כולם, אך לא לתוך עיניי. איך לקרוא אותם? איש אינו מדבר בשפה שאני מכיר. אני מבטיח לעצמי לקיים את ההבטחות שלי לעצמי. להיות כאן, להישאר, לעשות מאמץ וליהנות. 

******************** 

תל אביב השתנתה, אין ספק. אנשים השילו מעליהם פחד נוראי וכעת יש הרגשה של התפרקות. 
הכול מותר. נתן אמר לי ''אל תיקשר אליי יותר מדי. אני לא מתכוון להיות אתך יותר מכמה ימים. אני לא מוכן להיות תחליף לשברון לב. תמצא לך קורבן אחר. אני נהנה להזדיין אתך אבל אין לי סבלנות למבטים העצובים שלך. אם תצליח לשכוח, אולי נמשיך קצת יחד. אם לא, אני אגיד שלום ואסתלק.'' 
ידעתי על מה הוא מדבר. גם אני לא ממש אהבתי את עצמי סובל מקשר מטורף שנגמר. הייתי עדיין קרוע בין האטימות לסביבה בשל המלחמה ומבחינה רגשית התגעגעתי לאגון. 
נתן צדק. אני לא איש לבנות עליו ציפיות. את מוראות המלחמה איש לא יוכל למחוק ואת אגון אף אחד לא ישכיח. 
המלחמה כאן הפכה אנשים על פיהם. אפילו ילד כמו נתן מדבר על המלחמה, כשהוא שוכח את קאלאס וריטה היוורט לרגע. 
יאמר לזכותו שהצליח לגרום לי להעריך את קאלאס. הוא מביא אתו תקליטים ועושה לי השוואות. מחנך אותי הילד. בסוף גם אני ארצה להיות איזו קאלאס. 

******************** 

עמדתי בודד בין מלווי המעטים, לוחץ ידיים. טפיחות שכם אחדות, קריצות עיניים גבריות, נשיקות נשים. עמדתי והסתכלתי בנוסעים האחרים. רובם באותו טקס. הייתי אטום. הכול היה טורדני כל כך. רציתי כבר להיות רחוק. 
כשנתיישבתי לבסוף במקומי במטוס, חשתי לאה לחלוטין. 
הבוקר היה חם ולח וחשתי בודד בין כל הנוסעים. נדמה היה לי שהאחרים חייכו אחד לשני גם אם לא הכירו. משהו בקדחתנות הפרידה, הידיעה שלכמה שעות ישבו יחד באותו מטוס. 
נוצר חיבור שהשאיר אותי מחוץ לו. לא נדבקתי בקדחת הנסיעה שמסביבי. 
התרווחתי במקומי ליד החלון. פתחתי עיתון שקיבלתי מהדיילת ומבטי רפרף על פני אותיות זרות, תמונות אחרות. משניתק המטוס ממקומו, התחלתי מרגיש נינוח יותר. התחלתי מפשיר מקיפאוני. לאט לאט הגעתי לשחרור מוחלט. הרגשתי איך כל גופי מתרפה ממתח שנצבר בו ימים ארוכים. דבקתי בחלון לראות את תל אביב מלמעלה, פרושה לרגע מתחתיי. זיהיתי מקומות ושמחתי שלא אראה אותם זמן מה. כשהגענו מעל לים ניתקתי עצמי מהחלון וחזרתי לדפדף בעיתון. 
כשחזרתי להביט, היינו מעל לים, בתוך הכחול המרגיע. 

הופתעתי למראה העיירה. היא תאמה יותר מדי את רצונותיי כבר ממבט ראשון. זמן מה חיפשתי מקום שאיש ממכרי לא הזכיר את שמו. חיפשתי במפות, השוויתי במדריכי תיירים, ובחרתי בעיירה ששמה לא הוזכר באף אחד מהם. רחוק מנתיב תיירות. עיירה שאין בה שום יחוד. 
רציתי רק בשקט ובמנוחה. 
היום היה חמים ונעים. המלון הקטן עמד במרכז הרחוב הראשי, השקט, שרק כמה מבנייניו עברו את הקומה השלישית. העיר הייתה שטוחה. חצרות רחבות בין בית לבית, דשאים, עצים. שקט, שלווה. 
נתתי לעצמי זמן לגלות את המקום. ידעתי שאצטרך לעשות זאת בכוחות עצמי. אינני דובר את שפת המקום, מלבד כמה מלים בודדות, הכרחיות. זה ייתן לי עוד כמה שעות עניין במקום. 

ירדתי מהרכבת, עוזב מאחרי ערים גדולות, מרכזי אדם, אוצרות תרבות ובעיקר מכרים פתאומיים. העיירה קרנה לקראתי בבתיה הישנים. שקט. אני עומד להשתעמם כאן. 
כמה זמן אעמוד בזה לפני שאברח, שאלתי את עצמי. איש לא היה צריך להראות לי את הדרך, כאילו הכרתי את המקום מאי שם רחוק בתודעתי. המלון היחידי עמד במרכז העיר. ידעתי שכך יהיה. 
כמעט ניחשתי את שמו. הכול היה כמו שרציתי, כמו שניחשתי. 
המלונאי המשועמם, זרק לי מפתח גדול, כבד למדי, עתיק לכאורה. נראה היה שלא טורח להתעניין, אך בדק היטב את הדרכון ואת האותיות שנראו לו חדשות. ''ישראל?'' כן. אמר המחיר וזה הכול, בקושי פלט מלה, איננו אוהב זרים. קצת מוזר לגבי מלונאי. 
עליתי לחדרי, פרקתי מזוודותיי. בדקתי את המים בכיור ואת קפיצי המיטה, שהיו רכים מדי לטעמי. המיטה רחבה ונוחה. ידעתי פתאום שאני מחייך. זה הולך להיות הכלא שלי לזמן מה. 

אחרי הצהרים יצאתי לסקור את המקום. עברתי על פני חנויות, וסימנתי לי בראש חנות גבינות ויין. לא טרחתי לבדוק מה מציגים חלונות הראווה האחרים. סקרתי את מעט האנשים שעברו ברחוב. רובם הביטו בי במין אדישות. גם הם אינם אוהבים זרים, אינם רגילים אליהם. 
התיישבתי בבית הקפה. היא ישבה בשולחן מרוחק ממני. נראתה כמו כולן בכל מקום אחר, כמו בסרטים ישנים, רק יותר פרובינציאלית, כמעט ספרותית מדי. בחנו אחד את השניה, ולרגע, מבעד לשקט, נדמה היה לי שקלטתי ממנה אות, שדר. קלטתי אותה, והיא יודעת זאת. 
היא הרימה את הכוסית שלפניה והריקה לתוכה את הנוזל הירקרק הסמיך מעט שבתוכו, עיניה נעוצות בי מבעד לשקיפות הכוס. רציתי להגיד לה שעוד מוקדם מדי להתחיל לשתות, אפילו לזונות. לא אמרתי. היא יודעת מה טוב בשבילה. עוד מבט אחד בי והיא הבינה כנראה שלא אהיה עוד לקוח שלה. היא זיהתה את המרחק הבוחן בו הסתכלתי בה, לא בעניין מיני. 
ישבתי לוגם את הקפה שהזמנתי, בוחן אותה דרך הראי הגדול שמאחורי הבר. המעיל שלה, מקופל בקפידה, מונח על מסעד הכסא הריק. הברט הקטן. דבר לא חסר. נראתה עייפה, משועממת, שקטה. 

הנערה שמאחורי הבר, צעירה יותר, משועממת יותר מעצמה. סבר בהמי במקצת. שקטה. החלפנו מבט מהיר, נתעוררה בה סקרנות. צריך לשמור אתה על יחסים טובים, חשבתי. השקט אפף אותי סביב. טוב לב עזבתי את הקפה. גברים רבים יותר נראו כעת ברחוב, חוזרים מעבודתם. רובם מבוגרים. צעירים כמעט שלא נראו. 
עברתי ברחובות, הגעתי לפרברי העיירה, עברתי על גשר, גיליתי נהר. טיילתי על גדותיו, מחוץ לעיר הוא נכנס לחורשה. לא זיהיתי את סוג העצים. נדהמתי למראה המקום. היה בו דבר מה מהמם חושים ביופיו השליו. הנהר העצל החום ירקרק, עצים אדמוניים, חומים ירוקים. כתמים לבנים על גזעים עבותים, בעלי צורות דמיוניות. החמימות שבאוויר. האור הרך והשקט המוחלט. 
לרגע כמעט פרצתי בבכי. נכנסתי למעבה החורש והתיישבתי לנוח קמעה. 

הנהר אפילו לא פכפך, זרם לו מכונס בעצמו. רעש העלים הפריע לשקט. התפשטתי לחלוטין ונכנסתי לנהר הצונן. לא היה אכפת לי שיראוני, לא התביישתי במערומי. שחיתי עת ארוכה, נהנה ממגע המים לאורך גופי, ופתאום רציתי שיהיו אתי שוב אנשים, שאוכל שוב להשתובב מעט. להתיז מים, להתחרות בשחייה, בצלילה. אבל בשקט, שקט. 
יצאתי מן המים והשתרעתי לי ערום על מצע העלים. נראה היה לי שאני מאושר. 
חשתי מאושר לחלוטין. אפילו זיכרונות לא עלו בי. 

מבודח משהו, מעצמי, חזרתי העירה. עד לערב שוטטתי סביב. מצאתי את הכיכר, בית קולנוע יחיד ומכונית כבאים. לאט לאט התחלתי להרגיש שיהיה לי טוב כאן. 
לא האמנתי שתהיה ברחוב הראשי. אולי ברחוב הנהר, באם ישנו כזה. זכרתי את פניה הסובלניים. טוב היה לו הייתה לידי כעת, אתה הייתי יכול לדבר אולי. 
חזרתי למלוני, גיחכתי בתשובה למלונאי, נחתי קצת. החלפתי בגד ויצאתי לסקור את העיירה בלילה. כעת ראיתי אותם, את הצעירים. חבורות חבורות מסביב לעמודי חשמל שברחוב. נורות חשמל חיוורות מאירות בין קטע לקטע מהרחוב. הם עמדו שם, שורקים ושורקים. שורקים אחרי הנערות, העוברות בקבוצות קטנות או בזוגות. 
הנערים עמדו גם הם בחבורות, מתחת לפנסי הרחוב המצועצעים, כמעט כולם מלבד כמה מתבודדים. לא אלה ולא אלה עשו צעד להתקרב אל הנערות. כולם כאן בני משפחה. אחותו של זה או בת דודה של אחר. אסור לשבור את כבוד המשפחה. הכול התחיל ונגמר בשריקה. 
זה נותן לי תקווה, חשבתי, אם אצליח להתקרב אל אחד הבודדים בזהירות וסודיות. 
ידעתי שאפגוש את כולם בקולנוע, מאוחר יותר. שם יעיזו יותר לגעת בנערות, בתור או כשישבו לידן. הרגשתי זר מאוד. הזר היחידי בעיירה נידחת, רחוקה. 

בבוקר קמתי מוקדם מאוד ויצאתי לנהר, לעצים ולשקט. ערפל דק עמד על העיר. בבית הקפה עמדו כמה פועלי לילה בדרכם לביתם, לוגמים קפה בסיומה של משמרת. 
זה היה בוקר קריר עם הבטחה של חום בהמשך היום. החורשה הייתה עטופה בערפל גם היא. 
גוש גדול של ערפל עומד. העצים הצבעוניים להפליא, מטושטשים מעט, נראו ממרחק יותר ככתם צבעוני גדול, בוהקים מטיפות הטל שעליהם. הכול היה רגוע ושליו. 
העמדתי את הכן ופתחתי את אחד הבדים שהבאתי אתי. פרקתי את חבילת הצבעים והמכחולים ופתאום הרגשתי איזו לאות, כבדות. הרגשתי שלא אוכל לצייר הבוקר. 
נשתטחתי על העלים היבשים, מחכה שיקרה לי דבר מה. מקווה שיתרחש בתוכי איזה נס קטן, שתבוא איזו השראה, אולי. איזה כוח. מחכה לאיזו לחלוחית פנימית שתגרש את היובש שהשתלט עליי. הבטחתי לעצמי לא להתעצבן, לתת לעצמי זמן, עד שתחזור הרגשת הביטחון שביד. ראיתי כבר את התמונה את התמונה המצוירת בעיני רוחי וידעתי שלא אצליח להגיע לציירה. לא אצליח להעביר אל הבד את מה שבדמיון. לפחות רק הייתי להביא את עצמי לנסות. להתחיל. 
הבטחתי לעצמי לא לכפות על עצמי. לחכות. סבלנות, אני חוזר ומזכיר לעצמי שוב ושוב. 

כשהתעוררתי כבר היה חם. העצים נראו אחרים. חשתי גירוי בגבי ואי נוחות. התפשטתי ונכנסתי למים. ביליתי בהם שעה ארוכה, כולי מתמכר להנאה, משתדל לחוש במים בכל תא שבגופי, להרגיש את גופי מחדש. ידיי מתחת למים משוטטות הנה והנה. פישקתי אצבעותיי וחשתי בתנועת המים ביניהן וחיכוכם לאורך ידיי. המשכתי להשתכשך בהם והרגשה נפלאה של לאות וסיפוק מלאו אותי. חשתי שזהו. יותר לא אוסיף. 
יצאתי, מתחתי שוב את הבד על הכן בעודי עירום, ופרשתי לפניי את הצבעים. ריח הצבעים שיכר אותי. עכשיו כבר רציתי מאוד לצייר. העצים נראו נקיים מאוד וצבעיהם טהורים. אוסף של צורה וצבע. העברתי את המכחול הנקי עדיין על פני הבד, כדי לעורר את תחושת הביטחון שביד. 
עבדתי שעה ארוכה כמעט בטירוף. המכחול כאילו התנופף מעצמו. שטחתי, מרחתי, גיבשתי, פיזרתי. נלחמתי בכל משטח, בכל צבע. טירוף. עבדתי בקדחתנות, בהתרגשות, בלהט. 
כשסיימתי את השלב הראשון, התרחקתי כדי לבחון את מעשה ידיי. רק פניתי ממנו ושוב לא יכולתי לחזור ולהביט בו, בציור. שוב התמלאתי פחד לא ברור. לא, לא רציתי לראות עדיין. 

נתתי לעצמי זמן לנוח. החלטתי שלא להסתכל בו עד שאירגע לחלוטין. השתטחתי על מצע בגדיי, פניתי לצד השני וניסיתי לא לחשוב על כלום, ניסיתי להתמכר מחדש לשקט אותו חיפשתי, לשלווה. הושטתי יד לצד, מעביר אותה על פני גזע כרות. חפנתי בידי קומץ עלים יבשים, מוללתי אותם בין אצבעותיי, מפורר אותם תוך הידוקם בכף ידי. נהניתי מהריח שנותר בהם גם אחרי קמילתם, מותם, התפוררותם. התחלתי להירגע שוב. 
הייתי רוצה למות עכשיו, חלפה מחשבה בראשי. למות פתאום. שמחר ימצאו אותי כאן, מת מול כן הציור. מוטב ויגמר כך. 

איזו תחושה אמרה לי שמתבוננים בי. יכולתי לחוש ממש בשתי עיניים בוחנות אותי, אם כי לא ראיתי. לא חיפשתי מהיכן. קמתי, התמתחתי וירדתי שוב המיימה. 
התחיל להיות מאוחר. יצאתי נוטף וחיכיתי להתייבש מעט ואז פתאום זה תקף אותי. תחושת געגוע לא מוגדר מתעוררת בי. רציתי גבר על ידי. לא מסוים. אחד, סתם. איזה שהוא. שיהיה אתי, שיתבונן בי, ישכב אתי, ישכב לידי. שאוכל להושיט יד וללטף אותו. חשתי בידי את מידותיו, רוחב חזהו ומגע עורו. רציתי מאוד. 

התרוממתי לבדוק את הציור. הייתה בי כבדות. עדיין לא רציתי להביט בו. התלהבותי הקודמת סחטה אותי והשאירה אותי תשוש. שלווה לא הייתה בי עוד. בחנתי את התמונה. הצבעים הלוהטים ומעגלי הצבע הזוהר יצרו צורה של מסיכה, שלרגע, מתוך דמיון רחוק, פרוע, נתפתיתי להאמין שדומה היא לאמי, אך לא. התמונה הייתה דומה למה שבתוכי. לערבול, להססנות, לכל מה שבי. לעצים מסביב, לנהר, לשקט החיצוני ולרעש בתוכי. הפשטה ציורית של יער שנגעה בנקודה כואבת בתוכי, ערבוב של שתי צורות הכתמים. 
חזרתי לחוש בשקט שמסביב. התלבשתי, ומזה זמן רב הרגשתי כלוא בבגדים. 
התחילו לעלות בי מחשבות סותרות. מה אני עושה כאן עם עצמי. כמה זמן זה יכול להמשך? 
לשכב בשמש להתייבש, להיות בבדידות מוחלטת, מבלי לדעת מה קורה בעולם. 
בלי אנשים, בלי קולות מובנים. בלי רדיו, בלי עיתון. עם הרבה ריחות, צבע ומים. 
אני מתגעגע לאנשים לרגע. 
אני כועס ואינני מוצא את הדרך להוציא את הכעס החוצה. לכתוב עוד מכתב ולגרד פצעים.. 

לאן נעלמה ההעזה שלי? המעשים הפתאומיים, ללא החלטות מוקדמות. האם הייתי מעז היום ללכת אל אותו רובי, ידידו של מיקי, לדפוק על דלתו ולהגיד ''מיקי שלח אותי''. 
כמעט אמרתי לו מיקי שלח אותי לשכב אתך, אמר שאתה חתיך. כמעט. הוא נראה בהמי מספיק לא להבין בדיחה ולעשות זאת ברצינות. הן לזה התכוון מיקי כששלח אותי אליו. 
האם הייתי עושה זאת היום, כעת כשאני מגדל יותר ויותר מעצורים? 
לכאורה משתלב בחברה ולומד להתנהג לפי קודים מוסכמים. אלא שכאן אני מנותק מקודים וחברה. כאן אני תלוש ולבד. היום הולכים ונבנים בי הרים ונוצרים בי בקיעים. אינני יכול אלא לחייך היום להעזה של שלשום. איזה שובב לכאורה. כמה נדהם רובי האוויל ואיזה מאהב טוב הוא היה. כמה חבל שלא יכולתי ליהנות ממנו באמת. זו לא הייתה אשמתו, זה אני שהייתי בזבוז באותם ימים. 
הרשיתי לעצמי לעשות ניסיונות על עצמי, כמו ללכת לרופא אליל, ללכת להזדיין, למחוק את מי שהיה לפניו, זה שצילק את נשימתי. הייתי בזבוז וגרוע מזה, בזבזתי את הגברים. את מרצם ורצונם הטוב. והם, הם לא ריפאו אותי מכלום. 

הייתכן שבעירה קטנה ונידחת זו אין אף כבשה שחורה בשום משפחה? שום גבר יוצא דופן? 
מוכרח להיות כזה. כיצד עוד לא הרגיש בי. הרי בטוח שריחי הולך כבר בכל העיירה. אני בטוח שיודעים על קיומו של התייר החדש, ומדברים על הזר עם הצבעים. היכן הזאבים? זאב אחד לפחות. ריחי אינו ערב להם. אולי אינני הטיפוס למקום הזה. מה הם אוהבים כאן? לא אותי על כל פנים. 
אני לא בורח . אני ממשיך להישאר לבד. עם או בלי גבר, זאב או כבש. אני נשאר בלי כלום. 
חזרתי לשכשך במים ומחשבותיי חדלו ונדדו למקומות אחרים. 

בדרכי העירה ראיתי אותו לראשונה. היה מתקרב מרחוק. זרותו במקום הייתה בולטת עוד יותר מזרותי שלי. ניסיתי להתמקד בו דרך אדוות החום שעלו מהכביש, ונתפעמתי. הוא היה לבוש מכנסיים בהירים וחולצה כחולה בוהקת. הלובן המסמא הלא טבעי של שערו. הוא התקרב אליי בהליכתו המיוחדת, מתנדנדת-מרקדת קמעה. מרחוק נראה לי גבוה כמעט כמוני. ידיו ארוכות, התנועעו כאילו מכוח עצמן, בלי התאמה. משליך את רגליו לפנים. תפסתי אותו כפרטים, נקודות, כתמים ותנועה. אבריו מחודדים. פניו שהיו שזופות, אך ללא ספק בהירות. המבט בעיניו. הוא התקרב אלי מאוד. נראה כאילו הוא הולך להתנגש בי בכוונה. הוא איננו יפה, הוא הרבה יותר. חלף על פניי. 
לפתע ידעתי שהתחושה שעברה בי על חוף הנהר כאילו מסתכלים בי, הייתה נכונה. 
זה היה המבט שליווה אותי. האם גזלתי לו את מקום התבודדותו? הגם הוא בא לכאן בבריחה, להתמכר כאן לשקט ולשלווה? לא יכולתי לחשוב עליו כעל מקומי. ידעתי שאני רוצה לפגוש בו שוב. ידעתי שניפגש, עיירה קטנה, מרכז אחד. שני בתי קפה. לאן ילך? 

הוא הופיע במסגרת החלון הגדול של בית הקפה מרחוק. ראיתי אותו יוצא מבית הדואר. 
איך לא חשבתי על זה? כמובן, זה היה המקום הברור היחידי שילך אליו, בעיר זו שאין לאן ללכת בה, חוץ מהנהר. לא ראיתי מתי נכנס לשם, אבל הוא יצא וצעד היישר לקראתי, לא נראה כמבחין בי או מזהה אותי מרחוק. הוא התקרב באותו הילוך שלו שצד כבר את עיניי. היה מעלעל בכמה מכתבים. נכנס פנימה לקפה בלי להביט סביבו. התיישב, הזמין בשקט ומיד החל פותח מעטפה. 
יכולתי לראות את פניו דרך הראי שמעל לדלפק הבר. הוא קרא מכתב, ומוזר היה לראות את שפתיו נעות ואת הבעות פניו משתנות. ניסיתי לנחש מה הוא קורא. 
הוא חייך למלצרית כשזו הביאה לו את הקפה שהזמין. לרגע הרים יד לסדר קווצת שיער שגלשה ממקומה, והרים את עיניו לראי. מבטינו הצטלבו בראי. עכשיו ידע שאני מביט בו. ראיתי אותו מכווץ גבת עין, ואז הוריד את ראשו וחזר לקרוא. לאחר רגע שוב הרים את עיניו לראי. חייכתי, או לפחות 
קיוויתי שהעוויה זו שעל פניי הייתה לה צורת חיוך. 
הוא נראה מוטרד, זעוף. קיוויתי שזה בגלל המכתב שהוא קורא ולא בגללי, לא בגלל חילופי המבטים שלנו. 

לא חיכיתי להזמנה, אך לא רציתי לעורר התנגדות למפרע. חיכיתי שיגמור לקרוא. 
רציתי שידע שאני שמח לראותו, ששמתי לב אליו, שאני רוצה לקשור אתו קשר. חשבתי לגשת אליו. 
ראיתי אותו מקפל את המכתב ומחזיר אותו למעטפה. משרק זזתי ממקומי, נדרך. 
האם הצליח לעקוב אחריי בראי בלי שראיתי? או אולי פיתח נגדי חוש הגנה, נוגדנים. כאילו חש את רטט האוויר כשזזתי. הוא הרגיש שאני עומד לפנות אליו. חייכתי אליו שוב, לראי, אך הוא לא הגיב. קיוויתי שהוא רואה. רציתי להעביר אליו משהו מהרגשתי עוד לפני שאגש אליו. לפרוק חלק ממתיחותו. 
עכשיו ידעתי שהוא עוקב אחרי במבטו. יכולתי לראות את גבו מתקשח, מתקמר. כתפיו התעגלו. 
הוא הכין את עצמו לעמדת הגנה והדיפת הפולש. הוא סובב את ראשו לאט לכיוון הראי. 
חריץ קטן נוצר בין גבות עיניו כשכיווץ אותן, במבט שעמידה על המשמר ושאלה היו מעורבים בו. נראה כאילו הוא מנסה להרתיע אותי מלגשת, כאילו ידע מה אני עומד לעשות. 
רציתי להניח יד על כתפו, להחליק על גבו ולהרגיעו. להגיד שאני לא כל כך מסוכן, שאינני רוצה להרע לו, להזיק. 
קמתי, בדרך הקצרה שהיה עליי לעשות בין שולחני לשולחנו הסמקתי לגמרי, כל כולי, או אולי החוורתי, אינני יודע. משהו בוודאי קרה בפניי. התבלבלתי לגמרי. 
קמתי כדי לגשת אליו, אך איבדתי את עוז רוחי. הרגשתי בכאבי ראשי מתעוררים. 
מה אגיד לו? כיצד אפתח? לא אעז לדבר כלל. כמעט שעברתי על פניו מבלי להפנות ראש. 
כבר הייתי בדרך לצאת, אך בראי, ראיתי כי מבטו התרכך, ראשו נע. היה מבט של חוסר הבנה בעיניו. המבט הפך מתמיהה, שאלה, לחוסר הבנה. הוא היה מוכן שאגש אליו ולא הבין. 
אזרתי עוז, חזרתי וניגשתי. 

מה אמרתי לו, מה היו המלים הראשונות, אינני יודע. סיפרתי לו הכל, אינני יודע מה, כמה ובאיזה סדר. כל מה שהיה עצור בי ורצה להתפרץ. הייתי המום ממבוכה. דיברתי ללא סדר זמנים, אסוציאטיבי לחלוטין. דיברתי בשצף קצף, כאילו להכריח אותו להישאר להקשיב, כאילו פחדתי שיעזוב אותי באמצע משפט. פחדתי להפסיק לדבר. דיברתי עליי, על כאבי הראש שלי, עליו. 
פרקתי הכול, ללא שום סדר הגיוני. קראתי את השתקפות סיפוריי בפניו. הייתי שיכור. 
אינני יודע מתי הניח את ידו על שלי. חשתי בזאת רק כשאמר פתאום ''אתה חייב לחזור שוב לצייר, אתה חייב להתחיל שוב.'' זה היה כל מה שהצליחה לדחוס באותה שיחה ראשונה. 
ידו הייתה על ידי, את זה אני יודע, את זה אני זוכר. אולי אז כשאמר, אולי רק אז הניח את ידו, או אולי הייתה שם כבר קודם. 
ידעתי שאחזור לצייר, בשבילו, לפחות כל זמן שאהיה לידו. כל זמן שיהיה אתי. אמרתי לו זאת, כאילו כבר סוכם והוסכם. השתחצנתי בלי לדעת. הצעתי לו הסכם, יחסי נוחיות. 
שוב עבר ערפל על עיניו כשאמרתי זאת. אמרתי ''נגור יחד בלי מחויבויות. יעלה לנו יותר זול לשכור דירה.'' הוא לא הגיב. 
פתאום ידעתי שאני מוכרח להצדיק את עצמי בפניו כצייר. למענו, אתו, למען ההסכם. 

התחלנו מתראים יום יום. מדי בוקר היה מגיע למלוני והיינו יוצאים יחד לחורשה. הייתי מצייר והוא היה משתזף ומשכשך לו במים חליפות. ועדיין לא שאלתי את השאלה החשובה ביותר, האם נמשך הוא לגברים, או שסתם מצא בי ידיד. המעטנו לדבר. עמדה בינינו איזו בושה, לפחות ביני לביני. לפעמים הייתי מצייר אותו. עדיין לא העזתי לגעת בו. חשתי שאינו רוצה בזאת. תמיד שמר מרחק צעד ממני כשהלכנו. הוא העמיד מחיצה קלה, אך ברורה ביחס לזה. אני רציתי מאוד אך קיבלתי את הכללים שהעמיד הוא. הרגשתי שאני חייב לו. 
עוד יום והחלטתי לבקש שישכב לפניי ערום, לציור. להפתעתי הסכים בלי היסוס, אך לפני שהתפשט לגמרי, אמר כשגבו מופנה אלי, ''תתפשט גם אתה, שנהיה שווים.'' 
הפעם באתי אני במבוכה, אך התפשטתי. 
''שב,'' אמר, 
''צייר, וחדל להסמיק כל כך,'' 
הייתי יושב כאן עירום יום יום לפני שבאת אתה. 

''אני חושב שאני מתחיל להתאהב בך.'' 
משפט טיפשי, למה בכלל הייתי צריך להגיד אותו. זה לא היה נכון אפילו. לא התחלתי לאהוב אותו. הייתי אדיש כלפיו. היה קיים הסדר של נוחות שהיה בנינו, שפעל כה יפה בהתחלה. עכשיו הרגשתי שהוא הולך ונשמט ממני. פחדתי שאני מתחיל לשעמם אותו, ובהחלט היו לי סיבות לחוש כך. 
חיי היום יום שלנו היו משעממים. הרבה מה לעשות לא היה לנו, ופחות מזה להגיד דברים. 
הוא ישב שעות, מרוכז בגיטרה שלו, נמנע מלספר על עצמו. לא היה טעם לחזור ולטחון את סיפורי אהבותינו הישנות, לספר על עצמנו שוב, להסביר ולהצדיק את בריחתנו, את שהותנו. 
מה קיויתי להשיג כשאמרתי לו? איזה מימד חדש, איזה מתח חדש שיתווסף ליחסינו. ידעתי שאנחנו מסתדרים ביחד, וזה בסדר כל עוד אנחנו כאן בעיירה הזו. לא הבטחתי לו יותר מזה מלכתחילה. 
אני מנסה להיות כן עם עצמי. אמרתי לו דברים, אבל מה חשבתי באמת? הרי לא אהבתי אותו. 
מה רציתי לשנות על ידי האמירה? אותו? לבדוק איך יגיב? להכניס דרמה לשקט שחיינו בו? 

את השינויים הראשונים מצאתי בעצמי. כעבור כמה ימים שמתי לב שאני מתחשב בו יותר. כמה מוזר. ניסיתי להצדיק את עצמי בעיני עצמי - ''אסור להראות שקרן בעיניו, שלא יברח'', אולי בגלל זה, כדי להצדיק את המשפט הנמהר ההוא שאמרתי לו . 
נעשיתי אדיב יותר. זה היה כמו משחק. שיחקתי בו ושיחקתי בעצמי, אלא שזה בא באופן טבעי כל כך, שלא חשבתי על זה. 
מתי איבדתי את החוט? מתי שכחתי את המשחק, את הכוונות הלא ברורות שהיו לי. מתי התחלתי מאמין באהבה אליו. מתי חדל המשחק והתעורר קצהו של רגש אמיתי? הרי ידעתי, זה לא נכון, ופתאום היה לנכון. אינני מסוגל לעמוד על התהליך. נראה לי שבאיזה שהוא קטע החלטתי להתאהב בו, ולהאמין בעצמי. זה לא היה תהליך טבעי, זו הייתה החלטה. 

הוא לא הגיב. בו לא חל שינוי. כן, הוא בדק אותי יותר, היה חשדני יותר. אני הפכתי לפתע לקנאי, לא יכולתי לשאת מבטים שנשלחו לעברו ברחוב. גברים אחרים נעצו בו עיניים ואני חשבתי שאני יודע מה מסתתר מאחורי המבט. הרצון הפראי של אלו שאין להם נשים. 
הוא עדיין לא הגיב. ניסיתי לעורר את קנאתו על מנת לגרום לו להגיב. דיברתי על יופיים של נערים ברחוב. אמרתי לו שאני רוצה לצייר את אותה זונה כפרית, לבד, בלעדיו. עדיין לא הגיב. 
נהייתי עדין יותר. במקום להפשיר ולהירגע, הוא נמתח יותר. 
''אני אוהב אותך. אוהב באמת.'' אמרתי, והוא נראה עצוב. 
''אין יותר הסדרים?'' שאל. הוא צחק. 
מצאתי שאני מתחיל לסבול. הרי לא אהבתי אותו. זה היה הסדר. אינני אוהב אותו. הוא הרי סתם דני מחוק. בלונדי, נורדי משעמם. מחוק. אני יודע שמתחת למעטה המשחק באמת אינני אוהב אותו. 
כעת אני נלחם על אמונתו, רוצה לגרום לו להאמין. למה בכלל? 
אני נגרף במשחק. רוצה לשכנע אותו ושוכח את הגבולות. ''אני אוהב אותך'', אני אומר לו במטרה להרגיע איזה פחד שלו שאינו מובן לי. אני אומר דברים ומאמין בהם ברגע אמירתם. אני משכנע את עצמי אחר כך שאכן הם אמת. אני אוהב אותך אגון. אני אוהב ולעזאזל כל המחשבות האחרות. 

המעגל נסגר. החוט אבד. המשחק תם. אני אוהב אותך. אני עצוב. אני משקר. אני משחק. אני משחק. במי? בו? לא, אולי בעצמי. אינני משחק, אני בורח. בורח. 
כמה פעמים השתמשתי במלה אוהב ביחס להולי, ניר, בדרך אחרת ביחס לאלונה. אלונה אהבה אותי, ניר והולי גם. כל אחד בדרכו. כמה פעמים אמרתי את המלים בלי לחוש את טעם הדברים. 
אני חושב על אלונה. האם הדברים היו יכולים להיות אחרת לו הייתי חושב עליה יותר אז, לו הייתי מבין עד כמה התאהבה בי. לא הבנתי מה אני גורם לה. האם הייתי נשאר אתה? האם? 
כיצד אפשר לבדוק מה היה קורה אילו. הרי היה לי את הולי וידעתי מה הרגשתי עמוק בתוכי. 
אלונה הייתה מעניינת. ידידת נפש, אחות. לא מאהבת. אלונה הצליחה להעליב אותי בעיני עצמי יותר מאשר לפגוע בזכרם של אודי וניר. האם יכולתי לבחור? 
אני הרי מה שאני, ועכשיו יש משחק חדש. המשחק מתחיל וכבר הוא תם. 
אני אוהב, אני משקר, אני מחפש הצדקה מוסרית. 

אמרת לי ''אני מצטער, אינני יכול לעצור את הפחדים שלי. אנשים מסתכלים עליי ברחוב. גברים מפשיטים אותי בדמיונם. אני בטוח שגם אותך. כעת, יש כאלה השוכבים במיטתם וחושבים על הילד הלבן הזה שנפל עליהם לעיירה השחורה. מפשיטים אותי. חושבים עליי. סופי שיאנסו אותי כאן. 
הם מדמיינים עלינו, מדמיינים לעצמם. מנסים לתאר אותי כרגע אתם, מחליפים את עצמם במקומך. בוא ניסע. ישנו המקום הזה, בספרד, זה שסיפרתי לך עליו. אני אוכל לנגן שם. שבועות שלא הוצאתי את הגיטרה מהנרתיק שלה. המקום הזה מייבש אותי. אני מוכרח לנגן שוב. בוא ניסע למקום שלא מכירים אותנו, ניסע לשם. שם חושבים אחרת. אני בטוח. שם לא יודעים עלינו כלום, נוכל להגיד שאנחנו קרובי משפחה, אנחנו דומים אם רוצים לחשוב עלינו ככה. איש לא ישאל. הם אחרים, הספרדים. בעיקר הצוענים. הם יודעים הכול ולא מתרגשים. הם כבר ראו הכול בנדודים שלהם. 
אנחנו זקוקים לשינוי.'' 
ואני הרגשתי שאני נסחף שוב לקשר מוכר מימים שעברו. שאלתי את עצמי בשקט מה יש בי שהם נמשכים אליי, הפסיכופטים. לא, לא הגדרתי אותך ככזה. הרגישים במיוחד, המוזרים, ההומואים שגם הומואים לא אוהבים אותם. מה אני מבין. אני אבן שואבת למוזרויות של אחרים. אולי זה אני שמצליח להוציא לאור העולם את כל מה שהיה חבוי בפנים. נותן להם הרגשה שאותי אי אפשר להבהיל ושאני מקבל כל דבר. 
אז כן, אתה מעניין אותי, ואני מתחיל להסתכל עליך כעל תופעה שדרכה אולי אני אבין תופעה אחרת שכבר עברתי בעברי הקרוב. אני מחפש את הדמיון ולא מוצא. כל אחד וטירופו הפרטי מסתבר. 
גם שלי, אפילו אם אינני מכיר אותו. כולנו מופרעים כך או אחרת, אלא שכל אחד רואה רק את מופרעותו של האחר ובטוח שאצלו כל הברגים מחוזקים נכון למקום. אני יודע שאני גם מופרע ולא מצליח לגלות במה. כוח השיפוט שלי נובע רק מתוך המבנה שלי שכמובן נראה לי צודק תמיד. 

אמרת לי ''בוא ניסע למקום ההוא, לעיירה ההיא בהרים. אנשי הרים הם אחרים. יש לי הרגשה טובה. שמעתי עליהם טוב. שם במקום מנותק, סגור, יהיה לנו טוב. אם נגיע יחד, אתה תראה. 
אני לא יודע למה התחלתי לשנוא את המקום הזה שאנחנו נמצאים בו. אני נמשך לספרד. אמרת לי שגם לך יש פיסת געגוע לספרד, שיש לך נקודה רומנטית. תוכל לצייר שם. יהיה לנו שקט. 
אתה זקוק לשינוי, אני זקוק לשינוי. אני צריך לחזור למיתרים שלי. אינך מבין, אני מלא התרגשות. תן לעצמך פעם אחת ללכת אחריי. תראה שיהיה לך טוב. שיהיה לנו טוב.'' 
ואני קיבלתי. החלטתי לנסוע אתך, לשנות אווירה. 

היינו נוסעים כבר שעה ארוכה. כעת כבר בשתיקה. יצאנו לדרך בשמחה משהחלטנו על כך. 
הוצאת את הגיטרה וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותך מנגן בלהט אמיתי. לא ידעתי שאתה נגן טוב כל כך. אחר כך, אחרי שעות שעברו בנסיעה חדל הצחוק. ידי אמנם מרפרפת על ידו לעתים, מלטף ברפרוף את ירכו הקרובה לשלי לפעמים, אך גם הוא חש במלאכותיות, במכניות של התנועה. אני יודע שהוא חש. אני רואה עליו. 
הוא נראה מודאג, רחוק. קשוב לדרך ולמחשבותיו. אולי התחיל מצטער. לך דע מה עובר במחשבתו של ילד מבולבל. גם אני מודאג, הדרך ארוכה מדי וריקה. אני רואה את השאלה בעיניו. 
הוא חושב שטעינו. שום מכונית, שום סימן חיים. רק ההרים הללו, המזדקרים סביבנו ומסביב לדרך המבקיעה אותם. כהים, חסרי צבע מוגדר, עטופי ענן ערפילי ברכס. הדרך מגביהה לרכסים, עוקפת אותם על מנת לרדת לגאיות. טלטולים. אפילו התהומות הפכו חדגוניים. חדלו להפחיד או להרשים. בתחילה עוד היה עוקב אחר הדרך, מתנשם מול כל תהום חדשה שנראתה לעיניו, מול כל פיתול כביש, מול כל רכס חדש. כעת כבר חדל. יתכן שהתחיל לסמוך על טיב נהיגתי וחדל לפחד לצנוח לתהומות. הוא הפסיק לנגן מזמן. שקט. הקול היחידי הוא קול המנוע. 

הוא נראה מפוחד. נבוך אולי. אותם הרים שהפחידו אותו עומדים מולי מלאי אתגר. הגברתי את המהירות יותר ויותר. הוא נצטמרר לו בפינתו, שקט. אסף את ידו מידי, מביט בדרך ובי חליפות. 
רק לשונו החולפת בחטף, מלקקת את שפתיו ומרטיבה אותן, מגלה חיות. הבעתו, כאילו מת כבר או לפחות כאילו היה מוכן לזאת בכל רגע. ביחד אתי. הדרך נמתחה תלולה במעלה ההר. לפי חשבוני היינו צריכים כבר להיות שם באותה עיירה אגדית שלו. ככל שהמשכנו, עמדו צוקים גדולים יותר על פיות תהומות עמוקים יותר. הוא היה נושך את שפתיו מפעם לפעם ושותק. התמלאתי הרגשת בחילה. בחילה של מתח אשר לא מצא את פורקנו אפילו בנהיגה מטורפת. 
אל אגון הייתי צריך להתייחס בחביבות, אך לא התייחסתי כלל. המכונית עלתה בלי מאמץ נראה לעין הלאה. רק המנוע הנוהם העיד על עליית המהירות והמאמץ. אנחנו כבר לא חשנו בהבדל. 
הטלטלה הקבועה הרדימה אותו בפינתו. 

עצרתי את המכונית על הרכס האחרון. הערתי אותו ויצאנו לחלץ את עצמותינו ולראות את העיירה בהתגלותה הראשונה ממרחק, ברגע של שקט, מלמעלה. העיירה הייתה מונחת לה על צלע משתפלת של ההר כלפי מטה. שמש אחרונה של אחר הצהרים השתקפה בחלונות העיירה שנצנצה לנו באור אדום זהב. הצבעים הזכירו לי באחת את ירושלים שלי. הצבעים, האוויר, האור הרך. 
העיירה כפי שנראתה לנו לא הייתה גדולה ביותר. אולי קטנה יותר מזו שעזבנו. בתיה ישנים, קימורים עתיקים, חומות ורחובות צרים, מעוקלים. הכביש המוליך אליה יורד ישר מן הפסגה, חוצה אותה ונעלם ללא מוצא. אם אחזיק רגל על הדוושה, נעבור אותה בלי להרגיש, אמרתי לו. הוא חייך מעולף. צבעם האפור-חום-לבן של אבניה העתיקות הוארו מוזרות. האוויר הטהור שבר את האור, ריכך הכל, כולל את חומת האבנים, וצבע אותו במין סגול רך. הכול נראה חלומי מדי, רך מדי. לא מציאותי. 
כאילו עמד המראה להימוג לעינינו. מרחוק השתרעו המרחבים החומים-צהובים המעובדים חלקית. 

אגון, ואחר כך גם אני כשהדביק אותי, חשנו איזו משיכה לאותו מקום נעלם הממשיך לחיות את חייו העתיקים, ללא קידמה, בהתעלמות. עם מעט מאוד תיירים הבאים ועוד פחות מזה תושבים היוצאים ממנה. חשנו כמו לפני גילוי עולם חדש. הוא אמר שזה מקום שיהלום את ייחודי. לא הבנתי אותו. 
קל יותר היה לי להבין שמקום חדש לא יעורר פחדים ישנים. ירדנו במורד הדרך אל לב העיירה. 
ילדים רצו אחרינו, מבטים ננעצו בנו כשעצרנו. 
זה לקח קצת זמן ודרש שפת ידיים, אך מצאנו אישה זקנה שהייתה מוכנה לשכן אותנו. 
היא עמדה בפתח הבית והזמינה אותנו להיכנס. היא סירבה לקבל כסף. היא אינה משכירה חדרים. היא פשוט מוכנה לארח אותנו ככל שנחפוץ. דממה עטפה אותנו סביב. כמעט חששתי להפעיל שוב את מנוע המכונית כדי להחנותה מאחורי הבית. 

******************** 

יש להם בעיר הזו, במקום הקטן הזה, ארבע כרכרות שחורות ללוויות. אני מכיר אותן, את כולן. 
אחת מהן מפוארת, מכוסה פרוכת וגדילים. היא מיועדת למיוחסים. שלושת האחרות פשוטות יותר, בלי סימני זיהוי מיוחדים, ובכל זאת אני מבדיל ביניהן טוב. אני לא זוכר שראיתי אותן בימים הראשונים שלנו כאן. אולי לא שמתי לב, הייתי עסוק מדי בשקט ובטוב שירד עלינו. 
מצאתי שני נגני גיטרה שלמדתי מהם צורת נגינה חדשה. הרגשתי שאני מתפתח. אחד מהם ניסה להשכיב אותי. הצלחתי להתחמק באדיבות. 
בימים האחרונים אני לא יכול לצאת מהבית מבלי להיתקל בלוויה. אינני יכול להימנע או לעקוף. 
אני עומד ובוהה בעגלות השחורות, בסוסים העייפים, במלווים שלא ברור לי אם הם עצובים. 
ההבעה הכללית של כולם כאן נוקשה וקשה לקרוא את ההבעות המשתנות. מדוע אינני רואה חתונות? רק לוויות, רק מתים. אני יודע שזה מקרי, אני יודע שאני גר מול בית קברות. 

הכול התחיל כל כך טוב. כל כך יפה. שוב, לאחר זמן כה רב הייתה לי הרגשה שסוף סוף אני צודק. היינו יחד. היינו מאושרים. הזקנה הפכה להיות לנו לאם. עמי התחיל אפילו ללמוד מלים. אני לא. 
התחלתי מאמין שהנה, סוף סוף אנחנו יחד, שנינו. זכינו בשקט, שכחה מבורכת. חדלנו להיות רדופים, מיוסרים. התחלנו להקים את הבסיס ליחסינו שלנו. 
אסור היה לי לשמוח. הייתי צריך לעמוד על המשמר, לדעת. הכול חוזר על עצמו רק לובש צורה אחרת. אני מרגיש את התסיסה בתוכי. אני מכיר את העשן העולה מאפי. מדוע היה צריך לשאול אותי אם ציוריו החדשים מוצאים חן בעיני? מדוע לא הסתתרתי מאחורי חוסר הבנה? מדוע הייתי צריך להגיד לו שציוריו ריקים? 
הוא לא נפגע, לא תכף. אמר שאני לא מבין את עוצמת האבסטרקט. 
אבל אני מבין וזאת הייתה ההתחלה. 

בכל בוקר אני רואה את הזקנה מביטה מחלון המטבח לבית הקברות. בכל בוקר אני קם, יורד למטבח ורואה שהזקנה כבר שם. לא חשוב באיזו שעה, כמה מוקדם זה יהיה, היא שם, עומדת ליד החלון, מביטה החוצה. נדמה לי תמיד שהיא סופרת את הצלבים מחדש כל בוקר. תמיד אני רואה את מבט הגעגוע בעיניה כשהיא מסתכלת על האבן השחורה, היחידה, בשדה הצלבים הלבנים. 
היא מתגעגעת אליו, מחכה להצטרף. היא מתייחדת אתו במבטה בכל בוקר. היא לא מתה עדיין. 
פשוט לא. הוא מרשה לה לחיות מיום ליום. 
בבקרים אני יוצא לשוטט. סופג חום וריחות. קצת יותר מאוחר אני הולך לחצר של פבלו. אני יודע שאם הוא יהיה לבד נשכב. הוא לא הומו. פשוט לא אכפת לו שאני גבר. ''אתה יותר טוב מאישה'' הוא אומר לי, ואני לא יודע אם להיעלב. 
אחר כך נשב שעה על הגיטרות. בימים האחרונים הגיטרה שלי מנגנת רק מוות. פבלו אומר שאני לומד טוב. הוא מתכוון לנגינה בלבד. הוא מדליק בי אש שלא הייתה בי קודם. ''אתה עושה סקס לבן'', אמר לי בפעם הראשונה. אני אלמד אותך סקס אדום. 
כשהוא עומד מאחרי ומאצבע אותי, הוא נדחק אליי מחדש. לא רק האצבוע על המיתרים בראש שלו. יש לו תאבון מיני ללא סוף. הוא מקלף ממני את כל מעצורי הסקנדינביים. אני נותן לו לכבוש אותי מחדש מתי שהוא רוצה, כמעט לעיני אשתו. אחר כך אני חוזר הביתה ומנגן מוות. 

כמה מתים יש פתאום בעיר הזאת. כמה מתים. כמה מפחיד. מפחיד עד שגם אני רוצה למות. 
כמה שקטות ההלוויות. דנדון פעמונים ענוג, וזה הכל. יראת כבוד שכזאת. פחד שכזה. 
שלשום, לא, מתי זה היה, יום או יומיים קודם, באותו יום מת הזקן שגר ממול. הייתי אצלו באותו יום אחרי הצהרים, מוזמן לתה. רצה לשמוע אותי מנגן. כולם אוהבים גיטרות. 
הוא היה זקן חטטן ששאל הרבה שאלות מיותרות.חשבתי בלבי שחי כבר מספיק, שכבר היה צריך למות. למחרת מת. בבוקר שאחרי זה הייתה ההלוויה. 
כל הזקנים כאן חטטנים. אין הרבה צעירים בעיר. רובם עובדים מחוץ לעיר וחוזרים לימי ראשון ומביטים בי בעיניים כלות. 
עמי מרגיש בשינוי, אבל הוא לא יודע מה. אתה רוצה פחות ועושה יותר, הוא אומר לי . 
זה מהשמש, אני אומר לו. החום הזה עושה לי משהו. משפיע על הצרכים המיניים שלי. לא עולה בדעתו שיש מישהו שמלמד אותי. 

בלילה, לאחר הלוויה היה לי חלום אימים. ארבע כרכרות נסעו לפניי ברחוב. מפעם לפעם היו עוצרות, ובכל פעם אחד העגלונים מראה באצבעו על אחד הבתים. אם הנעתי ראשי בחיוב היו מוציאים משם מת. הכרכרות התמלאו. הן נסעו קרובות אחת לשנייה ונראו כמו רכבת מוות, כמו בתמונות מימים אחרים. כשחלפנו על פני הבית שלנו, עצר המסע שוב, מבט השאלה הופנה אליי, הפעם על ידי ארבעה זוגות עיניים. נעניתי להם, לכולם, בראשי. הם ירדו, נכנסו פנימה. חזרו והזקנה אתם. היא עוד הספיקה להגניב בי מבט חטוף. הספיקה למלמל ''אתה''. היא ידעה שאני חרצתי את דינה. ידעה ואפילו לא כעסה. אחר כך הוציאו את עמי. רציתי לצעוק ''לא''. רציתי להצטרף. רציתי להתעורר. פתאום ידעתי שאני ישן, שאני חולם. ידעתי שאני רוצה להתעורר, אבל המסע נמשך ואני המשכתי אתם במסע המתארך לאין סוף. ישן, חולם, מבוהל עד מוות. 
לפני שנעלמו הכרכרות, הספקתי עוד לראות ידיים מאשימות מצביעות עליי מהחלונות המסורגים. 
התעוררתי בבעתה. בכיתי. רציתי לבכות בשקט, שלא ישמע. שלא יתעורר. זכרתי כל פרט מהחלום המבעית, המאשים כל כך. ידעתי שלא אוכל להסביר לו. ככל שניסיתי לעצור בי יותר את הבכי פרצו נאקות רמות יותר. עמי התעורר. הוא איננו מבין. הוא מושך בכתפיו במין חוסר הבנה כואב. 
לא נפגעתי, אפילו לא ממבט התיעוב, כמעט, שבעיניו, לפני שחזר והסתובב לו לצדו השני. 
מדוע לסבך אותו בשיגעון שלי? 

למחרת, כשראיתי את ההלוויה הראשונה באותו יום, איבדתי לגמרי את עשתונותיי. חשתי את ידיי עולות בכוח משלהן, שלי אין שליטה עליו, מנסות להסתיר את עיניי, להסתיר את פי המתעוות, הנפער בזעקה. עיניי התחילו לדמוע מעצמן. הייתי חסר שליטה, תקוע במקומי עד שעברו. 
משנעלמו מעיני, הרבה אחרי שנעלמו מהרחוב, פרצתי חזרה הביתה. ידעתי רק דבר אחד, שאני נכנס למיטה ולא זז ממנה. רק כשנכנסתי, נתקלתי בזקנה שקפצה מבוהלת הצידה ממש לפני שהפלתי אותה. בימים האחרונים חדלה מלדבר אליי, כמעט. הייתה עונה אם פניתי אליה, אך אליי לא פנתה עוד. שמתי לב גם שהייתה עומדת רחוק ממני. אל עמי המשיכה להיות חביבה. 

שוב אני מתעורר בפחד. הלילות. אני פוחד לישון, אני פוחד להתעורר, אני פוחד לחשוב, לדעת. 
אני נושא מוות. בגללי מתו כל הזקנים החשקנים הללו. ידעתי שאני מעורר בהם זיכרונות של תשוקות ישנות. שוב אין זו שאלה אם בגללי מתו כל הזקנים. ואולי בכל זאת בגללו, למה לא בגלל עמי? גם הוא פה. אולי זה הוא המביא את המוות אתו. אולי הוא המוות. אבל אני יודע את האמת. 
זה אני. 
חשבתי על התאבדות. עוד מוות. הפעם שלי. מוות שיעצור את מותם של האחרים. אך אני יודע שמשהו יישאר תלוי גם אם אתאבד. אני צריך לפתור זאת. הבעיה איננה במוות נוסף. איני רוצה להתאבד למעשה. אני צריך לחיות. הפתרון צריך לבוא מהחיים. 
הוא רוצה לנסוע לפמפלונה לכמה ימים לראות מלחמת שוורים. אני נשאר כאן. שיפגוש את המוות שלו בעצמו. אני לא צריך להיות עד. קדושת המוות של הפר. זו סתם אמירה. הפר לא יודע שמשחקים בו משחקי כבוד. הוא נלחם בעצבים שוצפים בכאב, נלחם על חייו לא על מותו. 
אני אשאר עם פבלו כמה ימים ואנגן ואנגן ואנגן. אני איהפך למיתר מתוח יותר כשעמי לא יהיה כאן. פבלו יפרוט על המיתר ואני אהיה מגינה חדשה. 

עליי לעזוב אותו, את עמי, כשיחזור. זה הדבר היחידי שבו אני בטוח לגמרי. לעזוב אותו ולנסוע לאיזה מקום. עליי רק להחליט לאן. כאן בוודאי שאין טעם להישאר. 
הזקנה שאלה אותי אתמול אם פבלו לא גמר ללמד אותי כל מה שהוא יודע, והיא לא התכוונה לנגינה בלבד. לפי הדרך בה אמרה זאת, ידעתי שהבינה מה שעמי לא מבין ושהיא נגדי ולצדו של עמי. 
אסע לאיזה מקום. כאן אינני יכול לעשות יותר דבר, מלבד להוסיף עוד נזק. עליי לעזוב אותו ואת המקום הזה. בלי להגיד מלה. להעלם סתם, לברוח. לבחור מקום בו אוכל לשבת בשקט ולהחליט מה הלאה. אני אהרוס אותו ואת המקום הזה. הוא זקוק לשקט, לצלילות. הוא יוצר, הוא רוצה ליצור ואני מקלקל. אני עומד בדרכו. אולי באמת אינני מבין אותו. חוסר השקט שלי מדביק אותו. הוא הפך להיות חסר מנוחה וחסר סבלנות אלי. 
אסע לאפריקה, אטפל בחולים, אינני יודע, משהו. אסע למקום אחר שיצטרכו אותי בו. למקום שקרה בו משהו, אולי לוייטנאם. שם בוודאי אוכל לעשות למען מישהו. 
והוא? הוא יחזור לארצו. זקוקים לו שם. אינני יודע מה קורה שם בארצו, אבל אני יודע שדבר מה מתרחש שם, שהמצב מתוח. הוא מנסה להתעלם, להעלים ממני. הוא לא רוצה לדעת, אבל מקשיב לחדשות באנגלית. הוא מתוח. אני אשכנע אותו לחזור. כן, זה הפתרון. הוא חייב לחזור לארצו, ואני... 
קודם כל הוא. אני אמצא כבר פתרון לעצמי, מקום שם צריכים אותי. תמיד יהיה מקום גם בשבילי. עוד מלחמה, אסון טבע. אהיה נודד בין אסונות ואחפש מקום בו אוכל להיות לתועלת. 
מקום שהמוות ביקר בו לפניי. להביא חיים במקום מוות. 

******************** 

הייתי חמישה ימים בפמפלונה. נסעתי עם פרננדו. אפסיונטו. מעריץ מלחמות שוורים. הוא יסביר לי הכל. נדבקתי ממנו. ''אל קורדובס'' הקדוש ילחם. נדבקתי מפרננדו. רציתי להרגיש את תחושת הקודש, ההתעלות, אבל דעתי הייתה נתונה לאגון. 
לא שלא נסחפתי בזמן הקרבות עצמם, אבל בשעות שהייתי לבד בחדר, כשלא הייתי שתוי מהפונדדור. פרננדו שתה המון. במשך כל היום היה בקבוק פתוח אחד בחדר ואחר בידיו כשיצא. התחלתי להרגיש מה זאת חרדת קודש, זה כמעט נגע בי, כמעט כי נשארתי מתבונן נסחף אך עם עין אחת בוחנת. 
''אל קורדובס'' הוא לא רק לוחם גדול כנראה. הוא סקסי בצורה מדהימה. הקסם שלו פועל על כולם, גברים ונשים. גם אלו המתכחשים ליופיו החייתי, לסקס אפיל הנוטף ממנו, נסחפים אל תנועותיו, אל הקרב. גם אני נמשכתי בחבלי הקסם, אבל כעת הקסם התפוגג. נשאתי את ריח ההתרגשות, אך הקסם פג, וכעת אני בדרך חזרה ומעיי מתהפכות בי לקראת הפגישה המחודשת עם אגון. 

אני מלא איבה. יש לי בחילה. הוא מעורר בי זעם עד בחילה, בכל פעם שהוא מנסה לעניין אותי בכוח בכל מה שקורה אצלי בבית, רחוק מכאן וממני. עזבתי אותם. הוא איננו מבין זאת. עזבתי אותם. 
לא רק באופן גיאוגרפי, לא פיזית אפילו. עזבתי אותם בתוכי, נפשית. ניתקתי מהם. אני לא רוצה לדעת יותר שום דבר. הם אינם מעניינים אותי. הרי לא אחזור לשם, אינני חולם אפילו לשוב. מה יש לי לחפש שם? אני אחנק, אינני יכול לחיות שם. הרי אינני מתגעגע אפילו לאיש או למקום. 
הוא גורם לי בחילה נוראה. הוא לוחץ עליי. אינני סובל לחצים, אפילו כשהם סמויים. 
הוא מתעניין פתאום בחדשות בכל מה שקורה שם, רחוק רחוק מכאן. הוא הופך להיות גוש גדול וכבד בתוך קיבתי. לוחץ, מעיק, מעורר קבס. אני מתכרבל בתוך עצמי. אין לי יותר לאן. אני מכווץ לגמרי, מקופל. אני מרגיש כאילו הייתי לוחץ את ברכיי לעומק בטני, ובלבד להישאר מוגן, חסום. 
אני מנסה להבין אותו אך גם את עצמי. נכו שאמרתי לו שאני אוהב אותו. נכון שקיבלתי כמה מהשיגעונות שלו. אני לא יודע מה אני מרגיש אליו באמת. אנחנו יחד. אני לא באמת מרגיש אליו משהו, אבל יש בזה משהו שהוא יותר מנוחיות של שניים יחד במקום זר. אני כן מרגיש אליו משהו. אני לא יכול להרשות לעצמי להתאהב שוב. 

למה הוא מרתיח אותי אם אינני חש אליו הרבה? מה אני מרגיש? לפני שאבין מה הוא רוצה, אני צריך לנסות להבין מה אני רוצה, ואני לא מצליח. לא להבין אותו, ולא את עצמי. 
מה קורה לו? אני לא מבין אותו. חדלתי. חשבתי שאני מתחיל כבר להבין אותו, להסתדר אתו. 
היה רמז של תקווה שנסתדר טוב. או שהוא מטורף סתם, או שהוא מנסה לשגע אותי. אני רוצה להבין. אני מנסה להבין אותו. מה הוא רוצה, לאן הוא חותר, מה הוא רוצה להשיג. הייתי רוצה לדעת מה אוכל אותו, מה קורה לו. הוא כל כך מפותל, נפתל בתוך עצמו, חסר כל כושר הסברה. 
הוא מסתובב סביב עצמו במעגלים שאיננו מסוגל לצאת מהם, להסביר אותם. ואולי הוא משחק, משחק בי. האם נמאסתי עליו? הוא מנסה לשלוח אותי חזרה לארצי, להיפטר ממני כך או אחרת. האם מצא לו כאן ספרדי שאני לא יודע עליו? הוא מתמרן אותי. אני חש בזאת למרות שהוא איננו אומר זאת במפורש. 

מדוע הוא מדבר על מוות כל הזמן? מה הוא מנסה לעשות, להפחיד אותי? 
הוא סיפר לי חלום אימים שבו הוא הורג אותי. הוא גורם לזה שלא אוכל לגעת בו. לפעמים אינני מסוגל כבר. הוא מבחיל, דוחה. אני רוצה אותו. לשבור אותו, לחדור לתוך השיגעון שלו. הוא אמר שיוציא אותי מדעתי, ולרגעים נדמה לי שהוא גם מצליח בזה יפה. הקיפאון הזה שלו יכול באמת לשגע. הלילה חלמתי שהוא ואני הורגים את ניר. פרטי החלום היו זהים לחלום שלו, מלבד הפרט האחרון. איך חדר ניר לחלום שלי? הוא מזכיר לי אותו. 

ההרגשה המוזרה הזאת. הבחילה, הקבס. איך אפשר להמיס את ההרגשה הנוראה הזו? 
האיבה המתעוררת, הכואבת. ניסיתי להבליע אותו בהתחלה, את הזעם, אך אינני יכול. הוא איננו עוזר, אלא להיפך. בהתקף אחד של זעם רציתי להכות אותו כמעט. במקום זה קרעתי את כל התמונות האחרונות שציירתי כאן. כעת הוא מבוהל. הוא פוחד שבפעם הבאה, אולי ברגע הבא, לא אתגבר ואכה אותו. אני רואה זאת בעיניו. הוא איננו מעז לפנות אליי בדברים. אני רוצה לחייך אליו, אך אינני יכול. אני מרגיש שאני מעווה את פניי, והחיוך מקבל צורה מעוותת, מפחידה. 
עיניו מולי, רטובות, מפוחדות. כעת גם זה מעצבן אותי. המבט עצמו יכול להוציא אותי עכשיו מכליי. 

לפנות ערב עמדתי ליד החלון, מביט בשדה הקברות שלפניי. המצבות היו בוהקות באדמומית של שקיעה. פתאום, אינני יודע איך או למה, התחלתי לבכות. לא יכולתי לעצור בעצמי. לא רציתי שיראני. רצתי לחדר. נפלתי על המיטה והכיתי בכר בכל כוחי. הכר נקרע, נוצות דבקו ללחיי, עיניי, כל מקום שהיה רטוב מדמעות. כמו שהתחיל, כך פסק הבכי. הייתי תשוש לגמרי. נשארתי לשכב עוד מעט. שמעתי את אגון בחדר הסמוך. הוא נאנק. ודאי בכה גם כששמע אותי בוכה. קמתי וניגשתי אליו. 
הוא ישב בחדרה של הזקנה, על המיטה. הכר היה בידיו. הוא מעך אותו בעצבנות. ראיתי אימה בעיניו. נדחק לפינת המיטה כשנכנסתי. התקרבתי אליו. הוא ניסה לזוז אחורנית אך נעצר על ידי גב המיטה הגבוה. עיניו התרוצצו מצד לצד, מחפשות מוצא, מקום להימלט, דרך פנויה. 
הגעתי אליו. ליטפתי את שערו, הרגעתי אותו. ''אני עוזב. אני חוזר אל ארצי.'' 
אולי הוא צודק. צריכים אותי שם בבית. למרות אולי שאני לא צריך אותם. 
האם הוא מבין את משמעות הדברים? 
אם אמהר, אספיק להגיע לסוכות. את יום כיפור אבלה באוויר. לא שיש בי געגוע לחגים, אבל מכאן, לרגע, המלה הזאת, החגים, העירה בי משהו. 
כשחשבתי על זה רגע, לא מצאתי בזיכרון שיש לי עם מי לחגוג. אני אחזור, ולא בשביל החגים. 
אגון יחזור לביתו או יחליט למען עצמו מה לעשות הלאה. אני לא אהיה אחראי עליו יותר. 
אני לא רוצה אפילו לדעת מה בדעתו לעשות. 

******************** 

עלינו למקום הכינוס להשלים ציוד. הגדוד חנה אז בסיני, בחולות. מתוח. מחכה לאות תזוזה שכל אחד מאמין שעלול להינתן בכל רגע. כל דחייה , כל שעה שעברה, הגדילה את המתח. 
משה, תימני קטן, צמוק שובב ופטפטן, כל הדרך נהג במכונית הכבדה, פטפט וצחקק. 
היה חם והמכונה התנהלה לאיטה, כבדה וחמה. 
הנהנתי ראשי בהסכמה לכל פטפוטיו. לא באמת הקשבתי. לא עניתי. 
בכיסי היו פתקים רבים. למטה בגדוד, כולם היו מלאי קנאה בממוזל שנבחר לצאת. הייתי מוכן 
לפנות את מקומי לכל אחד מהם, אך הדבר לא היה תלוי בי. 
כולם רצו משהו. שאטלפן, שאודיע, שאקנה, שאביא. הרבה פתקים. 
''חבל שאין יותר זמן. הייתי נוסע הביתה, מכניס את אשתי להריון. מה אתה חושב? תהיה עוד מלחמה? אני חושב שכן. צריך להשאיר מישהו אחרי, בן.'' 
זאת הייתה מלחמה אחרת, מוקדמת. זיכרונות של מלחמות שצריכים להכיל. 

כשהגעתי בערב כיפור למדריד סידרתי לי טיסת אחר צהרים למחרת היום, אלא שבשדה התעופה הודיעו לי שכל הטיסות מבוטלות כי שדה התעופה בישראל נסגר. בדלפק של אל על אמרו שפרצה מלחמה פתאומית, שהדרך היחידה שלי לחזור ארצה זה לנסות לטוס ללונדון, משם תצא טיסה אחת ביום לישראל. ארבעה ימים חיכיתי למקום. השמועות היו נוראיות ולרגע התחלתי להרגיש שמחלחלת בי איזו דאגה. כשהגעתי ללוד גייסו אותי מיד. קיבלתי שעתיים לשים את המזוודות בבית אבי, למצוא את המדים ולרדת מיד לסיני. מצאתי את הגדוד מפורק אחרי נסיגה כואבת מגדות התעלה. 
אחרי התארגנות מהירה הדהירו אותנו שוב אל לב המדבר והחולות. 

המלחמה עברה, נגמרה. לא חשתי בה כמעט. לא הספקתי. לא היה לי זמן. כעת אינני נזכר בה. 
קשה לי. אני הייתי בה, היא עדיין בתוכי. הכול החל לפני המלחמה, בלי כל קשר אליה, והיא, לא לקחה בו חלק. היא רק חתמה אותו. המלחמה, החיצונית. 
לא הייתי גיבור. אינני כזה עכשיו. לא קורצתי מהחומר הזה וממילא הייתי אטום. עשיתי מה שהוטל עלי ביחד עם כולם, אך לא יותר. לא התנדבתי למשימות, לא קפצתי בראש. הייתי במלחמה, אלא שאני לא התחברתי לאיש. לא הפכתי אותה לחוויה מקשרת. לא דיברתי, כמעט. לא חייכתי. 
אף אחד לא חייך. לא השתתפתי בהווי ההולך ונרקם מסביבי, לנגד עיניי, לידי. גם לא בכיתי אתם, כשהייתה להם סיבה. 
אם פחדתי, אינני זוכר יותר. המלחמה הייתה מהירה ומתישה מכדי שאספיק לברר עם עצמי מה קורה אתי ומה אני מרגיש בשלביה השונים. כל מה שהרגשתי אחרי שייך לעובדות המשתנות, המתחלפות, הנבנות לאחר מעשה עם הרבה עזרה חיצונית ובלי קשר לאמת. 

אני זוכר במטושטש את המלחמה הקודמת, גם אז במדבר. אחרי יום לוהט ומפרך, עשינו חניית ערב. הטנקים היו לוהטים. ישבתי מחוץ לטנק. אחרים ישבו במרחק מה. אחד מהם הדליק טרנזיסטור. האחרים העסיקו את עצמם בקטנות. אני הייתי מביט בשמש החמה הדועכת במרחק. המדבר היה סביב סביב וצבעיו הצהובים מילאו את העין עם כתמי החום של הטנקים ועשן של מכונות שרופות במרחק. לולא הטנקים, אפשר היה לדמות את הערב המתקרב כפיקניק המוני. 
חדשות. לא הקשבתי כל כך. ברגע הראשון לא הבנתי את המלים. ראיתי רק שהתרגשות אוחזת בכולם. לא הקשבתי כבר כמה ימים לחדשות. ידעתי שאנחנו מתקדמים, מנצחים. כולם היו צמודים לרדיו ואני כאילו ניתקתי את חוטי השמיעה שלי. רק השם ירושלים החוזר שוב ושוב העיר אותי, חדר את אטימות החומה שלי. 
לא שמעתי את עצמי שואל, אינני זוכר שהתקרבתי אליהם, אך אחד היושבים שפתאום היה כל כך קרוב אלי ענה לי ''העיר העתיקה בידינו'' והחל לבכות בהתרגשות. 
לא הגבתי, כאילו לא שמעתי או לא הבנתי את המלים, לא קישרתי. אך פתאום חשתי בדמעות על לחיי, ושאלתי שוב, רציתי לשמוע שוב. איש לא ענה הפעם, אך ידעתי, שמעתי את הקול מקודם. פתאום, מבעד לאבק המדבר, לחומץ הפלדה הסובבת אותי, חדרה מילה ששברה את כל הקירות סביבי. כשהבטתי סביב, ראיתי את עקבות הדמעות על לחייהם של כולם. 
בדקתי, כולם. לחי אחת לא נותרה יבשה. אחר כך שודרו הקולות הראשונים מהכותל המערבי. 
שמענו את הצנחנים שרים את ''ירושלים של זהב'' ונחנקים בדמעות. עיניי כולם דמעו שוב. 

הפעם הייתה זו מלחמה אחרת. נלחמנו במנוסה ולא היו לנו רגעים מרגשים מדי. 
מלחמה ארוכה, מתישה. אסור היה לשאול על אנשים שאינם בגדוד. רובם נהרגו בגל הקרבות הראשון. היינו מבוגרים יותר, מתעייפים מהר יותר. הדיכאון של האחרים השתלט גם עליי. 
למרות שהייתי אטום, מסיבות אחרות היה לי קל להתחבר לדיכאון. 

כשהשתחררתי אחרי המלחמה, חזרתי לתל אביב. עדיין לא עליתי לירושלים. לא יכולתי להכריח את עצמי. המלחמה נגמרה. היו לי הרבה דברים בתוכי שהייתי צריך לעכל. 
השתקעתי בתל אביב הרעשנית. רציתי להשכיח את כל ההתרגשויות. רציתי להשאיר אחריי בחולות המדבר את החוויות שהחלו להלום במוחי. 
כשאחזור לירושלים, אחזור נקי מהכול . איש עדיין לא ידע שחזרתי. ובכל זאת, פה ושם נתקלים בפנים מוכרות, ופנים הם אנשים שמספרים סיפורים על אנשים אחרים. אלי וצביקה שנהרגו, דודו היפה שנשרף בתוך טנק, ניצל אך הוא כולו כוויה אחת גדולה ואף אחד כבר לא ירדוף אחריו בחיים. 
ועוד אחד שאיבד רגל או שחזר פגוע מוחין. אי אפשר לברוח מאנשים במדינה הזאת. 
וכולם, כל מי שלכאורה חזר בריא, עסוק באלו שנפגעו יותר ממנו. יש איזו שמחה בהעברת בשורות האיוב הללו. 

יצאתי לחפש עבודה. להתחיל בחיי יום יום, כמו כולם. לא חשבתי על כלום. לא זכרתי. לא ניסיתי להבין. הלכתי ברחובות, חיפשתי ולא ידעתי מה. שקעתי בקהות שלא הציקה לי, ואז בערב אחד פגשתי את נתן שרצה להיות קאלאס. לא שהוא עניין אותי ממש, אבל היה נוח להקשיב לפטפוטים שלו, להדגמות הקוליות שלו. הוא הצליח להצחיק אותי קצת. הוא גם לימד אותי באמת להקשיב למוסיקה, אבל לא הצלחתי להתרגל ללשון הנקבה בה דיבר ולא הרגשתי שאני רוצה להיות לו בעל. 
היה משהו צורם בשפה, בציפיות שלו ממני. כל מה שרציתי היה שיהיה לידי קצת, לא דבוק מדי. 
לא רציתי להיכנס מחדש למערכת לחוצה, אבל הסתבר לי די מהר שאי אפשר לקיים מערכת חלקית. הוא דרש טוטאליות שלא הייתי מסוגל לתת לו. הרגשתי בשל לחזור לירושלים, להיפרד מנתן ומהחברים שלו. לא הכרתי צורת חיים כזאת ולא הרגשתי שהיא מדברת אליי. 
אני אפרד ממנו בצורה הכי נעימה שאפשר. אני לא ממש מאמין לו שהתאהב בי. בתוכי אני יודע שלא הייתי מספיק נחמד אליו. לא נתתי לו קצה חוט להתלות בי באמת. 
אני צריך לבשל בתוכי החלטה. 

******************** 

הזמן עובר. פתאום לגמרי התחלתי מרגיש בו. התחלתי לספור את הזמן שעבר ולשחזר את זיכרונותיי ותחושותיי. ישנן שתי ספירות - האחת, הספירה של אחרי המלחמה. הזמן שעבר מאז המלחמה, כמה עבר - שנה, יותר. 
שנה של אטימות, של ניסיון לא לזכור ולא לחשוב. לא לראות מה קורה סביבי, מה קורה אתי. 
לקום בבוקר, ללכת לעבודה. לא להקשיב לכל מהדורות החדשות ברדיו. 
לשבת בערב ולתת לפטפוטיו של נתן לעבור מעל ראשי, לשכוח מה שהיה, לשכוח מה רציתי להיות, לשקוע באפרורית המשרד. 
ללכת לסרטים סוג ג' - סוג של סרטי יומיות כמו שקראנו להם, אלא שעכשיו אני הולך בערב לסרטי היומיות ומתפעל מהם כמו כל ''ידידיי'' החדשים. 
לשכוח ששאפתי ליותר, לפגוש אנשים משעממים, לא להזכיר שום דבר. עכשיו זה קל כמעט. 
נכנסתי לתלם, לשגרה המעייפת, הסוגרת, החונקת כל יצר התעלות. 
המשקולות שלרגלי. להתאזן. אני עליז, אני חייכני, אני מתווכח במשרד על פוליטיקה, אני מתעניין בספורט, ממלא טוטו וקונה פיס. אני משחק את משחק החיים. אני מרכל עם פקידות קטנות על פקידות אחרות, שומע רכילויות ומתייחס אליהן כאל מרכז עולמי. 
וישנה הספירה השנייה - כמה זמן עבר מאז ציירתי לאחרונה, מאז אותם רישומי מלחמה בודדים ולא מוצלחים. הזמן שאני עוקף כל דבר הקשור בציור. כל גלריה, כל חנות מוכרת צבעים. כמה זמן עבר? לא נצח? לשכוח את הבד הריק מולי, לשכוח את ההתרגשות, לשכוח את המלחמות בצבע, בבד, במכחול. זמן יבש, עקר, חסר ערך, ארוך. זמן ארור. שנה בשחור לבן. אפור. דהה. 
ורק אגון מבליח לרגע בזיכרון זוהר. זהב שערו, לובן עורו, האחר מהלבן ששקעתי בו. 

הלילה חלמתי חלום בצבעים. מלא ריחות. צבעי שמן. ריחות ישנים. חלמתי שאני מצייר. 
ידעתי שאני ישן, ידעתי שאני רק חולם, רציתי לקום לחפש את המכחולים הישנים, למצוא את שפופרות הצבע הישנות, היבשות. כשהתעוררתי, זכרתי את התשוקה. 
אני שוכב בחושך ורואה ציורים באוויר. אני פוחד. החלטתי שאם אחזור מהעבודה אחר הצהרים ועדיין ארצה כל כך, אם עדיין אתגעגע לציור, אנסה. בלי תקוות. רק כדי לספק את הרצון, להשקיט את הגעגוע. אולי זאת הייתה רק התקפת לילה חולפת. 
כל היום הייתי בהתרגשות. שמעתי אנשים בפעם הראשונה, והם לא נשמעו לי לא חכמים, לא מעניינים. כל מה שלא רציתי לחשוב עליו בזמן השינה הארוכה, צף ועלה. 
הקשבתי לחדשות הרעות על היתקלויות. פתאום חשתי את דופק החיים סביבי. התחיל להיות אכפת לי מה קורה מסביבי. אני מתעורר לחיים, אני נכון לשינויים. סיכומים סוכמו בי מעצמם. 
אני חוזר לירושלים, שם אחזור אל עצמי. 

ושוב אני חוזר לזיכרונות של מלחמה אחרת, קודמת, בעיקר הימים שלפני. 
הימים בהם שמעתי את הצעירים הללו, קטעי שיחות, המקאבריות, חוסר היחס האמיתי למוות, מהדורות חדשות משתקות כל חצי שעה. איפה עוד בעולם יש מין דבר כזה? עם שחי בין חצאי שעות. 
צעירים שאינם חשים יותר את משמעות הדברים העוברים עליהם, האטימות הקולקטיבית, חוסר היחס הנורא שלהם למוות, בדיחות הזוועה מסביב לנושא האחד, והפחד הסמוי המלווה אותם בכל יום, בכל שעה, מבלי שיוכלו להודות בו - הפחד מהקריאה למילואים. ההתבדחות סרת הטעם על המוות, הרצון להחניק את הפחד, את הייאוש וחוסר התוחלת. מות חבריהם, מותם שלהם. 
ואני לא זוכר יותר אם גם אני נטמעתי באווירה הכללית. אני זוכר את ההתנגדות, אבל איך הייתי. האם בעוד שנה אזכור איך אני היום? אולי רק אם אחזור לירושלים אחזור להתחבר אל עצמי מחדש. 

******************** 

אני עייף וראשי סחרחר. השמיים אפורים. הדרך הולכת סובבת בראשי, כמו פעם. 
העלייה לירושלים. ההתרגשות המובלעת בתוכי, המופנמת. הציפייה בתחנה המרכזית, ההמתנה בתוך האוטובוס ההולך ומתמלא, רעש התחנה ההומה סביב. להתמקם באוטובוס. 
כמו פעם, אני אטום לסביבה וער למתרחש בתוכי. מחכה להתנתקות המכונה מהרציף, מן העיר הזאת, וכשהוא זז כבר, האוטובוס, לא חשתי. 
קול צורם. אישה מבקשת בקול צורם לסגור את הרדיו. שתי עובדות שלא שמתי לב אליהן רגע קודם לכן - אישה עם קול רם וצורם ורדיו, ורגע אחר כך אני כבר ער לעולם הרעשים שמסביבי. 
חבורה קולנית של אמריקאים, רחשי פטפוט, ריחות של צמר רטוב, מהביל. 

מבעד לחלון המלוכלך חולפים שוב הנופים המוכרים, הבלתי משתנים. עיר אחת נעלמת מאחרי בעננים, ומלפנים, מושכת אותי בטבורי עיר אחרת, רחוק מלפנים. הכול מתערבב בתוכי. 
אני חוזר בבריחה ממקום אחד לשני. אני נוסע להתנתק מאחד שנמחק דרך אחד שמחק, לאסוף את כל החלקיקים שנשארו בנפשי מפוזרים ברחובות, בעצים ובוואדיות, לגייס כל זיכרון, כל חלקיק זיכרון ישן נגד הפגיעה החדשה. אגון ששלח אותי ממנו.. 
כמה פעמים עברתי את הדרך הזו. כמה שנים, וכמה מוזר לגלות היום פרדס שבמרכזו צומחים דקלים. איזה שילוב מוזר, איך נעלם מעיניי בשנים שעברו. תפוזים ודקלים. כמה נורא זה היה נראה לו ראיתי זאת בציור. 

אני עייף. הרים רחוקים, אפורים, מתקרבים. בימים יפים, חמים, הם נראים כחולים, קרירים, מבטיחים, נעימים. 
מימוסות לחות בצידי הדרך. עיירה בגשם, מתקרבת אלינו בדרך. דרך המלך עוברת ברובע נחשל. הגשם הכניס את האנשים הביתה. הכול ריק, מזכיר סרט איטלקי ישן, בצבעים שלו. אפרורי. 
מצב רוח אפור, בדרכים הישנות, בעקבות הזיכרונות. אחריך, או בעצם אחרי. אני מחפש את עצמי בדרכים שנוהג הייתי לעבור בהן פעם. אולי כדי למצוא את התפנית, את נקודת המוצא של ההתחלה, של תחילת השינוי. את הסיום הנוח יותר, סיום אחר, לא זה המייאש כל כך. התחלה חדשה. 
ואולי כדי לרענן זיכרונות, לעשות אותם ממשיים לפני שישתנו ויתעוותו על ידי דמיון. לחוות חוויות מחדש, לשחזר הרבה. אותך, אותנו, ועוד אותנו אחרים. כמה אותנו הייתי. 
לנסות לזכור בדיוק, ולהבין. 

חדרי הישן חיכה לי. איש לא הצליח להסתדר במאורה זו, מלבדי. קטן, מעופש עם תיקרה גבוהה. המלחמה התחילה מחדש כשכבר גרתי שם שוב, והחלטתי לחזור לפגוש את כולם מאז. 
הפחד היה גדול וחזק מכוח החלטתי. לא יכולתי לכפות על עצמי את הפגישות הראשונות. לא יכולתי להכריח את עצמי בכלל, לשום דבר. הרגשתי נטוש וחלש, בודד ומלא רחמים עצמיים, חסר כוח ועלוב. כל כך עלוב. 
החלטתי לכתוב לאגון. כתבתי לו מכתב רע, מרושע, אם כי נכון ביסודו. פרקתי עליו חלק מרגשותיי. השלמתי אותו ביום שירדתי תל אביבה להביא את מזוודותיי מהמלון. 
סגרתי את החשבון. חתמתי מעגל. 

******************** 

''אז חזרת. ידעתי.'' כך קיבלה את פניי חוה, בעלת הבית. 
''חיכיתי לך. ידעתי שתחזור. לא יודעת למה, אחרי כל השנים. אתה יודע, איש לא הצליח להסתדר בדירה הזו, החורבה הקטנה שלך. לך היה בה טוב. הבידוד שלה, השקט, החושך מסביב בלילות, ובעיקר בחורף כשכל הפלגים הקטנים זורמים בגבעות ומדרדרים אבנים, כן, גם אני אוהבת אותם. 
לא סתם אני גרה כאן. בגלל זה שמרתי על החדר תמיד. הייתי נכנסת כשהיה ריק. כן, החורף, והרוחות בעצים והרעשים המוזרים. את האחרים זה קצת מפחיד. אתה יודע, לכולם נראה שהם רוצים בדידות, אך מעטים מאוד באמת מסתדרים איתה כשהיא ניתנת להם. זה לא קל. 
ישנם כאן עוד כמה מחפציך באיזה מקום. לא זרקתי, שמרתי לך אותם, ידעתי שיום אחד תחזור, קיוויתי שלגור. אבל ידעתי שעוד תבוא לפחות בשביל לקחת את הדברים - מכחולים, תמונות ישנות שלא לקחת, תקליטים. כמה שפופרות צבע שבוודאי יבשו כבר מזמן. לא תאמין, אבל כמעט חיכיתי לך. קשה להסביר. 

אני שמחה שחזרת. אינך נראה טוב. אולי כדאי שאטפל בך קצת. אני הרי מבוגרת ממך, אתה יודע. לא, אל תגחך. אני בודדה, בכלל לא אומללה וצריכה לעשות משהו. אתה זקוק ליד. אינך יכול יותר היום, בגילך כעת, לגור באותו אי סדר כמו אז. מה שהיה צעיר ונחמד באותם ימים יפריע לך מאוד היום. אני יודעת, גם אני הייתי קצת, כזו, נו.. איך תקרא לזה.. בוהמית באופיי. 
כן, קשה לראות היום. כמובן, השתניתי, הזמן עושה את שלו, ואני יודעת כמה טוב הוא עושה זאת. הזדקנתי, השלמתי עם החיים, עם הבדידות שבחרתי לעצמי לחיות בה, ונתתי לעצמי לקהות מרצוני, לדעוך מתוך בחירה. 

יום אחד עוד אספר לך הכול, זה יעניין אותך. השאלה היא רק אם זה יועיל לי להיזכר בכול, כאילו ששוכחים. לא תאמין, אבל יש לי עבר די סוער. קצר, שחור וסוער. אפל מאוד. היום בגילי אני יכולה להרשות לעצמי לשוב ולהיזכר בו. זה אינו יכול להזיק לי עוד או לעורר בי שוב תשוקות נדכאות, כאבים, או כעס. זה עבר רחוק, שבמשך שנים הודחק ונדחק.
בני אדם חיים במעגלים. מעגלי חיים, ההולכים ונסגרים ונפתחים מחדש. אני סגרתי את הישנים שלי מזמן ופותחת מעגל חדש עכשיו, אתך. אני מספרת לך, אני חושפת מחדש. אני זקנה מדי, הוא עלול לא להסגר יותר, המעגל האחרון שלי, או להסגר בקו הטבעי ביותר בעולם - במוות. 

אתה אחר. חזרת שונה. אני יכולה לראות. נדמה לי שאני יודעת מה קרה לך מבפנים. לא כפרט ביוגראפי זה או אחר. אני חושבת שהמעגלים שלך הצטלבו, לא סגרת אחד לפני שפתחת אחר. 
יום אחד, כשתסדר, ואם תרצה, אסביר לך דברים. לא שאני חושבת שזה יעזור לך. אינני מאמינה שהסיפור שלי יכול לעזור לך לפתור בעיה שלך. אבל אולי, לעולם אין לדעת. קשה לנחש. 
אני מרגישה שאני הופכת להיות קצת חסרת בושה, להושיט לך כך בגלוי יד. אל תצחק לי. 
גם אתה כבר לא צעיר. בגילנו שנינו, יש לידידות יחס אחר, חסר מתחים. יש לה לידידות כזו אופי משלה, יופי שליו. 

זאת הייתה ההתחלה. חזרתי לביתי שלי, לעיר שלי. הייתה בי תקווה למצוא מחדש דברים שאיבדתי. 
את הציורים לא לקחתי ממנה. הרגשתי שאינני רוצה ואינני יכול לעמוד מולם. לפחות לא כעת, עדיין לא. אני צריך לשכוח מזה, מהציור. לקבל את היד המושטת לי, לספר, לשמוע, לקבור זיכרונות אחרונים, לחוות חוויות פעם נוספת וסופית בסיפורים, להיות קבר לסיפוריה שלה ולקבור בה את שלי. ואולי, אולי לדעת ולהרגיש פעם אחת שאינני בודד לגמרי. 

******************** 

אני מרבה לשכב בזמן האחרון. פשוט, לשכב בחדרי על המיטה. החדר חשוך בדרך כלל. אני מגיף את התריסים, מתחמק מחווה. אני סוגר הכול, כל חרך ממנו יכול להגיע אור. 
ועדיין, החדר גדול מדי. אני רואה את קצותיו. ממדיו גדלו בעת האחרונה. הוא נראה לי כל כך גדול. תמיד זכרתי אותו קטן, קטן כמו מאורה. הייתי רוצה עכשיו בחדר קטן קטן. מאורה מאוד מתאימה לי בימים אלו. 
אינני יוצא לרחובות כמעט. אני פוחד. יש בי חלל ריק שמתחיל לכאוב ברגע שאני יוצא לעיר ומסתובב בין כל האנשים ברחוב. החלל הזה שבתוכי מפרפר ומפרפר. אני מרגיש אותו, צובט אותי מבפנים. 
אני יושב בחושך, בחדרי. בלי תנועה, לא להעיר את החלל, לא לגרום לתזוזת אויר, לא למלא בהד את הבור העמוק שלי, את הכאב. אני יושב בחשכה מחשש שיעבור מישהו ויתפתה לדפוק בדלת אם יראה אור. 
הרדיו סגור. אינני יכול להקשיב, אינני רוצה לדעת. ניסיתי להציץ בספר ולא יכולתי. החלטתי להכריח את עצמי ללמוד שוב לקרוא. חזרתי אל ספרי הילדים וספרי התמונות, אך גם אותם אני סוגר, זורק מידי כעבור כמה דקות. אינני מסוגל להתרכז. אינני יכול להכריח את עצמי להתעניין. לרגע אולי ציור של פו הדוב, חיוך קטן ושוב הלאה ממני. עליזה מתוחכמת מדי בשבילי בימים אלו. אין לי יותר את התמימות לראות רק את ההרפתקה. 

אני ריק. אני יבש. רק הצורך למלא איך שהוא את החלל הכואב הזה שבתוכי קיים. 
הוא קיים מעצמו, כאילו בלי קשר אליי. הוא חי חיים משלו, בתוכי. הצורך והחלל שניהם קיימים והם משחקים בי את משחקם. משחקים בתוכי בעת שאני שוכב ואינני יכול לעשות מאומה. 
אני מעלה לעצמי שברירי זיכרונות, רישומי מראות, משפטים מרחפים באוויר. המגוחך מכל, הוא שאף אחד מכל אלה אינו המפתח למצבי. הגעתי לדרגת שממון מוחלט. שממון ותלישות, תלישות וחוסר עניין, חוסר עניין וכבדות גופנית ונפשית, כבדות וכאב ראש, אותו כאב ראש ישן ומטריף, כאב ראש וציור. ציור... ציור. 

כמה זמן שאינני מצייר יותר. כמה זמן שבכלל אינני עושה יותר דבר. להעלות זיכרונות אינו נחשב לעשייה. הזיכרונות עושים את עצמם. הם מעלים את עצמם בכוח משלהם, בסדר שאין לי כל שליטה עליו. הם עולים ומתעתעים בי בלי הרף. אינני זוכר דבר. אינני בטוח יותר בזיכרונותיי. אינני מבדיל יותר בין זיכרונותיי, רצונותיי. חלומותיי לובשים צורות זיכרון מוחשי לדברים שלא היו או היו צריכים לקרות. זיכרונותיי אינם מפסיקים לפעול בי, לעלות ולצוף במוחי, מעוותים. אטימות לכל. 
רק לעתים עולה השאלה האם הזיכרון הזה קשור באמת לאגון, או אם זה לא היה מישהו אחר בזמן אחר. כולם מתערבבים בי. אטימות לכל. 

כל גופי מתוח ודרוך לאטימות. שריריי קיבלו כאילו חיים משלהם, והם מנסים להגן עליי מפני קולות והשפעות מבחוץ. הם דרוכים לשמור על הרגלי גופי הישנים. כשצריך, אני מחייך, הולך, אוכל, קם, שוכב, עושה את צרכיי, מאונן מבלי לדמיין. 
אך למעשה, הייתי רוצה ממש לשכב כל הזמן, לא להניע אבר. לא להזיז עין. 
בפינת התקרה ממול למיטתי מרוכזים כל חיי. חיי שאינני רוצה לראותם עוברים לנגדי, אך בכל פעם שאני שוכב ומרים את מבטי לפינה ההיא הרי הם שם, תלויים נגדי, מולי. 
צללים ארוכים יותר, חיטובים עגולים יותר, גופות מעורבים של אנשים שונים המתחברים לאחד. קולות מסוגננים חוזרים על משפטים שאינני יכול לשכוח. כולם מרחפים שם באוויר, בפינה, חוזרים על עצמם, חוזרים אלי. הכול שם בפינה. 
אני צריך לקום, להיחלץ. פשוט להכריח את עצמי לקום, לצאת לראות שוב אנשים, לחדד שוב את חוש ההומור שכבה, שדהה. להבריק שוב. 
מתי היה כל זה? אני יודע שפעם הייתי אחר. 

******************** 

אני לא עונה לשם מרדכי, וגם לא לשום נגזרת שלו. לא מורדי, לא מודי, לא כלום. 
קוראים לי מוניק. הצד המזרחי שלי לא יודע איך לקבל את מוניק. הצד הפולני שלי מקבל את זה כהטיה מקובלת. 
היה לנו איזה מוניק אחד במשפחה, דוד. אח לא אהוב של אמי. לפעמים אפילו קראו לו מוניה ואני לא ידעתי אם הוא היה הומו בארון מהסוג שאפילו לא אמר את המלה מימיו, אך הרגיל אותם לקרוא לו בשם נשי, או שזה היה משהו פולני מאוד, כי הוא היה פולני מאוד בכל התנהגותו, כמו הפולנים הישנים ההם שבאו ללבנט לבנות בה את וורשה מחדש. 
אני מוניק. תמיד קיוויתי שאמצא איזו שחקנית צרפתייה חשובה שקראו לה מוניק ולא מצאתי. 
אין מוניק מפורסמת מאוד. אני, אני אהיה מוניק הראשונה. ושלא תחשוב שאני נשי או אישה או שום דבר כזה. זה רק משהו ביני לבין עצמי ובתוכי. אני לא פחות גבר ממך. במסיבות אני לובש שמלות ובמיטה אני דופק גברים. מתאים לך? 

הגלריה הייתה ריקה. נכנסתי רק מפני שהיה בחלון הראווה איזה כתם צבעוני, ציור שמשך לי את העין. הסתובבתי בין התמונות ולא ממש התרשמתי. לא בגלל הטיב, אלא מפני שראשי, עיניי ולבי לא באמת היו מחוברים לציור. אבל רציתי להתחבר לרגע, אז הסתובבתי בין התמונות שוב ושוב. 
הבחור שעבד שם עקב אחריי, נתן לי זמן ומרחב, אך בסוף כשנעצרתי מול איזו תמונה ניגש ואמר ''אתה לא מאלה שקונים. כי אם כן, זו לא ממש התמונה הכי טובה של הצייר הזה, יש יותר טובות.'' גיחכתי. ''לא, אני לא קונה תמונות, פעם הייתי עושה אותן בעצמי.'' 
''אז אתה מאלו'', ציין ספק שאל. 
''איזה אלו?'' שאלתי. 
''אלו שקשקשו קצת על בד וחשבו שיהפכו את עולם האמנות.'' 
מעניין שאף פעם לא חשבתי על זה לעצמי. לא כך. 
''אני לומד בבצלאל'', אמר לי. 
''נו, אז אולי תהיה אתה אמן גדול פעם'', אמרתי ורציתי ללכת. 
''אני הולך לשם לצייר גברים ערומים. נראה לי שזה היה יכול לעניין גם אותך.'' 
ידעתי שזה לא נכון. הוא לומד בשביל להפוך לצייר אמן. 
''אני לא מצייר גופות,'' אמרתי. 
''חבל, הייתי מתפשט בשבילך..'' 
ואז בחנתי אותו לראשונה. עבר הרבה זמן מאז מישהו הציע לי את עצמו. מבט פגש מבט והבנה חסרת מלים נוצקה באוויר שנעשה סמיך מאוד בגלריה הקטנה. 

מוניק סגר את הגלריה. 
''אליך או אליי?'', שאל. 
הלכנו אליו. ברחוב בחנתי את גופו בזווית העין, את הליכתו. חולצתו הצמודה מאוד לא השאירה הרבה מקום לדמיון. היה לו בית חזה נאה ביותר, מה שגרם לחשוב שגם החלק המוסתר על ידי מכנסי הפיל המתרחבים שלו יהיה נאה לא פחות. הוא קצת פחות גבוה ממה שנראה לעין. נעלי הפלטפורמה הגבוהות מוסיפות לו כמה סנטימטרים. 
בחדרו השכור באחד מבתיה המודרניים יותר של ירושלים הרגשתי חופשי יותר. לא היה שום דבר שיזכיר לי זמנים אחרים, אנשים אחרים. מוניק העסיק אותי מכדי להיכנס למחשבות וזיכרונות. 

אחרי שהתקלחנו יחד ומיששנו היטב אחד את השני, משך אותי למיטה. 
הייתה לנו רבע שעה נעימה ביותר של ליטופים, ליקוקים, והתגלגלויות של אחד מעל ומתחת לשני, עד שניסה לסובב אותי שוב בכוונת חדירה. סירבתי. הוא הסתכל בי מחדש, בחן במהירות את המצב ולחש לי באוזן ''זה בסדר אם נמצוץ אחד לשני''. 
גם זה היה קצת חדש לי. אגון מצץ לי כמובן, אך לא התעקש שאחזיר לו באותה מטבע. רק לעתים לרגע עברתי עליו בלשוני. 
אתה לא יודע שום דבר על סקס. מאוד עצור מינית, כל כך לא מגוון. איפה היית עד עכשיו? מי לימד אותך? מי אימן אותך? אמר מוניק בצחוק. 
הייתי שמח לעזור לך להשתחרר, אך לא נראה לי שתתן. וידעתי שכבר שמעתי את הטענה הזו קודם. 
בסופו של דבר התקלחנו שוב יחד והיה נעים מאוד. נוצרה אינטימיות מיוחדת כשסיבנתי אותו והוא אותי, שם נתנו לאצבעות לחקור אחד את השני. 
אתה די מוצא חן בעיניי בכל זאת, אמר לי. מזמן לא פגשתי גבר מהסוג שלך. 
אני כנראה מסתובב יותר מדי עם הומואים. ואני בכלל לא, חשבתי לי. 
טוב, אז נוכל להיות אחיות ולצאת לצוד יחד ילדות קטנות לזיונים. אני בטוח שגם שלישיות עוד לא עשית בחייך. כמה יש לך ללמוד, אלוהים. אבל אם אתה תהייה תלמיד טוב כמו שאני מורה טוב, לא יעבור הרבה זמן ותיהפך לפרוע מאוד. 
צחקנו שנינו. 

******************** 

הדלת נסגרה מאחריה בעדינות, בשקט. קפיץ הדלת דחף אותה בביטחון ובכוח. 
היא נעצרה לרגע, ידה על הידית שלא היה לה צורך להשתמש בה, ירדה את שלושת המדרגות שלפניה, נעצרה שוב, עדיין בתוך חדר המדרגות. 
בחדר המדרגות הייתה אפלולית כלשהי. צללים רכים, ארוכים, קרירים. היא עמדה, ידה אוחזת במעקה המדרגות. אישה מהוהה, דהויה. היא הרגישה מנומנמת, כבדה, כבויה. 
פתאום הסתבר לה שאיננה שולטת בתנועותיה בכל מאת האחוזים, לא כמו שהייתה רוצה. 
קשה היה לה להתרכז, לא ידעה לרגע מה עליה לעשות, מה היא רוצה לעשות. ידעה רק שאיננה רוצה לצאת לרחוב המהביל, הלוהט, והבוהק. 
היא הביטה לאחור על הדלת שזה עתה נסגרה מאחריה. לא, לשם היא רוצה לחזור פחות מכל. 

אוגוסט. אמצע הקיץ. חם, לח. הרגישה בזיעה הזולגת, זוחלת לה, נוזלת פלגים פלגים לאורך גופה כולו. שמלתה הזולה נדבקה פה ושם לגופה, מתחתלת פה ושם מסביב לרגליה, מגרה את ירכיה המזיעות וגורמת לה לגירוד. 
לא הייתי צריכה ללבוש תחתונים סינתטיים, חשבה. בכלל, יכולתי ללכת לרופא בירושלים, לא הייתי צריכה לרדת לתל אביב, הפחד מרופא בירושלים היה טיפשי. 
אחר כך חזרה במחשבתה שוב לתחתוניה הסינתטיים. המושג תחתונים סינתטיים בידח את דעתה, ומכוח רגע זה יצאה מחדר המדרגות המוצל למדרכה שטופת השמש והמסנוורת. 
החום, הסנוור, השאון הפתאומי, כל אלה עצרו אותה שוב. כוח החלטתה הספיק לה רק לאותם צעדים ראשונים, על מנת לצאת. כעת עמדה שוב מבולבלת, מבלי לדעת לאן לפנות בעיר כמעט זרה לה. נשענה על גדר נמוכה, לא חשה התרגשות מיוחדת, לא חשה מאומה. 
היא אספה את שאריות כוחה והגיעה לתחנה המרכזית, נשרכת לאורך רחובות ארוכים מדי, חמים מדי, מהממים. 

את הדרך חזרה לירושלים לא זכרה. במרכז העיר נעצרה לשתות דבר מה קר. לא רצתה עדיין לחזור הביתה, אך מה הלאה לא ידעה. 
אישה נהדרת, מטופחת, שהחום כאילו איננו מגיע אליה יצאה מן הבית ממול. היא הביטה בה והלכה לכיוון אותה כניסה ממנה יצאה האישה. שלט צבעוני מעל לאותה כניסה צד את עינה. צללית של גוף אישה וכמה מלים. לא הצליחה לקרוא את המלים מהצד השני של הכביש. חצתה את הכביש. 
השלט אמר ''מכון לשיפור הליכות וחן''. מבלי לחשוב הרבה נכנסה לתוך המכון. 
פקידת הקבלה הסתירה חיוך נבוך. היא הייתה רגילה בנערות ובנשים צעירות יפות ויפות פחות. 
תמיד ניסתה לנחש מי מהן מבקשת קריירת זוהר, מי חולמת על דוגמנות, כוכבות זו או אחרת. 
מי מהן באה לשפר את עצמה, את נימוסיה, בגלל נישואין חשובים או תפקיד ממשלתי. 
לכל אחת מאלה יש דפוסי התנהגות משלה. כל אישה והפרט הקטן המסגיר אותה, השאלה המיוחדת. לרוב הייתה מנחשת נכון. והנה, אישה דהויה זו, דהויה היה התיאור ההולם, נכנסה ומעמידה סימן שאלה. מה לה במכון לטיפוח החן? עכשיו? איפה הייתה כל השנים? מה השתנה בעולמה שזה הפך להיות חשוב? 

חווה התיישבה בכבדות ובחוסר חן בכורסא המבריקה, הצרה והמתכתית מול הפקידה הצעירה בשמלה הצבעונית הקצרצרה, ולרגע התעוררה בה הערכה לצעירה זו. העריכה את שלמות איפורה, צורת ישיבתה, אך זו כבתה רגע אחרי שהתעוררה. 
אחרי רגע של שתיקה באה במבוכה כשהנערה הזוהרת הזו ממול שאלה באדיבות מסויגת ''כן?'' 
כן מה? חשבה חווה. ''הייתי רוצה ל...'' מה בדיוק הייתי רוצה? מה עושים כאן בעצם. לומדים? הרגישה שהיא מסמיקה ומבוכתה גדלה. למרות היובש הירושלמי החלה מזיעה שוב. 
''הייתי רוצה להירשם'', פלטה במהירות. 
''הייתי רוצה ללמוד'', אמרה בסוף בלחישה. 
''מתי מתחילים?'' הוסיפה במהירות. 
הפקידה באה במבוכה גם היא. לא ידעה להחליט אם האישה מולה מטורפת שקטה או סתם מבולבלת שטעתה בדרכה. היא הושיטה לה כרטיס למילוי פרטים בלי להוסיף מלה. 
חווה לקחה את הכרטיס המושט לה. את העט המוצעת לה לא ראתה. במהירות הורידה ראשה והחלה מחטטת בעמקי תיקה הגדול, מחפשת אחרי עט ויחד עם זאת ניסתה לעשות סדר במחשבתה, ניסתה לשחזר בזיכרונה את מאורעות היום במהירות. 

עד לכניסתה לרופא היה הכול נהיר לה. היא ידעה שהיא חולה. ידעה שמחלתה אנושה עוד לפני שאמר לה זאת הרופא, אך היה משהו בציפייה בחדר ההמתנה שהרדים בה את כל תחושותיה ואחר כך, קולו של הרופא הוא זה שכיבה בה את שארית ערנותה כשאמר בקרירות, מתוך הבעת צער רשמית לכאורה, לא אישית מדי, שזה הסוף שלה שמתקרב. 
זכרה שכשיצאה מחדרו הושיטה לו פתאום יד לפרידה. לא עשתה זאת בפעמים הקודמות. נדמה היה לה שראתה מבט הפתעה בעיניו, כשלחץ את ידה. כעת התביישה קצת בתנועה זו. 
עכשיו יושבת מולה אותה פקידה קטנה, בצבעים לוהטים, ומסתכלת בה באותו שקט קר, בוחן ומביך. 
היא מצאה את העט, ואז ניגשה לקרוא את הכרטיס ולמלא אותו. את שמה מילאה מיד, מבלי לחשוב רגע. השאלה על גילה הביכה אותה מחדש. לא זכרה אותו במדויק. 
חמישים ותשע או שישים? והאם שנה יכולה לקבוע אם יקבלו אותה ללימודים? 
מזמן כבר לא חשבה על גילה בממשות ותמיד באה במבוכה כשנשאלה בפתאומיות. אף פעם לא זכרה אם נולדה בשנה זו או זו שלאחריה. תמיד הבטיחה לעצמה לבדוק בתעודת הזהות ותמיד שכחה. כתבה שהיא בת שישים ולרגע נראה לה שזה אצילי יותר מאשר חמישים ותשע. 
הפקידה שעקבה אחריה בעיניה אמרה ''את משקלך וקומתך נמלא אחר כך כשתישקלי ותימדדי''. רצתה להגיד לה, לפקידה, שלא כדאי לדייק כל כך בפרטים, ממילא היא הרי הולכת למות. 
אך לא אמרה כלום באותו רגע. הרגישה שזה ישמע טיפשי להכריז זאת בפתאומיות במקום הזה, המלמד חיים טובים, ומלבד זאת נערה זו נראתה כל כך רחוקה מעצם המושג מוות. 
היא ניסתה לא לחשוב על המושג מאז יצאה מאצל הרופא. היא התמלאה הרגשה שלא ידעה להגדירה. משהו בין פחד לעצבות. 

הנערה הורתה לה לסמן את המשבצות הריקות לפי הצורך ולפי רצונה. היא הפכה את הכרטיס והחלה קוראת לאט לאט את השורות הכתובות ליד המשבצות הירוקות. ניסתה להתרכז בכתוב,לרדת לעומק הדברים. להבין. 
נימוסים והליכות הבית - כאן לא הייתה לה בעיה. נימוס תמיד נראה לה חשוב. יותר מזה, התעורר בה פרץ רצון עז ללמוד נימוס. כמה רצתה להיות נימוסית עכשיו. מיד. עדינת הליכות. להיות אישה, גברת, מעודנת. 
הליכה על מסלול נראה לה משפט סתום. חידה ללא מובן. רצתה לסמן רק מתוך סקרנות, אך חשבה, ומה אם זה משהו מטופש מדי בשבילי, אולי תצחק ממני הקטנה הזאת עם ציפורניה הארוכות. 
איפור,איפור לתצוגות, איפור קולנועי, לצילום - כאן לפחות ידעה במה המדובר. היו עוד שורות. 
היא חזרה וקראה אותן שוב והחליטה שנימוסין והליכות חברה, הם אלה תבחר. 
לרגע נראתה נבונה בעיניי עצמה. בירכה את המקרה שהביא אותה לכאן, מילאה את המשבצת בביטחון והושיטה את הכרטיס חזרה לנערה ללא מלה, עם צל של חיוך בזוית פיה. 
גם זו לא אמרה מלה. ישבו רגע והתבוננו אחת בשנייה. חווה חשה שחיוכה הולך ונמחק, והמבוכה הגדולה שלה חוזרת ומשתלטת עליה. הנערה הפכה את הכרטיס הלוך וחזור ולא ידעה מה לומר. 
חווה הרגישה מטופשת במקצת ולא ידעה כיצד לצאת ממבוכתה ההולכת וגוברת. יחד עם זאת חשה באיזה קיפאון, שעמום מהמצב הבלתי משתנה. ניסתה שוב להיזכר מדוע נכנסה לכאן ודמותה של אותה אישה מטופחת שיצאה מכאן לרחוב עלתה בה בבהירות מעוררת קנאה. הנערה מולה הפסיקה להפחיד אותה. ילדה קטנה בצבע ומסכה. 
לבסוף שאלה, האם אני צריכה להביא אתי משהו? איזו תעודה? 
הנערה לא הבינה בדיוק. ''מה?'' שאלה בהתעוררות, 
''מה? להביא?'' חזרה, נאחזת במלה. 
''אה, כן, כמובן, את צריכה להביא מגבת, וכן, כסף''. 
עכשיו עלתה הנערה על המסלול המוכר לה היטב, השמיעה את התנאים בקול מאומן. 
חווה קבעה לעצמה להתחיל מחר ויצאה. 

היא חזרה לרחוב שלהט לה שבעתיים אחרי הישיבה במשרד ממוזג האוויר. הלכה לה לאיטה, בוהה ומהורהרת מבלי קשב לרחוב. הרגישה כיצד היא מטשטשת והולכת, נאטמת והולכת. הגיעה לרחוב מגוריה. כשחלפה ליד חנותו של הירקן נתחשק לה פרי מתוק, כזה שלא טעמה מזמן. 
היא נכנסה ובמין עדנה של גברת הורתה לו לשלוח לה לביתה כך וכך מיני פרות. הירקן הביט בה בתמיהה. 
''את בטוחה, גברת גולדרוביץ?'' 
מעולם לא קנתה יותר מכמה ירקות זולים, עונתיים. פירות נהגה לקנות לעתים רחוקות, וגם אז רק מארגז השאריות. על משלוחים הביתה לא חלמה אף פעם. 
היא הנהנה בראשה, והוסיפה בקול מתנצל ''אני עומדת ל...'', אך לא גמרה את המשפט. 
הרגישה מחנק מוזר בגרונה. הירקן לא שמע ממילא והנהן לה בראשו. 
''שיהיה לבריאות'', אמר לה והיא יצאה. 
פתאום היה נדמה לו לירקן, שם בין המאזניים, שאמרה לו שהיא הולכת למות. 
יצא אחריה, רצה לשאול, לוודא. ראה אותה נכנסת כבר לחצר של ביתה. וודאי טעיתי, חשב, וודאי אמרה משהו אחר. אולי התכוונה להגיד שהיא מתה על פירות, מתה מחום. אומרים כך לפעמים, לא מתכוונים ממש, זה רק מטבע לשון. 


חוה נכנסה הביתה. הבית החשוך היה קריר. נכנסה למטבח האפלולי, המקרר היה ריק כמעט. 
שתתה כוס מים וחשבה, כמה כוסות כאלה עוד אחזיק? איך מחזיקים כוס נכון? בנימוס? בעדינות? עכשיו כבר אדע. מגוחך, עכשיו, דווקא כשאני... וקטעה את מחשבתה. 
נכנסה לחדר האמבטיה, הביטה בראי הקטן ואמרה בקולך רם, אני עומדת למות. הביטה עוד ורצתה לראות את פניה יותר בבירור. הדליקה את הנורה העירומה שמעל לראי וראתה שבילי דמעות בפניה. לא זכרה כלל מתי בכתה, וכשחשבה על בכי שלא זכרה פרצו שוב שתי דמעות מתוך עיניה. 
אז זו לא זיעה, חשבה. אני הולכת למות, חזרה ואמרה בקול. למות, הוסיפה בשקט. 
למות. 

כיבתה את האור והלכה למיטתה. חשה בעייפות. חבל שלא לקחתי את הפירות אתי, חשבה. 
מתי כבר ישלח לי אותם? 
התיישבה על המיטה בכבדות. הפליטה אנחה קצרה, מרה, חנוקה, יבבנית, ונשכבה. שילבה ידיה מסביב לכתפיה כאילו חיבקה את עצמה. שכבה כך בעיניים בוהות, מחשבותיה תהו באי שם רחוק, ולאי שם זה נפלה שנתה הכבדה. היא לא הרגישה כלל כשנרדמה. 
התעוררה לאחר כשעה, בחדר עמדה אפלולית. התיישבה בכבדות. היא שמעה את הנקישה על הדלת. דשדשה בפליאה. מי זה יכול להיות? 
פתחה את הדלת. במסדרון החשוך עמד נער לא מוכר עם חבילה בידו. 
''גברת חווה, הפירות שלך.'' 
פשפשה בכיסה הושיטה לו שטר קטן שמצאה בו. אני יכולה להפסיק לחשב, אמרה לעצמה. 
הנער נעלם. כן, אין טעם לקמץ יותר, לחסוך, לחשב. 
היא חזרה פנימה למטבח, שטפה את הפירות. לא רצתה להדליק את האור. 
התיישבה על כסא ונגסה באגס. הוא היה חסר טעם. אולי בגלל שאני חולה, חשבה, אולי זה משפיע על חוש הטעם. אולי הם כן טובים, אני רק לא מרגישה. אביא אותם אחר כך לרם, חשבה. הוא ייהנה. חשה את הדמעות עולות שוב בעיניה. המחלה. 
אלך לרם. לא אספר לו, חשבה, סתם נשב, נפטפט אולי, נספר סיפורים. 
להעלות זיכרונות, אולי בפעם האחרונה. 

יצאה ונעלה מאחריה את הדלת, חשה בקרירות הידית. המפתח קיבל משקל שלא היה לו קודם לכן. ירדה במדרגות מבלי להדליק את האור. אחרי כל השנים הללו אני צריכה להכיר כבר כל מדרגה. 
דלת חדר המדרגות נטרקה אחריה ברעש. את זה וודאי ילמדו אותי לעשות יפה, לא לטרוק דלתות. אהיה מנומסת, אמות מנומסת. שוב עלו הדמעות בעיניה. 
ירדה מן המדרכה לכיוון החצר. מרחוק, כמו שני צלבים, נראו לה מתקרבים. אורות, שככל שהתקרבו הפכו להיות כוכבים בעיניה הדומעות. עוד קרן ועוד קרן אור נשברה בדמעתה ונוספה לכוכב. 
היא חשה בחבטה, בכאב חד. היא צעקה, צעקה אחת. היא צללה. 
זה היה הסוף. בלי סרטן,בלי נימוס. 
כמה אגסים התגלגלו על הכביש. 

******************** 

חווה מתה. בימים הראשונים לא ידעתי את נפשי. הייתה לוויה עגומה ולא היה אפילו מניין. 
כל כך דל, כל כך עצוב וסופי בדרך הלא נכונה. 
למזלי, מוניק התקשר אחרי יומיים, בא לבקר אותי ולשבעה הלכנו יחד. 
אני מפחד להגיד שהוא עושה לי טוב, המוניק הזה. איך בבת אחת הוריד את ההתנהגות המוחצנת שלו והפך להיות חבר קרוב, אנושי, ותומך. זה לא שהוא נעשה עצוב אמיתי, את זה יכולתי להבין. 
לבתי קברות יש השפעה כזאת. אבל הדרך בה הסתכל בי, נגע לי בגב כשתמך בי, כאילו אנחנו יחד כבר המון זמן. 
כמה ימים אחרי, התגלתה לי במקרה העובדה שחווה כתבה צוואה כבר לפני איזה זמן ומשום מה השאירה לי את הבית, וכך הפכתי להיות לא רק בעל רכוש קטן, אלא בעל דירה משלו. 
היא הצליחה לשלוח אצבע לגעת לי בלב גם מקברה. 
שאלתי את מוניק מה היה עושה. הרי אין לה משפחה למעשה, אמר. ואתם הייתם קרובים בדרך המרוחקת שלך. 


הוא למד לקרוא אותי מהר, ובי נוצרה חיבה גדולה אליו. לא ניסינו להתחבר מינית. 
זה שהוא קרא לנו אחיות פעם ממש הרתיע אותי ממנו, מעצמי. למה לא אחים? 
אבל הוא אמר שהומואים שחיים יחד הם או מאהבים או אחיות, ומוטב להיות אחיות כי זה לא נגמר מהר כמו אהבה. 
זה לא שהוא לא האמין באפשרות האהבה. הוא רצה לאהוב. הייתי יכול להתאהב בך, אמר לי, אבל אני לא מסוגל להתאהב במישהו שיש בו את חיידק הריחוק האישי. אז יותר טוב שנהייה אחיות, הרבה יותר קל לחיות כך אחד עם השני. הסיבוכים שלך והסיבוכים שלי לא יתחרו על הבכורה בבית. הם יכולים להיות חופפים או לא. 
אבל אל תדאג, אני אלמד אותך להזדיין נכון. אתה עוד תהייה סקס מרהיב ובקרוב. 

עכשיו כשפתאום נולדה לי דירה רציתי שנעבור לגור יחד. לא ידעתי אם זה נכון לעשות בגלל חווה, 
אם זה לא מוקדם מדי בגלל האבל, אם זה בכלל יכול לעלות בדעתו ואם זה נראה לו כרעיון בר ביצוע. 
מאחורי השפה הסלנגית שלו שהייתה שייכת לקבוצה שמיעטתי לפגוש ולהכיר, התחבא איש עדין ניסוחים, וחכם. מאוד חכם. אלא שהוא לא היה מוכן לפרוט את עידונו וחכמתו לפני כל אחד. 
הרגשתי שבדרכו שלו הוא נפתח ומקרב אותי אליו. וכן. הוא ישמח אם נגור יחד. 
וכששאל אותי על עברי, נבהלתי. איך אספר לו? 
איך אוכל לספר שהתחלתי עם אגון רק בגלל חישוב קר לב לכאורה? 
שיקרתי אותו, לכאורה, ומצאתי את עצמי מאוהב, או לפחות מקנא. לקח לי זמן להודות שאהבתי את אגון. נראה לי שלמוניק תהייה כל הסבלנות שבעולם להקשיב ולהבין נכון. 
התחלתי מאמין שחיי הולכים לכיוון של הפי אנד מסוג מסוים. הפי אנד שיתאים לשני אנשים. 
בסוף נגמור יחד בבית אבות. זאת הייתה הבדיחה שלו ביום שהעביר את חפציו אליי, והפך את ביתי החדש לביתנו שלנו. בלי משחקים. הפכנו להיות אנחנו, שלנו. 
בסוף יתכן שגם נאהב.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...