>  >  > 

מסע של התגלות

השמש היוקדת באמצע יום הקיץ האטה את צעדיו של אלי. הזיעה נטפה מעליו כמו מים שעה שסחב בידיו את מזוודתו היחידה, בחולות שמחוץ לזכרון. בכל 46 שנות חייו הוא לא זכר מאמץ נורא כל כך. כל צעד היה סיוט עבורו. כאשר הגיע סופסוף לשערי האחוזה נשם לרווחה. הוא הושיט ידו קדימה אל השער החלוד החצי-פתוח ופתח אותו לגמרי. הוא נכנס לחצר הקדמית של האחוזה שפעם, בתקופת ילדותו, הייתה מפוארת כל כך, אך כיום נראית מוזנחת כמו בשכונת עניים. הוא הלך כמה צעדים נוספים בחול כשלנגד עיניו ראה חמישה בחורים חסונים, נערים, כשלגופם אפילו לא חתיכת בד אחת. ישבנם מופנה אליו, קולר לצווארם וצמידי עור בידיהם וברגליהם. הוא עמד בפתח האחוזה, המום מן המראה שלהם עודרים את האדמה כשלפתע קול מוכר נשמע קורא אליו: ''אבא?'' 

אלי הסב את מבטו לדלת הכניסה לאחוזה וראה את בנו בן ה-17, איתי, עומד בפתח, לבוש בבגד ים בלבד. ''איתי...” הוא לא הצליח להוציא מילה מפיו. 

''מה אתה עושה פה, אבא?'' שאל בנו. אלי טרם התאושש ממראה הבחורים הצעירים העירומים אשר עובדים את האדמה. ''בוא, תיכנס...” שמע את בנו אומר והלך לאט לאט לתוך הבית, חולף על פני הנערים שלא לשנייה אחת הזיזו את מבטם מן האדמה להסתכל אל האדם הזר שבא, לא שנייה הפנו מבטם לבנו. הוא נכנס לתוך האחוזה, הלך בעקבות בנו למטבח ואף אחד מהם לא הוציא מילה. כאשר שמע את בנו אומר ''שב'', התחבר בחזרה למציאות. בחלומותיו הפרועים ביותר לא חשב אלי כי בנו יקבלו כך לתוך ביתו. 

''אתה רוצה משהו לשתות?'' 
''כן, תודה''. ענה אלי. ''כל מה שיש, בסדר''. 
איתי הגיש לו כוס מים קרים ואלי לקח את הכוס מהשולחן. ''תודה. חם היום, אה?'' 
''מה אתה עושה פה, אבא?'' איתי לא חיכה שניה ורצה תשובה לשאלתו. 
''איתי, תקשיב...” ניסה אלי להתמהמה מעט אך איתי לא התכוון להעמיד פנים. 
''לא שכחתי כלום, אם זה מעניין אותך בכלל'', זרק פתאום והשתיק את אביו. ''לא נראה לי שבכלל יש לך הזכות לבוא הנה. לא עכשיו, לא אחרי שנתיים שלמות שהתעלמת ממני”. 
”אני מבין שאתה כועס...” 
''אני לא כועס, אני כבר מזמן לא כועס. אני אדיש אליך, אתה אדם זר מבחינתי, הבנת? זר!'' 
''איתי...” אלי ניסה להרגיע את הרוחות אך איתי עדיין זעם למראה אביו. 
''למה באת לפה?'' 
''אם תיתן לי לדבר...” 
''אז דבר. תתחיל להסביר איך אתה מעז להראות את הפרצוף שלך מולי אחרי שזרקת אותי מהבית לפני שנתיים, נער בן 15 שבסך הכול התחבט עם שאלה לגיטימית לחלוטין''. 
''איתי, לא באתי לפה לריב איתך...” 
''אז למה באת?'' 
''אני מבין שאתה לא יכול להניח לעבר. אבל אני חייב. אתה מגיע לשלב מסוים בחיים שאתה נותן לעצמך דין וחשבון והבנתי שהייתי חרא של אבא''. 
''בלשון ההמעטה''. 
''בסדר, אני מודה. לא הייתי צריך לזרוק אותך מהבית, אבל מה הייתי אמור לעשות עם בן שפתאום יום אחד כשסיימנו לשבת שבעה על סבא שלו בא ואומר לי שהוא נמשך לבנים?'' 
''הייתי אמור להקשיב, לקבל אותו, כמו אבא נורמלי''. 
''אני מצטער...” 
''למה באת לפה? עדיין לא ענית לי''. איתי החל להתרגז. 
''אמרתי לך, בשלב מסוים בחיים אדם צריך לתת לעצמו דין וחשבון...” 
''יום כיפור היה לפני יותר מחצי שנה. למה עכשיו?'' 
''אני מבין את הכעס שלך...” 
''אתה מבין את הכעס שלי? תודה רבה באמת. אתה יודע, אם סבא לא היה מוריש לי את הבית הזה, האחוזה הנפלאה שהיה בחזקתו, הייתי עד היום ברחוב. זרקת אותי לכלבים, אז אם אתה נדמה לך שתבוא עכשיו ותבקש מחילה והכול יהיה בסדר, אז תשכח מזה''. 
''יש לי סרטן''. הכריז פתאום אלי וכיער את האווירה. 
''מה?'' 
''גילו אצלי גידול ממאיר בקיבה''. אמר אלי לבנו ההמום. ''הם יכולים לעכב את זה אבל אני אמות. חצי שנה, במקרה הטוב. אני לא יכול למות כשהמצב בינינו עומד כמו שהוא עומד היום''. 
''אם אתה עובד עליי...” 
''אני לא...” נשבע אלי לבנו. ''אני חייב שתסלח לי. זאת המשאלה האחרונה שלי''. 
''איפה אתה עובר את הטיפולים?'' 
''פה, לא רחוק''. 
''טוב, אז, אממ... יש פה חדר פנוי, תישאר פה, אני אדאג שיטפלו בך ו...” 
''אתה סולח לי?'' אלי היה חייב את התשובה שלו. 
''אני צריך זמן עם זה'', אמר איתי ולא יכול היה שלא להוסיף”,אבל בניגוד אליך, אני לא אזרוק אותך לכלבים. אתה יכול להישאר פה. זה בסופו של דבר הבית שבו גדלת''. 
''אתה בטוח שזה בסדר?'' 
''כן'', אמר איתי וראה את ירון, אחד מהבחורים שהיו בחוץ, נכנס למטבח עם מעדר בידו. ''תכין לאבא שלי ארוחת צהריים אחרי שתסיים לשטוף את המעדר שלך''. 
''כן, אדוני''. ענה ירון ויצא דרך הדלת האחורית של המטבח החוצה. אלי הסתכל על בנו בפליאה. 
''מה...” איתי רצה לדעת מה פשר המבט. 
''הבחורים פה בחוץ, מי הם?'' שאל אלי בסקרנות. 
''העבדים שלי''. ענה איתי בפרצוף חסר הבעה, מנסה להתגרות ולעצבן את אביו ההומופוב. 
''העובדים שלך?'' 
''מינוס ה-ו''', הסביר איתי. ''עבדים. הם כל מיני נערים בני 16-17 שמצאתי ברחוב שברחו מהבית או הוברחו מהבית ודברים כאלה. הם מקבלים פה אוכל ומיטה חמה. בתמורה הם עובדים פה, מרצים אותי, מענגים אותי, שטויות כאלה''. 
''מה? האם כאילו עבדי מין?'' אלי ניסה להבין. 
''אפשר לומר''. 
''והם כולם... כמוך?'' 
''הומואים?'' 
''כן''. 
''רובם לא. אבל זה המחיר שהם משלמים בתמורה למחסה ומזון. בדרך-כלל, אם הם מתנהגים בסדר, אני לא צריך להעניש אותם או משהו, אז לא מפריע להם''. 

כשסיים את דבריו, איתי לא נתן לאביו אפשרות לענות. הוא יצא החוצה דרך הדלת האחורית וראה את ירון מנקה את המעדר שלו וקרא לו. 
''כן, אדוני?'' ירון עמד זקוף, מחכה לשמוע את מצוות אדונו. 
''אני לא רוצה שאבא שלי יהיה נבוך לידיך'', אמר איתי והוריד את הבגד הים שהיה לגופו ונשאר עירום. ''תלבש את זה בזמן שאתה במטבח. תבוא אליי אחר-כך ותחזיר לי אותו''. 
''כן, אדוני''. אמר ירון ולקח את הבגד ים מיד אדונו. 
''תעמוד ליד העץ, כלב'', הטון של איתי נהיה זועם ותוקפני. ירון ביצע את המוטל עליו ואיתי הרים את המעדר מהרצפה. הוא צפה בירון העומד זקוף ליד העץ וחייך לעצמו. ''אם תסביר לי למה אתה נענש אני אוריד חמש מכות מהעונש''. 
''בגלל שאני הולך להיות לבוש ולא עירום כמו כלב'', אמר ירון בעודו עומד זקוף, מתכונן לעונש. 
''יפה מאוד, כלב'', אמר איתי והחל מכה את ישבנו של ירון עם המעדר. ירון צווח כל פעם שבמעדר פגע בכל החוזק בישנו, הוא התפתל למרגש ישבנו המאדים. טרח! טרח! טרח! המעדר פילח את עכוזו של ירון. 
''או!'' הוא צרח כל פעם מחדש. איתי המשיך להכותו מבלי להניד עפעף. טרח! טרח! המכה האחרונה מוטטה את ירון לרצפה עם הגב למעלה. ישבנו האדום זועק לעזרה אך ירון התרומם על ברכיו. הוא התסכל אל אדונו שהשליך הצידה את המעדר ועל אף שדמעות זלגו מעיניו אמר במלוא החוזק: ''תודה, אדוני''. 
''לך''. סימן לו איתי. ירון קם על רגליו, הלביש את בגד הים על עצמו ונכנס למטבח להכין ארוחת צהריים לאלי. איתי הסתכל אחורה אל החצר וראה את אחד מעבדיו לוחש משהו לעבד אחר. 

שאר היום עבר בשקט וכרגיל. כשסיים ירון להכין את ארוחת הצהריים לאלי עלה לחדרו של איתי והחזיר לו את בגד הים, ישבנו עדיין אדום ועדיין כואב. הוא חזר והמשיך לעבוד עם ארבעת העבדים האחרים בחצר בעוד איתי ניסה ככל היותר להתחמק מאלי. אלי מצידו טייל באחוזה ונזכר ברגעים מילדותו אותם בילה באחוזה. הוא ניסה לראות כיצד החדרים השתנו וגילה להפתעתו שרובם נשארו אותו דבר חוץ מהחדר שבקומת הקרקע. החדר כעת הכיל מספר מיטות, כל מיטה מופרדת ממיטה אחת ע''י סורגים. תחושה של כלא, סורג ובריח הייתה לחדר ולאחריו העדיף אלי שלא לראות כיצד עיצב בנו את המרתף. הוא פשוט ישב כל היום במטבח וניסה להתעלם מהמראות שבחלון המטבח, חמישה נערים חסונים, שרירים במעט, רזים ויפים העובדים עירומים. מתכופפים להוציא עשב מהאדמה, רצים מקצה לקצה כשאיבר מינם מתנופף מעלה ומטה, ועומדים תחת השמש החמה, עובדים ומזיעים. 

בבוא הלילה, לאחר ארוחת הערב, כשהשעה קרבה לחצות, כינס איתי את עבדיו בסלון כפי שהוא עושה בכל לילה. חמשת עבדיו עמדו זקופים אחד ליד שני, מנסים להימתח אל התקרה, שעה שאדונם הלך הלוך ושוב מול פניהם. 
''בסך הכול הייתי די מרוצה מהעבודה שלכם היום. התקדמתם, הייתם חרוצים ולא נאלצתי להכות אותכם יותר מדי''. אמר איתי לעבדיו ולא ידע כי אביו מציץ אל הסלון, מתבונן על המתרחש. 
איתי לקח את השוט שלו ביד ופנה אל אחד מעבדיו, עומרי, וליטף את גופו באיטיות עם השוט. ''ראיתי אותך היום לוחש משהו לתומר. מה?'' כאשר בחר עומרי שלא לענות על השאלה איתי הצליף בגבו שלוש פעמים. 
''איי!'' צעק עומרי והתקפל מעט אך חזר מהר מאוד לעמוד זקוף. 
''הזדמנות אחרונה, עומרי, מה לחשת לו?'' עומרי לא ענה פעם נוספת ואיתי הצליף ברגליו חמש פעמים. הכאב גבר על עומרי שצרח וצנח לברכיים. איתי פנה אל תומר שהכניס את הבטן וניסה לעמוד הכי זקוף שרק יכול היה”,תומר, הוא לחש לך שהוא לא מבין למה אתם מתנהגים כל-כך בזנותיות, נכון?'' 
תומר לא היסס וענה מיד: ''כן, אדוני''. 
''השבת לשאלתו?'' שאל איתי במבט מסוקרן על אף שידע את התשובה. 
''לא, אדוני!'' ענה תומר. 
''טוב מאוד. אבל אם היית משיב, מה היית עונה לו?'' 
''שאנחנו כאן בכדי לשרת אותך, אדוני. אתה הישועה שלנו, זה שהציל אותנו ונתן לנו קורת גג, אדוני''. ענה תומר מבלי להסס, כאילו שינן בעל-פה את התשובה. 
''יפה מאוד''. אמר איתי ופנה אל עומרי שעדיין היה על הברכיים. ''באמת חשבת שאני לא אגלה?'' 
''לא, אדוני...” לחש עומרי. 
''חזק יותר!'' ציווה איתי והצליף אל גבו של עומרי. 
''לא, אדוני!'' אמר עומרי בחוזקה. 
''הערב זאת תהיה האזהרה הראשונה שלך מתוך שלוש. פעמיים נוספות שאתה מנסה להתמרד, לפקפק במעשיי או מעשיך פה, ואתה חוזר לרחוב, ברור, זונה?'' 
''כן, אדוני!'' 
''יופי. תעמוד!'' ציווה עליו איתי. 
עומרי נעמד חזרה על רגליו, עומד ישר. איתי הצליף בבטנו פעם אחת בלבד עם השוט והתנעג למשמע ''איי!'' מפיו של עומרי. איתי תפס את ביציו של עומרי בחוזקה, אנחת כאב נוספת: ''איי!'' נשמע מפיו ואיתי הגביר את אחיזתו על הביצים. עומרי התקפל ונפל על הרצפה, עומד כמו כלב על ארבע. איתי הרים את השוט והצליף על גבו 15 פעמים, אדיש לכאביו וצרחות הכאב של עומרי, משסה את גבו, מפלח אותו ומאדים אותו, מתענג למראה הכלב הסובל. 
''קח את העונש שלך כמו כלב טוב!'' צרח איתי והלקה את גבו של עומרי חמש פעמים נוספות. הוא פנה אל ארבעת עבדיו הנוספים – ירון, אייל, תומר וגיא – וקרא אליהם”,קחו אותו החוצה לחצר וחכו לי שם!'' 

ארבעת העבדים הרימו את עומרי הפצוע השרוי בכאבים על הרצפה ולקחו אותו לחצר. איתי הניח את השוט וראה את עין אביו מציצה. הוא הלך אל אביו, הסתכל לו בעיניים ואמר בציניות”,אתה רוצה לצפות או שאתה רוצה ללכת לישון?'' 
''למה אתה עושה להם את זה?'' אלי התעניין לדעת. הוא עדיין היה המום מסדיסטיות בנו. ''אתה בן 17 וחצי, הם בני 16 בערך, למה אתה משפיל אותם כל כך?'' 
''הם הזונות שלי, אבא'', אמר איתי. ''צריך לחנך אותם. ומספיקה חוליה אחת שלא תתפקד כמו שצריך וכל השרשרת תיפול. אני חייב ללכת לטפל בעבד התועה. אתה צופה או שאתה ישן?'' 
''אין לי שום רצון לצפות במעשי הזימה שלך, בן''. אמר אלי נחרצות. 
''אז למה הסתכלת עכשיו?'' 
''הייתי מזועזע ממעשיך'', הסביר אלי. ''זאת כמו תאונת דרכים, אתה לא רוצה להסתכל אבל אתה לא יכול להסיר את מבטך''. 
''לך לישון, אבא, מחר אדאג שמישהו יכין לך ארוחת בוקר כמו שאתה אוהב''. אמר איתי ויצא אל החצר. 

איתי הגיע אל החצר וראה את עומרי הכאוב שוכב על החול חסר אונים. ארבעת העבדים עמדו לא רחוק ממנו, מחכים להוראות. ''על ארבע, זונה!'' צרח איתי על עומרי וטפח על ישבנו על מנת לזרז אותו. עומרי התרומם בכאבים רבים על ארבע. ''תומר, בוא הנה''. ציווה איתי על תומר שמיהר לבוא ונעמד מול אדונו ומול עומרי. 
''כן, אדוני!'' 
''מאחר ואיתך הוא דיבר, אתה תהיה זה שיבצע את העונש, ברור?'' שאל איתי. 
''כן, אדוני!'' ענה תומר מידיית. 
''יופי'', אמר איתי ופנה אל עומרי. ''מאחר ואני אדון רחמן, אני מוכן להוריד קצת מהעונש שאני רוצה להטיל עליך. תומר פה הולך עוד מעט לזיין לך את התחת. אם תסביר לי למה העונש הוא זיון בתחת ולמה תומר מזיין אותך ולא אני, אני אגרע מן העונש. אבל אם תטעה, אני אוסיף לו, ברור?'' 
''כן, אדוני''. אמר עומרי. 
''אני מחכה לתשובה'', אמר איתי ובעט בחזהו של עומרי אשר ניסה להישאר על ארבע ולא להתמוטט. 
''העבירה שלי... אמרתי שאני לא רוצה זין בתחת, שאני לא הומו, אמרתי לו ושאלתי אותו למה הוא כן מוכן לקבל בתחת ו... אז אתה מעניש אותי ככה''. אמר עומרי מתפלל שזאת התשובה הנכונה. 
''בסדר, ו...” איתי חיכה לשמוע את התשובה המלאה. 
''אני לא יודע, אדוני''. הודה עומרי ונראה כי הרגיז את אדונו. 
איתי פנה אל תומר והסתכל עליו. תומר הבין כי הוא רצה שהוא יגיד את התשובה ואמר, כמו מדקלם”,אתה לא מזיין אותו בגלל שהוא לא ראוי לזין שלך''. 
''יפה מאוד”, אמר איתי. ''עכשיו תשתין על החול''. 
''כן, אדוני!'' 
תומר החל להשתין על החול מולו, הופך אותו לבוץ ומשחרר את השתן שצבר במשך כל היום – אסור לו להשתין מבלי היתר מאדונו. כשסיים פנה אל איתי ואמר”,בוצע, אדוני!'' 
''יופי'', אמר איתי. ''עכשיו לך תיכנס לו לתחת''. 
''כן, אדוני!'' אמר תומר ופנה אל מאחורי עומרי. הוא אונן מעט בכדי להעמיד את הזין שלו והתכופף בהכנה להיכנס לתחת של עומרי. 
איתי פנה אל עומרי”,בזמן שהוא מזיין אותך תאכל את החול. תתחיל מהמקום עליו הוא השתין ותמשיך לאכול חול עד שהוא גומר לך בתחת”. 
''כן, אדוני!'' ענה עומרי. 
''ורק שזה יהיה ברור לשניכם שתומר גומר כשאני מצווה עליו לגמור''. 
''כן, אדוני!'' ענו עומרי ותומר יחד. 

תומר הכניס את הזין שלו לתחת היבש של עומרי ונאבק להיכנס. איתי שם את ידו אל ראשו של עומרי, לחץ עליו לקרקע וצעק עליו”,תאכל!'' עומרי הרגיש את הזין של תומר מפלס את דרכו פנימה, כאב חד תקף אותו, הוא פתח את פיו והחל מלקק את החול, נגעל ממעשיו. ''תאכל, אל תלקק!'' איתי צרח והוריד לו כאפה על הראש. תומר החל לפמפם את עכוזו של עומרי שבלע את החול וניסה בכל הכוח שלא להקיא והרגיש את הדמעות מתחילות ליזול מעיניו. הוא הרגיש את התחת שלו נקרע לשני חלקים, גרגרי חול נאבדו בין שיניו ונשארו בפיו בעוד כמויות של חול נבלעו וירדו לגרונו. איתי התענג למשמע הבכי שלו והרים מבט לבדוק שאף אחד מהעבדים האחרים לא העלה בדעתו לאונן. הוא שמח לראות את העבדים הממושמעים, עומדים ישר ואבריהם לא מעזים לעמוד בלי פקודה. תומר נהנה לזיין את התחת של עומרי, ההרגשה הייתה טובה כל כך ומהנה, אילו רק הרגיש ככה עומרי. המחשבות שבראשו התרוצצו, הוא החל משתעל מכל החול שבלע, את החול הרטוב בשתן הוא כבר מזמן עיכל ועכשיו הוא בולע סתם חול רגיל. איתי הסתכל על תומר והזהיר אותו”,אל תגמור עדיין!'' הוא פנה אל עומרי: ''אתה נהנה, זונה?'' 
עומרי הרים את ראשו מהחול וצעק”,כן, אדוני!'' למרות שזה היה שקר מוחלט. הוא סבל נורא, הוא הרגיש את התחת שלו בוער בכאבים, את החול בגרונו ואת מכת יד האדון שהזכירה לו שהוא זונה. 
איתי לקח חופן של חול ביד וצעק על עומרי: ''פתח את הפה!'' עומרי פתח את הפה ואיתי קרב אל ידו אל פיו, מכניס את כל החול פנימה. ''בלע!'' הוא צעק ועומרי החל לקלוט את הכמות העצומה של החול לפיו, מנסה לבלוע אותו. איתי פנה אל תומר וציווה עליו: ''גמור!'' תומר החל לפמפם יותר חזק את ישבנו של עומרי, הדמעות שזלגו מעיניו של עומרי גברו שעה שהוא הרגיש מטחים של זרע נפלטים לתוך עכוזו. הוא סיים לבלוע את החול והרגיש את הזין מוצא מהתחת שלו. 

''עבודה טובה”, אמר איתי לתומר ואז פנה לכולם: ''לכו לישון''. 
ארבעת העבדים העומדים עשו את דרכם לחדר השינה. עומרי התרומם לאט ובכאבים אך איתי תפס אותו בקולר”,לאן נדמה לך שאתה הולך?'' 
''לישון, אדוני''. ענה עומרי בטון שדמה במעט לחוצפה. 
''לא, אתה לא תזכה לישון על מיטה כמוהם, לא הלילה''. הטון של איתי החל להפחיד את עומרי. איתי גרר את עומרי למרתף, פתח את הדלת לחדר החשוך והמפחיד ממנו פחדו העבדים כל-כך. הוא הדליק נר אחד יחיד וגדול שסיפק את התאורה לחדר. מבלי להגיד מילה, איתי סימן בידו לעומרי לעמוד על הברכיים לפני עמוד עץ שניצב באמצע המרתף. עומרי ביצע מבלי להסס ומבלי להגיד מילה. איתי קשר את ידיו ורגליו של עומרי מאחורי עמוד העץ. לעומרי לא הייתה אפשרות לברוח מהמרתף או מהתנוחה המאוד לא נוחה שבה נמצא. עומרי ידע את זה ובניגוד לכל אינסטיקט שהיה לו אמר בחוזק: ''אני מצטער, אדוני''. 
איתי קם והסתכל עליו, הרים את רגלו ודרך על הזין והביצים של עומרי, מוריד למטה עם רגלו ואנחת כאב נפלטה מפיו: ''כלבים אף פעם לא מבקשים סליחה. הם מתחרטים על העבירה ומקבלים את העונש המגיע להם''. אמר איתי בקור. ''אני אבוא מחר בבוקר לשחרר אותך. מצפה לך יום ארוך וקשה מחר אז כדי שתנסה לפחות לישון''. 

איתי לא חיכה לתגובה של עומרי, הוא הסתובב ויצא החוצה, נועל את הדלת מאחוריו. איתי עלה למעלה במדרגות והגיע לקומת הקרקע, לחדר השינה של העבדים. הוא ראה כל אחד מהם שוכב במיטתו, בתא הכולא הדמוי הקטן שלו וסגר את הדלת. הוא עלה למעלה והלך לישון, גם לו מחכה יום גדול למחרת. 

קול העבדים במטבח למטה העיר את איתי משינתו. הוא קם במהירות, הלך לשירותים וצחצח שיניים. כשיצא מהשירותים ראה את אביו יוצא מהחדר. ''למה כל-כך הרבה רעש על הבוקר?'' 
''הם מכינים ארוחת בוקר. אני אלך להשתיק אותם''. אמר איתי וירד למטה במדרגות. ארבעה מעבדיו שקדו על האוכל עירומים – אייל היה אחראי על הסלט, ירון היה אחראי על החביתות, גיא היה אחראי על הגבינות ותומר היה אחראי על סידור השולחן. 
''שקט!'' צעק איתי. ארבע העבדים הפסיקו בשניה אחת לעבוד ונעמדו בשורה, עומדים ישר וזקוף. ''כמה פעמים אמרתי לכם לעבוד בשקט?!'' לשמחתו הרבה של איתי אף אחד מהם לא ענה לשאלתו. ''תתכופפו''. ארבעת העבדים, בשנייה אחת הורידו את גבם, יוצרים בצורה אחידה זווית ישרה בין הרגליים שלהם לבטנם. איתי פתח את הארון בצד והוציא ממנו חגורה ארוכה. הוא קיפל את החגורה לשני החלקים ועבר בין עבדיו, מכה את ישבנו של כל אחד מהם חמש פעמים. ''קומו!'' העבדים התיישרו בשניה ואיתי החזיר את החגורה לארון וסגר אותו. ''תסיימו להכין את ארוחת הבוקר''. 

איתי פנה ויצא מהמטבח. הוא ירד במדרגות אל המרתף ופתח את הדלת. אור הנר הבהב בצללים כשאיתי פסע לתוך המרתף. הוא הבחין בעומרי הקשור כשראשו צונח מטה אל כתפו, ישן. מבלי להסס, איתי סטר לעומרי בחוזקה וזה התעורר. ''בוקר טוב!'' צרח עליו איתי. ''ישנת טוב?'' 
''לא, אדוני!'' ענה עומרי מיד. 
''יופי, כלב'', אמר איתי. הוא דרך על הביצים של עומרי לשתי דקות, מתענג למראה פרצופו המתייסר, לצרחות הכאב שלו ולכניעתו המוחלטת לשליטת אדונו. 
מבלי להגיד מילה איתי צעד אחורה ולקח את הנר שדלק כל הלילה בידו. הוא התקרב אל עומרי שהתסכל עליו, דמעות הופיעו בעיניו כשהוא החל להתחנן: ''לא, לא, לא... בבקשה''. איתי לא אמר מילה, הוא היה אדיש לחלוטין לתחנוני של עומרי. הוא קרב אל הנר על חזהו השרירי, לקוביות השריריות שקישטו אותו, היטה את הנר ונתן לשעווה החמה של כל הלילה ליזול על חזהו ובטנו של עומרי. עומרי, מצידו, צעק ללא הפסק, התחנן למחילה, בכה ונאנח, צרח וצעק, אך ללא הועיל. 
איתי סטר לו פעם נוספת”,סתום!'' עומרי הרים את מבטו אל אדונו. איתי המשיך לדבר”,בפעם הבאה שאתה לא מקבל את העונש שלך כמו כלב טוב ומתחיל להתבכיין פה, אתה תבלה שבוע שלם פה במרתף, ברור?'' 
''כן, אדוני!'' הצליח עומרי בכל כוחו לצעוק מבעד לכאב הנורא. השעווה התקשתה על חזהו ואיתי הבהיר לו שאין לו שום כוונה להוריד את השעווה בדרך כזאת או אחרת משם – היא תישאר שם כל היום למען יראו וייראו. 
איתי התיר את החבלים שקשרו את עומרי ובעט בו לתנוחת כלב”,על ארבע!'' 
עומרי נעמד על ארבע ובהינף ידו של איתי החל ללכת לכיוון הדלת, מושפל ומבוזה, הולך על ארבע כמו כלב חסר בית. איתי התענג על המראה ונתן לו רשות לעלות במדרגות כמו אדם נורמלי. 

כשחזר איתי למטבח ראה על השולחן את ארוחת הבוקר מוכנה. אלי כבר ישב בשולחן והחל לאכול. איתי שמח לראות דרך החלון את עומרי מצטרף לארבעת העבדים האחרים ליום נוסף של עבודת האדמה בעירום. הוא התיישב בשולחן מול אביו והחל לאכול. הארוחה הייתה ללא ספק מביכה ושקטה לשני הצדדים. אלי היה הראשון ששבר את השתיקה”,הבחורים שלך לא אוכלים?'' 
''נראה לך שהכמות הזאת היא לשני אנשים, אבא?'' אמר איתי. ''הם אוכלים אחרי שאני מסיים לאכול''. 
''אני מבין'', אמר אלי וחזר לשתיקה המבוכה. 
''אז, אממ...” איתי היה זה ששבר את השתיקה המביכה הפעם. ''איך מצאו את הסרטן אצלך?'' 
''מה?'' ניסה אלי להבין אלי למה בנו העלה את הנושא. 
''חשבת שפשוט נתעלם מזה? אמרת שיש לך חצי שנה לכל היותר לחיות''. 
''שיקרתי''. 
''מה?'' איתי היה המום. ''רק באת וכבר שיקרת? לעולם לא תשתנה, אבא''. 
''כבר עברתי את כל הטיפולים, איתי'', אלי ניסה להסביר את עצמו. ''פשוט באתי לביקורת פה בבית החולים. יש להם רופא אחד שיכול להגיד לי כמעט בדיוק כמה זמן נשאר לי''. 
''מתי התור שלך?'' 
''היום. ב-14:00''. 
''אז יכול להיות שיש לך פחות מחצי שנה לחיות?'' 
''האמת היא... זה נע יותר בין שבועיים לחודשים וחצי''. 
''מה?! '' איתי היה בשוק מהשקרים של אביו והידיעה שבעוד חודשיים וחצי לכל היותר לא יהיה לו אבא. המחשבה הזאת תקפה אותו קשה, מבחינתו אביו כבר מת לפני שנתיים כשזרק אותו מהבית אבל עכשיו זה מרגיש כואב כמעט באותה מידה. ללא יכולת לענות, אלי שתק. השתיקה המביכה שנוצרה מחדש הייתה יותר מדי בשביל איתי. הוא קם מהשולחן, ניגש לארון והוציא חמש צלחות. הוא החל לשים אוכל על הצלחות ואלי החליט שלא לשתוק”,לא רציתי להחליץ אותך''. 
''להלחיץ אותי עם מה?'' 
''אני באמת רוצה שתסלח לי'', אלי הזכיר לבנו על המחילה שביקש. 
''זה יקח זמן. המון זמן''. 
''אני מבין''. 
''תודיע לי מה הרופא הזה אומר'', אמר איתי והניח את הצלחות על הרצפה. ''תודיע לי כשאתה מסיים לאכול, אני אגיד להם לבוא''. 
''אני סיימתי. הם אוכלים על הרצפה?'' 
''הם כלבים, אבא'', אמר איתי ולקח את הצלחות שלו ושל אביו ושם אותם בכיור. ''זה רק מוסיף להשפלה שלהם''. 

שאר היום נמשך כרגיל. כשסיימו העבדים לאכול חזרו שלושה מהם לעבוד ושניים נשארו לנקות את המטבח. לאחר מכן הם חזרו לעבוד. איתי יצא אחת לשעה, בדק את העבודה שלהם, הצליף על ישבנם כשלא היה מרוצה, גער בהם ואף צעק. בשעת הצהריים יצא אלי לבית החולים. איתי ישב בשולחן ואכל צהריים לבד. הוא הסתכל דרך החלון כל זמן הארוחה על העבדים העירומים עובדים. ביד אחת החזיק את המזלג, חתך את האוכל ואכל ממנו ועם היד השניה אונן. הוא נתן טיפול מקיף לזין שלו, מהסוג שהוא אוהב, מעביר אותו מעלה ומטה על הזין, מדגדג את הראש, את האזור שמתחת לכיפה, מלטף את הביצים ומעביר אותן מאחת לשניה ביד. איתי קם, המשיך לאונן, עיניו מסתכלות קדימה על העבדים העובדים, הוא פלט אנחת הנאה כזאת שכמעט אף פעם לא נתן לעצמו לפלוט, וגמר. מטחים של זרעים נזרקו על חמש הצלחות שהיו מונחות לפניו על הרצפה. הזרע התפזר בין הצלחות. איתי עבר בין הצלחות, נותן לטיפות האחרונות של הזרע לנטוף מהזין שלו אל הצלחת. איתי התיישב חזרה בשולחן, סיים לאכול ואז שם את הצלחת בכיור. הוא לקח את חמש הצלחות שעל הרצפה והניח עליהם את שאר האוכל. הוא החזיר את הצלחות לרצפה, ליד כל אחת הניח סכום וקרא לעבדים שיבואו לאכול. 

כשסיימו לאכול, נשאר גיא לנקות את הכולים. שאר העבדים חזרו לעבוד. איתי ישב בשולחן במטבח, עובר על כמה ניירות ומסתכל על ישבנו היפה של גיא שעה שרחץ כלים במערומו. 
''אז איך מתנהג היום עומרי?'' שאל איתי. 
''הוא בסדר, אדוני'', ענה גיא. ''הוא פוחד ממך''. 
''כואבת לו השעווה?'' 
''הוא לא מראה כאב, אדוני''. ענה גיא בכנות. 
''סיימת?'' שאל איתי בתוקפנות. 
''כן, אדוני''. ענה גיא. 
''תחזור לאחרים!'' ציווה איתי. 
''כן, אדוני''. ענה גיא ופנה לכיוון היציאה. הוא התחרט, הסתובב וגמגם”,אדוני?'' 
איתי הרים את מבט”,מה?'' 
''אני יודע שאתה בטח עוד תכה אותי על זה, אבל...” המשיך גיא לגמגם כשאיתי הפסיק אותו. 
''דבר כבר!'' 
''אני יודע שרק בחמש אתה נותן לנו רשות ללכת לבור... לשירותים, אבל זה בעוד שעתיים ואני מרגיש שאני לא יכול להתאפק''. 
''אתה ממש ממש חייב?'' 
''כן, אדוני''. גמגם גיא. 
איתי קם על רגליו, צילו החל להפחיד את גיא. איתי התקרב אליו”,יש לך רשות רק להשתין, זונה''. אמר ואז ציווה”,על ארבע!'' גיא ירד לתנוחת כלב ועמד על ארבע. איתי ניגש אל הארון והוציא רצועה ממנו. הוא קשר אל הרצועה לקולר והוליך את גיא כמו שמוליכים כלב. הם עצרו לפני בור שממנו נדפו ריחות מסריחים. '''סתובב!'' ציווה איתי וכך ביצע גיא. ''הרם רגל!'' גיא הרים את רגלו, איתי הנהן וצפה שעה שגיא, רגל מורמת באוויר, הסיט את הזין שלו לאחור לכיוון הבור והחל משתין לתוכו, אל תוך הבור שעבור חמש העבדים הללו היה השירותים. למרות שהשתין בתנאים מחפירים, מבזים ומשפילים, גיא הרגיש הקלה כשהשתן יצא ממנו ונזל לבור. ''מספיק!'' ציווה לפתע איתי. גיא חדל באותה שניה להשתין, הוריד את הרגל וחזר לעמוד על ארבע. איתי קרב אליו, הוריד את הרצועה מהקולר והחל מצליף בישבנו של גיא. 
''איי!'' החל גיא לצרוח ואיתי באדישות הכה את ישבנו פעם אחר פעם. טרח! טרח! טרח! הרצועה חתכה את האוויר ופגעה במלוא החוזק בישבנו של גיא. טרח! טרח! טרח! איתי לא הוציא מילה והתמוגג למשמע צרחות הכאב של כלבו. טרח! טרח! טרח! ללא רחמים הוא היכה אותו על העוז והחוצפה לבקש להשתין שלא בהיתר גורף של האדון. טרח! טרח! טרח! טרח! טרח! גיא לא יכול היה לעמוד יותר על ארבע, רגליו הרועדות קרסו תחת ישבנו והוא נפל לשכיבה על האדמה. איתי לא פסק והמשיך להצליף בישבנו של גיא, אף כלב לא יקבל ממנו רחמים. טרח! טרח! המשיך איתי וצפה בישבן האדום מאדים עוד יותר וקורא לעזרה, אך אין מושיע. טרח! טרח! נתן איתי את המכות האחרונות. הוא חיכה מספר שניות והתמכר למשמע הבכי של גיא. הוא רק עכשיו הצליח לשמוע מבעד להצלפות האדישות את הבכי. הוא הרים את הרצועה והצליף חמש פעמים נוספות על ישבנו של גיא. הדמעות חנקו את גרונו של גיא והוא לא יכול היה יותר לצרוח. 
איתי הצליף שתי הצלפות על רגליו של איתי וצווח”,עמוד!'' גיא ניסה בכל הכוח להרים את עצמו אחרי שנפל לאדמה. ''עמוד על הרגליים, זונה!'' גיא ניסה, הוא עמד על הברכיים והחל לעמוד על הרגליים אך הקצב לא היה מהיר מספיק לסיפוק רצונו של איתי. הוא הצליף פעמיים על גבו של גיא”,מהר יותר!'' גיא ניסה למהר והצליח לעמוד על הרגליים. הוא נעמד זקוף, ישבנו אדום יותר מדובדבן, כואב ומייסר. ''חזור לעבוד, כלב!'' צרח איתי וצפה בגיא הולך לכיוון החצר הקדמית, חזרה לעבודה. ישבנו האדום גירה אותו עד מאוד והוא צרח אל גיא”,היי, כלב!'' גיא הסתובב והחל ללכת חזרה אל אדונו כשאיתי סימן לו עם היד לעצור. הוא לא רצה סקס, הוא רצה להשפיל עוד קצת. הוא צעק לעבר גיא: ''תודיע לכולם שהערב ערב ניקיון!'' 
''כן, אדוני!'' צרח גיא והמשיך ללכת לכיוון החצר. המראה של ישבנו האדום גרם לליבו של איתי להחסיר פעימה. הוא העביר יד על הזין, מחשבות התרוצצו במוחו ואיימו להעמיד לו את הזין פעם נוספת. הוא הסיר את היד מהזין שלו ונכנס חזרה לתוך הבית, לבש מכנסיים והמשיך להתעסק מעט בניירת. 

בשעה חמש לערך חזר אלי. כשראה אותו איתי ציווה מיד על עבדיו להביא לאביו מים ומחסה מהשמש הלוהטת. אלי התיישב במטבח, לוגם מהמים שלו בשקט ואיתי בהה בו. 
''אתה עייף?'' שאל איתי, סקרן לדעת מה אמר הרופא מצד אחד אך מצד שני לא רוצה ללחוץ. 
''כן, נראה לי שאלך לנוח''. אמר אלי. ''כל ההליכות והמוניות האלה הלוך וחזור היו מתישות''. 
כשסיים את דבריו, לקח עוד מספר לגימות מכוס המים שבידו, הניחה על השולחן ועלה לחדרו, שם בילה את שאר היום. הוא נרדם במהירות, מחשבותיו טרודות ועיניו צונחות מטה, שריריו עייפו מללכת, נהנות ממרגש המזרון הנותן להן להישפך עליהן, ללא צורך להפעיל מאמץ. 

בלילה בסביבות השעה תשע צרחת אימים העירה אותו. קול בנו הנישא מעלה מהחצר האחורית דרך החלון, הגיע אל אוזנו. ''עמוד דום!'' שמע את בנו צורח והתרומם במהירות מהמיטה. אלי ניגש אל החלון וראה את חמשת עבדיו של בנו עומדים בשורה ישרה, זקופים ומפוחדים. איתי הלך ביניהם, מתהלך הלוך ושוב, מביט עליהם במבט קר ואכזרי, בודק שהם עומדים הכי זקוף שרק אפשר ושלא בטעות העלו על דעתם שיש להם את הרשות להתרגש ולהעמיד את הזין ולו מעט ללא רשותו. 
''היום ערב ניקיון''. הכריז איתי. הוא זרק בקבוק של סבון עליהם. ''יש לכם שתי דקות בדיוק להסתבן”. הוא עמד בקור ובאדישות, סופר שתי דקות בשעון שעל ידו שעה שחמשת עבדיו מרחו את עצמם ואחד את השני בסבון, מסבנים זה לזה את הגב וחולקים בבקבוק הסבון. ''חצי דקה'', הכריז איתי ואייל שעמד בקצה החל לדאוג, הוא בקושי הסתבן והבקבוק רחוק ממנו. מה שהתחיל בשיתוף נהפך מהר מאוד למלחמה על הבקבוק בשניות האחרונות. כאשר הכריז איתי שנשארו רק עשר שניות, חטף אייל את הבקבוק והחל לסבן את רגליו, בקושי סיים והכריז איתי”,זמנכם עבר''. אייל שפך מעט מן הסבון על ידו כשהסתכל עליו איתי בקור. ''תן לי את הבקבוק''. אייל החל לרעוד והושיט את ידו לפנים באיטיות, מוסר את הבקבוק ביד אחת, מנסה לשמור על הסבון ששפך לתוך היד השניה. איתי חטף את הבקבוק מידו במהירות. אייל המפוחד החזיר את היד קרוב אל גופו והחל למרוח את הסבון על חזהו. איתי ראה זאת מיד וצעד אליו, תופס אותו באוזנו בכעס, מסובב אותה ומתענג למשמע צרחת הכאב הבוקעת מגרונו. ''על הברכיים, זונה!'' אייל ירד לברכיים, צרחת כאב נוספת נפלטה מגרונו ואייל עזב את האוזן שלו. ''מה גרם לך לחשוב, כלב, שאחרי שנגמרו שתי דקות אתה עוד יכול למרוח סבון על עצמך?'' שאל איתי בתוקף וסטר לכלב שלו לפני שהספיק לענות. 
''אני מצטער, אדוני...” מלמל אייל וחטף בעיטה חזקה לביצים. אנחת הכאב שיצאה מגרונו בכל הכוח שעה שעף מספר ס''מ לאחור לא עוררה אפילו לא קומץ של רחמנות אצל איתי. 
הוא הקים את אייל לברכיו מחדש. ''כלבים לא מצטערים ולא מבקשים סליחה''. הוא סטר לכלבו שוב והורה: ''פתח את הפה''. אייל פתח את הפה לאט ובפחד. איתי תפס ביד אחת את שערותיו ומשך את ראשו של אייל לאחור, פיו נשאר פעור אל השמיים. בידו השניה, פתח איתי את בקבוק הסבון והחל לשפוך את הסבון לתוך פיו של אייל. אייל החל להיחנק ולהיגעל מטעם הסבון, המרגש שלו על הלשון והמרגש שלו כשהוא מחליק למטה במורד הגרון. ''תשתה, כלב'', הסתכל איתי בתענוג. ''אתה הולך לשתות את כל הבקבוק הזה בכדי שלא לשכוח את הלקח הזה''. אמר איתי וחייך לעצמו, הוא הרפה מראשו של אייל ואייל ידע טוב מאוד שלא להזיז את הראש, להשאירו מוטה כלפי מעלה, פה פעור ונחנק בבליעת כמויות אדירות של סבון רחצה. איתי העביר יד קלה על הבוקסר שלבש, ליטף את איבר מינו מספר פעמים ולחץ בידו השניה על בקבוק הסבון שפלט כמות גדולה מהרגיל של סבון לפיו של אייל. איתי סובב את הסבון ולקח אותו מפניו של אייל. אייל נאבק לבלוע את הסבון שנשאר בפיו. ידו של איתי סגרה את פיו בכוח והכריחו לבלוע את כמות הסבון שנותרה יותר מהר. ''תלמדו, כולכם'', צעק אייל לשאר עבדיו. ''תלמדו לא להפר את החוקים שלי''. דמעות החלו להופיע בעיניו של אייל כששארית הסבון החליקה לתוך גרונו. איתי צחק לעצמו והסתכל על בקבוק הסבון. ''נראה לך שעוד נשאר משהו?'' אייל לא הגיב. הוא נשאר על הברכיים, טעם הסבון הנוראי ממלא את פיו, דמעות צצות בעיניו. ''תפתח את העיניים!'' הורה איתי. אייל פתח את העינים מעט, הדמעות שהתחבאו בפנים זלגו החוצה. איתי לא הראה טיפה אחת של רגישות למצבו של הכלב ולקח את בקבוק הסבון, מקרב אותו יותר ויותר אל פניו של אייל. אייל סגר את עיניו בבת אחת והוריד את ראשו”,לא!'' 
סטירה חזקה פגשה את לחי פעמיים ברצינות ורגל נחתה על הזין שלו. צעקת הכאב של אייל נתנה לאיתי את החיזוק לתפוס את שערותיו ולהרים את ראשו למבט למעלה. ''פתח את העיניים, כלב!'' אייל סרב, הוא לא יכול היה להביא את עצמו לפתוח את העיניים הדומעות בידיעה מה יקרה לו. איתי הסתכל אל ירון וגיא שעמדו לצידו”,תפתחו לו את העיניים”. 
גיא וירון לא היססו, הם נעמדו משני צידיו של אייל, שמו אצבעותיהם על פניו ופתחו בכוח את עיניו. איתי החזיק את בקבוק הסבון מעל לעינו השמאלית של אייל ולחץ על הבקבוק. כמות זעירה של סבון נפלטה לתוך עינו של אייל והוא צרח בכאב. איתי עבר במהירות לעינו הימנית של אייל ולחץ על הבקבוק, משחרר כמות זעירה של סבון לתוך העין הזאת. אייל צרח בכאבים, התפתל והתקפל, עיניו דמעו יותר ממקודם, שרפו ועינו אותו, בדיוק כמו שאיתי תכנן. ''תרימו אותו חזרה!'' ציווה על גיא וירון שתפסו את אייל והרימו אותו על הרגליים. חמשת הכלבים חזרו לעמוד בשורה ישרה כשבקצה עומד אייל בעיניים סגורות ושורפות. 

איתי לקח צינור מהמים שהיה בחצר האחורית וכיוון אותו על עבדיו. ''אני מזכיר לכם שלא לזוז, תעמדו ישר יהיה מה שיהיה'', איים ופתח את הצינור. המים החלו לזרום אל מחוץ לצינור. זרם מים חזק החל לפגוע בכל העבדים, בזה אחר זה, זרם המים שטף אותם ואת הסבון מהם מכף רגל ועד ראש. כשסיים לשטוף את הכלבים צעק”,תסתובבו!'' הכלבים הסתובבו. אייל שהתעכב בגלל חולשתו באותו הרגע היה הראשון שחטף את זרם המים על ישבנו ואז על גבו. איתי המשיך ושטף את ארבעת הכלבים האחרים, רגליהם, ישבניהם, גבם, ראשם – שטיפה כללית. איתי סגר את זרם המים וצעק: ''על ארבע, כלבים!'' מיד ירדו כל העבדים לתנוחת כלב, עומדים על ארבע, ישבנם הפתוח מופנה אל איתי ורוח ערב קלילה מנשבת על החור שלהם. איתי התקרב אל העבד הראשון שהיה בקצה, תומר. הוא הכניס את צינור המים עמוק לתוך פי הטבעת שלו ופתח את הברז. זרם מים חזק פרץ לתוך בטנו של תומר, ממלא אותו. הזרם נמשך בדיוק עשר שניות ולאחר מכן יצא הצינור ונכנס לפי הטבעת של עומרי שהיה על ארבע לצד תומר. במשך עשר שניות הרגיש עומרי את המים ממלאים אותו מבפנים, שוטפים אותו טוב ונפסקים. כך גם הרגישו שלושת העבדים האחרים שהיו על ארבע לצידו. כשסיים להזרים את המים לתוך ישבנו של אייל, שעמד על ארבע בקצה, לקח איתי חזרה את הצינור הצידה לאחר שכיבה את זרם המים. הוא נעמד מול ישבני עבדיו, מתענג על מראה החורים שלהם המביטים עליו. 

''אני שמח לראות שאף אחד לא מטפטף”, אמר כשחיוך רחב התפשט על פרצופו. ''אחד בזה אחר זה אני אוליך אותכם לבור האסלה שלכם שם אתם בהוראה שלי תוציאו את המים ותשטפו את עצמכם. אתם תלכו בסדר שאני אקבע, מהכלב הטוב ביותר עד הכלב הרע ביותר. עד שאתם מקבלים הוראה מפורשת ממני שום טיפה של מים לא חומקת מהתחת שלכם, ברור?'' צרח איתי בקול שהעביר צמרמורת בגופם העירום. הוא חיכה מספר שניות ואז ניגש אל גיא וסימן לו ללכת אחריו. גיא זחל על ארבע אחרי אדונו, מרגיש את המים מתהפכים בתוכו בכל 'צעד' שלקח. המסע נראה אינסופי עבורו ואיתי כבר הגיע לבור וחיכה. ''קדימה, כלב, קדימה!'' גער בו והסתכל לבדוק שאף אחד מהעבדים שנשארו מאחור על ארבע לא נותנים למים לחמוק מעכוזיהם. 

גיא הגיע לבסוף אל הבור ובסימן מאדונו הסתובב כך שהתחת שלו היה לכיוון הבור. ''אחד, שתיים שלוש, תוציא!'' הורה איתי. ירון החל להוציא את המים מפי הטבעת שלו במהירות ישר אל תוך הבור. כמות המים האדירה שמילאה אותו נזרקה בשניות לתוך הבור. אי עומקו של הבור גרמו לאלסטיות המים להכות בישבנו של ירון, אך כמובן שזה לא הפריע לו להמשיך להטיל מימיו (אם ניתן להתבטא כך) לתוך הבור. כשסיים סימן לו איתי לחזור לשורה על ארבע. כשהגיע קרא לתומר. הטקס חזר על עצמו אצל תומר ולאחר מכן אצל ירון ולאחר מכן אצל אייל. אייל הרגיש את עינוי ההליכה אל הבור יותר מכולם. הוא סבל את המים בבטנו ואת הסבון בעיניו. ההליכה אל הבור הייתה עינוי מושלם עבורו. איתי לא התכוון לחכות לעד וצרח: ''אם אתה לא מגיע לפה תוך עשר שניות, אתה מבלה את השבוע הקרוב במרתף!'' אייל שחשש מהמרתף החל להגביר את קצב 'הליכתו' ושמע את אדונו סופר לאחור”,עשר, תשע, שמונה, שבע...” השניות עברו עליו כמו סיוט, הוא ניסה ללכת יותר מהר על האדמה הנוקשה, מרגש הכאבים היה נורא. ''שש, חמש, ארבע...” הוא התאמץ לפתוח את עיניו לראות עוד כמה נשאר לו ללכת אך לא ראה כלום. בצעדיו האחרונים סגר את עיניו וצרח כשהכאב התגבר. שתי שניות לפני מימוש האולטימטום הגיע אל הבור ושפך את כל המים לבור שמפלסו כבר עלה ברמה רצינית. כשסיים להוציא את המים חזר אייל לשורה וכשהגיע קרא איתי לכלב האחרון, זה שנחשב לכלב הכי רע, לעומרי. עומרי הלך במהירות שיא שלא נראתה עד כה, קצב פגיעת ברכיו על האדמה בהליכה על ארבע היה מרשים ביותר, יש לציין, אך כמובן שכמות עצומה של מים שכנה בבטנו כבר כעשר דקות. כשהגיע לבור קיבל את ההוראה לשפוך הכול. המים התפרצו מהתחת שלו בשניות, מפלסות את דרכן במעלה המעיים שלו החוצה, שורפות את פי הטבעת שלו במהירותן ופוגעת במים העומדים בבור שהגיעו כבר לגובה מרשים ביותר. האדמה התקשתה לקלוט את כמות המים העצומה והמים המגיעים נשארו עומדים. כשסיים עומרי את מלאכתו, פנה אל אדונו אך זה לא נתן לו אישור לחזור לשורה. ''על הרגליים, כלב!'' הורה איתי. עומרי נעמד על הרגליים וזקוף. ''אני לא שכחתי את אתמול''. אמר איתי. ''אתה עדיין תשלם על מעשיך''. אמר איתי והוסיף”,הלילה אתה לא תהיה במרתף אבל גם לא במיטה. את הלילה אתה תבלה בבור. תהנה”. אמר וחייך חיוך סדיסטי רחב. הוא דחף בשניה את עומרי לתוך הבור שעומקו היה בקושי מטר. עומרי נחת נחיתה קשה וכמעט נקע את האנקול. המים ספגו חלק מנפילתו אך לדאבונו השפריצו על פרצופו. הוא הסתכל למעלה אל אדונו”,תישן טוב. אני אבוא להוציא אותך בבוקר''. איתי לא הפסיק לחייך. הוא פנה אל שאר העבדים, העמיד אותם ונתן להם אישור ללכת לישון. ''יאללה, לכו. ואל תעזו לעשות מחר בבוקר את הרעש שעשיתם הבוקר, ברור?'' 
''כן, אדון!'' צעקו כולם פה אחד. הם קמו והחלו ללכת אבל איתי תפס את אייל ומנע ממנו ללכת. ירון, גיא ותומר, לעומת זאת, ידעו שאסור להם להסתובב לראות מה אם אייל ונכנסו לתוך האחוזה. איתי סטר לאייל בחוזקה”,אל תנסה פעם נוספת להתחכם איתי, ברור?'' 
''כן, אדוני''. אמר אייל. 
''לך תשתוף את העיניים ותלך לישון'', אמר איתי. ''אבל זה לא הסוף. אני לא אעבור בשתיקה ואשכח שהתעלמת והפרת את אחד מחוקיי''. 
''כן, אדוני'', אמר אייל ונכנס אף הוא לתוך האחוזה. 
אלי שראה הכול מחלונו, הסתכל על עומרי הנמצא חסר אונים בבור המטונף. הוא סגר את החלון וחזר לנסות לישון. איתי בדק לפני השינה כי כל העבדים, פרט לעומרי, במיטה, סגר את הדלת והלך לישון. 

שקט ושלווה ליוו את התעוררותו של איתי בבוקר. הוא ניהל את טקסיות הבוקר הרגילה שלו – החל מצחצוח שיניים ועד גילוח. הוא ירד למטה למטבח וראה שעבדיו כבר הכינו את ארוחת הבוקר. 
גיא הניח צלחת על השולחן מול אלי שכבר התעורר מזמן והתיישב. ''בבקשה, אדוני''. אמר כשהניח את הצלחת. 
איתי חייך לעצמו ובהה בישבנו היפה של גיא כשחזר לשיש וחתך את הסלט. 
''האחרים כבר עובדים?'' 
''כן, אדוני''. ענה גיא. 
''יופי, תסיים להכין את האוכל ותצטרף אליהם''. 
איתי יצא מהמטבח אל החצר הקדמית. הוא חלף על פני העבדים העובדים וניגש אל אייל, הפליק לו את התחת והקפיץ אותו. אייל התסובב וסטירה חזקה נחתה על פרצופו. ''לא קופצים כמבוהלים כשאני נותן מכה, במיוחד חלשה כמו זאת, על הטוסיק הלבן שלך, ברור?'' 
''כן, אדוני''. ענה אייל מיידית. 
''ובטח שבטח...” התחיל איתי להגיד והפסיק. ''אם לא תוכל להגיד לי מה הסיבה השניה שחטפת את הסטירה, אתה יורד למרתף לשבוע''. 
''הסתובבתי לראות את פניך ללא אישור''. ענה אייל. 
''יפה, בוא כבר''. איתי תפס את אייל בחוזקה בעורף ומשך אותו אחריו אל הבור. הם הסתכלו אל עומרי שעמד בבור הלא ממש עמוק, מסריח ממנו. המים המטונפים כבר נספגו לתוך האדמה ועומרי שמח לראות את אדונו בא לשחרר אותו. ''איך ישנת, כלב?'' 
''טוב, אדוני''. ענה עומרי והסביר. ''כל מקום שהאדון שלי רוצה שאני אשן בו הוא טוב מספיק עבורי''. 
''יפה, כלב, אני רואה שאתה מתחיל לקלוט''. נהנה איתי למראה גופו המלוכלך של עומרי. ''תפתח את הפה”. 
עומרי לא היסס, פוחד בכל גופו מה יעשה אדונו אם לא יציית. הוא הרים את ראשו למעלה, מסתכל על השמש היוקדת, ופותח את פיו. איתי התקרב לאוזנו של אייל ולחש לו תוך כדי שידיו משחקות/מכאיבות לפטמותיו”,אתה הולך להשתין לו ישר לתוך הפה. כל טיפה שלא נכנסת לפה שלו, בין אם זאת אשמתך או אשמתו, תעניק לך שלוש הצלפות עם החגורה על הביצים. זה ברור?'' 
''כן, אדוני''. אמר אייל, מהנהן בראשו בחיוב. רגליו שקשקו כאילו עומדות על אדמה רועדת. איתי סובב את פטמותיו של אייל ולא הרפה, אייל הבין כי האחיזה הכואבת ההופכת פטמותיו לסגולות לא תיפסק עד שתושלם המשימה. הוא התחיל להשתין לתוך הבור, מכוון לתוך פיו של עומרי. עומרי נרתע בהתחלה מן השתן אך מהר מאוד למד כי עליו לקבלו ונתן לו ליזול למורד גרונו. 
''יפה מאוד, תמשיך ככה'', לחש איתי באוזנו של אייל והמשיך לסובב את פטמותיו של אייל, מקשיח את האחיזה ומגביר את הכאב. הוא הסתכל על עומרי בולע את השתן, מתענג למראה שתי זונותיו משקים זה את זה במי גופם. ''חזק יותר!'' הורה לאייל והאחרון השקיע כל שריריו להגביר את הזרם הצהוב היוצא מהזין שלו. הזרם החזק הרתיע את עומרי שהסיט מאט את הפרצוף, השתן פגע בלחיו ונזל למטה על חזהו, אל הברכיים ופגע באדמה. ''תמשיך לשתות, כלב!'' צעק לעומרי ליד אוזנו של אייל שנבהל והזיז את הזין שלו מעט לשניה, מספיק זמן כמסתבר בכדי להמשיך ולפספס את פיו של עומרי. הוא חזר להשתין לתוך פיו של עומרי, מזרים את הטיפות האחרונות של שתן לגרונו. 
''סיימתי, אדוני''. אמר לאיתי, מפחד מתגובתו על האירועים שלקראת הסוף. 
''יופי'', אמר איתי. ''תן לחבר שלך יד ותעזור לו לצאת מהבור''. אייל הושיט את ידו לבור ומשך בקושי רב את עומרי מהבור. עומרי נעמד לבסוף על החול, על אדמת החצר. ''אחריי!'' סימן להם איתי ללכת אחריו והם נעמדו מול שני העבדים האחרים. איתי לקח את הצינור בחצר והשפריץ בחוזקה זרם חזק של מים קפואים על גופם של אייל ועומרי. ''תעמדו זקוף, זונות!'' צעק והמשיך להשפריץ את המים המקפיאים על גופם. הוא כיבה את הזרם וציווה על שלוש העבדים האחרים לשים עין שהם לא זזים. 

איתי נכנס חזרה לאחוזה ועשה את דרכו למטבח. אלי שראה את המתרחש מהחלון חזר לארוחתו שעה שאיתי נכנס למטבח, פתח את הארון, הוציא חגורה ושני חבלים. 
''מה אתה הולך לעשות?'' שאל אלי בסקרנות. 
''אני הולך ללמד את הכלבים שלי לקח'', ענה איתי. ''תמשיך לאכול, אני כבר בא''. 
איתי לא חיכה לתגובה ויצא במהירות אל החצר. הוא זרק את החבלים אל גיא, ירון ותומר”,קשרו אותו!'' ציווה עליהם והצביע על אייל. ''תעזור להם!'' ציווה לעומרי. ארבעת העבדים תפסו את אייל וקשרו לו את הידיים האחד לשניה וכמו כן את הרגליים. איתי תפס את החגורה והצליף בישבנם של ארבעת העבדים, שתי הצלפות לתחת. ''התכוונתי שתקשרו את הרגליים שלו לעצים בצד, שיהיו פתוחות כמו רגליים של זונה!'' הוא הצליף שתי הצלפות נוספות על כל ישבן וציווה עליהם לתקן את הטעות. העבדים ביצעו המוטל עליהם ונעמדו בשורה לצד חברם הקשור. איתי התעמד לראות את רגליו של אייל פתוחות, קשורות לעצים בצד, ומשאירות את פי הטבעת שלו, כמו גם את הזין והביצים, חשופים לתקיפה. 
''אתם הולכים לראות עכשיו, להסתכל טוב טוב מה קורה לכלב שמפר את חוקיי''. אמר איתי. ''אתם תסתכלו על הכאבים ויסורים שהוא יעבור כי אני מבטיח לכם שאם הוא או אחד מכם יחזור על הטעות הנוראה שלו אתמול או חמור מכאן על אי הציות המוחלט הבוקר... אני מבטיח לכם שזה יהיה נורא לפחות פי עשר''. איתי הניף את החגורה והצליף על הביצים של אייל. אייל צרח בכאבים עצומים. ''זאת הייתה מכה ראשונה, עוד עשרים נשארו. והיא הייתה חלשה, והיא הייתה בודדה. חבל שאתה לא יכול לעמוד בעונש המגיע לעבירות החמורות שלך''. 

איתי הניף את החגורה באוויר והצליף על הביצים של אייל. פעם אחת, פעם שניה, פעם שלישית, פעם רביעית. כל פעם מלוות בצרחות הייסורים, צרחות הגהנום של מסכת העינויים שעובר אייל. 'אילו רק ידע למה אני מסוגל באמת', חשב איתי כשהצליף על ביציו בפעם החמישית. בפעם השישית עצר ונתן ליד שלו קצת לנוח. הוא הסתכל לצד, מרפה את שרירי ידו ורואה את אביו מסתכל על המתרחש מחלון המטבח. איתי הרים את החגורה באוויר פעם נוספת וחזר להצליף על הביצים של אייל. אייל צרח, אך לשווא, כולם כבר יודעים שאיתי הוא אדון חסר רחמים. הצלפה נוספת, ואייל צורח. הצלפה נוספת ואייל צורח. וכל אחד מארבעת העבדים עומדים ומסתכלים, מזועזעים, ולא מעזים לזוז, להניד עפעף, להסב מבטם הרחק מן הזוועה, פן יחטפו הם את אותו העונש. הצלפה נוספת ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, ואייל צורח, ואיתי מצליף, ואייל צורח ואיתי מצליף, והצלפה, וצריחה, הצלפה, וצריחה, הצלפה, וצריחה. וואם! איי! וואם! איי! וואם! איי! והמכה האחרונה נוחתת על הביצים שלו. הצרחה האחרונה היא החזקה ביותר שנפלטת מגרונו של אייל. הכאב מתפשט לכל גופו אך המוקד נשאר כואב מכל. ''תשחררו אותו ותחזרו לעבודה!'' ציווה איתי והסתכל על אייל, בפעם הראשונה רואה את פניו והדמעות הזולגות מהן. ''גם אתה!'' הוא הוריד לו סטירה”,אין לך מושג כמה מזל יש לך. אם לא הייתי רעב היה פה הדרן שלא הייתה שוכח בחיים!'' איתי ירק על פרצופו של אייל וצפה בארבעת העבדים משחררים אותו מן החבלים. 

איתי חזר למטבח והתיישב לאכול עם אביו. הוא צפה דרך החלון בכולם חוזרים לעבוד, להניב פירות מן האדמה, באייל צולע ברגליים פתוחות, מקופף ומכואב. 
''אני לא מבין למה אתה עושה את זה”. אמר אלי. 
''ככה”, ענה איתי. ''מה אמר אתמול הרופא?'' 
''אממ... לא נראה לי שכדאי שנדבר על זה''. 
''למה? החלמת פתאום?'' ברח איתי אל הציניות ומהר מאוד חזר לרצינות שלו. ''או שאולי זה בדיוק ההפך''. 
''אני אספר לך אם אתה קודם תספר לי למה אתה עושה את זה? למה אתה לוקח ילדים בגילך ומענה אותם ככה?'' 
''אתה באמת רוצה לדעת?'' שקל איתי בפעם הראשונה לפתוח את תיבת פנדורה שלו. 
''כן''. ענה אלי חד-משמעית. לא היה לו מושג עד כמה מזעזעת תהיה תשובת בנו. 

''כשגירשת אותי מהבית, אני מודה, שנאתי אותך. מה זה שנאתי אותך, תיעבתי אותך'', התחיל איתי לספר את הסיפור. ''כשהגעתי לפה, לבית הנטוש שסבא הוריש לי, לא היה לי כלום. בקושי היה לי כסף לאוכל, לבגדים, לחשמל, למים, לכלום''. 
''אז כל זה בגלל שאתה שונא אותי?'' שאל אלי. ''כל זה בגלל שאתה באמת רוצה להצליף בי כעונש על מה שעשיתי לך?'' 
''זה הרבה יותר מורכב מזה'', אמר איתי. ''אבל כן, בסופו של דבר, הגעתי למקום שבו הוצאתי את התסכולים שלי על מישהו. בצורה סדיסטית לחלוטין. זה היה על ירון, עזוב כרגע למה דווקא הוא ואיך, אבל... מפה הכול התחיל''. 
''אני מבין'', אמר אלי. 
''נראה לך שיש מצב שאנחנו אוכלים עכשיו בפעם הראשונה ארוחת בוקר כמו משפחה? עם שיחות אב-בן כמו בסרטים האמריקאיים המפגרים?'' 
''אני בספק''. 
''תורך, אבא'לה'', הסקרנות של איתי הציפה אותו. ''מה אמר אתמול הרופא?'' 
אלי שסיים לאכול לקח את הצלחת ושם אותה בכיור. איתי הסתובב אליו: ''תעזוב את זה, אחד מהכלבים כבר יטפלו בזה?'' 
''זה מה שאני נראה לך? כלב?!'' 
''מה?'' התקשה איתי להבין את אביו. 
''אתה קורא להם כלבים, זונות, עבדים, מה לא? אם זה הכול להוציא את התסכולים שלך עליי, זה מה שנראה לך שאני?'' 
''להגיד את האמת, אבא, לדעתי, הם עליונים ממך. במצבך הנוכחי, אצלי אין לך סיכוי להגיע לקרסוליים שלהם''. 
''אני מנחש שזה לא אמור להפתיע אותי''. 
''יאללה, אבא, מה אמר אתמול הרופא?'' 
''חודשיים ושבוע, פלוס מינוס יומיים''. 
''מה?!'' הזדעזע איתי. הזמן נראה לו קרוב יותר מתמיד. 
''אתה מבין עכשיו למה אני צריך את הסליחה שלך?'' אמר אלי ויצא מהמטבח. איתי נשאר לסיים את ארוחת הבוקר, מזועזע מהידיעה. הוא הכין ארוחת בוקר לעבדים ועלה לחדרו לעבוד קצת על הניירת. אלי ישב בחדרו עד הצהריים המשיך את חשבון הנפש שלו עם עצמו. הבית היה שקט – העבדים עבדו בחוץ, איתי בחדרו, אלי בחדרו, אף אחד לא רואה אף אחד ולא מדבר איתו. 

בשעת הצהריים נכנס ירון לחדרו של איתי כשהוא הולך על ארבע”,אדוני?'' לחש. 
איתי הסב את מבטו אל הכלב הנכנס לחדר. ''מה''. 
''ארוחת הצהריים מוכנה, אדוני'', אמר ירון. 
''תעמוד ישר'', ציווה איתי וכך ביצע ירון. ''הודעת כבר לאבא שלי?'' 
''לא, אדוני'', אמר ירון. ''לך הודעתי ראשון''. 

איתי ציווה על ירון לרדת בעקבותיו למטבח, כשהוא תמיד עומד במרחק של לפחות חמישה צעדים מאחוריו – לא יאה כי כלב ילך ישר צמוד מאחורי לאדונו. כשנכנסו למטבח נעצר איתי מול החלון המשקיף אל הגינה והביט בארבעת העבדים הנותרים אשר עבדו קשה. ירון נעצר בכניסה למטבח, ליד המשקוף, מהסס להיכנס ללא רשות אדונו. איתי החל מלטף את הזין שלו מבעד למכנסי הבוקסר שלבש. הוא סובב את ראשו אל עבר ירון, עיניו עדיין מנסות להסתכל על החצר שעה שידו מלטפת ומגרה את הזין שמתחת למכנסיו. ''איך הביצים של אייל?'' שאל איתי באדישות. 
''כואבות, אבל הוא מנסה לעבוד הכי טוב שהוא יכול, אדוני''. אמר ירון. 
''באמת, או שאתה סתם אומר בכדי להגן על חבר?'' 
''לא, אדוני, אני אומר לך רק את האמת. תמיד רק את האמת''. 
''תירגע, כלב'', אמר איתי. ''אין לי סיבה להכות אותך, נכון?'' 
''לא, אדוני''. 
איתי המשיך מלטף את הזין שלו שהגיע למלוא התורן מתחת לבוקסר. ירון אשר ראה זאת הסתכל ישר, אל האוויר, מפחד מתגובת אדונו אם יגלה שהסתכל ולו לשניה על חלציו. איתי סובב את ראשו אל ירון. ''אתה כלב טוב, אתה יודע את זה?'' 
''תודה, אדוני''. 
איתי התרחק מהחלון והתיישב על השיש לצד הכיור. הוא נעץ מבט בגופו המסוקס של ירון, נהנה מהמבט שלו עומד זקוף ומשקשק מפחד פן יעשה בטעות משהו שאסור לו. איתי סרק את גופו מכף רגל ועד ראש ואז שבר את השתיקה: ''אתה רוצה למצוץ לי, כלב?'' 
''כן, אדוני''. אמר ירון, מהסס שלא ליפול למלכודת. 
''אתה ממש רוצה למצוץ לי?'' 
''כן, אדוני''. 
''למה?'' 
''כי זהו תפקידי ככלב, לשרת אותך ולענג אותך. גם בצורה מינית''. 
''אז אתה רוצה למצוץ לי?'' 
''כן, אדוני''. 
''אתה ממש ממש רוצה למצוץ לי?'' 
''כן, אדוני''. 
איתי לא הפסיק לשחק עם הזין העומד שלו שהתחכך בבד הבוקסר. הוא נעץ מבט מאיים לתוך עיניו של ירון, מבט קר המבשר רעות, שונה לחלוטין ממבט החרמן שהיה בעיניו עד כה. 
''כמה אתה רוצה למצוץ לי?'' 
''אני מצטער, אדוני''. גמגם ירון. ''לא הבנתי את השאלה''. 
''כמה רחוק אתה מוכן ללכת בכדי לקבל את התענוג הזה בלמצוץ את הזין שלי? מה אתה מוכן לעשות בכדי שאני אתן לך לשים את הלשון המזוהמת שלך על הזין שלי?'' 
''כמה מכות שרק צריך''. אמר ירון חד-משמעית. 
''יפה”, איתי היה יותר ממרוצה שהכלב הצליח להבין את כוונתו. ''תנקוב במספר''. 
''אה...” הסס ירון. ''חמישים?'' 
''זה הכול, כלב? אני נותן לך את הזין שלי שתשים בפה ורק חמישים מכות מגיעות לך?'' 
''מאה, אדוני. מגיעות לי מאה מכות על הזכות למצוץ לך''. 
''זה כבר נשמע טוב יותר''. אמר איתי. ''בוא הנה!'' 
ירון התקרב, איתי סימן לו לרדת לארבע כמו כלב והוא התקרב. איתי סטר לירון פעמיים והשאיר סימן אדום על לחיו”,על הטעות ועל כך שלא הבנת את השאלה שלי בהתחלה''. איתי תפס את מכנסי הבוקסר שלו והוריד אותם מיד. הוא תפס את עורפו של ירון ודחף את ראשו לזין שלו. ירון פתח את הפה והכניס פנימה את כל הזין של איתי במכה, כל ה-19 ס''מ לכל תפארתם. 

איתי לא איבד לשנייה את אחיזתו בעורפו של ירון. הזין שלו היה תקוע לירון עמוק בגרון והוא מצץ אותו בכל הכח ולאיתי לא הייתה כוונה לתת לו להוציא את הזין מהפה ולנשום באופן סדיר. ירון נחנק על הזין הגדול, קולות החניקה הוסיפו וחירמנו את איתי שלאט לאט החל להוריד מעליו את מבט האדון הסדיסט והחל להראות יותר ויותר חרמן ומרוצה. לשונו של ירון ליקקה את הזין של איתי במסירות, עולה ויורדת, מעיפה אותו מצד אל צד בפה בעוד הראש ממשיך להחליק במורד גרונו. איתי הרגיש את הזין שלו נזרק מצד לצד בפה של ירון, מקבל ליקוק מכל פינה בעוד ירון המשיך להשמיע מעט קולות חניקה. איתי הרגיש את עצמו משתחרר יותר ויותר, הוא הרפה את אחיזתו באיטיות מעורפו של ירון והביא את ידיו לצד גופו על השיש. ירון ידע טוב יותר מאשר להוציא את הזין מהפה, גם כשידיו של אדונו כבר לא אוחזות בעורפו. הוא המשיך למצוץ, דואג שכל הזין יהיה בפיו, נושם דרך האף ומריח את זיעת אדונו הבוקעת משערות הערווה שלו. איתי החל להשתמש בידיו כמנוף, מניע את חלציו לעבר ירון, מכניס את הזין שלו עמוק יותר לגרונו ומוציא מעט. מכניס ומוציא מעט. מזיין את פיו של ירון ומקבל תחושה של סיפוק מוחלט, מתענג על הצלילים הבוקעים מגרונו של ירון כל פעם שהזין נכנס קצת עמוק מדי. כעת, בפעם הראשונה, הרשה לעצמו איתי להשתחרר לגמרי והחל לצעוק”,כן! או, כן! תעבוד עם הלשון שלך, כלב. כן! כן! תמצוץ! תמצוץ לי, כלב!'' גלים של חום עברו בגופו של איתי כשסוף סוף השתחרר מחזותו המפחידה. ''כן, כלב, כן!'' צרח במלוא קולו וגמר. הוא הרגיש איך הזרע שלו יורד לאט לאט במורד גרונו של ירון. ירון, מצידו, המשיך ללקק את הזין, חולב אותו מטיפות הזרע האחרונות, חושש שייענש אם לא יבלע הכול. איתי הוציא את הזין שלו מהפה של ירון, משאיר בפנים את טעם הזרע על בלוטותיו. 

תוך שניה חזרה החזות המאיימת לפניו של איתי. שפת גופו שחוותה הנאה עד לפני שנייה הטילה טרור בכל תזוזה של שריר. איתי בעט בירון הרחק ממנו, לבש את הבוקסר מחדש והסתכל על הכלב. ''על ארבע!'' הורה איתי לירון וירון לא היסס ומיקם עצמו בתנוחת כלב, עומד על ארבע על הרצפה. איתי פנה אל הארון בצד והוציא מטפחת. הוא מיהר לקשור אותה סביב ראשו של ירון, חוסם את ראייתו לחלוטין. ''אני אוריד לך חמש מכות אם תסביר לי למה קשרתי את עיניך, כלב''. אמר שעה שהוציא את השוט מהארון והניפו באוויר. קול חתיכת האוויר בידי השוט העביר צמרמורת בגופו השברירי של ירון. 
''כדי שלא אוכל לצפות מראש למכות''. אמר ירון בגמגום. 
''נכון, עבד'', אמר איתי. ''ובתור הנאה בשבילי, בתום כל הצלפה אתה תגיד את מספרה. אם לא תגיד את המספר תוך שתי שניות, תקבל אחת נוספת במקומה. אם תטעה בספירה תקבל עוד אחת במקום האחרונה וכן הלאה עד שנגיע ל-95. ברור?'' 
''כן, אדוני''. אמר ירון. כל גופו משקשק, רועד בשבריריות על הרצפה. וואש! הצלפה ראשונה נחתה על גבו. ''אחת''. וואש! הצלפה שנייה נחתה על גבו. ''שתיים”. וואש! ''שלוש”. וואש! ''ארבע”. וואש! ''חמש”. וכך עוד מכה, ועוד מכה, ושש, ושבע, ושמונה, ותשע, ועשר... וואש! וואש! וואש! עוד הצלפה, עוד מספר, עוד הצלפה, עוד מספר. בתום כל הצלפה נשמע מספרה, בתום כל מספר נשמעה הצלפה. גבו של ירון החל לקרוס תחת הכאב. איתי שראה את כלבו מתחיל לעגל את גבו, מתחיל לצנוח לשכיבה, לא הפסיק את הצלפות. וואש! ''עשרים ואחד”. דמעות החלו להצטבר בעיניו של ירון. וואש! ''עשרים ושתיים”. וואש! וואש! וואש! וואש! וואש! ירון פלט צרחת אימים, כל מאבקיו עד כה שלא לצרוח ירדו לטימיון. זעקת כאבו נערכה יותר משתי שניות ובכך הוא פספס את ההזדמנות להגיד את המספר. וקיבל אחת נוספת”,עשרים וחמש”. עוד חמש מכות, עוד חמש צרחות, והמספר נעמד על 30. לפני שהספיק ירון לסיים להגיד את המספר הרגיש על גבו עוד הצלפה. ועוד הצלפה. גבו האדים ומראה גופו הפצוע ונפשו השבורה רק עודדו את איתי להמשיך להצליף. עוד שמונה מכות והמספר נעמד על 45. הדמעות כבר זלגו ממתחת למטפחת אל הרצפה. ההצלפות נפסקו בשניה שהדמעה הראשונה נחתה על הרצפה. ירון החל לנשום קצת, עדיין מתנשם בכבדות, כאבו נשמע בנשימותיו, הוא מחכה למכה הבאה והיא אינה מגיעה. שקט מוחלט בחדר. אפילו נשימתו הסתדרה. הוא מחכה עוד שניה ועוד שניה, מפחד לדבר, שומע את דמעותיו צונחות בזו אחר זו על הרצפה. השקט נמשך. מחשבותיו של ירון החלו לדמיין את הפרוע שבדברים. עוד דמעה נפלה על הרצפה, חותכת לשניה אחת את השקט המצמרר. לפתע חש ירון בבעיטה על ישבנו, בעיטה חזקה שהעיפה אותו קדימה אל מצב של שכיבה. 
''אתה תלקק את הדמעות הכלביות שלך מהרצפה שלי, כלב!'' נשמע לפתע קולו של איתי כועס ומפחיד יותר מאי פעם. 
''כן, אדוני''. אמר ירון בין הדמעות. הוא שלח את לשונו החוצה והחל מלקק את הרצפה. המטפחת הלחה שנצמדה אל עיניו לא איפשרה לו לראות את הרצפה ולכן נאלץ ללקק את כולה, בדרך גם מלקק כמה דמעות. המכות החלו לשוב על גבו של ירון והוא במהירות המשיך לספור. המנוחה שקיבל איפשרה לו לספור במהירות את ההצלפות. וואש! וואש! ''ארבעים ושבע”. וואש! ''ארבעים ושמונה”. כשהגיעו לחמישים, הרגיש ירון כי גבו עמד להתפוצץ. אילו רק ידע כמה אדום היה. אך הצבע הוא לא הגורם החשוב אלא הכאב. לזה בדיוק התכוון איתי – להכאיב. כמו שהוכאב לו. הוא לא חדל מלהצליף, הוא התענג לראות את ירון מתייסר בכאבים הולכים וגדלים, מלקק את הרצפה בעוד דמעותיו ממשיכות ליזול אליה. 

קולו של אלי נשמע לפתע”,תפסיק!'' איתי הסתכל אל סף הדלת וראה את אביו מביט בזעזוע על המתרחש. ''תפסיק כבר להכאיב לנערים המסכנים האלה!'' 
''לך מפה, אבא”, אמר איתי לאביו בטון מצווה. 
''אני לא יכול ללכת. שומעים את הצרחות שלו בכל הבית”. 
''כמו שצריך. כלב הוא וכלב יסבול”. 
''הוא לא זה שהכאיב לך...” אמר אלי. לפני שסיים להגיד את דבריו, פנה איתי אל ירון ואמר”,יש לך מזל, כלב. לי אין רצון לדבר עם אבא שלי ולכן אפסיק להצליף בך רק לאחר שישים וארבע הצלפות”. ירון נשם לרווחה כשלפתע איתי המשיך”,אבל...” שערותיו של ירון בכל גופו נסרמו בפחד ממילת ה'אבל'. ''אני אשלים את ההלקאה עד לתשעים וחמש אם תמשיך לשקר לי. אני אשאל אותך בפעם האחרונה ואתה תהיה זה שיגזור את דינך... איך אייל התנהג אחרי שהצלפתי על הביצים שלו הבוקר?'' 
ירון חשש מתשובתו. הוא פתח את פיו לדבר אך התקשה להוציא מילים. מכת שוט על גבו זירזה אותו. ''הוא לא עבד!'' פלט ירון. 
''פרט”. 
''הוא ישב בצד והתייסר בכאבים. הוא עובד רק כשאתה במקום שאתה יכול להסתכל על הגינה”. 
''יפה, כלב...'' אמר איתי והצליף חמש הצלפות על גבו של ירון לפני שאביו הספיק למחות. ירון צרח בכאבים, אלו היו ההצלפות הכי כואבות. ''מלשן!'' 
איתי צעד אל הפתח, חולף על פני אביו. ''מה אתה הולך לעשות? איתי!'' 
אלי רדף אחרי איתי החוצה. 

איתי רץ אל הגינה ותפס את אייל בביצים הכואבות שלו, לוחץ עליהם חזק ומפיל אותו אל החול. ''כלב!'' צעק ובעט לו בביצים. ''מי נדמה לך שאתה? מזייף שאתה עובד רק כשאני מסתכל!'' הוא בעט באייל עוד פעם שעה שכל שאר העבדים הסתכלו. ''אני צריך להתחיל להשגיח עליכם מהיום? להסתכל בכל שניה? תענו לי, זונות!'' 
''לא, אדוני!'' נשמע פה אחד מכולם. 
איתי השפיל מבטו אל החול, רואה את אייל מתפתל בהם בכאבים. הוא חיזק אחיזתו על השוט שעדיין נשאר בידו והניפו באוויר. השוט פגע בחזה של אייל פעמיים ברציפות. אייל צרח וצווח מכאבים. ''תראו מה יעשה לזה שינסה לעבוד עליי. לרמות אותי. לזייף עבודתו”. איתי הניף את השוט להלקאה השלישית אך אלי לפתע אחז בידו ומנע ממנו להמשיך ההצלפה. ''אבא, תעוף מפה!'' 
''לא, אני לא אתן לך להמשיך לפגוע בהם”. 
''עוף מפה!'' 
''לא!'' 
אלי ניסה למשוך את השוט מידי בנו. איתי סרב לוותר על האחיזה על השוט ומשך את השוט במלוא החוזק לכיוונו. השוט התעופף באוויר והצליף על פניו של אלי בחוזקה. אלי נפל אחורה בכאבים. 
''אבא?'' איתי הושיט את ידו לעזור לאביו לקום אך אלי סרב לקחת את ידו. 
''אתה תקשיב לי אחת ולתמיד, איתי!'' 
איתי הסתכל אחורה אל עבדיו והורה להם לחזור לעבוד. אייל קם מהרצפה וחזר אל שלושת העבדים האחרים, לוקח מעדר מידיו של תומר וממשיך לעבוד. איתי הסתובב חזרה אל אביו והושיט את ידו פעם נוספת. 
''אתה לא כועס עליהם, איתי. הם לא אלה שהכאיבו לך”. 
''קח את היד שלי, תקום”. 
''למה אתה מוכן להושיט לי יד? אחרי שפגעתי בך?'' 
''פשוט קח את היד, תקום ותעלה למעלה”. 
''לא, לא עד שאתה תקשיב לי. אתה לא צריך להוציא את הכעס שלך עליהם. אתה מנסה להכאיב להם אבל לא הם הביאו את הכאב עליך. אני אחראי לכאב שחשת אז. אולי עדיין חש”. 
''מה אתה אומר בעצם?'' 
''במקום להכות אותם, במקום לגרום להם לסבול ולהתייסר... תעמיד אותי מול השוט. תעניש אותי אחת ולתמיד”. 
''תשכח מזה”. 
''למה? עליי אתה באמת כועס. תכה אותי, תשפיל אותי...” 
''אתה חולה, אבא”. 
''ואני זקוק למחילתך. לדעתי, זאת הדרך היחידה להשיג אותה”. 
''איך? על-ידי כך שאני אכה אותך? על-ידי כך שאתה תהיה כלב שלי?'' 
''ככה אתה פותר את הבעיות שלך. אני מבין את זה ואני מקבל את זה. אבל הגיע הזמן שתפתור את הבעיה האמיתית שעומדת מאחורי כל זה. אלמלא הייתי חולה לא היית מהסס. הייתי כבר מזמן מתחנן לרחמים”. 
''אתה מדבר כמו משוגע. זה בטח התרופות”. 
''אני לא לוקח תרופות. אני גוסס. אני הולך למות בקרוב ואם אני אמות בלי סליחתך על החלאה שהייתי...” 
''אתה לא חושב על מה שאתה אומר”. 
''אני חשבתי על זה. כל הבוקר. והגעתי למסקנה שזאת הדרך היחידה. אני מוכן לעשות את זה בכדי לתת לך לחיות את שארית חייך בלי טינה על הלב”. 
''תראו מי נהיה צדיק פתאום”. 
''אני לא צדיק ואני לא מתיימר להיות. אני עושה את זה ממניעים אגואיסטים לחלוטין. תמיד ידעת שיום אחד תוכל להעניש אותי על מה שעשיתי לך. בקרוב תאבד את זה. חלון ההזדמנויות שלך חומק ממך ואתה מקבל אפשרות לעשות את זה לפני שהחלון ייסגר. קח אותי למרתף שלך ותעשה בי שפטים”. 
''אין לך מושג על מה אתה מדבר. במרתף הזה, אתה לא תהיה אבא שלי. אתה תהיה כלב. חלאת המין האנושי. אני אתעוור בשנאה ובזעם, בדחק לנקום ולהכאיב. תשאל את הכלבים שלי, אתה לא רוצה להיות במרתף. אתה לא רוצה להיות כלב שלי”. 
''אם זאת הדרך היחידה לקבל מחילה... אז לא אכפת לי. חשבתי על זה ואני לא מוותר”. 
''אתה עקשן...” 
''כמוך. זאת תכונה משפחתית. אבל הפעם העקשנות שלי תגבור על שלך. כי העקשנות שלך נסוגה בידי הרצון העז שלך להביא צדק עליי, להעניש אותי על התנהגותי. אני אחזור ואומר – קח אותי למרתף ועשה בי שפטים. לפני שיהיה מאוחר מדי ותפסיד את ההזדמנות”. 

איתי חשב לרגע. הוא ידע כי דבריו של אלי צודקים וכל חייו חלם לחזור הביתה יום אחד ולהכות את אביו, לגרום לו להרגיש מה זה להיות 'מתרומם' כפי שכינה אותו... אבל כעת... כעת הוא גוסס. היעז להכאיב לאדם גוסס? היעז להביא יסוריים לזה שנידון גם ככה למות בייסורים? כן. כי לא משנה כמה הוא גוסס, איתי האמין בכל ליבו כי הייסורים הללו מגיעים לאביו. והוא לא יחסוך אותם ממנו. הוא הסתכל לאביו בעיניים וציווה: ''רד למרתף, תתפשט, תעמוד על ארבע ותחכה לי, כלב. ואל תזוז עד שאני מגיע”. 
''כן, אדוני”, אמר אלי. הוא מיהר להיכנס לתוך הבית ולעשות את דרכו אל המרתף. הוא אינו יודע מה מחכה לו לשם, אך הוא יודע שהוא יקבל הכול. הוא לא יבקש מבנו שיפסיק לו לרגע לענותו, הוא יקבל את הסליחה הזאת ויהי מה. 

אלי ירד, גופו רועד מפחד, חלש ותשוש, במדרגות הצרות, המסדרון החשוך לצד הקירות השחורים. הוא פתח את הדלת למרתף. הוא הושיט ידו את המתג והדליק את האור. רגליו לקחו מספר צעדים לאחור בהיבט מפוחד. נשימתו נעתקה. לפניו ראה קירות שחורים ועכורים שהעבירו זרם של חום ופחד בכל נים בגופו. ארון בצד, עמוד של עץ במרכז וכמה חוטים שניתלים מן התקרה. אלי החל פורם את חולצת הפלנל שלגופו ומקפל אותו, מניחהּ בפינה. כן עשה עם מכנסיו הקצרים ותחתוניו. הוא כעת היה עירום כביום היוולדו. גופו שהיה חטוב יחסית לאדם בן 46 החולה במחלה ממארת הזדקף כשמשב רוח קר נכנס מגרם המדרגות המוביל את המרתף. אלי ירד על ארבע, הרצפה שפשפה את ברכיו החלשות, ונעמד כמו כלב אמיתי על גפיו. רוח קרירה מנשבת פנימה כל מספר שניות ומעבירה בגופו צמרמורות. ככל שעבר הזמן מחשבותיו נדדו רחוק יותר. הוא לא זז, בקושי נשם, מחכה לאדונו, שעד לפני זמן מה היה בנו השונא והשנוא, שיבוא ויעמידו לדין. 

שעת ארוחת הצהריים הגיעה ואיתי כינס את כל חמשת עבדיו אל המטבח. הם עמדו בשורה, עמידת דום, עמידה זקופה, משקשקים ומפחדים מהסיבה לה נקראו. עשרה בקבוקי מים גדולים וריקים הונחו על המשטח. ''היום זה יום המזל שלכם”, אמר איתי. ''אתם לא צריכים לחכות עד לחמש כדי להשתין ואתם לא צריכים לבקש במיוחד”. הוא הסתובב כשחיוך גדול על פניו אל עבדיו והביט להם בעיניים במבט של כאב ואימה”,כשאתם צריכים להשתין, תשתינו לבקבוקים. יש פה עשרה בקבוקים. תשתינו חופשי. אבל, אם עד היום בערב כשאני מגיש לכם ארוחה הבקבוקים האלה לא מלאים – אני לא מקנא בכם. באמת שאני לא מקנא בכם. זה ברור?'' 
''כן, אדוני”, ענו פה אחד. 
''רדו על ארבע!'' ציווה בקול צורם וכן ביצעו הכלבים. איתי לקח צלחת שהייתה מאחורי הבקבוקים על השיש והניחה לפני ירון על הרצפה. את הצלחת השנייה הניח לפני אייל. את הצלחת השלישית הניח לפני עומרי. את הצלחת הרביעית והאחרונה הניח לפני תומר. ''בתיאבון”. 
גיא, היחיד שלא קיבל ארוחת צהריים חשש לדבר ולכן שתק. בהה ברצפה וחשב לעצמו מה עשה שנגזלה ממנו ארוחת הצהריים. הוא הרגיש בכל החוזק את כף ידו של אדונו נוחתת על לחיו השמאלית ומשאירה סימן אדום. הוא הביט למעלה בחשש”,אדוני?'' 
''לא קיבלת ארוחת צהריים”, אמר איתי בחיוך שהיה יכול להשתמע לשתי פנים. ''לא התכוונת להגיד משהו?'' 
''חשבתי שזה עונש על משהו שעשיתי, אדוני”. 
איתי התקרב בצעדיו אל גיא בשעה ששאר הכלבים פחדו להסתכל ולכן אכלו. רגלו השמאלית נכנסה בין ידיו של גיא ובשניה אחת בעטה בחזהו והעיפו לאחור, אל מחוץ למטבח. איתי יצא מהמטבח והתקרב אל גיא המפוחד”,אתה כלב טוב. טוב מאוד. תעמוד!'' 
גיא במהירות נעמד על שתי רגליו, דואג שידיו יהיו לצידי גופו וגבו יהיה ישר. איתי סרק את גופו במבט אחד ושלח את ידו, תופס בחוזקה את הזין והביצים של גיא ביד. הוא התקרב אל פניו של גיא המזיע בפחד, בולע רוק כאילו זאת הפעם האחרונה, מפוחד ומשוקשק. איתי התקרב אל אוזנו של גיא ולחש”,אתה רוצה לאכול על השולחן היום?'' 
גיא חשש מהתשובה שעליו לתת ולכן ענה”,לא, אדוני”. 
איתי התרחק מאוזנו והידק האחיזה באיבר מינו. ''למה?'' 
''כי כלב אני ועל כלב לאכול על ארבע. על הרצפה. אדוני”. 
''יפה מאוד...” אמר איתי שעה שהידק אחיזתו פעם נוספת. גיא ניסה לעמוד יותר זקוף ממוקדם, הפחד משתק את גופו. ''אתה עוד מעט תאכל. אתה לא נענש. יש לי משימה בשבילך”. 
''כן, אדוני''. 
''תגלח את הכלב החדש. זה שנמצא במרתף ומחכה לי”. 
''אדוני... '' חשש גיא לדבר אך החליט לשאת בעונש בכל זאת רק כדי להסיר ספק. ''אביך לא שעיר”. 
גיא הרגיש לפתע ביציו בוכות בכאבים בין אצבעותיו של אדונו. איתי הצמיד את פניו את פניו של גיא, מבטיהם הצלבו. הם הסתכלו זה לזה בעיניים ואיתי דיבר”,קודם כל הוא לא אבי. הוא הכלב החדש עד להודעה חדשה”. 
''כן, אדוני”. 
''ואני לא מתכוון שתגלח את החזה שלו או את פניו. אני מדבר על החלציים. אני רוצה שהמפשעה שלו תהיה נטולת שערות, שהתחת שלו יהיה חלק כאילו הוא תינוק ושהביצים שלו יהיו נעימות למגע. ברור?'' 
''כן, אדוני”. 
איתי לא ענה, לא נתן הוראה חדשה, לא צעק לאחור ולא שחרר אחיזתו בגיא. הוא הטה ראשו והצמיד שפתיו אל שפתיו של גיא והכניס לשונו לפיו. גיא המופתע הכניס את לשונו לפיו של אדונו ונהנה מהנשיקה. איתי התרחק מגיא, שיחרר אחיזתו ואמר”,כשאתה מסיים תבוא לחדר שלי למעלה. אני אתן לך את ארוחת הצהריים”. 
''כן, אדוני”. 

אלי המפוחד שמע צעדים יורדים ומתקרבים במדרגות. כל גופו רעד בפחד. הוא לא הסתובב אל הדלת עם פניו ושמע את הקולות הנכנסים. כל שיכול היה להגיד זה: ''אני כאן לשירותך, אדוני”. 
''אני לא...” אמר גיא. אלי הסתובב כשהבין שזה לא איתי. הוא ראה את גיא עומד בפתח עם סכין גילוח, קצף וקערת מים בידו. ''אני נשלחתי ל... אה... לגלח אותך”. אלי הנהן בהבנה. ''איפה... איפה אתה רוצה שאני אתחיל?'' ברור היה המצב מביך ולא נעים לשניהם. 
''איפה שנוח לך.'' אמר אלי. 
''תשכב על הגב'', אמר גיא וכן ביצע אלי. גיא מרח את הקצף מתחת לבטנו של אלי, מעל הזין, על שיער הערווה שלו והחל לאט וביסודיות לגלחו. מילה לא הוחלפה, רק נשימותיהם המפוחדות והמובכות מילאו את חלל החדר. אלי הסתכל כל הזמן למעלה, הוא הרגיש את מגע ידו של גיא מזיז את הזין שלו מצד לצד ואת מגע הסכין על עורו. לפתע חש בידו של גיא מלטפת את ביציו ואז חש בסכין כשהיא עוברת לאט לאט על שק האשכים שלו ולוקחת עימה את השערות שעליהן. גיא שבר את השתיקה כשנאלץ להגיד: ''תרים את הרגליים”. אלי ביצע. הוא הרים את רגליו באוויר, מבטו עדיין מופנה למעלה וחשף בפני גבר זר וצעיר ממנו בהרבה את ישבנו. תחושת ההשפלה הייתה מספיקה בכדי לגרום לו לבכות והוא החזיק עצמו, עצר את הדמעות. הוא הרגיש את ידו של גיא כשהיא מורחת קצף גילוח על כל ישבנו, מלטפת את החריץ שלו ואת התחת שלו. זאת הפעם הראשונה שמישהו בכלל נוגע ומסתכל שם. בכל שנייה ההשפלה רק גברה. הסכין החלה ללטף את ישבנו. בהתחלה רק את התחת עצמו, עושה את דרכה אל החריץ שבאמצע. כששני פלחי ישבנו היו חלקים משערות, הרגיש אלי את שערות ישבנו העבות נעקרות ממנו בזו אחר זו עד תום. הוא שמע את הסכין נטבלת בקערת המים מדי פעם ואת הסכין החוזרת חלקה, עוברת כמה שיותר קרוב לחור, זזה באיטיות, כאילו בכוונה להשפילו. הוא הבחין בגיא קם. גיא תפס את החולצה המקופלת של אלי בפינה והחל מלטף את ישבנו ואת איבר מינו איתה, מנקה את הקצף שנשאר. גיא הסתכל במבוכה וראה כי אלי חלק כעת. הוא זרק את החולצה בצד, קם כשהחפצים עימם בא בידיו ויצא החוצה. אלי חזר במהרה לעמוד על ארבע, ישבנו מופנה אל הדלת. רוח קרה שאיכשהו נכנסה אל המרתף ליטפה את ישבנו ברכות. התחושה של הרוח על החור החלק שלו הייתה חדשה ומשפילה עוד יותר עבור אלי. היצליח לעצור דמעותיו כאשר יתחיל העונש האמיתי? 

גיא חזר למעלה. לאחר שניקה הסכין והצלחת והחזיר הכול למקומו, עלה באיטיות אל חדרו של איתי האדון. כשסיים לעלות במדרגות, ירד לתנוחת ארבע וזחל אל חדרו של האדון. כשהגיע דפק בדלת וחיכה לתשובה. הדלת נפתחה לאחר מספר שניות וגיא הסתכל ישר, פוחד מעונש על הסתכלות למעלה אל האדון, רואה רק רגליו של איתי. ''קום'', ציווה איתי. גיא קם לעמידה וראה את אדונו עומד מולו בתחתון מינימלי לחלוטין, איבר מינו זקור ונראה בולט באורח שקשה להתעלם ממנו בתוך התחתון. ''איך הוא?'' שאל איתי. 
''חלק'', אמר גיא, מפחד ליישר מבט לעיני האדון ובאותה מידה מפחד לבהות במפשעתו של איתי. 
איתי התקרב אל גיא, חפן את פניו בידיו כך שגיא הסתכל עמוק לתוך עיניו ולהפך. ''למה אתה מתחמק ממני עם העיניים שלך?'' 
''אדוני...” אמר גיא כמתחיל להסביר אך איתי קטע אותו: ''הבנתי''. איתי השפיל מבטו לשנייה ואז התרחק מגיא שנשאר לעמוד זקוף מולו. ''עברתי על ההכנסות שלנו בחצי שנה האחרונה, מכל החלקאות הזאת, הירקות שאנחנו מגדלים פה'', אמר איתי. ''אתה אוהב לעשות את זה בכלל?'' 
''אדוני?'' שאל גיא כלא מבין. 
''אתה אוהב לעדור אדמה ולשתול ירקות כל היום?'' שאל איתי. 
גיא לא ידע איך להגיב. הוא פחד שאם לא ידבר מהר ייענש בידי האדון אך לא מצא איך להשיב בתשובה כנה, כמו שתמיד דורש האדון. היא חיפש תשובה שהיא גם כנה אך גם לא מעליבה את האדון וככל שהשניות חלפו הוא יכול היה לספור במוחו את מספר ההצלפות שינחתו על גבו או ישבנו עקב חוסר תשובה. איתי הסתובב אל גיא וראה את מצוקתו לתשובה. איתי היה כעת רך יותר מאי פעם, הוא לא היה דמות של אדון חזק עוצמה אלא של אדם יותר רך. הוא פנה אל גיא וסימן בראשו לשלילה”,אל תענה. לא חשוב”. הוא התקרב אל גיא פעם נוספת, הם היו צמודים זה אל זה, מביטים אחד לשני בעיניים למשך זמן שנראה כמו נצח. ''אתה אף פעם לא עשית לי בעיות'', אמר איתי. ''תמיד מציית לכול. מעטות הפעמים בהם הייתי צריך להעניש אותך”. גיא התקשה להגיב, כוונת אדונו לא הייתה לו ברורה. איתי פשוט המשיך להסתכל על גיא ואז הצמיד את שפתיו אל פיו, מנשק בפעם השנייה לאותו יום ובפעם השנייה שבכלל נישק את אחד מעבדיו, את גיא. איתי התנתק לאחר כמה שניות מגיא והשפיל מבטו. הוא הסתכל לתוך עיניו של גיא, מבט מאוכזב בעיניו שלו, ראשו מהנהן לשלילה”,אבל אתה לא הומו”. איתי הוציא צלחת אוכל מהמגירה והניח אותה על השולחן. מבלי להסתכל על גיא, הוא יצא החוצה. גיא ההמום מהתנהגות יוצאת הדופן של אדונו התיישב לאכול. 
איתי יצא מחדרו והלך אל השירותים. הוא נעל את הדלת מאחוריו ופתח את המים במקלחת. התחתון המינמלי שלבש ירד במהירות כשהוא נעמד תחת זרם המים החם והחל מלטף את איבר מינו. הוא לא טרח לאונן מאז שהיו לו עבדים, דאג שהם ירצו כל צורך מיני שיש לו והנה פתאום הוא מתמסר לעצמו, מענג את עצמו באחת מהאונניות הכי טובות שהוא יכול לזכור. איתי נתן לעצמו להשתחרר לחלוטין, קולות האורגזמות שלו היו נשמעות לאחרים לו היה בחדר נפרד ולו הברז היה פתוח. איתי עצמו לא הבין מה הביא אותו לפתע לאונן. הוא גמר לאחר כמעט רבע שעה והמשיך להתקלח. 

בשעת ערב נראה כי אחר הצהריים היה שיגעון חולף של איתי. הוא כינס את כל עבדיו למטבח והיה נוקשה אולי מאי פעם. הוא צעד הלוך ושוב מול גופיהם הזקופים בשורה, ירק על אייל בחוזקה על שהעז להסתכל לתוך עיניו ולקח את הזמן. הוא סרק את גופי העבדים שלו לעומק לפני שעצר את הליכתו בשאלה”,הבקבוקים?'' 
''על השיש''. ענה ירון. 
איתי הסתובב וראה אחד-עשר בקבוקי מים מלאים בנוזל צהוב. ''אמרתי עשרה!'' צווח ולקח את אחד הבקבוקים. ''על ארבע!'' ציווה בקול מאיים וחמש הכלבים מיהרו לרדת לעמידה על ארבע. הוא פתח את הבקבוק הנוסף והחל מטפטף טיפות קטנות על גביהם של העבדים, מתגרה בהם ונהנה מהשפלתם בכל טיפה. הוא סובב את הבקבוק לגמרי ונתן לכל השתן לנזול על כלביו כשוטף את גופם בו. העבדים לא זזו, השתן טפטף מהם אל הרצפה והם פחדו לפעול וביחד פחדו שלא לפעול. הבקבוק התרוקן ואיתי חייך. הוא סטר לירון ותומר”,קומו!'' שני הכלבים קמו ולמצוות אדוניהם, קחו את עשרת הבקבוקים הנותרים ולקחו אותם למרתף. 

אלי יכול היה להריח טוב מאוד, את ריח השתן הולך וגובר על אף שהיה כלוא במרתף המצחין מזה שעות רבות. הוא שמע צעדים של יותר מאדם אחר ולא העז להסתובב. עירום, הוא היה על ארבע ככלב מסכן כבר שעות, ישבנו מופנה אל הדלת. כשריח השתן היה חזק מנשוא במרתף חסר האוורור וכשהצעדים נשמעו קרובים מדי, ראה אלי את שניים מעבדיו של בנו הולכים לפניו, מטפטפים ומסריחים, וכל אחד מהם הניח בצד שני בקבוקים. שני בקבוקים. בתכולת הבקבוקים לא היה ניתן לטעות. גם אחרי שיצאו העבדים מבלי לומר מילה, נשאר הריח ואף הלך והתחזק. מחשבותיו של אלי השתגעו – מה עומד לעולל לו בנו? הוא לא היה יכול לחשוב על דבר מלבד ייעוד הבקבוקים – אומנם העבדים סחוטים בשתן אבל הוא, האב האכזר, נמצא שם כדי לשלם, לכפר על עוונתיו ועל חטאיו הרבים. גופו כבר קרס ממילא ממחלת הסרטן. למזלו את שיערו איבד כבר לפני שנים רבות כך שלא חש בנשירה בעת הסרטן. נותרו לו פחות מחודשיים לחיות ולא יכול היה להאמין שכל-כך קרוב למוות הוא נמצא היכן הוא נמצא וגופו נראה בריא יחסית לאדם בריא בגילו. רוח קרירה נשבה על פי הטבעת שלו, רוח הבאה תמיד עם כניסת אנשים למרתף. היו הם שני העבדים מקודם. את פרצופם לא ראה אז ולא ראה עכשיו. את החוקים לא ידע אבל את זעמו של איתי כבר למד להכיר – לא מסתכלים לאן שלא אמרו לך להסתכל, את זה הוא כבר יודע. הוא ראה את ידיהן השטופות צהוב של שני העבדים מניחות כל אחת שני בקבוקים נוספים ויוצאים. אף מילה לא הוחלפה שוב בין אלי לבין העבדים – הן מהמבוכה, הן מהחשש והן מחוסר הידע איך על כל אחד מהם להגיב, אם בכלל, במצב אבסורדי שכזה. כשהלכו בפעם השנייה שני העבדים חשב לעצמו אלי שלעולם לא העלה על דעתו שימצא את עצמו במצב הזה, שיתחנן לסליחת בנו ויעשה כל דבר, ואכן כל דבר, בכדי לקבל את הסליחה הזאת. רוח קרירה העבירה בו צמרמורת אך הרוח לא סימלה את בואם של העבדים אלא את הזיכרון המצמרר בשבעה. את הגמגום של איתי כשעמד מולו, בסך הכול נער בן 15 וחצי, כמעט בן 16, וסיפר לו שהוא הומו. אלי נזכר כיצד גופו של איתי רעד, כיצד גמגם, כיצד חשש. והייתה לו סיבה לחשוש. אלי היכה את עצמו מאז שגילה שיש לו סרטן על הדברים שאמר לבנו. על הקללות שצרח עליו. על מילות הגנאי שזיעזעו את האדמה שספגה את כל דמעותיו של איתי. את טריקת הדלת כשזרק את איתי את מהבית ללא חשש וללא דאג ובן רגע מחק 15 שנים ומחק את בנו. לא עברה שנייה מאז אותו יום שבה לא התחרט על מעשיו או חשב האם פעל לנכון. את כל התמונות של איתי שרף, את החדר שלו השמיד ועשה ממנו משרד. ואז נזכר אלי באישתו. אישתו שעמדה שם לצידו לאורך כל הדלת. שלא פצתה פה נגד אף אחת מהמילים שאמר. שחיזקה את ידו ושימנה את הדלת כדי שלא תחרוק בעת הטריקה, שדיברה עם טובי הארכיטקטים על איך להבריח אף את הריח של הבן שבשבילה לא היה קיים, שאותה מסתבר במוחה המעוותת לא ילדה שסירבה לבוא עימו לבקש סליחה וכשיצא אל עבר האחוזה צרחה עליו שיישרף בגיהינום לעולמי עד וטרקה אחריו בחריקה מחרידה את הדלת. אין לה מושג כעת לאישתו מה מצבו ואיפה הוא. מעולם מאז שעזב, לא קיבל ממנה טלפון לשאול מה שלומו ומה אמר הרופא. היא מחקה אותו כמו שמחקה את איתי. והוא, בשניה הזאת החליט שהוא מוחק גם אותה. עבד אחד נכנס למרתף, אחד מהשניים הקודמים ללא ספק, ובידיו עוד שני בקבוקים – הבקבוקים האחרונים. כשהתכופף העבד להניח הבקבוק, טרם הוא נגע ברצפה, עברה צמרמורת מחרידה בגופו ובגופו של אלי למשמע קריעת העבר וצרחה נוראית וחזקה. העבד סיים להניח הבקבוק והתיישר והנה נשמעה קריעה נוספת וצרחה. העבד לא פסק לרגע ויצא. אלי נשאר כפי שהיה בשעות האחרונות ולא פסק לשמוע את הצרחות. הוא שלא דיבר זה שעות וניזון בדקות האחרונות מהקולות הבוקעים מלמעלה מאז שנפתחה הדלת. וכעת, בין הצלפה לבין הצלפה, שמע את קולו הרם של בנו כבוקע מאליו ומגיע עד למרתף, שכל קירותיו אטומים לקול ורק דרך הדלת נשמעו הצרחות. לא רק צרחות העבדים אלא מילים קטועות מתוך צרחותיו של איתי. אלי הבין כי הוא מעניש את שני העבדים שזה עתה היו פה על עבודה איטית. ואז היה השקט. השקט שלפני הסופה. ולאחר השקט הנצחי הנוראי, שמעו אוזניו של אלי בצעדים על המדרגות החורקות מעט. צעד ועוד צעד, שעל ועוד שעל והם נפסקו. 

איתי נכנס למרתף ומבטו ישר. הוא הלך סביב, עיניו על הבקבוקים שבצד, ונעמד מול אביו שהיה על הארבע. ''קום!'' הוא צרח בבת אחת. ''תתיישר!''. אלי לא היסס למלא. איתי ראה שאביו עומד מולו בעירום ולשניה הראשונה הסית מבטו אך אז חזר והסתכל לאביו בעיניים. אלו לא היו עיניים של רחמים, או של סימפטיה ואהדה, ואף לא עיני שנאה. אלו היו עיניים אדישות, לכאורה. ''שב בצד, שם!'' הורה איתי ואלי לא היסס למלא. הוא התיישב בצד לצד הבקבוקים הצהובים. 
''נהנית עד עכשיו?'' שאל איתי חצי בציניות אך חצי ברצינות. 
''כן, אדוני''. ענה אלי במהירות. 
''אל תשקר לי!'' צווח עליו איתי. 
אלי השפיל מבטו”,סליחה, אדוני”. 
''יש לך פה עשרה בקבוקים”, אמר איתי בנוקשות מעורבת ברוך. ''בטח כבר ניחשת מה יש בהם”. 
''כן, אדוני”, אמר אלי. אם הריח החזק שהותירו שני העבדים שהיו לא מזמן שוב ושוב במרתף לא היה מספיק, אז להיות לצד הבקבוקים ולהריח את הריח הבוקע מהם היה יותר ממספיק. 
''הרעיון פשוט...” אמר איתי והמשיך באותו הטון. ''עשרה בקבוקים, כלב צמא... תחשב בראש”. 
''כן, אדוני”, אמר אלי כשהמחשבה מנקרת בראשו. 
''אומרים שבריא לשתות שתן”, אמר איתי כשהרוך עבר לפסים ציניים. ''מי יודע? אולי זה יתן לך עוד איזה חודש לחיות”. ואז, מראה ניצנים של אכפתיות כלפי אביו, כמייעץ לו אמר: ''פשוט תחשוב שאתה באיזה 'אפקט הפחד' או אחת התוכניות מהסוג הזה. זה יעבור מהר”. 
אלי הנהן. איתי התיישב בצידו השני של המרתף הקטן, בזווית ראייה מתאימה ומצוינת עבורו. הוא עמד להתענג על לראות את ההשפלה הגדולה שעובר אביו. הוא יודע כי בקבוק אחד או שניים ואף חמישה היו יותר ממשפילים ומבזים אותו אבל הוא רצה לענות את גופו ונפשו ולגרום לו לסבול, לגרום לו לשלם על כל שניה של יסורים שהוא גרם לו אז, כשהיה בן 15 ושמונה חודשים, כשחפציו המעטים שהיו בסך הכול שלוש חולצות ושני מכנסיים שאביו טרם חתך או זרק או שרף זרוקים על המדשאה מלפני ביתם והדלת נטרקת בזעם וללא חריקה מולו. הוא התיישב באותה זווית הראייה שבה היה מוטל על הדשא אז לאחר שאביו היכה אותו, מאותה נקודת מבט בה הדלת נטרקה, מאותם מיקומים של האישונים הוא ישב וצפה באביו פותח את הבקבוק הראשון. הריח מהר התפשט והגיע אל נחיריו. הוא הסית מבטו. איתי לא צווח ולא צרח. הוא גם לא חייך או נהנה. מבפנים הוא התענג על ההשפלה ועל חשק הנקם שבא על סיפוקו אט אט. אלי נשם עמוק ואז לא נשם יותר, לפחות לא דרך האף, ידיו מעלות באיטיות לא-אנושית את הבקבוק קרוב יותר ויותר אל שפתיו ואז במכה אחת, כמו הורדת פלסטר, החל ללגום מן הבקבוק. לאחר שבלע את השלוק הראשון עשה כל שביכולתי כדי שלא להקיא. בשלוק הבא חשב שיתרגל אך מהר מאוד גילה כי לעולם לא מתרגלים. הוא החליט לנסות לגמור עם זה כמה שיותר מהר. הוא העלה את הבקבוק והחל לוקח יותר מלגימה אחת. לגימה ועוד לגימה, הטעם רק מתגבר ונהיה יותר ויותר נורא, אך המחשבה שרק ככה זה יגמר הביאה אותו מהר יחסית ועם מעט הפסקות לגמור את הבקבוק הראשון. 

איתי חש הנאה מופלאה. הוא לא היה מחורמן ולא עמד לא הזין. לא היה במעשה הזה שום דבר מיני בעיניו. הוא התמלא תחושה של אושר – לזה הוא חיכה כל השנים וזה בכלל לא היה מאכזב. אלי כבר החל פותח את הבקבוק השני אולם לאחר שלוש-ארבע לגימות רצופות התחושה והגועל היו רבים מדי עבורו והוא קרס. הוא הרחיק את הבקבוק ממנו, הניח אותו על הרצפה וסובב ראשו. איתי הבין טוב מאוד מה עומד לקרות, נעמד על רגליו וצרח ''שלא תעז! שלא תחשוב על זה אפילו!'' הוא לא התכוון לתת לאביו להקיא – הוא הולך לבלוע את כל השתן הזה ולהשאיר אותו בפנים. הוא לא ייצא מזה בקלות. איתי לא התכוון לתת לאלי לקחת ממנו את תחושת האושר שלה ציפה כל השנים. הוא שם ידו בחוזקה על פיו של אלי. אלי כבר עמד להקיא וכשאיתי שם את היד על פיו לא נותרה לו ברירה אלא לבלוע את הקיא. איתי ראה את אביו בולע והסר את ידו. ''מה לעזאזל חשבת שאתה עושה, הא?!'' איתי צרח והתאפק שלא להרביץ לאביו. ''מישהו אמר לך שמותר לך להקיא? שמותר לך להפסיק? עבד מושתן!'' איתי הרים את הבקבוק שעוד היה פתוח, פתח את פיו של אביו והחל להשקות אותו בשאר הבקבוק שרובו עוד היה מלא. אלי לא יכול היה לעמוד בכמויות. הוא לא קיבל הפסקות לבלוע ולא הצליח יותר מדי להתמודד. השתן החל ליזול מקצות פיו, תחת גופו וחלק מאוד גדול נפל לרצפה. איתי לא פסק והשקה את אלי עד שהבקבוק היה ריק. אלי כבר לא ידע מה יותר מגעיל – השתן או הקיא אבל בפיו היה טעם נורא יותר מכל דבר אחר שטעם. איתי הניח את הבקבוק ותפס בצווארו של אלי, מוריד אותו אל הרצפה, אל שלולית השתן הגדולה. ''תלקק, כלב!'' אלי הוציא את לשונו בחוסר רצון והחל מלקק שתן מהרצפה, שותה. השלולית קטנה עד שכמעט ונעלמה. איתי הרפה מצווארו של אלי שחזר לשבת רגיל, גבו שעון אל הקיר. ''שלא תעז לעשות דבר כזה שוב, זה ברור?'' שאל איתי בתוקפנות. אלי רק השפיל מבטו, בולע רוק וכל בליעה מרגיש שוב את הטעם הנורא. איתי חזר לשבת במקומו. אלי נח מעט אך מחשש להרגיז את איתי פתח את הבקבוק השלישי. איתי צפה איך אביו המפוחד, כעת יותר ממקודם, שותה שתן בכמויות. הוא התענג על המחשבה ששתן צהוב ומר חזק נותן לאביו את התחושה הנוראית, המשפילה והמבזה. הוא התענג על הכוח שיש לו על אביו, להכריח אותו לשתות עשרה בקבוקים של שתן עבדים שלא השתינו מאז הבוקר. אחרי הבקבוק החמישי אלי נח קצת אך איתי לא נתן לו לנוח להרבה זמן. בלית ברירה ובלחץ, אלי שתה את כל עשרת הבקבוקים. הוא כבר לא הרגיש את לשונו אך הטעם לא עזב. הוא היה בטוח שהטעם הזה יישאר איתו עד יומו האחרון. 

איתי לא מיהר. הוא לקח את הזמן. אלי אומנם בהתחלה לא התייחס כלל אל בנו, רק נשען אל הכיסא והתנשם בכבדות, שמח שגמר את תופת השתן הנוראית הזאת. אך בשלב מסוים, כשחלף יותר מדי זמן, הבחין כי בנו רק מסתכל עליו בעיניים מאוד לא אדישות ולא אוהבות. כשאיתי שם לב שאלי הבחין בו הוא פחות הסתכל עליו. הוא נהנה לחשוב כי בראשו של אלי עוברים אינספור תסריטים על מה שהוא עומד לעשות. הוא נהנה לחשוב על הייסורים שהוא עובר כשבמוחו מנקרות כל האפשרויות. ואז איתי קם ויצא מהמרתף. אלי לא ידע כיצד להגיב. הוא נשאר באותו מקום מבלי לזוז, לצד עשרה בקבוקים ריקים זרוקים על הרצפה. 

לא חלף הרבה זמן ואיתי חזר. הוא נקב מבטו כמו קודם הישר בעיניו של אלי, עיניו המיוסרות. ''אתה רוצה שאני אנקה לך את טעם השתן מהפה?'' אלי חשש לענות, חשש ממה שיכול להחליף את השתן ולנקות את פיו. אך הוא ידע מה התשובה חייבת להיות. איתי ניגש אליו והורה לו לפתוח את פיו ולהוציא את לשונו. אלי מילא אחר ההוראות. איתי תפס ביד אחת את הלשון של אביו וביד השנייה הוציא את הסבון שהלך להביא. הוא החזיק את הלשון של אלי טוב ביד אחת וביד השנייה החל מנקה את הלשון באכזריות, משפשף אותו בסבון ללא רחמים. ''הנה, כלב, הנה אני שוטף לך את הלשון. שתהיה נקייה”. אמר איתי לאביו ובכל מילה שאמר הלך קולו והתחזק. ''כמו שעושים לילד קטן כשהוא מקלל. כמו שעשית לי. ואת הפה שלך צריך לנקות טוב טוב. מה שאתה אמרת לי, אין מספיק סבון בעולם לנקות את הזוהמה שעל הלשון שלך. מילא היית קורא לי 'מתרומם', 'אוכל בתחת' וכל הדברים בסגנון. עוד איכשהו הייתי מבין שמנקודת המבט הדפוקה שלך ככה אתה מתנהג וחושב. בסדר. גדלתי איתך בבית. ידעתי טוב מאוד איך תגיב. אבל בין לדעת ובין לשמוע... בין לשמוע בלי סוף את הדברים האלו שאמרת. אני צריך לחתוך לך את הלשון בתור עונש על מה שעשית לי, אין לך אפילו מושג מה עשית לי, יא חתיכת... יא.. אני... אני שונא אותך!'' צרח איתי לבסוף על אביו ודמעה זלגה מעיניו. הוא הפסיק לסבן את הלשון של אביו. אלי, בלית ברירה, הכניס את הלשון עם כל הסבון חזרה אל פיו והתייסר. איתי התסובב לרגע, מנגב את הדמעה מעינו הדומעת ואז חזר להתסכל אל אביו. ''אתה יודע למה אני עושה את זה?'' 
''כי אני ביקשתי ממך?'' שאל אלי, לוקח סיכון בחוצפתו. 
''לא...'' ענה איתי. הוא לא דיבר בחוזק, אלא ברגש. ''כי ילד בקושי בן 16 היה צריך ללמוד להסתדר בעולם הזה לבד אחרי מה שאבא שלו עשה לו. כי למרות כל מה שעברתי ביום, לא הפסקתי לבכות במשך חודשים בלילה כשקולך מהדהד בראש שלי. אתה רוצה לדעת מה עבר עליי, אבא'לה? אתה רוצה לדעת אילו חיים גזרת על הבן שלך בשביל שהוא ישרוד?'' 
''איתי...” אמר אלי, מנסה להרגיע את בנו ושוכח את 'המשחק' שבו הוא נמצא. 
''אל!'' צעק עליו איתי, עיניו ממשיכות לדמוע. ''מגיע לך שאני אקשור אותך לעמוד גבוה פה בחוץ. שכולם ממרחקים יוכלו לראות אותך מושפל ומיוסר. אל תעז לבכות! אין לך זכות אפילו להרגיש רע עכשיו, להתלונן על הטעם שיש לך בפה, להתלונן על המחלה שלך אפילו אין לך זכות''. 

איתי זרק את הסבון לרצפה בכל החוזק והסתובב, גבו מופנה אל אביו. ''אתה זוכר בכלל את היום? את היום האחרון של השבעה של סבא?'' אלי חשש מלענות ונשאר שותק, למורת רוחו של איתי. ''תענה לי!'' 
''ברור שאני זוכר... אני זוכר כל שנייה מהיום הזה”. אמר אלי אל גב בנו. 
''אחרי מסכת העינויים שאתה ואימא העברתם אותי ביום ההוא...'' איתי עצר, צחוק ציני ומיוסר נשמע בקולו לפני שהמשיך, ''בכלל חשבת מה יהיה עליי כשזרקת אותו החוצה? כשזרקת עליי את כל החפצים שלי לפני שעוד הספקתי לקום מהדשא?'' 
''לא...” אמר אלי ונקטע במהירות בידי איתי – ''ברור שלא חשבת! כי לא הייתי יותר הבן שלך, נכון? זה מה שאמרת”. 
''איתי...” ניסה אלי לרכך את הטון ונימה מעט אבהית נשמעה שם. 
''אל תעז אפילו!'' צרח עליו איתי והחזיק עצמו מלהסתובב חזרה אל אביו. ''את מעט הבגדים שהותרת לי ברוב נדיבותך לקחתי איתי לדרך, אולי סתם כי חשבתי שבגלל שהם נגעו בי אז הם מדבקים, לא יודע... עם מעט הבגדים האלו הסתובבתי כל הלילה. שמתי אותם על עצמי וניסיתי להתחמם. פתאום באמצע הרחוב מישהו עצר והציע לי טרמפ. נחמד מצידו, לא?'' 
אלי לא ידע איך להגיב בעוד איתי המשיך. ”אז זהו שלא. לא היה לי לאן לנסוע אז ביקשתי טרמפ לבית הקברות. לבקר את סבא. היחיד במשפחה הזאת שאהב אותי”. 
''אילו סבא שלך היה יודע...” אמר אלי, שוכח שוב את ה'משחק'. 
''סבא ידע!'' צעק איתי. ''סבא ידע... פעם אחת כשאתה ואימא יצאתם לאחת מארוחות הערב העסקיות שלכם, שכחתם להגיד לי שסבא צריך לבוא לקחת את המפתחות לאוטו שלך. זה שלקחת ממנו יום קודם בשביל הנסיעה לצפון. הוא תפס אותי. אני בטוח שאתה מבין. זה היה מביך כמו שאתה לא יכול לתאר אבל אחרי שעה, כשדיברתי איתו, והוא הבין... והוא שמח בשבילי כי זה שימח אותי...” איתי עצר לרגע ואז המשיך. ”אל תדאג, אין לי שום כוונה בלענות אותך ולספר לך כמה שאבא שלך היה אדם טוב. אתה הרי ידעת שיש סיבה למה הוא הוריש לי את המקום הזה? כי הוא ידע שיום אחד יהיה לי את האומץ לספר לך. והוא ידע מה יקרה”. לאחר זמן קצר של שתיקה, המשיך איתי לספר את סיפורו. ”בכל מקרה, כשהגענו לבית הקברות, זה שנתן לי את הטרמפ רצה משהו בתמורה. הוא חשב שזה מובן לשני הצדדים בהתחלה. ניסיתי להילחם בו. אבל זה לא הלך. מצצתי לו. כואב לך לשמוע? שהבן שלך מצץ לאיזה בנאדם זר בשביל טרמפ?'' אלי לא הגיב. ''בכל מקרה, מפה לשם, מצאתי דרך לעשות כסף. לקנות קצת אוכל ולכבס במכבסה הציבורית את השלוש חולצות שהיו לי. אתה תתפלא לגלות כמה מהר לוקח לנער בן 16 להפוך ללהיט בארץ הזאת, ארץ הקודש”. איתי לבסוף הסתובב אל אלי – הוא פחד שאם יסתכל עליו, יפריע לו מערומיו המשפילים של אביו, אך טעה. הוא לא ראה אותו כגבר חולה ועירום אלא רק את הביט בעיניו בשנאה. ”אתה זוכר את אובר? עורך הדין של סבא?'' 
''כן...” אמר אלי בחשש. 
''הוא שכר חוקר פרטי שימצא אותי. והוא מצא אותי”, אמר איתי. ''אבל את זה שאובר מחפש אותי הוא אמר רק אחרי שהוא שכר אותי ללילה. אותי ועוד מישהו. אתה מבין, הוא אהב לצפות. לביים”. השנאה של איתי, השנאה שחשב שתתרכך אם יספר את הסיפור, קיוותה שאביו יחוש בחילה. עם טעם השתן והסבון בפיו, לא תהיה לו ברירה אלא להקיא. ואכן כך קרה. לאחר שסיפר בפרטי פרטים על אותו הערב, על איך שהחוקר הפרטי אהב סאדו ועשה ממנו האדון ומהזונה השני, ירון, עבד, על איך שהצליף ונהנה להצליף בגופו של ירון לפי דרישות החוקר, על איך שהשפיל את ירון, השתין עליו והפליץ עליו ושטף אותו בחוקן, על איך שכל צביטה בפטמותיו העבירה בו רטט של הנאה, ועל איך שזיין לירון את הצורה והפירוט הנרחב על תנוחות – כל אלו הביאו את אלי אל ידי הקאה. איתי התמוגג על כך וחזר בין רגע מהבן הרכרוכי והדרמטי להיות האדון הרודן וציווה על אלי ללקק את הקיא שלו מהרצפה. תוך כדי שהתענג ושלט על השפלתו של אלי, המשיך לספר לו איך אחרי שהמעשה סיפר לו החוקר כי למעשה עורך הדין של סבו מחפש אותו. ''הגעתי אל אובר והוא סיפר לי שסבא הוריש לי את הבית הגדול הזה ועוד לא מעט כסף. כשהגעתי לכאן ראיתי את המקום מוזנח ומטונף. ידעתי שאני אצטרך עזרה בלנקות את המקום והיה משהו בערב ההוא שגירה אותי כל כך”. איתי התענג לראות את אלי כמעט שוב פעם מקיא, עוד לפני שהספיק ללקק את הכול מהרצפה. ''אז נפגשתי עם ירון שוב והצעתי לו ולעוד כמה עסקה – במקום להיות זונות ברחובות שגורלם לא ידוע אפילו להם, הם יכולים לבוא לפה, לעבוד כל היום ולהיות עבדי מין שלי בתמורה לאוכל וקורת גג. אתה חושב שהחיים האלה נוראיים בשבילם? לא ראית איך הם... איך אנחנו חיינו אז. הדבר היחיד שדרשתי זה שלושה חודשי ניסיון, אחריהם אם הם רוצים ללכת הם יכולים, אבל אסור להם לנסות להסיט מישהו אחר לעזוב איתם. עם הזמן היו כאלו שעזבו והיו חדשים שבאו, חלקם אפילו נמצאים פה מהיום הראשון. אחרי שסיימנו לשפץ קצת את המקום, החלטתי להעסיק אותם במשך היום אז הקמתי פה את היעני מפעל חקלאי הזה. סתם בשביל עוד כמה גרושים”. אלי סיים ללכת את הקיא מהרצפה ואיתי הסתכל עליו. ”חלקם בכלל סטרייטים, אתה יודע. אבל אם גם ככה יזיינו אותך בתחת, עדיף שזה יהיה בתנאים הטובים ביותר, לא? במקום ברחוב. לכל אחד מהם יש סיפור שהביא אותם לעמוד בצומת, חלקם גרועים משלי וחלקם טובים משלי, אבל כולם נגרמו בידי דבר אחד – ההורים”. 

אלי לא ידע איך להגיב והאם להגיב. איתי התקרב לפואנטה של הסיפור. ”פעם אחת כשעוד הייתי זונה, שבועיים בקושי אחרי שזרקת אותי מהבית, היה לי ערב טוב. 2,000 שקל. אתה יודע מה צריך לעשות בשביל סכום כזה? הערב ההוא היה בשבילי שיא השנאה אליך, שגרמת לי להגיע למצב הזה, ועכשיו אני אתנקם בך”. הוא נקש באצבעותיו ובשקט הצורם של המרתף לא היה ספק כי זה נדד למרחקים. העבדים שכבר חיכו במעלה המדרגות קיבלו את האות לרדת למטה. ושם הם ניצבו – חמשת עבדיו של איתי ובידם שוט קטן. לעומת מה שאיתי השתמש כדי להצליף בהם, היו שוטים אלו בדיחה אך אין ספק כי עם תנופה טובה, הם ידעו לעשות את מלאכת הכאב. 
איתי המשיך. ”אתה רוצה שאסלח לך? קודם אולי תדגדג את איך שאני הרגשתי. הם הולכים לעזור לי לשחזר את הערב ההוא. 2,000 שקל קיבלתי בשביל שעות על גבי שעות שבהם הייתי נתון לרחמיהם של שבעה גברים שונים. אתה לא הולך להרגיש אפילו עשירית ממה שאני הרגשתי באותו היום. אבל זה מספיק בשביל אדם גוסס שמבקש סליחה”. 
איתי לא אמר מילה ולא חיכה שאלי יגיב. העבדים כבר קיבלו את הוראותיהם והוא עלה למעלה, אל חדרו. לא ידע ולא שמע את אשר נעשה במרתף, אך ידע כי תמיד יהיה לפחות עבד אחד שילשין אם המשימה לא תבוצע כראוי ולכן סמך על כל אחד מכלביו לנקום בשמו כמו שרצה. 

אלי נתפס במהירות בידי עומרי ואייל שהעמידו אותו על ארבע על רצפת המרתף ודאגו שלא יזוז. תומר וגיא החלו מצליפים בכל הכוח בגבו של אלי. נכון, באותו הלילה לא הוצלף אפילו פעם אחת אבל הוא חשב שמין הראוי להוסיף זאת ולכן העמיד לרשות הכלבים את השוטים. בעוד ספק הצלפה אחר הצלפה על גבו, נפער בכוח פיו של אלי וזרגו של ירון הוחדר בפנים. הלילה באופן חד פעמי קיבלו הכלבים רשות להעמיד את הזין שלהם ואז לגמור – כמה שיותר פעמים יותר טוב. ירון זיין בכוח את פיו של אלי ודחף את הזין עד הסוף, עד הגרון, לפי הוראות האדון. אלי נגעל כל הזמן. את הזין שהיה דחוף בפיו ניסה ללקק, אולם חוץ מקולות חניקה לא הצליח לעשות דבר. את ירון זה לא עניין. הוא המשיך לזיין את פיו במלוא המרץ, פורק חודשים של דחף מיני מודחק. בעוד אלי נחנק ונשנק מלפנים, ראו האחרים כי הוא לא זז ואין צורך לקבעו. אפילו ההצלפות שהאדימו מאוד את גבו לא הזיזו אותו משמעותית. אלי היה נחוש לבצע את המשימה, על אף גועלה עבורו, ולזכות במחילה. עומרי מהר מאוד עזב את אלי ועבר אל מאחור, פתח את פלחי ישבנו וירק על החור. עם אצבעו החדיר את הרוק לתוך ישבנו של אלי והחל מזיין אותו. עוד לפני שהספיק להתרגל לאצבע, קם עומרי, ירק על הזין העומד שלו והחדיר אותו במכה אחת וכואבת אל ישבנו של אלי. לולא היה הזין של ירון תקוע עמוק בגרונו, צרחתו הייתה נשמעת הרבה יותר חזק. עומרי החל מזיין ללא רחמים את החור של אלי, פורק כמו כל האחרים את המטען המיני שנאגר בתוכו. גיא אמר לירון שהוא רוצה לקבל מציצה וירון הוציא את הזין מפיו של אלי ודחף פנימה את ביציו. אלי בלית ברירה ינק את הביצים כמעט דקה כשאלו הוצאו מפיו ודרגו העומד למופת של גיא הוכנס עמוק פנימה, הישר לגרון, מבלי לתת אפילו להסתגל. הזין של גיא היה יותר עבה מהזין של ירון. עומרי כל הזמן הזה לא הפסיק לפמפם את החור של אלי והחליט כי ההצלפות הבלתי פוסקות שהוא מקבל על גבו לא מספיקות ולכן החליט גם להכות בפלחי ישבנו בכל הכוח עם ידו הפתוחה. גיא, ללא רחמים, הורה לאלי לפעור את פיו יותר ואז דחף בכל הכוח את הביצים שלו ביחד עם הזין לפיו של אלי, תוך אזהרה שאם השיניים יגעו בזין או בביצים, הם לא יהיו יותר. כן, איתי נתן להם יפוי כוח לעשות זאת. הוא נתן להם רשות לעשות כמעט הכול בכדי לנקום. 

במשך השעה הקרובה, כל אחד מהכלבים זיין לאלי את הפה ואת התחת ובמשך זמן לא מבוטל הצליף על גבו. בתום ה'סבב' הראשון, היו הכלבים רחוקים מלסיים. למרות שכל אחד מהם גמר פעם אחת בפיו של אלי ובפעם אחת עמוק בתחת שלו, הם ידעו כי הזדמנות כזאת היא נדירה ולכן היו נחושים בדעתם להמשיך עד שאיתי יורה להם להפסיק. הם סובבו את אלי על הבטן והצליפו בו בכל החוזק, כפי שאיתי נהג להצליף בהם. הם הצליפו בו על החזה, על הפטמות, על הזין ועל הביצים ואלי התפתל בכאבים חזקים. גופו התשוש כמעט ולא עמד בעינוי. למזלו, איתי אסר על להצליף בו בפנים ולכן אלו נשמרו 'נקיים'. בתום סבב ההצלפות, התקרב אייל ועמד מעל אלי. הוא הוריד את עצמו לתנוחת חצי ישיבה כך שהחור שלו היה בדיוק על פיו של אלי. להוראותיו של אייל, אלי הוציא את לשונו והחל לאכול לו בתחת. אייל נהנה מאוד והחל לצרוח: ”כן, כן, כלב, דחוף את הלשון שלך עמוק בפנים. תאכל לי בתחת, תלקק לי אותו טוב, כן. האדון כבר כמעט שבוע לא ניקה אותנו שם, כן”. על אף הגועל ניקה אלי עוד ועוד את החור, הכניס את לשונו עמוק בפנים וכשהתרומם אייל, נשם לרווחה. כמובן שזאת הייתה טעות שכן אייל מיד כיוון את איברו הזקוף הישר אל פיו של אלי כמו מטוס נוחת. אייל מיד החל לזיין לאלי את הגרון וביציו הכו באפו ללא הרף. לאלי לא הייתה ברירה אלא להריח לא רק את ביציו של אייל, אלא גם את מפשעתו. הריח תרם לתחושת הבחילה של אלי, ביחד עם המעשים אותם הוא מבצע וטעמם המעורב של שתן, קיא, סבון וזרע בפיו. אייל מיד שם לב שאלי עלול להקיא, תפס את ראשו, והחדיר את הזין שלו עוד יותר פנימה, כמעט יוצר זווית ישרה בין הזין שלו לפה של אלי. במצב זה עצר הזין שלו את הקיא שעלול היה לעלות בגרון וחנק את אלי. אייל ניצל את התנוחה החדשה, הושיט ידיו לאחור ופיסק את פלחיו כך שהחור שלו היה ס''מ ספורים מאפיו של אלי. ''תריח את זה, תריח את החור שלי, תריח את החור שליקקת, החור שהבן שלך זיין, כן, תריח את זה”. אייל באותו הרגע שיחרר נאד רציני הישר אל אפו של אלי שחש כי הוא רוצה להקיא, אך לא יכול. 

לשאר הכלבים נמאס לעמוד בצד ולאונן ותומר היה הראשון שצעד קדימה, לאלי. הוא הרים את גופו התחתון של אלי מעט מהרצפה, כיוון את הזין שלו אל החור והחל מזיין אותו. הוא פמפם לאלי את החור עוד ועוד, ובכל פעם שהזין שלו יצא ונכנס, התענג על תחושת החלקות של התחת החלק של אלי. תומר לא עמד בזה זמן רב וגמר. הוא המשיך לזיין את אלי עוד כדקה אחרי שגמר, דוחף עם הזין שלו את הזרע עמוק יותר פנימה. שניות ספורות לאחר מכן, גם אייל גמר. לאחר שווידא כי כל טיפת זרע אחרונה ירדה בגרונו של אלי, יצא מפיו ואלי החל להשתעל קשות. אך השיעול לא זיכה אותו ברחמי הכלבים. איברו הרפוי של גיא נכנס ישר אל פיו והחל להשתין. לאלי לא הייתה ברירה אלא לבלוע את השתן. הטעם המר שחשב שהתרגל אליו היה מר יותר ובלתי נסבל יותר ממקודם. הפעם הוא לא שלט על הקצב אלא היה נתון בידיו של גבר אחר. אותו הזמן, ירון החל להצליף בישבנו של אלי. כל הצלפה גרמה לו לקפוץ מכאב, ובכל כוחו ניסה שלא לפלוט את השתן מחשש של מה עשוי לקרות לו אז. כשגיא סיים להשתין את הטיפה האחרונה, החל דופק את פיו של אלי ואיברו מהר מאוד החל להתקשח. אותו הזמן, המשיך ירון את הצלפותיו והחל מצליף בביציו של אלי כשאייל, מוכן ומזומן שוב, החל לזיין את התחת שלו. 

הסבב השני היה נוראי בהרבה יותר עבור אלי. הוא היה ארוך יותר, אינטסיבי יותר ומגעיל יותר. בתום הסבב הזה, קיבל בדיוק שישים שניות לנוח לפני שתפסו אותו ירון ועומרי, העמידו אותו בכוח שאין לו על הרגליים וקשרו אותו לעמוד שבאמצע החדר, כך שרגליו מפוסקות. הכלבים עמדו בתור מאחורי אלי, שוט ביד וקיבלו כל אחד להצליף עליו גבו וישבנו של אלי במשך שתי דקות. מי שהצליף הכי הרבה זמן – זכה לקבוע מה יקרה הלאה ובאיזה סדר. הראשון היה עומרי. ירון כיוון את השעון לצפצף תוך שתי דקות והפעיל אותו. כולם ספרו ביחד כל פעם שעומרי הצליף, שוב ושוב, שוב ושוב, עוד פגיעה ועוד פגיעה, עוד צרחה ועוד צרחה. טרח! טרח! טרח! טרח! גבו של אלי האדים נורא. איי! איי! איי! אוווו! צווח אלי ללא הועיל. למזלו, ידו של עומרי התעייפה בשלב מסוים והקצב הלך ופחת אך בעשר שניות האחרונות 'הרביץ אותה' עומרי בסיום גדול. הוא הצליף באלי 109 פעמים בשתי דקות, שיא קשה לשבירה עבור שאר הכלבים. ירון שהתעייף מהר מדי הצליח להצליח באלי רק 93 פעמים. מהירות ההצלפות של אייל לא הייתה מהירה מספיק, אולי משום כך לא התעייף בכלל, והגיע רק 99 הצלפות. גיא בכלל איבד שליטה על השוט אחרי בקושי דקה והצליח רק להצליף 74 פעמים. ותומר, המנצח הגדול, הצליף ללא רחמים באלי לא פחות מ-124 הצלפות. כשירון ועומרי שחררו את אלי מהחבלים שקשרו אותו לעמוד, הוא התמוטט על הרצפה חסר אונים. עומרי החל לבעוט בו על מנת להפוך אותו לשכיבה על הגב במקום על הבטן בעודו צועק ''יאללה, כלב, אל תישבר עכשיו. הלילה עוד ארוך”. לבסוף התהפך אלי ונשכב על הבטן. כל הכלבים צפו שעה שפיסק תומר את רגליו של אלי וכרך ברך ביניהם. הוא פתח את פלחיו של אלי ובבת אחת החדיר אצבע לחור. לבקשתו של איתי, השמיע תומר קולות הנאה ולא חדל מלהגיד לאלי כמה שהחור שלו נעים. תוך כדי הכניס אצבע נוספת לחור והמשיך לזיין בשתי אצבעות את אלי. לאחר שהסתגל ישבנו של אלי לשתי האצבעות, הכניס תומר אצבע שלישית. הכלבים הריעו ולא עבר זמן רב עד שתומר הכניס אצבע רביעית. ''אתה לא שמח שגמרו בפנים כל כך הרבה פעמים?'' שאל רטורית את אלי. ''הזרע שלנו היה חומר סיכה נפלא לזה”. אמר ומיד קרב את האגודל שלו אל החור. הוא הביט בארבע אצבעותיו תקועות בפי הטבעת של אלי, מזיינות אותו, והחל מזיז אותם ימינה בתוך התחת. החור נפער מעט, תומר ירק עליו, והכניס בבת אחת את האצבע החמישית. מיד לאחר מכן, דחף בכוח את היד שלו יותר פנימה וסגר את אצבעותיו לאגרוף. אלי, שעד כה שתק, פלט צרחה חזקה של כאב וייגון. תומר לא היסס למשמע הצרחה והמשיך את אשר עשה – השתמש באגרוף שלו לזיין את החור הפעור של אלי בכל הכוח ולהיכנס עמוק ככל שיכול היה. 

כשהוציא לבסוף תומר את אגרופו מאלי, עשה חצי סיבוב והתכופף מול פרצופו. ידו של תומר היה מגואלת בזרע והוא הכריח את אלי ללקק לו טוב טוב כל אצבע וכל ס''מ שהיה תקוע עמוק בתחת שלו. אין צורך אפילו לומר או להזכיר את תחושת הגועל שחש אלי בשלב זה של הלילה, תחושה שרק הלכה והתגברה. אין ספק כי הוא סבל וכי הכלבים הללו נהנו מהזדמנות חד-פעמית לשלוט מאשר להישלט ונצלו זאת עד תום. כשסיים אלי ללקק את ידו של תומר, פרס תומר את תוכניתו למה שעומד לקרות הלאה בפני האחרים: הוא הוציא מבין הארון שבצד דלי ואת הצינור המחובר לברז. אחד אחרי השני נדחף הצינור לישבנם של הכלבים ואת המים הוציאו החוצה אל תוך הדלי. הדלי התמלא עד תום. לפי הסדר מה'תחרות' הקודמת יזיינו הכלבים את אלי שעה שפניו נמצאות עמוק בתוך הדלי (אחד מהכלבים כל פעם ישמור שהוא לא מוציא את הראש מהמים ליותר מדי זמן). מי שיזיין את אלי הכי הרבה זמן הוא זה שגרם לו לסבל הגדול ביותר ולכן הוא יקבע מה יקרה בסבב הבא. תומר התצייב ראשון מאחורי אלי, ראשו נדחף אל הדלי והוא החל לזיין אותו. כבר על ההתחלה לא הצליח אלי להשאיר את ראשו יותר מדי זמן מתחת למים והוציא את הראש אבל לאחר שלוש שניות בלבד, היה הכלב התורן (כרגע גיא) דוחף את ראשו חזרה פנימה. לפי הסדר זיינו הכלבים את אלי ופמפמו את החור שלו טוב טוב. מדי פעם, מחוסר ברירה, נאלץ אלי לבלוע מעט מהמים שבדלי כשפיו נפתח לפתע בשל סיבות כאלו ואחרות. את הסבב ניצח ירון שהצליח לזיין את אלי במשך 19 דקות. 

ירון מיהר לחגוג את ניצחונו, לקח את הדלי המגעיל בידו ושפך אותו על גופו של אלי, לא מפספס אף חלק משני הצדדים – כולל הגב, השיער והפנים. אלי השתעל שניות ספורות אחרי המעשה והתקשה לנשום. כעבור עשר שניות, חזרה אליו נשימתו אבל בזמן הזה הספיק ירון לשכב על הרצפה ולצרוח: ''נו, למה אתה מחכה? שב עליי!'' הוא החזיק את איברו בבסיס עם האגודל והזין זינק למעלה. אלי התקשה לעמוד על רגליו ונפל לברכיו. את ירון זה לא עניין. ”יאללה, רוצה שאני אצליף בך?'' אלי נשם בכבדות לעוד כמה שניות, טיפות המים מהדלי מטפטפות משיערו אל המצח, דרך האף ועל כולו גופו וגורמות לו לבחילה. הוא קם על רגליו בבת אחת, הלך אל ירון והחל לכרוע לאט לאט עד שהחור שלו מצא את הזין העומד של ירון. ירון לא היה סובלני במיוחד ודרש מאלי לרדת על הזין יותר מהר וצרח כל הזמן ''על למטה, יאללה, כלב, יאללה!'' כשאלי לא הצליח לעמוד בקצב המוכתב, התרומם ירון תפס את כתפיו והוריד אותו בכוח על הזין שלו, מכניס את כולו בפנים. הכאב החד בעכוזו של אלי כבר מזמן התעמם לחוסר נעימות קל בשעות האחרונות. ירון נשכב בחזרה על הרצפה והורה לאלי לרכב עליו – למעלה ולמטה. ככל שניסה, אלי התקשה. הוא הצליח לעלות ס''מ אחד, אולי עוד חצי, וישבנו צנח חזרה למטה. את ירון זה דווקא ריצה והעביר רטט של הנאה בגופו. הוא החל להיאנח קלות ואז שלח את ידו והחל מלטף את ישבנו הרטוב של אלי. הוא החל מהר מאוד להפליק לו על הטוסיק, קורא לו בשמות כמו ''זונה'', ''שרמוטה'', ''מזדיינת בתחת'' והכה חזק על התחת של אלי בכל כינוי. הוא נדד אל עבר החור והתחיל להכניס אצבע ביחד עם הזין שלו. אלי כעת רכב על הזין ועל אצבעו של ירון ביחד. מהר מאוד היו אלו שתי אצבעות. בעוד הוא מזיין אותו פעמיים – עם הזין ועם שתי האצבעות, פנה ירון אל חבריו: ''טוב, זה מה שנעשה. אני הולך לזיין אותו שוב ושוב ושוב ושוב. כל פעם אחד מכם יבוא לפי סדר ויזיין אותו גם, ביחד איתי. אחרי שכולכם תגמרו בפנים, תקבלו הזדמנות לסבב נוסף. עד שיימאס לכם או תרצו להפסיק עם התעלול הזה. בסדר?'' כולם כמובן הנהנו בהתלהבות והסכמה. אייל ניגש ראשון עם זרגו וכיוון אותו אל התחת של אלי. ירון תפס את כתפיו והשכיב את אלי עליו ובו בזמן הוציא את האצבעות שלו מהתחת שלו. אייל ניצל את התנוחה החדשה והצליח לדחוף בכל הכוח את הזין שלו אל מעמקי המעיים של אלי שצרח חרישית, תשוש וחסר אונים. הכאב בישבנו התגבר אך המשיך להתעמם ככל שהזמן עבר. ירון מיהר לדחוף את אצבעותיו לפה של אלי ולהכריח אותו ללקק אותם. ”כן, תטעם את התחת שלך עם הזרע שלנו''. צרח עליו בלי סוף. החיכוך של הזין של אייל וירון ביחד בתוך התחת של אלי גרמו להם להגיע אל פורקן יחסית מהר והם גמרו ביחד בפנים, נהנים מכל רגע. אייל יצא וירון המשיך לזיין את אלי. הזין של אייל היה מלוכלך מכל הזרע שהיה לאלי בתחת והוא עבר קדימה והכניס את הזין לפה של אלי, שינקה לו אותו. בזמן הזה, גיא כבר הכניס את הזין שלו לתחת של אלי וביחד עם ירון זיין לאלי את הצורה. כשגמר, עבר קדימה לתת לאלי לנקות לו את הזין בזמן שעומרי כבר זיין אותו ביחד עם גיא. וזאת הייתה הפרוצדורה – כל אחד בתורו הכניס את הזין וזיין ביחד עם ירון את אלי, כשהם גמרו, יצא הכלב התורן ונתן לאלי למצוץ וללקק את הזרע מהזין שלו. אחרי שתומר זיין את אלי, היו אייל ועומרי מוכנים כבר לזיין שוב וכל אחד בתורו קיבל סבב נוסף על הטוסיק של אלי. ירון כבר היה מותש לאחר שגמר וגמר וגמר בתחת של אלי. הוא יצא ותומר ניצל את ההזדמנות להיכנס לתחת ביחד עם אייל. כך במשך זמן ארוך זיינו לפי תור, לפי כוח ולפי יכולת את אלי כאילו היה שני חורים ותו לא – חור הנאה וחור ניקוי. בכל פעם היו שני זרגים תקועים עמוק בתחת של אלי שכבר כמעט ולא חש את החור שלו. 

כשאיתי נכנס למרתף, החגיגה הזאת עדיין נמשכה, למרות שניכר היה כי הכלבים כבר עייפים. איתי נכנס, פניו אל הקיר, והורה בבת אחת: ''כלבים, הפסיקו!'' הכלבים הפסיקו בבת אחת. הסתובב, מקפיד שלא לראות את אביו, והצביע אל ירון ותומר. ''קחו אותו ותנקו אותו. כל השאר, לכו להכין ארוחת בוקר”. איתי יצא מהמרתף וחזר לחדרו. ירון ותומר תפסו כל אחד בצד אחר את אלי וסחבו אותו במעלה המדרגות אל המקלחת. כשיצאו מהמרתף, הבחינו כי כבר בוקר ושמש חזקה סינוורה את עיניהם. ירון ותומר הכניסו את אלי לאמבטיה שם, אליה צנח תשוש ועייף. הכלבים החזיקו אותו, פתחו את זרם המים וסיבנו את כל גופו. בשביל אלי הייתה זאת השפלה נוספת – תשישותו הביאה אותו למצב בו שני נערים צעירים, בקושי בני 18, נגעו בכל גופו וסיבנו אותו כאילו היה במחלקה גריאטרית. הנערים הללו, סיבנו את חזהו, את פניו, נגעו בידיהם באבר מינו, באשכיו, בתחת שלו ובחור שלו, שעד לפני כ-12 שעות כמעט ולא קיבל מגע בכלל. ההשפלה הזאת הייתה השיא מבחינתו – הוא לא נשלט והושפל על מנת לכפר על מעשיו, הוא היה בסך הכול זקן תשוש. 

דפיקה בדלת של איתי, קטעה את מחשבותיו באותו הרגע. הוא פתח את הדלת לאייל, שעמד על ארבע כמו כלב מחונך. איתי חייך והבין כי כל העבדים הבינו מחדש את מקומם וחזרו להיות אשר היו קודם. הוא הסתכל על גופו העירום והחטוב של אייל, נהנה מהמחשבה שהכלב שלו, שבשעה זו יום קודם עוד עבר עינוי כבד ועיניו עוד שרפו, עבר השפלה בעצמו – משליטה כמעט מוחלטת באדם, חזר להיות בן רגע כלב צייתן. איתי הזדקק לאישור ולאותו רגש שלטון שהוא אהב כל כך – הוא הושיט את רגלו לפנים וציווה על אייל לנקות אותו. אייל הוציא את לשונו והחל מלקק את רגלו של איתי, של האדון. לשונו עברה ביסודיות וליקקה במעלה ובמורד הרגל, לימין ולשמאל, מלקקת את האצבעות ואת הרווח שביניהם. איתי התענג על כך, דירבן במילים ובקללות את אייל ואף דחף את הרגל מעט עמוק אל פיו. ''תגיד, כלב... '' שאל איתי, ”עומד לך?'' ''לא, אדוני, ברור שלא”, ענה מיד אייל. 
''למה?'' 
''כי אסור לי, אדוני. אני כלב מושתן ואסור לזין שלי לעמוד מבלי רשות ממך, האדון, אדוני”. 
איתי קיבל את האישור שהיה צריך לכך שהכלבים הבינו טוב מאוד שמקומם לא השתנה בגלל הלילה הקודם. הוא עבר מיד לסוגיה הבעייתית. ”הכלב שקיבלתם לחגוג עליו בלילה... ציית?'' 
''כן, אדוני”, אמר אייל ומיד החזיר את לשונו את אצבעותיו רגליו של האדון. 
''הוא לא עשה בעיות?'' 
''לא, אדוני”. 
''ואיך, התאכזרתם אליו?'' 
''כן, אדוני”. 
''אתה בטוח?'' 
''כן, אדוני”. 
''כל הלילה? לא רק כשאני נכנסתי?'' 
''לא, אדוני. כל הלילה, אדוני”. 
''אתה לא משקר לי, נכון? למה אם כן, אני אגלה. אחד מהחברים שלך ילשין”. 
''לא, אדוני, אני לא משקר”. 
''יופי...” אמר איתי והחזיר לעצמו את רגלו. ''תחזור למטבח ונגיד להם שישימו לי את ארוחת הבוקר על השולחן. אני יורד מיד”. 
''כן, אדוני”, ענה אייל ומיהר ללכת באותה הדרך בה הגיע – על ארבע. 

כשאיתי סיים לאכול את ארוחת הבוקר שלו, הוא הגיש לכלבים את ארוחת הבוקר שלהם כרגיל ולקח את המגש שהורה להם להכין איתו לחדר של אלי. אלי שכב שם, מקולח ומולבש, כשאיתי נכנס. הוא הניח את המגש לצד המיטה ופנה אל הדלת ללכת. בזמן שפתח את הדלת, הסתובב שוב אל אביו ואמר לו ''סלחתי לך. כל מה שעשית לי – נמחל. אתה... סבלת מספיק בשביל מחילה”. 
''תודה”, ענה לו קולו התשוש של אלי. 
''תישאר פה עד... אתה יודע”, אמר איתי. ''הם יטפלו בך. כל מה שאתה צריך, הם יהיו יותר טובים מאחיות סיעודיות או פיליפיניות. אני אשאיר להם בגדים בחוץ, שכשהם יכנסו אליך, הם יתלבשו ולא יכנסו עירומים”. 
''תודה”, הייתה המילה היחידה שהצליח אלי להגיד. לא בגלל תשישותו הרבה, אלא בגלל שלא מצא את המילים הנכונות. 

כעבור ארבעה חודשים אלי נפטר. איתי היה זה שדאג לכל סידורי הלוויה ואימו אף לא טרחה להגיע ללוויה – היא לא הכירה יותר באלי כאדם שהיא חבקה איתו את חייה ולא הסכימה עם פעולותו ללכת ולבקש מאיתי את סליחתו. לאיתי לא היה אכפת שאימו לא שם. הוא הלביש את עבדיו יפה באופן חד-פעמי, התלבש בחליפת טוקסידו מכובדת, והתאבל בלוויה על אביו, האבא שרק לפני חודשים מעטים מצא אותו, אבל חודשים ספורים אלו היו כל מה שהיה צריך. איתי לא שקע בעבר ולא חשב על כל השנים שבהם אביו התכחש אליו. כשחזרו מהלוויה, הייתה שעת צהריים. בעת שהופשטו העבדים והחלו להכין את ארוחת הצהריים, אותה ביקש שגיא יביא לו לחדר, עלה לחדרו ונעמד מול המראה. מחשבותיו נקטעו בידי דפיקה בדלת. ''כן?'' אמר איתי והדלת נפתחה בקושי רב. גיא עמד על ארבע ולצידו מגש עם ארוחת הצהריים. איתי הסיט את מבטו. ”שים את זה על השולחן. אתה יכול ללכת על שתיים”. גיא נעמד, לקח את המגש והניח אותו על השולחן. איתי בזמן הזה החל לפשוט את החליפה. גיא עמד ללכת שעה שהתיר איתי את עניבתו. ''גיא?'' אמר איתי בקול לא תוקפני בכלל. גיא נעמד במקום והסתכל על אדונו, מופתע מהשימוש בשמו הפרטי. ''כן, אדוני?'' ענה לו גיא. 
''תענה לי בכנות –נראה לך שטיפשי שעצוב לי?'' 
''בכנות, אדוני?'' 
''כן”. 
''לא, בכלל לא, אדוני. הוא היה אבא שלך, אדוני. אתה אהבת אותו, אדו...” 
''איתי. תקרא לי איתי. אם אני אשמע אותך אומר 'אדוני' עוד פעם אחת כל שלוש מילים, אני אשתגע”. 
''איתי... אהבת את אבא שלך, נכון? זאת אומרת, בזמן שהוא היה פה”. 
''אהבתי דימוי של אבא מושלם, של זקן תשוש...” 
''...הוא עשה הכול כדי שתסלח לו. לדעתי, לא טיפשי שכואב לך”. 
איתי פנה מהמראה והסתכל על גיא. גיא לא ידע איך להגיב, כל מה שקרה בשתי הדקות האחרונות מאוד הפתיע אותו. הוא נשאר לעמוד והיה מופתע עוד יותר כשאיתי חיבק אותו קלות. לקח לו זמן להבחין כי תוך כדי החיבוק, איתי מנשק את צווארו. לאט לאט, מנשיקות קטנות על הצוואר, עלה איתי עם שפתיו ונישק את פניו של גיא עד שנפגשו שפותיהם. בזמן שלשונו של איתי חפרה עמוק בפיו ההמום של גיא שלא מיהר להחזיר לשון, תפס איתי את רגליו של גיא, הרים אותם ואת גיא ביחד כך שהן ננעלו מחדש סביב המותניים שלו. כשגיא תלוי עליו והם מתנשקים, התקדם איתי אל המיטה וזרק עליו את גיא. הוא נשכב מעליו, המשיך לנשק אותו והחל לרדת על שפתיו את החזה ולקק לו את הפטמות. הוא הרים את מבטו אל גיא. ”אם אתה רוצה, הזין שלך יכול לעמוד”. בזמן שהמשיך ללקק לו את הפטמה, הוריד איתי את ידו וחפן את איברו וביציו של גיא בידו בזמן שהזין של שניהם החל להתקשות. איתי פרם את חולצתו וזרק אותו ביחד עם העניבה הרפויה אל הרצפה. גיא, שלא ידע כל כך איך להתנהג ומה לעשות, רק ליטף את גופו של איתי שעה שזה ליטף את חזהו ופרם את מכנסיו. הבליטה הגדולה הובחנה מיד דרך תחתוניו הלבנים של איתי שמיהר להוריד אותם ולהציב את הזין אל מול פניו של גיא. 

גיא פתח את פיו וליקק את הכיפה של הזין שלו, מעביר את הלשון במיוחד מתחת לכיפה מדי פעם. רטט של הנאה עבר בגופו של איתי וזה תפס את ראשו של גיא ברוך. גיא הכניס לפיו את הזין של איתי, מוצץ בלי סוף. מבלי שאיתי ציווה עליו או עבר דחק בו והביע תוקפנות, גיא הכניס את כל הזין של איתי לפה שלו, עד עמוק לתוך הגרון. הוא הוציא קולות חניקה, הרוק נזל לו בצידי השפתיים, ואיתי לא הפסיק לגנוח. הוא תפס את ראשו של גיא והחל מזיין לו את הפה והגרון עד שהרגיש שהוא עומד לגמור. אז הוציא את הזין שלו מהפה של גיא ונישק אותו. עם הנשיקה החל לנשק לו את החזה ואת הבטן, יורד יותר ויותר למטה עד שהגיע לזין של גיא. איתי פער פיו והכניס את הזין של גיא עמוק לגרון שלו, תוך שהוא מלטף לו את הביצים. איתי מצץ לגיא את הזין עם כל הלב, הכניס אותו עד לגרון, עד הסוף, ואף עצר מדי פעם ללקק לו את הביצים. גיא היסס לרגע ואז החליט לנסות – תפס את ראשו של איתי והחל מזיין לו את הפה. איתי נהנה מכך ולא הפסיק את גיא – הוא הרגיש את הזין שלו מנסה להגיע עמוק יותר ויותר לתוך הגרון שלו. כשליטף את ביציו של גיא, ראה שהן מתכווצות ומיהר להוציא את הזין מהפה שלו, מחשש שיגמור. הוא הרים לו את הרגליים ולפניו נגלה החור היפיפה של גיא. איתי החל ללקק לגיא את החור, מוציא את הלשון ומנסה להכניס אותה לתחת, כמה שיותר עמוק. גיא התפתל בהנאה וגנח, נאנח בהנאה. איתי פסק מלקק לו את החור וכיוון את זרגו אליו. לאט לאט הכניס איתי את הזין שלו עמוק יותר ויותר אל תוך התחת של גיא. בשל הקצב האיטי, גיא נהנה מאוד ולא התלונן על כאב אף לא פעם אחת. איתי החל לפמפם לו לגיא את החור וזה נאנח בהנאה, מדרבן אותו לזיין אותו חזק יותר. ”אתה אוהב את זה? אתה אוהב את הזין שלי תקוע לך עמוק בתחת?'' בגניחה גדולה ענה גיא בחיוב. איתי הוציא את הזין שלו מהתחת של גיא והתיישב לו על הפרצוף, מפסק את פלחיו. גיא מיד הוציא את הלשון שלו והחל ללקק לאיתי את החור. איתי נאנח וגנח, נהנה ממהרגשה ומלרכב על הלשון של גיא. הוא מהר מאוד התקדם, פניו אל פניו של גיא, והתיישב בבת אחת על הזין שלו. איתי החל לעלות ולרדת על הזין הזה, גיא שיתף פעולה והחל מהר מאוד לזיין את איתי. לא עבר זמן רב לפני שאיתי החל לצרוח מהנאה: ”פתח את הפה! פתח את הפה כבר!'' גיא פתח את הפה, איתי הושיט ידיו אל מאחורי הראש של גיא והרים אותו ואז גמר, מטחים של זרע עפו לכל מקום ולכל כיוון – חלק הגיעו אל היעד ונחתו לגיא על הלשון והרוב האחר על פניו. באותה השנייה שגיא בלע את הזרע, הוא גמר בעצמו בתוך התחת של איתי. איתי נשאר עם הזין בתוכו עוד דקה או שתיים ואז יצא ונשכב לצד גיא על המיטה. הם לא החליפו מילה זמן רב. 
לבסוף, גיא החליט לנסות לברר מה פשר מה שקרה: ”איתי...'' 
איתי הסתובב אליו ולפני שהייתה לו הזדמנות להמשיך סטר לו בחוזקה. גיא ההמום נשאר לשכב שעה שאיתי קם והוציא את השוט שהחזיק בחדרו. הוא החל ללא רחמים להצליף בגיא שמהר מאוד התהפך בכאבים ונשכב על הבטן, מעדיף לקבל את ההצלפות הרבות והכואבות שפילחו את גופו על הגב והתחת מאשר מקדימה. איתי לא הצליף עם מבט שנאה או תוקפני בעיניו, אלא עם מבט הרודן השולט והמחנך. כל הצלפה שקרעה את האוויר, קרעה גם את גבו של גיא. סימנים אדומים נאספו על גבו ועל ישבנו ודמעות החלו למלא את עיניו. איתי לא הוציא מילה ונשאר אדיש לצרחות הכאב של גיא. לבסוף הפסיק, החזיר את השוט למקומו וכרע ברך כך שפניו היו מול פניו האדומות והבוכיות של גיא. ''אתה פונה אליי אך ורק בשם 'אדוני', זה ברור?'' 
''כן, אדוני”, ענה גיא בין הדמעות. 

איתי קם ויצא מן החדר. שעה שעשה זאת, הבין בדיוק מה היה חסר לו בחיים עד כה – מאז היום שבו גורש מהבית ואיבד את בתוליו בשביל טרמפ, הרגיש כי ליבו לא שלם וכי משהו חסר לו. כעת, לאחר שטעם מסקס שלא כוחני ובלי משחקי שליטה, טעם למעשה מבחינתו מכל סוגי הסקס הרלוונטים לו. כעת כשליבו שלם, הבין כי הדבר שהוא באמת ובתמים רוצה והכי נהנה ממנו, ללא שום קשר לעברו, הוא להיות אדון לעבדיו. החיים באחוזה ההיא מאז המשיכו כרגיל – חמישה עבדים עבדו בחקלאות וגידול ירקות במשך היום וסיפקו שירותים לאדון איתי שדאג להם לאוכל וקורת גג. הם צייתו לחוקיו, ביצעו את כל הוראותיו וספגו את העונש כשהחליט איתי שמגיע להם. המאורעות החד-פעמיים של נתינת כוח לכלבים על כלב אחר, זיון איתם כאילו היו שווים לאדון ואף נשיקה על הפה לא חזרו ולא קרו שוב באחוזה הזאת. חיים פשוטים של חמישה עבדים ואדון אחד.

תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...