>  > 

קו העימות

''כל תושבי קו העימות מתבקשים להשאר במקלטים ובמרחבים המוגנים''.
הודעה נשמעה ברדיו ובטלוויזיה.

''לא יעזבו אותנו, מה?'' אמרתי לאמא.
אמא בנתיים דיברה עם השכנה שהייתה עסוקה בלהאכיל את בנה התינוק.
החיים במקלט לא היו נוצצים במיוחד. היינו יחד עם עוד עשרה שכנים, לכל שכן מקום משלו ומיטה משלו, אבל פרטיות אין.

כבר שבועיים שאנחנו במקלט, לא יוצאים ממנו, אפילו לא לקנות אוכל.
הצבא, בשיתוף פעולה עם המשטרה ומתנדבים למיניהם, עושים סיורים במקלטים ומחלקים לנו אוכל. לא שזה מספיק, אבל אין למי להתלונן.

כל כך משעמם במקלט. ברדיו חוזרים על אותו דבר, ואפילו שירים אין.
השיר היחידי שחוזר על עצמו פה זו האזעקה, והמקצב שמתלווה אליה, אלו ה''בומים'' כשהטילים נופלים.
כאן בקריית שמונה שומעים הכל, גם את הקטיושות וגם את הלחימה של צה''ל בחיזבאללה.
בלילה, רצוי לשים אטמי אוזניים אם רוצים לישון בשקט.

בימים האחרונים דווקא יש משהו שמעסיק אותי.
הבת של השכנים הגיעה לכאן, היא חיילת.
לא הבנתי למה היא העדיפה להיות כאן, במקלט, מאשר להיות בשקט בדרום, בבסיס שלה.
כששאלנו אותה, היא אמרה: ''איך אני אוכל להתרכז כשכל המשפחה שלי כאן? אני מעדיפה להיות איתם. אבל בינינו? זה סתם תירוץ לצאת מהצבא'', היא קרצה.

אני זוכרת את היום שהיא הגיעה. היא נעמדה בפתח המקלט, עם המדים, הנשק והתיק הענקי שלה.
ברגע שאמא שלה הבחינה בה, היא הורידה את התיק ונתנה ריצה פנימה.

כשהיא נכנסה, אני זוכרת שנצבט לי הלב.
ראיתי אותה שם, חיוורת, מלאת דאגה, ובכל זאת כל כך יפה.
עם המדים והשרוך, הכומתה השחורה ודרגת הרב''ט.

אחרי כמה שעות שהיא התארגנה ונחה ניגשתי אליה.
''היי... הממ.. אני מהבניין ממול''.
''אה.. נכון, באמת לא הבנתי מאיפה את מוכרת לי'', חייכה.
''כן, אני רואה אותך מדי פעם, כשאת חוזרת בסופי שבוע''.
''אני משרתת בדרום, אז לא יוצא לי כל כך להגיע לכאן מאז שהתגייסתי''.
''וואלה..'' .

מכירים את השתיקות המביכות האלה? אז זה מה שהיה בינינו. שתיקה מביכה, די ארוכה.
לא ידעתי מה להגיד. היו לי אלף נושאים בראש ואף אחד לא היה מספיק נורמלי כדי להתחיל שיחה. לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי איך לשבור את השתיקה הזו.
ואז באה האזעקה, כאילו נסראללה שמע את הדילמה שלי.
קפצתי מהמקום מבהלה.

''עוד לא התרגלת?'' שאלה אותי תוך כדי שהיא מחזיקה לי את היד.
''התרגלתי, אבל...הייתי שקועה במשהו אז נבהלתי''.
''אוי, אני לא בסדר..קוראים לי יעל. אני לא יודעת אם אמרתי או שידעת כבר''.
''ידעתי, אבל לא הייתי בטוחה. יובל, קוראים לי יובל''.
''גם את חיילת?''
''לא, אני עולה לי''ב''.
''אה, אחלה שנה, תנצלי את זה''.
''בטח, אבל אני כבר רוצה להתגייס. לפי השרוך והכומתה את.. מ''כית?''
''מדריכת חי''ר''.
''אה..''.
''אבל יפה, את בקיאה''.

היא חייכה. לרגע הייתי מהופנטת מהיופי שלה. העיניים הירוקות והשיער השחור, והיה לה חיוך טהור, כאילו אין בו שום זיוף.

''יובל?''
''העיניים שלך..''.
''מה?'' נראתה כלא מבינה.
''מה?'' חזרתי למציאות.
''מה העיניים שלי?''
''הממ..'' לא מצאתי תירוץ מהיר לפליטת הפה שלי.
''יש לי לכלוך בעיניים?'' התחילה לנקות אותן.
''זה לא לכלוך.. הממ.. פשוט יש לך עיניים יפות''.
''אה.., תודה''.

אזעקה נשמעה שוב, כאילו מזכירה לי שדיברתי קצת יותר מדי.
הלכתי לשבת ליד אמא, מחבקת אותה ונותנת לתפילות לעלות שוב כדי שכל הסיוט הזה יגמר.
אף אחד לא מבין איך זה לגור בקריית שמונה, לא לצאת בכלל מהמקלט, בקושי מזגן יש והטלוויזיה קולטת רק את ערוץ 2.
בעכו, נהריה והקריות, האנשים לפחות ישנים בבתים שלהם, בשקט. פה אי אפשר.
כל עשר דקות יש אזעקה שמפלחת את השקט ברחובות.

אני מסתכלת על יעל ששקועה בספר שלה. 'מעניין על מה היא חושבת' אמרתי לעצמי, מזהירה את עצמי שלא להתקרב יותר מדי. אני מומחית בלהתאהב בסטרייטיות.

לקראת הערב השתרר שקט. כל השכנים ישבו לאכול את ארוחת הערב הדלה שנותנים לנו מדי יום.
הגברים, כרגיל, מתחילים לדבר על כמה אהוד אולמרט לא בסדר ואיך נסראללה עדיין בחיים אחרי כל ההפגזות האלה.

''צריך להכנס באמאמא שלהם'', ניסים אמר. ניסים הוא השכן ממול, מרוקאי כזה עצבני.
הוא תמיד מסתובב עם כפכפים, מכנסיים קצרים וגופיה שלא מצליחה להסתיר את הכרס שיוצאת.
''על מה אתה מדבר? אנחנו נהרוג מליונים של אזרחים, כל העולם יהיה עלינו'', אמר אבא שלי.

אמא סימנה לי לקום ולעזור לה ולשאר הנשים לפנות את השולחן.
כשחזרתי למזרון המונח על הרצפה, כלומר המיטה שלי בשבועיים האחרונים, יעל ניגשה אליי.
''בא לך לעשות סיבוב?''
''מה, בחוץ?''
''שקט עכשיו ויש אויר, נמאס לי מהמקלט''.
''הממ.. טוב''. היססתי, יותר נכון פחדתי. אצלנו אין שקט, אי אפשר לדעת מתי תבוא האזעקה.
''וואי ממש קריר, הייתי צריכה להביא משהו חם''. שילבתי ידיים כדי להתחמם מעט
''קחי, לא קר לי..''.
''לא זה בסדר..''.
''קחי נו'', הניחה את הסווצ'ר עליי.
הלכנו בשקט, באופק נשמעו יריות.

היה מתח לא ברור ביננו, לבסוף שברתי את השתיקה
''את יודעת, ממש שמחתי שבאת כי לפחות יש מישהי בגילי. כולם במקלט מבוגרים''.
''השתעממת, הא? מה עשית שבועיים?''
''הממ.. דיברתי עם חברות בטלפון, אבל כולן נסעו לחו''ל ולאילת''.
''אז תדברי עם החבר..''.
''אין לי.. חבר''.
''באמת? לא הייתי מאמינה. לילדה יפה כמוך אין חבר?''
צחקתי.
''הבאת משפט פתיחה של ערסים, אני עוד אחשוב שאולי את מתחילה איתי'', גיחכתי.
''אולי באמת''.

אולי באמת?

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...