>  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק י''א

עמדתי שם דקות ספורות מביטה בתדהמה במתרחש.
''את בסדר?'' שאלה לוריין לתוך אוזני.
''כן, בטח.'' חייכתי חיוך מאולץ, למרות שבתוכי כבר השלמתי עם הפרידה הזו ממאיה. משהו במפגש הזה ערבל לי מעט את הבטן, לא שהתגעגעתי אליה, לא שקינאתי, אבל היה לי עצוב לראות אותה שוב נהנית מחייה כאילו מעולם לא היינו יחד, כאילו דבר לא זעזע לה את השגרה.

לוריין המשיכה לבהות בענבל כאילו ראתה איזו דיווה מהפנטת.
''אמרתי לך שיש בה משהו.'' אמרה שוב לאוזני.
''אז לכי, תתחילי איתה, אם את כ''כ דלוקה עליה.'' אמרתי בחוסר סבלנות.
היא הביטה עליי במבט שקרא את מחשבותיי. ''בואי נעלה למעלה, נשתה משהו.'' אחזה בידי ומשכה אותי מהרחבה העמוסה.
האזור של הבר היה מרוחק מעט מהמתרחש, לוריין סרקה במבט מהיר את מקומות הישיבה, תרה אחרי כיסאות פנויים. ''יש כאן מקום,'' הצביעה לעבר כיסא יתום שניצב צמוד לבר, ''שבי אני אזמין לנו.'' פקדה לעברי.
התיישבתי בכבדות, נושמת לראותי את עשן הסיגריות שעטף כל מולקולת חמצן נקייה בחלל, לאחר התדיינות קצרה בין לוריין לברמן על טיב המשקאות והמלצת היום, הוא מזג את המשקאות במיומנות לתוך כוסות הזכוכית, הניח אותן על שתי מפיות נייר וקירב אותן אלינו.
''תשתי.'' ציוותה עליי בחיוך.
הבטתי על הכוס ובחנתי את המשקה, הדבר היחיד שיכולתי לזהות בו היה פסיפלורה.
''מה זה?'' שאלתי לפני שקרבתי לשפתי.
''תשתי וזהו, מה זה משנה?'' חייכה ולקחה לגימה מהכוס שלה.
הקשבתי למוזיקה שהתנגנה ברקע ובהיתי על נקודה לא מוגדרת.
''אני הולכת רגע לשירותים.'' קטעה לרגע את מחשבותיי.
''בסדר, אני כאן.'' הנהנתי.
''סליחה ! סליחה!'' נשמע קול גברי ומציק מצד השמאלי שלי שכנראה ניסה להעיר את תשומת ליבי. הוא היה מגולח ראש, עיניים קטנות וממזריות, על שפתיו התנדנדה חצי סגריה ונראה שבחן את נתוני מלמעלה עד למטה. ''זה מהחבר שלי.'' אמר והושיט לי פתק מקופל.
פתחתי את הפתק בעודי מנסה לנחש מה שכתוב בפנים.
' בא לך לבוא איתי לסשן של ליקוק אצבעות? נראה לי שאת מחביאה רגל סקסית מתחת לשכבות ההגנה שלך' נכתבו הדברים באותיות של ילד בן תשע שלא סיים כיתה ג'.

הבטתי עליו בחיוך, תוהה מה אני משדרת לאינפנטיל שניכר כבר בקצה פיו ריר כבד. ביקשתי את העט שאוכל לרשום תשובה, החבר הושיט לי בחיוך רחב עט יוקרתית ועקב אחר תנועותיי.
'הייתי שמחה לתת לך את התענוג, אבל לצערי ואני ממש נבוכה לומר, עקב מחלת סכרת קשה נקטעו אצבעותיי בשתי הרגלים. בגלל זה, אם תבחין ,באתי עם נעל סגורה'.
קיפלתי את הפתק והושטתי אותו בחזרה, יש לציין ששניהם הביטו עליי בחצי מבט רחום וחצי במבט תוהה כאשר קראו את התוכן ההזוי שכתבתי.

''חזרתי.'' הופיעה לוריין ולקחה לידה שוב את המשקה.
''את לא תאמיני את מי פגשתי בשירותים.'' חייכה.
''תפתיעי אותי,'' עניתי בציניות, ''את ענבל או מאיה?''
''ענבל.'' ענתה ולגמה מעט מהמשקה.
''כשהיא קלטה אותי, היא חשבה שזו את הסתומה, היא הייתה כ''כ נבוכה עד שבקושי הצליחה להוציא איזו מילה''.
''נו, ומה אמרת לה?''
''לא הרבה. לא רציתי להציק לה, היא הרגישה צורך להסביר לי שהיא עושה את זה כדי להשלים הכנסה וזהו ושהיא עושה אחלה של כסף''.
''וואלה , לא שאלת אותה אם היא מכירה את מאיה?'' שאלתי.
''לא נראה לי שהן מכירות.'' ענתה במבט בטוח.
''בואי תישבי קצת, עכשיו תורי ללכת לשירותים.'' נאנחתי.

פיניתי את המקום עבורה. ''רק תיזהרי, יש כאן שני סוטים מצד שמאל שניסו להציע לי ליקוק אצבעות עד אובדן החושים.'' צחקתי.
ירדתי במדרגות לעבר השירותים שנראו מרחוק קצת עמוסים, התמקמתי מאחורי מישהי עם מראה זנותי משהו וחיכיתי שהתור יתקדם.
''מי האחרונה פה?'' נשמע קול מאחורי.
''אני.'' השבתי והסתובבתי אליה.
היא הביטה עלי נדהמת, מחויכת אולי אפילו קצת מובכת.
''היי, מה שלומך?''
הבטן התכווצה לי מעט, שמחתי שהתאורה המעומעמת הסתירה מעט את הצבעים שאולי החלפתי מהתרגשות טיפשית.
''מאיה...מה ענייניים?'' חייכתי חזרה.
''מה את עושה כאן?'' שאלה נדהמת.
''באתי לראות את ההופעה שלך.'' עקצתי.
''וואלה,'' הביטה עלי מעט נבוכה, ''זה היה סתם בשביל הפאן.'' קרצה.
היה קשה לי להגדיר, אבל כל החודשים שלא ראיתי אותה שינו בה משהו, הדבר שמשך אותי בה בזמנו, כאילו נעלם, אותו החן, היופי שכ''כ אפיין אותה. אפילו הכריזמה ששבתה את כולי בזמנו התחלפה במשהו פשוט, זול, אולי אפילו מעט מכוער. אולי כי רזתה מעט, אולי כי היא לבשה משהו שלא החמיא לה, מה שבטוח לא מצאתי את הנקודה.
''איך את?'' המשיכה לשאול.
''בסדר ,המשכתי ללימודי קונדיטוריה,'' עניתי, ''ואת?''
''אני עובדת במשרד פרסום ברמת גן.'' ענתה, לרגע נעמדה מולנו מישהי שפנתה למאיה.
''נו כמה זמן , עוד לא נכנסת?''
''תכירי, זו מעיין, חברה שלי.'' אמרה בגאווה.
''היי, נעים מאוד.'' אמרתי בחיוך צבוע שלובת ידיים.
היא הביטה עלי במבט ריקני ומלמלה איזה 'היי' קלוש.

התור התקדם לפתע במהירות מה שהקל על ההתחמקות שלי מהשהייה הסתמית איתן.
לאחר שהטלתי את מימיי, יצאתי חזרה לעבר הבר ,חייכתי חיוך מנומס לעברה של מאיה, חיוך שכנראה יהיה האחרון שתזכה לראות בי אי פעם ועליתי במדרגות. הרגשתי לרגע מעין סגירת מעגל, כאילו אותו הכאב שחשתי אז שנפרדנו, אותו כאב על בגידתה בי, התסכול, הכעס, האמון שנתתי בה, כאילו הפכו להיות חסרי משמעות, הייתי כבר מאחורי זה, צחקתי בגיחוך בעודי מטפסת מעלה.
''אחח, אלוהים, תודה ששחררת אותי מהעלובה הזו.'' חייכתי.
כשחזרתי מצאתי את לוריין מנהלת שיחה עם שני הסוטים שהתחילו איתי קודם לכן, נראה מרחוק כאילו מצאה איתם שפה משותפת. ‘האישה הזו מסוגלת להתחבר גם לשבט אפריקני נידח’ מלמלתי לעצמי.
''למה התעכבת כ''כ?'' שאלה מחויכת לאחר שקלטה שהגעתי.
''נחשי.''
''פגשת את מאיה?''
''דוז-פואה.'' עניתי ולגמתי מהרבע האחרון של המשקה.
''נו מה?'' ביקשה אינפורמציה.
''סתם שיחה סתמית ביותר, היא נורא התכערה.'' הדגשתי את המילה האחרונה.
''תמיד אמרתי לך שהיא פשוטה. אין בה משהו מיוחד ,אבל את הסתנוורת כאילו מינימום היא איזו אנג'לינה ג'ולי''.
''טוב, טוב, רדי ממני, הכול מת וקבור גם ככה''.
''טוב, סיימתי! תירגעי!''
''מה, התחלת לדבר איתם?'' מלמלתי לאוזנה.
''סתם, שני מוזרים, לא ברור מה הם מחפשים בכלל.'' אמרה.
''אולי נלך, אני קצת עייפה.'' ביקשתי במבט עייף מעט.
''עוד עשר דקות נתקפל, אוקיי?''
''טוב...''

כמה דקות אחריי, ביקשה ממני לוריין שאחכה לה כי פגשה איזו מישהי שרצתה להחליף איתה כמה מילים. היא השאירה אותי על הבר ונעלמה לדקות ארוכות לאחד החדרים.
מאוחר יותר כשהגענו הביתה שכנעתי את לוריין להישאר ולישון איתי, לא התחשק לי שוב להישאר לישון לבד, חשבתי באמת על האופציה לעבור לגור איתה, גם ככה חשתי צורך תמידי להיות בקרבתה.

למחרת המפגש עם ענבל בלימודים היה קצת מביך, ניצלתי את ההפסקה על מנת לספק את סקרנותי לגביה ופתחתי בשיחת חולין רגילה בעודנו יושבות על גרם המדרגות בחוץ, שותות קפה
.
''אז ממתי את עובדת שם?'' פתחתי כבדרך אגב.
''משהו כמו חצי שנה.'' אמרה בחיוך מובך.
''החבר שלך יודע על העבודה הזו?''
''כן ולא''.
''מה זאת אומרת?'' ניסיתי להבין.
''הוא חושב שאני ברמנית שם, לא משהו כזה כמו שראית''.
''הבנתי''.
''את מכירה את הבחורה הזו שהיית שם איתה?'' כחכחתי מעט בחוסר נוחות.
''איזו מהן? היו כמה.'' היא הביטה לתוך עיניי בצורה מוזרה קצת.
''נו, זו, ההיא בכלוב שסטרת לה''.
''אני סוטרת לכולם.'' צחקה.
''זו עם הגופייה הסגולה.'' ניסיתי לרענן את זיכרונה.
''אהה, חשבתי זו עם הצמה,'' חייכה לתוך עיניי, ''מתאים לך אסוף.'' המשיכה.
''וואוו, חכי, חכי על מה את מדברת?'' ניסיתי להבין.
''מישל, אל תעשי את זה יותר מביך, גם ככה אתמול זה היה מספיק''.
לרגע עשיתי אחד ועוד אחד וקלטתי על מה היא מדברת.
''כמה רחוק הלכת איתה?'' יריתי מעט בכעס.
''מה?'' הסתכלה עליי בחוסר הבנה.
''ענבל, זו לא הייתי אני ,זו הייתה אחותי לוריין, מהחווה, זוכרת?''
''אהה, באמת.'' גמגמה מעט.
''יאמר לזכותה שהיא מנשקת טוב,'' אמרה שוב מובכת, ''ועוד חשבתי לתומי שזו את, קמתי בבוקר בתחושה של איך אני הולכת להסתכל לך בעיניים בכלל''.

שתקתי לרגע , התקשיתי להאמין איך לוריין הסתירה ממני את זה, איך היא לא אמרה לי. מה יש לה להסתיר בכלל? מה הקטע שלה?
''את בכלל בעניין של נשים?'' שאלתי ללא התראה.
הלגימה שלקחה מכוס הקפה כמעט ונכנסה לה לקנה הנשימה, היא השתעלה קצת וניסתה להסדיר את נשימותיה.
''היה לי ניסיון קל פעם, אבל לא מעבר.'' אמרה בשקט.
''אחותך בעניין?'' שאלה מסוקרנת.
''כן, עמוק בעניין,'' אמרתי ובחנתי את תגובתה, ''היא גם די דלוקה עלייך, נראה לי.'' המשכתי בכעס סמוי.
''הבנתי.'' חייכה שוב מובכת.
''ענבל, מה שלא יהיה ,מה שלא יקרה ובטח עוד ייצא לך לפגוש אותה ביום ההולדת שאת מתכננת לחבר שלך, אל תבני אצלה ציפיות ואל תתני לה צ'אנס ולו הקטן, להבין שאת רוצה בה או משהו בסגנון.'' אמרתי בחצי נשימה.
''אני, אני... ממש לא בעניין הזה, אתמול זו הייתה סתם הצגה, באמת, יש לי חבר מדהים שאני מתה עליו. נשים זה נחמד, אבל זה לא הכיוון שלי בחיים.'' אמרה בנימה רצינית.
''אני פשוט לא רוצה שעוד מישהי חצי סטרייטית תשבור לה ת'לב, היא מספיק סבלה''. הרגשתי צורך להגן עליה למרות שדברי נאמרו כנראה מתוך קנאה סמויה.
''אל תדאגי,'' אמרה ''תהיי רגועה''.
''אני רגועה.'' חייכתי בסיפוק.

מאוחר יותר כשהגעתי הביתה ישבתי על האלבום של אבא, עליו שקדתי כבר כמה ימים, הדבקתי תמונות ישנות, צירפתי מלל של ברכות, כמה משפטים מצחיקים, כל התמונות מהילדות שלי ושל אחיי, של אמא כשהייתה צעירה ויפה. הועלו בי זיכרונות רחוקים, כאילו התקופה הזו של פעם נתנה את ההרגשה שאז היה תמיד יותר טוב.

במהלך שאר הימים דאגו כולם להכין הכול לקראת יום ההולדת של אבא, שלא חשב שנכין משהו גדול במיוחד. ביום שישי הוציא אותו ג'וזף לקראת אחר הצהריים לשתות כוס בירה בנמל, כאשר המטרה הייתה להשאיר לנו את הבית על מנת שנקשט ונכין הכול, אני ולוריין תלינו בלונים, שלושת אחיו של אבא עם נשותיהם הגיעו מאשדוד,מירושלים ומטבריה על תיקם כי התכוונו לעשות אצלנו את השבת, הזמנו כמה חברים ותיקים של אבא מנתניה וחדרה ואפשר לומר שהייתה בבית אווירה מיוחדת של שמחה.
לאחר שהכול כבר היה מוכן התקשרנו לג'וזף שיתקפלו מהנמל ויגיעו הביתה, היה מרגש לראות את אבא מופתע ומרוגש לנוכח כל האורחים, הנכדים, הדודים והחברים.
כשכולם התיישבו בסלון חיברתי את הלפ-טופ למסך הטלוויזיה והקרנתי עשרות תמונות שסרקתי על מנת ליצור מצגת. לוריין חייכה לכיווני בגאווה ולחשה לי באוזן כמה אני תותחית. .
הכיבוד החל לזרום מהמטבח לשולחן, אשתו של רוברט הכינה שני סירי קוסקוס עם קציצות חריפות, אני דאגתי להכין כמה סלטים פיקנטיים, היה הכול בשפע, לראשונה מאז המקרה עם המסעדה הרגשתי שאבא באמת שמח ומשוחרר והביט בגאווה על המשפחה שלנו שגידל לתפארת.
לאחר שכולם אכלו והחליפו סיפורים וחוויות, נקשתי עם המזלג על אחת הכוסות.
''אפשר לבקש את תשומת ליבכם?'' הרמתי את קולי מעט.
כולם השתתקו בחיוך והביטו עליי בצפייה למוצא פי.
''טוב, אז ככה... ישבתי בערך שבוע כדי להכין לאבא איזשהי מזכרת לכבוד יום ההולדת שלו.'' פתחתי והחזקתי בידי את האלבום. ''יש כאן המון ברכות שאספתי מכול הקרובים והחברים ומאיתנו כמובן.'' הבטתי הישר לעיניו של אבא.
''יש גם כמה תמונות שהכנסתי ואני רוצה לפתוח בשיר מיוחד מתוך ספרו של סמי שלום שטרית, אני אשתדל להקריא במבטא מרוקאי בשביל האותנטיות.'' צחקתי וכולם צחקו אחריי.

''אלה שמות...

והיו לנו שמות עם ריח חוס לארס:
אלן, ויה א-ל- מזו. ויט
ז'קי , טלע אל-דר, דע'יה
היה בבר עם גופה משולשת
ופטריק וז'וז'ו ודדה .
לבנות היו שמות פעמונים
בריז'יט ,אליס ,מישל
ז'ורז'ט ואנט .

והמורה רשמה לנו ביומן שמותינו עבריים
אילן, יעקב ,אברהם
דוד ועליזה ,זהבה וחנה .
ככככ...יעני באה להגיד לנו .
ידענו .
אבל התעקשנו.
עוד קסת ניחוח חוס לארס
לפי שיידום צלצול הפעמונים:
סמי ,מימי
רשל, מרדושה .''

כולם מחאו כפיים וצחקו לנוכח מאמצי להוציא את המילים במבטא. האלבום עבר מיד ליד תוך שאני מקבלת מילות התפעלות ומחמאות. לוריין ואני יצאנו למרפסת לנשום אוויר ולדבר מעט.
''הרמת אחלה של הפקה.'' חייכה וליטפה את כתפי.
''כן, אהה.'' הוספתי בנימת צניעות.
''אני מקווה שאת זוכרת שיום שלישי את באה איתי לירושלים לטקס סיום.'' אמרה ונשענה על המעקה.
''כן, בטח.'' הוספתי ''איזו שאלה?''
''למה לא סיפרת לי שבאותו ערב הלכת להיות עם ענבל? מה עשית איתה שם בכלל?'' תקפתי פתאום בלי הכנה.
''התכוונתי לספר לך, את יודעת שאני מספרת לך הכול''.
''מתי בדיוק? עוד מאה שנה?'' עקצתי.
''אל תגזימי, לא חשבתי שכרגע זה מה שיעניין אותך.'' אמרה והביטה על הרחוב הנשקף מלמטה.
''מאז שנפרדת מטליה, תשימי לב שהיחסים שלנו הרבה יותר קרובים. אני לא רוצה להתרחק ממך שוב בשביל עוד איזו בחורה שבסוף גם תשבור לך את הלב. היא סטרייטית בכלל. למה את מחפשת להתעסק באש?''
''אם היית רואה אותה באותו ערב איתי, לא היית אומרת שהיא סטרייטית''.
''מה עשית איתה שם?''
''שיחקתי איתה את המשחק, היא קשרה אותי, סטרה לי, קצת השפילה, עד שבסוף איכשהו התמזמזתי איתה, זהו''.
''וכל הזמן הזה נתת לה לחשוב שאת - זו אני.'' נאנחתי.
''זה לא עלה בכלל, חשבתי שהיא קלטה בסוף''.
''לא, היא לא קלטה!'' קטעתי אותה, ''רק למחרת בבית הספר כשדיברתי איתה היא הבינה שזו היית את''.
''נו, אז היא הבינה ,אחלה ,אני לא מבינה מה הבעיה''.
''אין בעיה!'' התרעמתי.
''מה הסיפור שלך, למה את ככה?'' משכה אותי בזרועי אליה.
''כלום לוריין, שום דבר, אני פשוט מגינה עלייך כדי לחסוך לעצמי את הכאב ראש ממך שיישבר לך הלב שוב''.
''מישל ,לכי תזדייני, אל תשחקי לי אותה ואת יודעת מה...''
''מה?!'' חיכיתי שתמשיך.
''את מקנאה, זה כל הסיפור. אני לא יודעת על מה ולמה''.
''מה יש לי לקנא?''
''אולי את דלוקה על ענבל...'' חייכה כאילו ניצחה בקרב המוחות הזה.
''כן, ממש, רק עליה.'' התרעמתי.
''אז מה, תגידי לי את''.
עיניה דלקו לתוכי מחכות לתשובה, השפלתי מבט, נאנחתי בכבדות.
''אני אוהבת אותך, זה הכול.'' חיבקתי אותה אליי, ''אני רוצה את הטוב בשבילך, זה כל הסיפור''.
היא הניחה ראשה על כתפי וחיבקה אותי ארוכות.
בתוך תוכי היא צדקה. קינאתי. אבל לא כי נדלקתי על ענבל, קינאתי כי אהבתי אותה, רציתי אותה לעצמי. לא רציתי לאבד את הקשר שלי איתה שוב בגלל שהיא תתאהב במישהי ותשכח ממני כמו שהיה עם טליה.
''אל תדאגי, אני יודעת לשמור על עצמי, אף אחת לא תפגע בי יותר.'' נאנחה לתוכי.
לרגע כשהשתחררה מהחיבוק העוטף שלי, היא איבדה לרגע שיווי משקל, שוב כמו בפעם ההיא בחווה וכמעט נפלה.
''מה קורה איתך?'' הבטתי בדאגה על פניה שהחווירו מעט.
''סתם בטח סחרחורת''.
''מתי עשית בדיקות לאחרונה?''
''לא זוכרת, למה?''
''את חייבת להיבדק, לא מוצא חן בעיניי כל התופעות האלו''.
''בשבוע הבא אני אקבע תור.'' לחשה והתיישבה על כיסא הפלסטיק במרפסת.

מאוחר יותר כולם התפזרו, למעט אחיו של אבא שנשארו לשבת, אבא נשק לי באהבה והודה לי וללוריין שהרמנו עבורו ערב בלתי נשכח, שמחתי עבורו, שמחתי שהוא הצליח מעט לחייך לאחר תקופה לא קלה שעבר מאז מה שקרה.
נפרדתי מכולם בנימוס ונסעתי לדירה, הרגשתי את הצטברות העייפות מכל השבוע משתלטת עליי.
כשהגעתי, חלצתי נעליים, לבשתי משהו נוח נכנסתי לסלון, דפדפתי מעט בעיתוני סוף השבוע. בדף הכותרת האחורי משכה את עיניי כתבה בינונית על קבוצה של מדענים וחוקרים בארה''ב שהצליחו לטענתם לשכפל גנטית עובר אנושי שהתפתח לגיל של ארבעה שבועות.
צלצול בפעמון הדלת הוציא אותי מהריכוז על הכתבה.
''רק רגע.'' אמרתי וניגשתי לפתוח.
הצצתי בעינית לבדוק מי מציק לי בשעה כזו, אולי אחד השכנים. להפתעתי עמדה בחוץ מישהי שכמעט שכחתי מקיומה. ‘מה היא עושה כאן?’תהיתי ביני לבין עצמי.
פתחתי את הדלת, משהו בה היה כאילו שמח לראות אותי.
''טליה...איזו הפתעה!'' חייכתי לעברה תוהה על פשר הופעתה בפתח דלתי...

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...