>  > 

נגעת נסעת - פרולוג

את הדברים הקטנים, אי אפשר להסתיר אף פעם. פאשלות קטנות שקורות גם בהפקה הכי מהוקצעת ומדויקת. בפעם הראשונה שזה קורה לך, אתה מסתובב מבוהל שבועות שלמים. נדמה לך שכל מבט תועה ברחוב הוא מבט תוכחה נוקב. לאט לאט זה נרגע. אתה מעז להרים עיניים ומבין שאף אחד לא קלט. לא קרה כלום. אתה מנסה לסגל אמת פשוטה שתגונן עליך: אתה בפנים וכולם בחוץ. בדיוק כמו לסגור את התריס כשאתה מסתובב עירום בבית. ככל שאתה מתבגר, אתה משקיע יותר מאמץ בלשמר את קיר הברזל. תמיד זוכר למשוך את הוויטרינה מזכוכית אחריך. לא שוכח להוריד את וילונות הבד הלבנים עם הרקמה המעגלית התמימה. אתה נהיה מתוחכם ואפילו פזיז. אתה שוכח שגם כשהכול נעול הרמטית, משהו מציץ החוצה. אור קלוש שבוקע מבעד החרכים. מרחוק אי אפשר אפילו לזהות אותו. אבל כשמישהו מתקרב מספיק – אז כבר אי אפשר לפספס.

יואב. שבת. גיל 12.

שבת בבוקר. אני יושב במקום הקבוע שלי בקצה השולחן ומחכה. השקט מופר שוב ושוב על-ידי תוכנית האקטואליה שהוא אוהב לשמוע. סיימנו לאכול, אבל זה עדיין לא מספיק. הנשמה מלאכותית שמאריכה את זמן האיכות המשפחתי הזה. ואז זה מגיע. חמישה הלמות תופים ומצילתיים. נעימת הסיום של התוכנית. הוא מתחיל לברך את ברכת המזון והיא מבקשת ממני בפרצוף חמוץ לכבות את הרדיו. היא מעדיפה את זה כמו בבית של סבא – בלי טלוויזיה ובלי רדיו ועם חולצות לבנות מגוהצות על הבוקר. הוא לא מספיק להגיע ל''רחם עלינו'' והיא כבר עומדת ליד השיש השחור ומדיחה הכלים. אני מסתכל לכיוון המסדרון בפרצוף מהוסס. אחים שלי, כהרגלם, מעמידים פני ישנים. בטח רואים ספיידרמן או הענק הירוק. הם כבר עברו את הגיל שבו הטקס המבולגן הזה נראה להם הגיוני איכשהו. חוץ מזה שתמיד הסרטים המצוירים בבוקר הם הכי שווים. היא מגישה לי ולו מגש עם גרעינים לבנים ובוטנים מקולפים ונעלמת אל תוך המסדרון. הוא שולח מבט חטוף לערימת העיתונים שמפוזרת מעל האורגן ואני תוהה אם הוא ויתר הפעם. ''לך תביא את השחמט''. הוא אומר לבסוף ומנפץ את התקווה הסמויה שלי לראות את הסוף של ספיידרמן. אני מסדר את הכלים שלי ואחר גם את שלו. הוא סורק את הלוח בעיניו ומוודא שלא טעיתי ואז שולח אותי להביא כלי לקליפות. ''היא תמיד שוכחת, האימא שלך''. הוא אומר ומדגיש את ה''שלך''.

הוא מהסס וכמו תמיד בוחר את השחורים. ''אני נותן לך פור''. הוא מחייך אליי. ''ככה זה בחיים - מי שמתחיל הוא זה שקובע את הטון''. אני מביט בפעם האחרונה בלוח הנקי והמסודר ומתחיל עם החייל האמצעי. הוא מביט בי במבט המשועמם הצפוי שלו. ''אתה לא מוותר על המהלך הזה כבר?'' הוא שואל ואני ממשיך לשתוק. אני שומע את רעש החריקה של דלת ההזזה הישנה. רועי ואיתמר יוצאים החוצה מהמסדרון ומסתכלים עלינו בחיוך. שניהם היו על הכיסא הזה לפני כמה שנים והם מכירים אותו היטב. רועי לוקח את סיר הביצים ומניח אותו על השיש. הוא מוציא את שתי הביצים האחרונות ומפריד בעדינות את הלבן מהצהוב. מגיל צעיר, הוא אוכל רק את הלבן ואיתמר אוכל רק את הצהוב. הוא, כמו תמיד, צועק להם שזה לא בריא אבל הם לא מגיבים.
בשלב הזה היא כבר קמה מהספה וחותכת גם להם סלט תוך כדי נעיצת מבטים מאשימים. ''לא יכולתם לקום חצי שעה קודם?'' היא יורה לחלל האוויר ומוציאה זוג מזלגות מהמגירה. ''שבת הבאה, אני נשבעת שאתם מכינים לעצמכם אוכל''.

אנחנו כבר בעיצומו של המשחק. בשלב הזה אני כבר מתחיל להשתהות יותר ויותר. הוא כל כך מחושב. צעד אחד לא נכון והמשחק הזה גמור. ''נו?'' הוא שואל בחוסר סבלנות. ''כמה אפשר לחשוב?''. הוא רוצה להגיע כבר לעיתונים. אני מרים את ידי בתגובה ומעביר אותה באיטיות מעל הכלים. היא מרחפת לה בעדינות מעל הכלים. אני אוהב להרגיש עד הסוף את הרגע הזה. מנוף ענקי במגרש גרוטאות. לבסוף אני נעצר מעל הרץ השמאלי ותופס את ראשו באצבעותיי. אני מחפש בעיניו מבט מאשר כלשהו אבל שום שריר לא נע בפנים שלו. ואז אני רואה את זה. הפרש שלו. הפרש שלו מאיים על המלכה שלי. איך לא ראיתי את זה קודם, לעזאזל? אני משחרר את האחיזה שלי ברץ ומעביר את ידי באינסטינקטיביות לכיוון המלכה. השבת אני לא מוכן ליפול במלכודות הסמויות האלה שלו. לפתע, הוא תופס את ידי בחוזקה. ''מה אתה עושה?'' הוא שואל בתקיפות.
''אני רוצה להזיז את המלכה'' אני עונה ומישיר עיניים אליו. ''בדיוק שמתי לב שהפרש מאיים עליה''.

פתאום אני רואה את זה. מדהים איך כמה שניות אקראיות בחיים הופכות פתאום למשהו אחר. מסביבי הכול ממשיך לתקתק בקצב הנכון. עוד שבת רגילה במשפחת אלמגור. אבא ויואב משחקים שחמט. היא יושבת על הספה וקוראת את אחד הספרים העבים שלה. הם יושבים ואוכלים בשקט על הדלפק. אף אחד לא מרגיש את הרגע הזה. רק אני רואה. רק אני קרוב מספיק בכדי להבחין. זה בוקע מהחרכים בעיניים שלו ומצליח לשתק אותי לגמרי. התמונה הזאת נצרבת בתוך ראשי וכבר לא תימחק לעולם. בעוד כמה שנים שהוא יתחיל להרביץ לה, אני כבר לא אהיה מופתע. בשבילי זה תמיד היה שם. אני כבר יודע שזה גם לא יעלם אף פעם. זה יהיה שם גם שהוא יברח מהארץ וישאיר אותה ככה. זה יהיה שם שהוא יחליט יום אחד לנתק עם שלושתנו כל קשר. זה אפילו יהיה באוויר כשיודיעו לי שהוא נפטר מהתקף לב בגיל חמישים. האמת שלו השיגה אותו בדיוק כמו שאמת אחרת שלי לא תפסיק לרדוף אותי אף פעם. אני שואף אוויר במהירות ומזיז את הרץ. אני לא רוצה לבקש ממנו שיוותר. אני משפיל עיניים ומרגיש התפוגגות. נבלע שוב בתוכו עד לפעם הבאה. ''אי אפשר להתחרט באמצע - נגעת נסעת.'' הוא מפטיר בחיוך שכבר לא מסגיר דבר בזמן שהוא מוציא את המלכה שלי מהלוח. ''זה חוק מספר אחת בשחמט''.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...