>  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק י'

''את חייבת לנוח קצת מכל הריצה היומיומית שלך'', אמרתי לכיוונה בחצי נזיפה אכפתית ודואגת, מושיטה לה את ידי על מנת שתאחז בה להתרומם.
''אני בסדר, תירגעי'', פטרה אותי בתנועת יד מהירה.
היא החליטה לשהות על הקרקע ולהישען על גזע רחב של אקליפטוס שהיתמר לגובה של עשרות מטרים.
''נו, אז היה היום הראשון שלך היום?'', שאלה מסוקרנת.
''בסדר, קליל. נראה לי שהפעם אני הולכת ליהנות מכל רגע, בייחוד בשיעורים המעשיים, כל המתוק
והבצקים וכל הג'נק שאני חולה עליו''
''את כזו מוכשרת'', חייכה אליי בגאווה.
''את יותר, דוקטור דוליטל, את משווה את זה לעומת סופלה שוקולד ומרק בטטות'', גיחכתי.
''בואי איתי לרכיבה, בא לך?'', שינתה כיוון לרגע והתרוממה מהקרקע.
''מה, עכשיו?''
''לא, עוד שנה, בואי יא כבדה אחת, תזיזי את התחת קצת'', חייכה.
היא אחזה בידי ומשכה אותי לכיוון האורווה.
''בואי נוציא את אילן לסיבוב'', הוסיפה והתקדמה לעבר סוס ערבי שחור עם פוני משוך הצידה.
''תגידי מה זה השמות האלו שאתם נותנים לסוסים שלכם? אילן, טוב שלא קראתם לו יוסי'', צחקתי.
''יוסי זה הסוס החום שהכנסתי קודם'', צחקה בחזרה.
''אם זה סוס ערבי אולי תקראו לו מחמוד, או ג'אלל''
''מבטיחה אם אי פעם תהיה לנו כאן המלטה אני אתן לך לבחור את השם'', סיכמה מחויכת ומשכה אותו החוצה.
סקרתי את הסוס לאורכו לרוחבו, מימדיו היו עצומים. תמיד היה משהו בחיה הזו ששידר עוצמה וכוח.
הוא משך מעט את ראשו אחורה כאילו הביט עליי ועל לוריין בגאווה כזו. ליטפתי את גבו מעט בחשש, הפרווה הדקיקה היה חלקה ונעימה למגע, לוריין הביאה את האוכף ושמה אותו על גבו, היא סגרה במיומנות את הרצועות וסרקה במבט מהיר שהכול במקומו.
לאחר שיצאנו עימו מחוץ לאורווה, לוריין ציוותה עליי לעלות.
''אני אעזור לך, שימי פה את הרגל, תחזיקי באוכף ותני תנופה'', הוסיפה במקצועיות של מדריכה
אחרי דקה וקצת של ניסיונות מצאתי עצמי יושבת על אילן, לוריין נתנה אף היא תנופה והתיישבה מאחוריי ללא קושי.
''תחזיקי את המושכות'', הושיטה לי אותן.
''לאן את לוקחת אותי?''
''נעשה סיבוב ליד הים, מה את אומרת?''
''יאללה הולך'', הוספתי.
''עוד שבועיים יש לנו טקס קבלת התואר באוניברסיטה העברית, בא לך לבוא איתי?'', שאלה והשעינה ראשה על כתפי.
''מה זאת אומרת בא לי, ברור שאני באה, לפספס אותך עם גלימה וכובע של אפיפיור, אין מצב שבעולם''
''זה דווקא יתאים לי'', חייכה וחיבקה את מותניי.
''את הנשמה התאומה שלי לוריין, אני אלך איתך לכל מקום, אני אהיה איתך תמיד, את חלק ממני, לעולם תהיי'', ליטפתי את ידה, אילן התהלך לאיטו במהמורות החול ונתן לי תחושה של ספינה מתנדנדת.
לוריין נשקה על לחיי ונאנחה מעט.
''אולי תעברי לגור איתי?'', שלפה לפתע.
''איפה, פה בבית ינאי?''
''כן, אולי תעזבי את העיר המטונפת הזו'', חייכה.
''מה קרה לך, תל אביב זו ה-עיר '', הדגשתי את ה' הידיעה.
''כן ממש, כל הסירחון והריקבון והאנשים שמחפשים את עצמם ואת המהות של החיים שלהם במשך כמה שנים שמבוזבזות לחינם''
''אולי תפסיקי להיות מיושנת, מה עדיף, להיקבר כאן בשקט הזה?''
''איזה מיושנת, כל העיר הזו יש בה תחושה של פריצות ושאין עתיד לכלום, כולם חיים מהיום להיום
לא מסתכלים מה יהיה מחר''
''מאיפה את מביאה את כל הטענות האלו?'', כיווצתי את מצחי בחוסר הסכמה.
''מהמציאות'', ענתה בהחלטיות, ''חוץ מזה יהיה לנו כזה הכיף, תחשבי נו, מה יש לך להפסיד,
יהיה מגניב''
''לא יודעת, לא נראה לי. אני חייבת להרגיש שאני חיה, אם תביאי אותי לכאן אני עלולה למות מדיכאון''
''להיפך את תצאי מהדיכאון, תל אביב היא עיר מדכאת אם כבר'', החזירה בביטחון.
''מה מדכא בה? יש בה הכול, את יוצאת מהבית ובעשר דקות, רבע שעה, את יכולה להגיע לכל מקום, יש לך מקומות בילוי בשפע, את מכירה מליון אנשים וחברים, מה רע?''
''כן בטח ומה עם כל הפקקים והרחובות החד סטריים שמובילים לעוד רחובות חד סטריים שאת נתקעת בהם ולא יוצאת מהם גם אחרי שעה, ומצוקת החנייה, שלא נדבר על זה, אני הולכת לאיבוד שם מתאים, תהרגי אותי אני לא יודעת איך את מסתדרת'', נאנחה.
''את מרגישה שאת חיה, האדרנלין מתפשט לך בכל הגוף'', המשכתי לשכנע.

אילן התהלך ליד קו המים, השמש של תחילת ספטמבר אותתה כי כבר מתכוונת לשקוע. לא יודעת מה היה שם באותם רגעים, אבל יכולתי בקלות להתחבר ללוריין כמו שלא התחברתי לאף אדם אחר בחיי. הייתי חייבת את הביחד איתה אחת לכמה ימים, שיחות הנפש איתה היו ממלאות בי אנרגיה שהייתי מאבדת, היא הכירה בי כל חלק חבוי ונסתר, כל תנועה בפני, שפת גופי הייתה עבורה כספר פתוח. קנאתי ביכולת הזו שלה לנתח דברים, היו לה אינסטינקטים חדים שהנחו אותה לפעול בחייה במשנה זהירות שרוב הזמן התבררו כמוצדקים. לרגע התעורר בי הפלאש בק של החלום המוזר ההוא בו התנשקתי איתה.
''על מה את חושבת'', קטעה לרגע את הרהוריי.
''סתם, כלום, אני מרגישה כל כך מנותקת לפעמים, לא שייכת לשום דבר, מאז שמאיה וגיא יצאו לי מהחיים אני מרגישה כל כך לבד''
''זה זמני מישל, החיים האלו כל כך דינאמיים, אפילו מחר את יכולה למצוא את אהבת חייך, אל תהיי כזו פסימית'', עטפה בכפה את ידי.
''כולם אותו דבר לוריין'', החמצתי את פני בחוסר חשק, ''מנצלים והולכים''
''זה גם נכון'', נאנחה בחצי חיוך.
''לא נמאס לך להיות לבד! לא נשבר לך לישון לבד! לקום לבד! להיות עם עצמך?'', כאילו תקפתי את שאננותה.
''זו הבחירה שלי מישל, את הלב שלי אני לא אמהר לתת, טוב לי עם עצמי, אין בי את הכוחות להוציא אנרגיה מטופשת על אנשים שלמחרת בבוקר ייעלמו לי''

''תגידי, יצא לך לקרוא את הספר פרחים בעליית הגג?'', החלפתי נושא, בוחנת את נשימותיה מאחורי גבי.
''וואו, זה ספר ישן, למה נזכרת בזה בכלל?''
''את זוכרת על מה זה היה?'', שאלתי.
''בטח שאני זוכרת, זה אחד הסיפורים הכי חזקים שקראתי כילדה מתבגרת, כל העלילה מעוותת אבל היה בה משהו כל כך כואב וכל כך אמיתי''
''אבל למה נזכרת בזה?'', התעקשה לשאול.
''סתם, לא יודעת למה'', לחשתי.
תהיתי לרגע אך שני אחים יכולים לבנות מערכת אינטימית וזוגית למרות העיוות הצורם שבעניין, לעיתים דימיתי את יחסיי עם לוריין למשהו שתמיד הרגיש לי מעבר. אהבתי אותה כמו שלא אהבתי אף אדם אחר בחיי, הגעתי איתה לעומקים ורבדים שעם אחד לא הגעתי, חוויתי איתה כמעט הכול למעט התקופה בה הייתה עם טליה בקשר, כאילו הדבר היחיד שהיה חסר כאן, הייתה אינטימיות.
''את כל כך מיואשת שאת רוצה להתחתן איתי?'', צחקה וחיבקה אותי.
''אם הייתי יכולה לוריין, הייתי, תאמיני לי'', חייכתי בייאוש.
''אני חייבת לקחת אותך לאיזה מקום, להוציא אותך מהדיכאון המטופש שלך'', אמרה.
''לאן בדיוק?'', הסתקרנתי.
''לקבל קצת מכות כדי להעיר אותך מהתחושות האלו שלך'', צחקה.
''טוב עזבי אותי, נראה לי שמי שמחורפן זו את'', עניתי והעברתי יד מלטפת על עורפו של אילן.
''ביום שלישי אני באה לאסוף אותך בעשר וחצי בערב, אני מבטיחה לך חוויה מתקנת'', חייכה בממזריות, ''וחוץ מזה, תחזיקי חזק'', הוסיפה ורגליה ביצעו את התנועה שגרמה לאילן להתחיל לדהור.
''לוריין, את פסיכית, אל תעשי את זה, תעצרי אותו'', זעקתי בחשש.
''יהיה בסדר אני כאן איתך'', חיבקה את גופי ולקחה את המושכות ממני.
הרוח צלפה בפניי, נראה שקצב פעימות ליבי התאימו לדהירותיו של אילן. קצף הגלים נשבר בתחילתו של החוף, לוריין כיוונה אותו מעט לקו המים הרדודים. גופי עלה וירד, ריחו של הים מהול המלח חדר לריאותיי ופתח מעט את המועקה שהצטברה לי בתקופה האחרונה, טיפות המים דבקו לפניי עקב דהירתו המהירה של אילן.

''יותר טוב מאופנוע'', צעקתי בחיוך.
''מתי היה לך אופנוע בכלל?'', צחקה לאוזניי.
''לא היה לי, אבל זה מזכיר, לא?'', התחכמתי.
''את רוצה להרגיש מה זה אופנוע?'', גופה נצמד אליי חזק יותר.
''לא!!!'', כבר ניחשתי מה עובר לה בראש.
''תרכני קדימה'', פקדה עלי וסגרה בגופה כדי שלא אאבד שיווי משקל.
מהירות דהירותיו הלכו וגברו מרגע לרגע, לא היה על החוף שום מכשול, המרחב היה פתוח, רק אני לוריין והרוח שחדרה לנקבוביות העור. הדהירה הייתה ממכרת, צחקתי כמו מטורפת. הוא דילג במים כאילו הוא בעצמו נהנה מהריצה הממושכת.
''וואו'', צעקנו בהתאמה, מאושרות מרגע אחד שכנראה ייזכר לנצח בליבי.
אט, אט היא האטה את דהירותיו של הסוס עד למצב של הליכה איטית, ישרתי את גבי באנחת רווחה, ידיי, רגליי וכל חלקי גופי רעדו ללא שליטה.
''את בסדר?'', שאלה במבט בוחן.
''היה קצת מפחיד'', לחשתי מחויכת.
היא עיסתה את גבי בתנועות עגולות, במקביל התחלתי לחוש כאב ניסתר באזור המפשעות. 'פאק!' אמרתי לעצמי, אני בטח אצלע עכשיו במשך שבוע מהכאבים.
''לורי, בואי נחזור, אני מעולפת מעייפות'', ביקשתי ונשענתי עליה.
''טוב'', ענתה וסובבה את אילן לכיוון החווה.

כשהגענו חזרה נפרדתי ממנה ונסעתי חזרה לתל אביב. מאוחר יותר לוריין התקשרה ותזכרה אותי לגבי יום ההולדת של אבא שיתקיים בסופשבוע ושעלי מוטלת האחריות להכין ולהביא משהו משתינו. דיברתי עם רוברט וג'וזף שאמרו כי ידאגו להזמין כמה מהדודים והחברים של אבא ויארגנו את האוכל ושאר הדברים.
בראשי כבר תכננתי להכין לאבא אלבום מיוחד עם תמונות מכל התקופות להכניס קטעי קישור
שאכתוב לו בעצמי, נזכרתי לרגע באימא, 'היא לעולם לא תפסיק להיות חסרה, גם בימיי הולדת הכי טיפשיים שלנו', הרהרתי לעצמי. גמלתי בליבי שמחר אסע לאבא ואחפור מעט באלבומים הישנים על מנת לאסוף חומר לאלבום שאכין לו.
את המכתבים מלילה לאמא הפסקתי לקרוא, הפעולה הזו הייתה לוקחת ממני כוחות נפשיים, חשתי כאילו אני זו הנמענת, כאבתי את כאבה על אהבה שלא מומשה, כעסתי את כעסה שהיא חשה חסרת אונים ורחוקה מאימא, הסתקרנתי לדעת מה קרה שם בסוף, מתי פסקו המכתבים, מה היה סופו של הסיפור. פתחתי את התיבה אחרי שחודשים ארוכים לא נגעתי בהם, הבטתי על התאריכים שהיו מוטבעים בחותמת שחורה של רשות הדואר הצרפתי על המעטפות, שלל הבולים הצבעוניים כאילו נתנו קצת חיים לתוכן הקשה שנכתב בפנים, הכרתי את כתב ידה של לילה על בוריו, אותיות ארוכות ומשוכות הצידה, לאחר מיון מהיר איתרתי מכתב משנת 86' שנראה כאילו היה האחרון בסדרה או לפחות הכי מעודכן.
הכתב היה בו מעט שונה.

שלום מרסדס
אני כותבת לך לאחר לילות שלמים מחוסרי שינה בהם שהיתי ליד מיטתה של לילה, ניסיתי ליצור עימך קשר אך לא מצאתי את מספר הטלפון שלך בין מסמכיה. הלוואי והייתה דרך קלה לומר ולספר לך מה התרחש, גם את השורות המעטות הללו אני כותבת ודמעות מציפות את עיניי, ידי רועדת והכאב הולם בליבי. לילה הלכה לעולמה לפני כשלושה ימים, אף אחד מהרופאים לא ידע לתת לנו תשובות ממה היא חלתה ונפטרה, אני משערת שהיא לקתה בדיכאון עמוק. חודשים לפני כן היא כמעט ולא תקשרה, לא דברה עם אף אחד, לא עם בעלה, לא עם ביתה, לא איתי, סגורה בעולם משלה. צר לי שאני מבשרת לך זאת כך, אבל אני יודעת שהיא הייתה רוצה שתדעי שהיא אהבה אותך מאוד.
שמרי על עצמך היכן שלא תהיי.
ראנייה

דמעה בודדה נשרה על הדף שאחזתי, אותו דף שאמא החזיקה לפני שנים ובוודאי ליבה הלם
לקריאת המילים המשתקות הללו. נזכרתי שלוריין סיפרה לי שכהיינו בנות שתיים עשרה,
היא חזרה מבית הספר ומצאה את אמא בוכה בבית, אולי זה בגלל המכתב הזה שבו הייתה חרוטה ההודעה האומללה שכיבתה את ליבה.
קיפלתי אותו חזרה לתיבה, ידעתי שזה היה האחרון, האחרון שסגר את הגולל על אהבה חוצת גבולות אהבה בלתי אפשרית ובלתי תלויה בדבר.
באותו הרגע נשבעתי שלא אוותר לעצמי, שלא אוותר על אהבה אמיתית גם אם אמצא אותה בסוף מדבר סהרה.

ביום שלישי בבוקר בעודי עומדת ברמזור שמוריד אותי לאיילון צפון לכיוון הרצליה, קיבלתי טלפון מלוריין בו הודיעה לי כי ענבל מהכיתה שלי החליטה לקחת את ההצעה שלה לגבי מסיבת ההפתעה לחבר שלה. שמחתי עבורה שזה ייצא לפועל, שמחתי על היכולת שלי לדחוף דברים על מנת שהיא תוכל להרוויח מהם. היא הזכירה לי כי קבענו להיום בערב לצאת ושלא אשכח.

את יום הלימודים המעשי העברתי בהנאה מרובה, אני ורווית הופקדנו להכין עוגת גבינה קלאסית בתוספת פירות. את העוגות השוות לא כמו את האוכל שהכנתי בקורס הקודם היינו נוהגים לשמור אך ורק לאורחיי המלון, התלמידים מעולם לא זכו לקינוח מתוק מהסוג הזה.

בערב לאחר שחזרתי מהלימודים וקרסתי לשינה בת שלוש שעות, התקשרתי ללוריין לוודא שהיא אכן זוכרת שאנחנו יוצאות. למרות שהיא זו שכל הזמן הזכירה לי ונדנדה לי, רציתי נורא לשם שינוי לצאת קצת ולהתפרק מעט, אולי אפילו לצאת לרקוד. לא שידעתי מה תכננה לוריין, אבל בהחלט התאים לי לשנות קצת אווירה, בייחוד שהרגשתי עצמי לאחרונה מתנהלת בכבדות שלא אפיינה אותי.
לאחר פשפוש מהיר בארון החלטתי לשים גופייה בצבע ירוק וצהוב עם סלוגן של ברזיל, ג'ינס צמוד ומגף בוקרים כהה שקניתי בסוף העונה שעברה, התאפרתי מעט למען ההרגשה, שחררתי את השיער שהיה אסוף בקליפס, בחנתי עצמי במראה וחייכתי לעצמי. אולי היום אני אמצא מישהי, מישהי שתדליק לי את החושים, הרהרתי לעצמי איך היא תראה ומה היא תגיד ובטח היא תיזום שאני שאבוא אליה ואז אני בטח אנשק אותה ו...

דפיקה בדלת, התעוררתי לרגע מההזיה בה שקעתי.
''רגע'', מיהרתי לגשת ולפתוח.
לוריין ניצבה בפתח הדלת יפה מתמיד, היה בה משהו כל כך שונה ממני שרק אני יכולתי להבחין בו, היא לבשה חולצת מעטפת שחורה, מכנס בד צמוד ונעליי סניקרס אפורות, היה נראה כאילו היא התלבשה ללא התלבטות מיותרת, שערה היה קלוע בצמה סינית הדוקה שהבליט את פניה היפות.
''יוצאים?''
''כן, אני אקח את המפתחות ונצא'', הוספתי וניגשתי לחדר השינה לקחת את התיק שלי.
החיפושית הורודה של לוריין משכה את תשומת לב של העוברים והשבים כבר בחנייה. היא רכשה אותה לפני כשנה וחצי מבחור צעיר ששיפץ אותה עד לרמת הג'נטים, ובלוחית המספר הצהובה עליה היה רשום 'רכב אספנות', לא פעם ולא פעמיים השאירו לה פתקים עם הצעות מחיר מפתות, אך לוריין תמיד אמרה שכל עוד הבזוקה נוסעת היא לעולם לא תיפרד ממנה.
אזור העתיקות של יפו היה יחסית שקט, אני ולוריין טיפסנו במדרגות. ההגעה לשם הזכירה לי את אותו ערב בו הייתי עם מאיה, בו גיליתי בה לראשונה דברים שלא ידעתי.
התקרבו למבנה שנראה כמו מבנה טורקי עתיק בכניסה התנוסס שלט 'מועדון הדנג'ן'. בפתח קידמה אותנו מישהי שלבשה משהו פרובוקטיבי מעור, פניה היו מאופרות בכבדות.
''ברוכות הבאות'', חייכה בעודה בוחנת את שתינו במבטים סקרנים.
לוריין חייכה בנימוס לעברה ומשכה אותי פנימה, לאורך מדרגות האבן הוצבו לפידים מפורזלים שנתנו תחושה כאילו אנחנו יורדות למרתף עינויים מאיים.
''לאן הבאת אותי?'', לחשתי לעברה.
''תכף תיראי'', צחקה מבסוטית מעצמה.
כשהגענו למטה נפקחו עיניי ונפער פי בלשון המעטה, המקום עוצב כחדר עינויים ופנטזיות.
''מה הבאת אותי לכאן, את נורמאלית'', לחשתי לאוזנה.
''תירגעי את לא חייבת להשתתף'', ליטפה את כתפי.
''את משתתפת?'', שאלתי בחשדנות.
''מה פתאום, נראה לך, אבל זה חוויה לראות מה הולך כאן'', חייכה ובחנה את הסובבים.
על הקרקע הוצבו מספר כלובים פתוחים ששימשו את אלו שרצו לקבל חוויה מעלפת או מאלפת תרתי משמע, היו שם אביזרי קשירה, סדים ושוטים למינם.
נצמדתי ללוריין כאילו היא זו שתשמור עליי מפני הצעות מגונות להפליק לי. המקום הלך והתמלא באנשים, הופתעתי לגלות כמה סוטים קיימים ומסתובבים בלי שנדע. מוסיקת רוק כבד התנגנה ברקע, לכלובים נכנסו שני בחורים אמיצים וכנועים שלוו לשם על ידי שתי מלכות מנוסות, ביצ'יות וסקסיות. אני ולוריין עקבנו בשקיקה אחרי התנהלות הסשנים.

אנשים נוספים כאלו שאולי שהגיעו לכאן גם בפעם הראשונה הביטו מחויכים על ההצלפות שקיבלו שני הגברים הכנועים, המלכות היו לבושות באביזרי עור, עקבים גבוהים, ציפורניים משוחות בלק כהה ואיפור שהבליט את שליטתן, לכלוב השלישי משכה המלכה את הקורבן העינויים הבא שלה בשיער, בחורה צעירה שמרחוק הייתה לי קצת מוכרת, המלכה הייתה מעט נמוכה מהשאר, קטנטונת אך רעה כמתבקש, ברקע התנגן שיר מוכר שתפרו לו גרסה חדשה שהתאימה יותר לרוח התקופה,


Your cruel device
Your blood, like ice
One look could kill
My pain, your thrill

היא הדפה את הבחורה לקרקע והביטה עליה בסלידה, המוסיקה לא אפשרה לי כל כך לשמוע את הדיאלוגים המשפילים שרצו שם. היא הצמידה אותה בכוח לכלוב וקשרה את ידיה באזיקים שהיו קשורים לכלוב עם שלשלאות. הבחורה הייתה עם גבה לסובבים למלכה קראו 'קווין זינה' אולי בגלל שדמתה קצת לזינה הנסיכה הלוחמת, גובהה היה כשל הבחורה שנקשרה מה שמנע ממני להביט בפניה,

I want to love you but I better not touch
I want to hold you but my senses tell me to stop
I want to kiss you but I want it too much
I want to taste you but your lips are venomous poison
You're poison running through my veins
You're poison, I don't want to break these chains

''מדליק לא?'', חייכה לוריין והביטה על הבחורות ששיחקו במשחק העינויים.
''אותך הכול מדליק'', חייכתי חזרה.
''יאללה תשתחררי כבר, את כזו סגורה'', הקניטה אותי בחביבות.

Your mouth, so hot
Your web, I'm caught
Your skin, so wet
Black lace on sweat

המלכה התקרבה לפניה של הבחורה וסטרה לה באכזריות, היו כמה מתלהבים שהחליטו לעודד ומחאו כפיים, היא הצמידה את לשונה ללחייה של הנקשרת ומשכה אותה באיטיות מגרה,

I hear you calling and it's needles and pins
I want to hurt you just to hear you screaming my name
Don't want to touch you but you're under my skin
I want to kiss you but your lips are venomous poison
You're poison running through my veins
You're poison, I don't wanna break these chains
Poison

''בואי, בואי'', משכה אותי לוריין כשפנייה הקרינו תדהמה, ''אולי אני חולמת, או הוזה, תסתכלי טוב!'',
פקדה ופילסה דרך בין אלו שהצטופפו עד שנעמדנו קרוב מספיק לכלוב.

עיניה הכחולות היו מרוכזות באלמונית הקשורה, אין מצב שבעולם, מלמלתי לעצמי, אין מצב שזו היא, היא בטח דומה לה, הבטתי על לוריין במבט חד משמעי ששלל את האפשרות בכלל.
''תתקרבי קצת!'', פקדה שוב.
צעדתי עוד צעד אחד, בלעתי את הרוק באיטיות, זו הייתה היא, זו הייתה ענבל מהכיתה שלי.
''זו ענבל, זו שבאה איתי לחווה'', צעקתי לאוזנה של לוריין, ''סחתין על הזיהוי'', הבטתי עליה בתדהמה, מה לבחורה הזו ולכל המקום ההזוי הזה, ''אני בהלם''
''תסתכלי על הבחורה הקשורה'', פקדה עליי לוריין וחיכתה לתגובתי, ''שלא תתעלפי לי!'', צחקה אף היא נדהמת. ליבי עצר לרגע, אין מצב לצרוף המקרים ההזוי הזה והמטורף לא ידעתי מה לעכל קודם, את ענבל שהכרתי לפני כמה ימים ונראתה כמו כלבה שתלטנית או את מאיה האקסית שלי שנראתה כמו שפחה כנועה.

One look could kill
My pain, your thrill
I want to love you but I better not touch
I want to hold you but my senses tell me to stop
I want to kiss you but I want it too much
I want to taste you but your lips are venomous poison
You're poison running through my veins
You're poison, I don't wanna break these chains
Poison....

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...