>  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק ט'

''לוריין איפה את? את מוכנה להסביר לי?'', הפעלתי עליה לחץ מצידו השני של הקו, לא הייתי מוכנה לקבל חצאי תשובות ולהסתפק בחוסר ידיעה לגבי מצבו של אבא 
''אני בדרך למסעדה, ג'וזף שם, לא יודעת, תנסי לתפוס אותו'' 
ניתקתי את השיחה וחייגתי לג'וזף, למזלי הטוב, כי כבר התחלתי את היום על רגל ימין, נותבתי הישר 
לשיחה הממתינה, בטח הוא מדבר עם חצי עולם עכשיו, אבל כלום לא עניין אותי למעט מצבו של אבא. תענה לי כבר ג'וזף, התחננתי לעצמי. 
נשמתי עמוק מנסה ככל יכולתי להרגיע את עצמי. כל המחשבות על מאיה והשיחה עימה התפוגגו ממני 
כלא היו. מוזר שחשבתי על זה באותם רגעים, המחשבה מה היה אם היא הייתה איתי עלתה בי לרגע, 
סביר להניח שהייתה עוזבת הכול ונוסעת איתי עכשיו. התהלכתי במסדרון כמו אריה בתוך כלוב, הולכת 
וחוזרת על צעדיי. הכיתה כבר הייתה סגורה ומנהל המגמה נכנס פנימה, התיק שלי עם כל הדברים היה 
בפנים, האוטו שלי נשאר בתל אביב כי הגעתי עם אלינור, חשבתי לעצמי למה עוד הייתי זקוקה כדי 
להשתגע. התקשרתי לאלינור מתפללת שתשים לב שאני מחייגת אליה, שוב מענה קולי מטופש, טוב נו 
מה כועסת עליה, היא לא יכולה לענות בזמן השיעור. לעזאזל הכול! 
אחזתי בידית דלת הכיתה ופתחתי אותה, הבעת פניי המוטרדת העלתה מבטים תמהים מחבריי למגמה. 
''אני מצטערת'', לחשתי לכיוונו של המנהל, עוצרת אותו משטף דבריו ''אני חייבת ללכת, קרה משהו 
בבית'' 
''הכול בסדר?'', שאל במבט מודאג. 
''אני מקווה'', עניתי ולקחתי את התיק שהיה מונח על הכיסא. 
''לבוא איתך?'', לחשה לי אלינור ואחזה בידי. 
''אני אסתדר, זה בסדר'', עניתי ורק רציתי לברוח משם וללכת לאבא שלי. 
סגרתי את הדלת אחרי ורצתי במורד המדרגות, נעצרתי בפתחו של בית הספר וחשבתי מה אני עושה כדי 
להגיע כמה שיותר מהר למסעדה. 
הוצאתי את הפלאפון מהכיס וחייגתי שוב לג'וזף, הפעם זכיתי בצליל חיוג. 
''הלו'', ענה ג'וזף בנימה מוטרדת. 
''איפה אבא?'', יריתי בלי להמתין. 
''רוברט נסע איתו לבית חולים'' 
''מה בית חולים? מה קרה? אתה יכול להסביר לי'' 
''לוריין לא דיברה איתך, היא בדרך לבית חולים'' 
''נו באמת, שיגעתם אותי כבר, היא אמרה לי שהיא בדרך למסעדה'', עניתי בחוסר סבלנות, מחכה לתשובתו בדריכות. 
''שרפו לנו את המסעדה, כמה מנוולים שאבא לא רצה לתת להם דמי חסות, אין לך מה לעשות כאן עדיף 
שתלכי לבית חולים'' 
''מה עם אבא, למה רוברט לקח אותו לבית חולים בכלל?'', התעלמתי ממה שאמר קודם. 
''הוא הרגיש קצת לחץ בחזה'', אמר ונאנח. 
''לאיזה בית חולים הם נסעו?'' 
''תל השומר'' 
''טוב, ביי'', ניתקתי והתחלתי להריץ בראשי איך להגיע לשם. 
''מישל'', נשמע לפתע קול ממעלה המדרגות שהובילו לפתחו של בית הספר, סובבתי את ראשי 
ומצאתי את אלינור מחייכת לעברי. ''נראה לך שאני אשאיר אותך ככה?'', המשיכה בעודה מדלגת מטה 
לכיווני. 
''בואי אני אקח אותך'', משכה אותי בידי. 
''ביררת אם הכול בסדר?'', הביטה עלי מודאגת. 
''לא יודעת'', לחשתי והחזקתי את עצמי מלבכות, כל כך פחדתי שיקרה לו משהו, כל כך פחדתי שגם אותו 
אני אאבד. 
''יהיה בסדר'', ליטפה את גבי, ''הוא יהיה בסדר'', הוסיפה ברבע חיוך מעודד. 
''לאן לקחת אותך?'', שאלה בעודה מפשפשת בתיקה להוציא את המפתחות. 
''הם נסעו לתל השומר'', עניתי. 
נכנסנו לרכב ונסענו לשם. הנסיעה בת חצי שעה נראתה לי כנצח, ככל שהבעת פני שיקפו מתח, לחץ ודאגה, כך רגלה של אלינור לחצה יותר על דוושת הגז. 
כשהגענו היא הורידה אותי ליד חדר המיון ופנתה חזרה למצוא חנייה, קפצתי מהאוטו בעודי חשה את ליבי עוד רגע מתפוצץ, איפה הם עכשיו, מלמלתי לעצמי, נכנסתי פנימה, מנסה לתור בעיניי את אבא, את לוריין ואת רוברט, מלבד חולים רבים, אחיות ורופאים שעברו על פני עסוקים במלאכתם לא מצאתי דבר, חייגתי ללוריין, אולי לקחו אותו לבדיקות או משהו. 
''איפה את?'', נשמע קולה לאחר שני צלצולים. 
''אני כאן בבית חולים, איפה אתם?'' 
''את במיון?'', המשיכה לתחקר. 
''כן אני ליד הדלפק'', לחשתי. 
''אני באה אלייך, חכי'', פקדה וניתקה. 

''מה קורה?'', נשמע קולה של אלינור מאחורי גבי, ''מצאת אותם?'' 
''תיכף לוריין תגיע'', נאנחתי. 
לאחר כדקה היא הגיחה מהחדר הענק עמוס המיטות והחולים, היא ניגשה אליי וחיבקה אותי בחוזקה 
''איפה הוא?'', בכיתי לתוך כתפה משחררת את כל המתח והדאגה לתוכה. 
''הוא נח, נתנו לו כמה כדורים להורדת לחץ דם, הכלבים האלו כמעט גרמו לו להתקף לב'', הוסיפה 
ונסוגה מהחיבוק העוטף. 
''אני רוצה לראות אותו'', דרשתי. 
''בואי'', משכה אותי בידה, ''הוא נרדם קצת, אל תעירי אותו'', אמרה בשקט בעודנו צועדות לכוון המיטה 
כשאלינור אחרינו דרוכה אף היא. רגע לפני שהושטתי יד להסיט את הוילון, נכנסתי להתנגשות בלתי רצונית עם מישהי שיצאה מעבר לוילון של המיטה המקבילה. 
''את לא רואה לאן את הולכת?'', הבטתי עליה בזעם,רק התקרית הזו הייתה חסרה לי כדי שאתפוצץ 
בכל כוחי. 
היא הביטה עלי בעיניה הכחולות בבוז, ''תירגעי, טוב...'' 
''תירגעי את'', יריתי בעיניים דלוקות. 
''מישל!'', העמידה אותי לוריין במקומי, ''זה לא לעניין עכשיו'', לחשה. 
''הפסיכית הזו לא רואה לאן היא הולכת'', המשכתי בשלי ממלמלת בשקט כדי לא להפריע למנוחת החולים. 
''מטומטמת'', נשמעה לחישתה בחזרה בעודה מתרחקת לכיוון דלפק האחיות מלווה במישהו מבוגר ממנה. 
''תירגעי'', לחשה לי אלינור מאחורי מעסה את גבי לשחרור המתח שהצטבר לי בחלק העליון של הגוף בעודנו מצטופפות ליד המיטה של אבא. 
הוא שכב על המיטה, עיניו היו עצומות, הוא עדיין היה לבוש במכנס המחויט הכחול, חולצתו המעומלנת והמגוהצת הונחה על הכיסא ורק גופיית סבא לבנה כיסתה את פלג גופו העליון, נעליו היו מונחות למרגלות מיטת הברזל ונראה שעייפות עצומה השתלטה על גופו, התקרבתי אליו ואחזתי בידו מאמצת אותה לחזי. 
נישקתי את כף ידו שהייתה קרירה מעט וליטפתי את ראשו, ''אני אוהבת אותך פאפא'', לחשתי, ''אתה תהיה בסדר''. 
לפתע רוברט הגיח מבעד לוילון מלווה ברופא שכנראה טיפל באבא, כשהם ממלמלים בניהם משהו על מצבו. 
''מה קורה איתו?'', פניתי לרופא שבחן את אבא במבט ארוך. 
''הוא יהיה בסדר'', חייך ברכות, ''הלחץ דם עלה לו והוא התרגש יותר מידי, נתתי לו כמה כדורים שאמורים להרגיע אותו, הוא צריך קצת מנוחה וזהו'', סיכם את דבריו. 
''עשינו לו בדיקות, הכול בסדר, חוץ מהלחץ דם כמובן שזו הבעיה היחידה, אתם צריכים לדאוג שהוא ייקח את הכדורים שלו כל יום'' 
''אנחנו יודעים, הוא דואג לקחת'', השבתי במקומו. 
עיניו של אבא נפקחו אט, אט, נראה שלא הבין לרגע היכן הוא, ''פאפא איך אתה מרגיש?'', שאלתי מלטפת את פניו. 
''הראש כואב'', לחש והביט על הסובבים. 
''מסיו דהן, תנוח והכול יהיה בסדר'', חייך הרופא לעברו והניח יד על מצחו לבדוק אם במקרה עלה לו חום. 
אבא הביט עליהם בשתיקה ועצם שוב את עיניו. 

''יש מצב שישחררו אותו עוד כמה שעות'', אמר רוברט והביט בשעון, ''אני חייב לטוס למסעדה לעזור לג'וזף, השמאי בדרך וצריך לתת למשטרה תחקיר'' 
''תלך, אנחנו נסתדר'', אמרה לוריין, ''תדאג לעדכן אותנו מה קורה שם, בסדר?'' 
''בסדר'', אמר וניגש לנשק את אבא לפני שהלך. 
''אלי את יכולה ללכת, אני לא רוצה לעכב אותך'', לחשתי לעברה של אלינור. 
''את תסתדרי?'', שאלה מודאגת. 
''כן בטח, לוריין פה, יש לה רכב, מקסימום ניקח מונית'', חייכתי. 
''תתקשרי אליי אם תצטרכי, אל תתביישי לי טוב?'' 
''אל תדאגי, אני אסתדר'' 
היא נשקה לי קלות על הלחי, עודדה אותי ואת לוריין במילים חמות ופנתה לדרכה. 

לוריין נאנחה מעט והביטה עליי. ''זה לא מגיע לו כל החרא הזה'', מלמלה, ''הוא כזה נשמה טהורה 
וכמה מנוולים מרשים לעצמם לנהל לו את החיים'' 
''אל תדאגי תסמכי על ג'וזף ורובי, הם יסגרו את החשבון מול מי שצריך'' 
''טלי הייתה אצלי אתמול'', שינתה לפתע נושא והשתדלה לדבר בלחש. 
''באמת?'', לא התפלאתי, תיארתי לעצמי שאחרי שתצא ממני היא תלך אליה. 
''כן, באה לסגור את הדברים יפה אחרי מאתיים שנה'', גיחכה, ''לא האמנתי שהיא תעיז בכלל אחרי המפגש המביך הזה. 
''מה היא אמרה לך?'', הסתקרנתי. 
''סתם שאלות מדחום כאלו, כאילו רצתה לבדוק את יכולת העמידה שלי בנזק שגרמה לי, אם אני בסדר, אם אני מאושרת בחיים שלי, אם טוב לי, אם יש לי מישהי אחרת'' 
''ומה אמרת לה?'' 
''אמרתי לי שמאז שהיא יצאה לי מהחיים, רק טוב לי, שהצעד הזה שהיא עשתה היה נכון'' 
''היא שאלה אם את עדיין אוהבת אותה?'' 
''היא לא העיזה, נראה לך?'', גיחכה שוב. 
''לפי דעתי היא עדיין אוהבת אותך והיא נפרדה מבעלה, את יודעת'' 
''מישל, גם אם בתוך תוכי אני עדיין שומרת לה פינה, אני לעולם לא אחזור אליה, היא רצחה בי משהו מקודש, היא רצחה אהבה שאפילו אלוהים לא היה מסוגל להבין, אהבה של פעם במיליון, היא רצחה בי את היכולת לאהוב שוב ולבטוח באחרים וזה טבוע בי לנצח, את מבינה? אפילו שהיא עמדה מולי, חשופה כזו מעוררת רחמים בזה שהיא באה לקבל ממני אישור לא פורמאלי על סגירת מעגל, לא הרגשתי אפילו דפיקות לב, כאילו מישהי זרה עמדה לי בדלת, הרגשתי נינוחה והייתי די אסרטיבית איתה, היא לעומתי קצת גמגמה, חייכה הרבה מתוך מבוכה וזהו, לא היה שם כלום חוץ מימה שתיארתי לך'' 
''היא אמרה לי שהיא טסה לארה''ב עוד שבועיים'', הוספתי. 
''כן, היא אמרה לי גם את זה, היא תגיע רחוק, היא חכמה בצורה מדהימה, על זה אני מורידה לה את 
הכובע'' 
התהלכנו לאורך המסדרון לעבר מכונת השתייה, לוריין חיטטה בכיסי מכנסיה, תרה אחרי שקלים בודדים 
שבטח שכחה שם ימים קודם. 
היא הכניסה את המטבעות פנימה ולחצה על המשקה המבוקש, הפחית גלשה בקול חבטה לעבר הפתח הצר. לאחר ששלפה אותה משם התיישבנו בכבדות על הספסל ממול, לוריין פתחה את הפחית ונתנה לי ללגום מעט מהמשקה המוגז. 
''אני חייבת ללכת לשירותים'', אמרה לפתע והתרוממה ממקומה, ''אני תכף באה'' 
נותרתי לבדי, הבטתי על ההולכים והשבים, מנסה לאבחן על מה מאושפזים הזרים שחלפו על פני, חלקם עם אינפוזיות תלויות על עמוד ארוך עם גלגלים, חלקם צולעים, חלקם נדחפים בכיסא גלגלים על ידי בן משפחה או חבר, לרגע הבחנתי במעצבנת שהתנגשה בי תומכת במישהי שנראתה כמו אימה, צועדות אף הן לכיוון מכונת השתייה. 
מבטה ריחף למספר רגעים לכיווני, היא הייתה מעט נמוכה, היה לה שיער חום חלק ועיניים כחולות שמבטן חדר במי שניקרה בדרכה. 
הסטתי את מבטי ממנה וחיכיתי שתחלוף על פני. ''יאללה בואי'', הרגשתי לפתע את טפיחתה של לוריין על גבי שהעידה כי חזרה מהשירותים. ''נראה מה קורה עם אבא'', הוסיפה. 
התרוממתי מהספסל וצעדתי לצידה עד ששוב הגענו למיטה של אבא. 

בסביבות אחר הצהריים, הרופא הגיש לנו את מכתב השחרור, אבא כבר הרגיש טוב יותר ונראה להוט ולחוץ ללכת למסעדה ולבחון את הנזק מקרוב, לוריין התחננה בפניו שעליו לנוח בבית ושיניח לעת עתה לנושא של המסעדה, לאחר תחנונים נוספים מצידי הוא הסכים בסופו של דבר ללכת הביתה. 
ימים אחר כך התברר כי הנזק שנגרם למסעדה היה גדול מהצפוי ונדרשו לפחות חודש ימים של שיפוצים 
על מנת להחזיר את המקום על קנו. הפיח הרב העיד כי המקום נשרף על ידי מקצוענים של ממש, כל תכולת המסעדה התכלתה על ידי האש שלא דילגה אפילו על סנטימטר אחד. כל התקופה הזו דאגנו אני ולוריין לשהות לסירוגין אצל אבא כדי להסיר ממנו את הדאגות ולתמוך כמה שאפשר, ג'וזף ורוברט לקחו פיקוד על מלאכת השיפוצים של המקום ודאגו לשהות במקום בתורנויות עד שהקבלנים יבצעו את עבודתם כנדרש. לוריין נכנסה לתקופת בחינות אינטנסיבית מה שלקח ממנה את כל זמנה, ממאיה לא שמעתי מאז אותו יום בבית הספר, היו ימים שחשתי את הבטן התחתונה שלי נשרפת מרוב געגועים אליה והיו ימים שלא חשבתי עליה, הרגשתי בודדה ודי סגורה בתוכי, לא היה בי חשק לעשות דבר. את תקופת הקיץ עברתי בעבודות מזדמנות למיניהן, מלצרתי כחודש וחצי בבית קפה ששכן למרגלות אחד החופים בתל אביב ועוד כחודשיים כשליחה של ידיעות אחרונות בשעות הבוקר המוקדמות. במקביל החלטתי להירשם שוב ללימודי הקולינריה אך הפעם לתחום הקונדיטוריה. אמרתי לעצמי שאם כבר אני מתמקצעת, אז עד הסוף. 
לוריין סיימה את לימודיה בהצטיינות ונותר לה רק לחכות ולקבל את התעודה לה ייחלה שנים, בינתיים היא המשיכה לעבוד בחווה וכבר החלה לרקום במוחה תוכניות לגבי העתיד המקצועי והמרתק שמצפה לה. 
כשכף רגלי דרכה שוב בבית הספר ביום הראשון ללימודים, חשתי עודף ביטחון, הכרתי כבר את המקום וחלק מהמורים, החשש שתמיד תפס אותי בכל התנסות חדשה לא אפיין אותי הפעם, התהלכתי זקופת גב 
ועליתי במדרגות לעבר הכיתה בהתאם לשלט הבריסטול שהיה תלוי בכניסה לבית הספר וכיוון את שלל התלמידים החדשים לעבר כיתותיהם בחלוקה למגמות. 
כשנכנסתי לכיתה בחנתי ברפרוף את התלמידים החדשים, תמיד הייתי נבוכה בסיטואציות כאלו שלא הכרתי אף אחד, ברוב המקרים שאתה מגיע למפגשים כאלו מצויד במכר או חבר, ההשתלבות בשאר הזרים הופכת להיות קלה יותר, התיישבתי בשורה הראשונה והוצאתי את הפלאפון מהתיק עושה עצמי מתעסקת במקשים מחפשת מידע חשוב. 

''אני חייבת לעשות איזה משהו מיוחד ליום הולדת שלו'', נשמע קולה של אחת התלמידות מאחורי גבי. 
''קחי אותו לסוף שבוע, לצימר'', ענתה לה מישהי אחרת. 
''היינו כבר לפני שלושה חודשים'', אמרה מחויכת, ''לא יודעת, חשבתי אולי לקחת אותו לאיזו רכיבה רומנטית על סוסים'', אמרה בנימה מתלהבת. 
סוסים! חשבתי לעצמי, אני אציע לה ללכת לחווה של לוריין, הוספתי ביני לבין ביני, ועל הדרך אנצל את המומנטום ליצור לי שותפה לארוחת הצהריים עוד כמה שעות. 
''אחותי עובדת בחווה במכמורת, היא יכולה לארגן לך אחלה דיל'', שלפתי בעודי מסתובבת אליה. 
לרגע קול קרקור הנשים נדם וכולן הביטו עליי, הבטתי עליה מחויכת כאילו גיליתי לה את אמריקה. 
עיניה הכחולות חדרו בי וחיוכה העיד כי הייתה להוטה לשמוע יותר על החווה ועל המחיר האטרקטיבי 
שהספקתי להבטיח בעקיפין. 
מבט קצר נוסף לעברה גרם לי להבין כי היא מוכרת לי וכבר ראיתי אותה מתישהו. 
''בכמה היא יכולה לסדר לי?'', שאלה בחיוך צחור. 
''אני אגיד לה שאני מכירה אותך, היא תסדר לך לפחות בחצי מחיר'', אמרתי בביטחון. 
''מתי תוכלי לשאול אותה?'' 
''מתי יום ההולדת שלו?'', הפכתי להיות עניינית. 
''בשבוע הבא'', ענתה. 
''תני לי את הטלפון שלך ואני אתן לך תשובה היום בערב'', התנדבתי להיות נחמדה מעל ומעבר. 
היא קרעה חתיכת נייר מהארגונית שלה ורשמה לי בעט את שמה ומספר הטלפון שלה. 
''קוראים לי ענבל'', הושיטה לי את הפתק. 
''נעים מאוד, אני מישל'', הוספתי בחיוך, ''לא נפגשנו כבר מתישהו?'', העזתי לשאול. 
היא כיווצה את מבטה והביטה בי הפעם יותר לעומק. 
''לא זוכרת, לא נראה לי'', ענתה. 
''טוב, לא משנה, כנראה את דומה למישהי שהכרתי'', ניסיתי להעביר את הנושא. 
מנהל המגמה נכנס לכיתה מה שגרם לכולם להתיישב במקומם ולהיות דרוכים לדבריו, הנאומים הרגילים בנושא המשמעת והנוכחות בשיעורים כבר היו מוכרים לי, המחשבות שאני מכירה את הענבל הזו הטרידו אותי עד כדי הסחה מוחלטת מהמתרחש בכיתה. 
העיניים האלו שלה שחדרו בי לא נתנו לי מנוח, השיעור הראשון נגמר וכך גם השניים האחרים, בהפסקה הגדולה ירדנו בקבוצות לחדר האוכל, ניצלתי את ההתחלה המוצלחת עם ענבל ונצמדתי אליה ואל שתי חברותיה, היא השתדלה תמיד להיות מחויכת וסיפרה בפתיחות על עצמה כששאלתי אותה כל מיני שאלות, היא סיפרה שעברה תקופה לא קלה עם אמה שעברה שבץ מוחי לפני כמה חודשים מה שלקח ממנה את כל הזמן והאנרגיות לעצמה ועכשיו היא החליטה להגשים חלום ישן וללמוד להיות קונדיטורית. האסימון לגבי זהותה נפל ברגע שסיימה לספר לי בשטף את מאורעותיה, ממש צחוק הגורל חייכתי לעצמי מקווה שלפחות היא לא זוכרת אותי ולא תזכור, ענבל הייתה הבחורה שהתנגשתי בה בטעות בבית החולים שאבא שלי היה מאושפז והוצאתי עליה את עצביי, לא שהתכוונתי, פשוט יצא ככה. ההכרות הקצרה ולא ארוכה במיוחד גרמו להבין שהיא אחלה בחורה וזו בהחלט הייתה תחילה של ידידות שידעתי שתתחזק עימה במהלך הלימודים. 
בסוף יום הלימודים הראשון שברובו הועבר חומר תיאורטי בלבד הצעתי לענבל אם בא לה לקפוץ איתי לחווה של לוריין שתוכל לדבר איתה ועם בעל המקום להתרשם ואולי אפילו לבדוק אופציה לארגן שם יום הולדת או מסיבת הפתעה במקום שתחכה לערב שאתקשר אליה, ענבל בהחלט התרשמה ממני לטובה והפליאה אותי בספונטאניות שלה שהשיבה בחיוב, לפני כן דאגתי ליצור קשר עם לוריין ולבדוק שאכן אפשר להגיע ולקבל הצעת מחיר. לוריין הסכימה מייד ואפילו שמחה על ההזדמנות שאגיע לבקר אותה. 

כשהגענו למקום החנינו כל אחת את רכבה לצד הגדר וירדנו, ענבל בחנה דרך משקפיי השמש את האזור ונראתה שבתוך תוכה אהבה את המקום, צעדנו לאורך השביל עד שהגענו לפתחה של החווה, הכחול של הים נפרש למולנו כמו שמיכת קיץ קרירה, בראשי יכולתי תמיד יכולתי לתת לכל דבר בנאלי אופי ציורי שלעיתים הייתי נדהמת מעצמי. 
''מישמיש, אני כאן'', נפנפה לוריין לעברי ממרחק של כמה מטרים, מושכת אחריה סוס רכיבה בצבע אדמה שרגליו מעוטרות בכתמים לבנים לא סימטריים. שערה היה אסוף ואורכו גולגל לתוך כובע מצחייה שחור שחבשה. 
אימצתי אותה אליי כמו כל הפעמים שאני רואה אותה, ''תכירי זו ענבל, שדיברתי איתך עליה מקודם'', פתחתי בהכרות קלילה, לוריין בחנה אותה בחיוך מנומס ולחצה את ידה. 
''אתן תאומות?'', שאלה מחויכת, מביטה בנו במבטים נדהמים כאילו מעולם לא נתקלה בשני אנשים דומים בו זמנית. 
''אומרים ככה'', חייכה לוריין בחזרה. 
''מגניב'', סיכמה במילה את הנושא וציפתה שלוריין תתחיל להסביר לגביי ההצעה והמחיר. 
''אז איך נראה לך המקום?'', שאלה בעודה מושכת אותנו לסיור קצר. 
''סבבה, נראה מושקע ומיוחד כזה'', ענתה. 
''תיראי, אם בא לך לעשות כאן מסיבה ולהשקיע קצת, את וכל מי שתזמיני תיהנו, וכמובן יש לך רכיבה רומנטית עם הבן זוג, שעה, שעה וחצי לפני השקיעה'' 
''ומי לוקח אותנו לרכיבה הזו?'' 
''אחד המדריכים או אני'', חייכה ודחפה את ידיה לכיסי הג'ינס. 
''אם תרצי יש לי כמה רעיונות לתת, היו כאן לא מעט זוגות שהרימו פה ערב שמח, אנחנו גם מפרגנים בהופעה של החבר'ה המקומיים שעובדים כאן, קצת גיטרות ותופי דגמבה, משהו ממש מיוחד'' 
נראה לפתע שתיאורה של לוריין לקחו את ענבל למחוזות הדמיון, הבטנו אחת על השנייה וחייכנו. 
''מה את אומרת, ענבל?'', שאלה לוריין בביטחון. 
''מאוד נראה לי, אני רק צריכה לדבר עם כמה מהחברים שלנו ונסגור'', אמרה מרוצה. 
''אחלה, אז תתקשרי אליי, אחותי תיתן לך את המספר שלי ונהיה בקשר'', סגרה במבט סוקר וחודר. 
''אוקיי'', הנהנה לחיוב. 
לאחר סיבוב נוסף במקום, ענבל נפרדה מאיתנו ונסעה לדרכה. 
''מתוקה החברה הזו שלך'', אמרה. 
''היא עדיין לא חברה שלי, הכרתי אותה רק היום, בעצם הכרתי אותה לפני כמה חודשים שאבא היה מאושפז את זוכרת?'' 
''מה הקשר?'', התפלאה לרגע. 
''נו זו שנתקלה בי ותפסתי עליה עצבים'', ניסיתי לרענן את זיכרונה. 
''נראה לי שיש בה משהו'', אמרה, מתעלמת מניסיוני להזכיר לה. 
''מה זאת אומרת?'' 
''היא בקטע של נשים'', חייכה מבסוטית מעצמה. 
''הראדר שלך קצת נדפק, נראה לי'', צחקתי. 
''רוצה להתערב?'', צחקה מבסוטית מעצמה. 
''על מה?'' 
''על זה שאם אני זוכה, את לוקחת אותי לסופ''ש ארוך בפלמה, ואם אני מפסידה אני לוקחת אותך לאן שתבחרי'', אמרה בביטחון. 
''התערבנו'', לחצתי את ידה. 
''תתכונני להפסיד!'', הוספתי בביטחון. 
''תמיד ניצחתי אותך'', התגרתה בי. 
''טוב, בואי ניתן למעשים לקרות במקום לקשקש באיומי סרק'', לא ויתרתי. 
לרגע חיוכה נעלם והיא חשה סחרחורת, היא עצמה את עיניה, כאילו מנסה להשתלט על התחושה שתפסה אותה, אחזתי אותה בידי שלא תאבד שיווי משקל. 
''לורי את בסדר?'' 
''כן, כן, אני בסדר, זו רק סחרחורת קלה'', מלמלה, ''זו רק סחרחורת קלה'' 
מילותיה נבלעו ללא קול, היא גלשה מאחיזתי וכאילו קרסה בחוסר כוחות לקרקע...

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...