>  > 

שבוע גדנ''ע - ג

דניאל הסתובבה אליי, עם חיוך מובך.
''כן.. אבל אני לא יודעת כל כך מה להגיד לך, זה לא שקרה משהו, את מבינה?''
''כן, זה בסדר'' ניסיתי להחביא את האכזבה שבקול.
היא חייכה והמשיכה ללכת. הסתכלתי על בובי והיא עשתה לי מבט של 'אין מה לעשות'.

כבר הערב של היום השני. עדיין לא התקלחתי, אני פשוט לא מסוגלת להיות במקלחות עם עוד בנות, אני נורא ביישנית לכן סיכמתי עם בובי שאני אכוון שעון ל-4 בבוקר, כדי שנתקלח יחד, בלי אף אחת אחרת.
אחרי שעת הט''ש, נעמדנו ב-ח' המפקדת אמרה לנו לילה טוב והתפזרנו לחדרים.

בגדנ''ע הכי אהבתי את הלילות, כל אחת במיטה שלה, עם המחשבות שלה ומידי פעם גם מדברות וצוחקות.
כשהגיעה השעה של כיבוי האורות המפקדת הייתה נכנסת, אומרת ''לילה טוב'' ומכבה את האור, וזה מה שהיא עשתה. אבל אנחנו? המשכנו לדבר ולצחוק. אני ידועה בתור אחת שלא יכולה להפסיק לצחוק ושילמתי על זה בגדול.
אחרי שהמפקדת כיבתה את האור היא נשארה מחוץ לדלת והקשיבה, כשהיא שמעה שאנחנו צוחקות היא נכנסה והתחילה לצעוק: ''כיביתי אורות, תלכו לישון!''
נשארנו כמה דקות בשקט, עד שהתחלנו לצחוק שוב, הפעם הגיעה מפקדת אחרת מהחלון, היא התחילה לצרוח.
המיטה שלי הייתה העליונה, ליד החלון, זאת אומרת שאם אני צוחקת או זזה, אני הכי בולטת וזה מה שקרה.

''את עם הסדין הלבן, צאי החוצה!''
אוי לא, היא בטח תריץ אותי בכל הבסיס, וזאת לא אשמתי, הן הצחיקו אותי.
''תודה באמת'' סיננתי לכולן וניסיתי לרדת מהמיטה העליונה.
דלת החדר נפתחה והמפקדת שכולן כינו אותה ''הבחורילה'' אמרה: ''נו, צאי''
''רגע!!'' התעצבנתי, לא משנה שהיא הוציאה אותי בקור מהמיטה, היא עוד מזרזת אותי?

יצאתי איתה והיא אמרה לי לבוא אחריה, היא נעמדה מול עץ ואמרה: ''תעמדי פה בהקשב במשך 5 דקות, ואחרי חמש דקות אני רוצה שתדעי כל מה שכתוב פה בע''פ, מובן?!''
''כן, המפקדת''
קפאתי מקור, הברכיים שלי רעדו, נמאס עליי לעמוד בהקשב. התחלתי לקרוא על עץ החרוב : 'עץ החרוב התברך בפרותיו וביופיו, על יהודי מרוקו מקובל להרתיח את הזרעים ולתת לבני הזוג אחרי החופה על מנת להבטיח פריון בירח הדבש'
אוח איזה שטויות חשבתי לעצמי, הסתובבתי וראיתי את המפקדת היפה שלי מדברת בטלפון, עוברת חדר, חדר ומצוטטת כדי לזהות איזה חדר כבר שקט ובאיזה חדר עוד לא הבינו את המושג 'כיבוי אורות'.

''לכי למפקדת שלך'' איזשהו מפקד אמר לי אחרי שה-5 דקות עברו.
הלכתי אל המפקדת שהוציאה אותי מהחדר, היא דיברה עם חניכה שהייתה בצוות שלי שהתחילה לבכות ורצתה לחזור הבייתה. היא ראתה אותי והתקדמה אליי ''מה את יודעת על עץ החרוב?''
''אממ.. ש.. יש לו.. אממ.. פירות.. והוא עץ יפה.. ויהודי מרוקו משתמשים בזרעים.. שלו ל.. זוג אחרי החתונה.. אממ..''
''בסדר, זה מספיק'' היא קטעה אותי.
''לכי לישון'' חייכתי אליה וחזרתי לחדר, מלאת עצבים על חברותיי למגורים.
פתחתי את הדלת וטרקתי אותה.
''אופס..'' אמרתי בזעם.
עליתי למיטה שלי. שני, אחת שישנה איתנו בחדר אמרה ''מה, היא הריצה אותך?'' וצחקה.
''לא, לא. היא העמידה אותי מול עץ החרוב, אהה ולא ידעתן שעץ החרוב התברך ביופיו נכון? לא ידעתן שיהודי מרוקו מרתיחים את הזרעים שלו!'' אמרתי בקול ציני.
כל חבורתיי למגורים התחילו לצחוק, לאט – לאט גם אני.
פתאום, ענבר אמרה ''אה, אתן שיודעות שאלו לא השמות שלהן בכלל? אלו שמות בדויים בשביל הדיסטאנס''
''מה?!'' הייתי מופתעת אבל בו זמנית חשתי הקלה שלא קוראים למושא הערצתי שושנה.
''כן..'' ענבר המשיכה ''זה נראה לכן הגיוני? הן בנות 19 ולאחת קוראים תקווה לשנייה בילהה ולאחרת שושנה?!''

''שקט!'' מפקדת נכנסה אלינו לחדר וטרקה את הדלת.
נהיינו בשקט וככה גם נרדמנו.

ב-4 בבוקר השעון צילצל, הערתי את בובי והלכנו למקלחות, היה קר אבל סוף סוף התקלחתי במים חמים, עם סבון, שמפו ומרכך. היה נהדר.

שמנו עלינו את המדים ויצאנו.
לצוות שלי היה תורנות מטבח לכן היינו צריכות לקום מוקדם. לי ולבובי זה לא היווה שום בעיה.

תורנות המטבח עברה ממש מהר, אני הייתי אחראית על הביצים.
כל מי שעבר וראה את הביצים החליט לוותר, כי הן היו מרוסקות, לאלה שלא ויתרו הוצאתי ביצים מושלמות וכמובן שזכיתי למחמאות.
אחרי זה ניקינו את המטבח ויצאנו ליום שדאות.

הפתק שכתבתי למפקדת עדיין היה אצלי, ועדיין ניסיתי למצוא דרך להביא לה את זה מבלי שהיא תדע שזאת אני.

יצאנו אל השטח ובנינו אוהלים, הייתי כל כך חלשה. זה כבר היום השלישי שאני לא אוכלת כלום.
הרגשתי כל כך לא טוב, מידי פעם היו לי סחרחורות קלות שכשהייתי מתיישבת הן היו עוברות.

כשהתיישבתי המפקדת בדיוק עברה.
''קומי ותעבדי''
''אני חלשה''
''אז תשבי קצת ותקומי''
''טוב''
היא התחילה ללכת.
''אה, המפקדת'' היא הסתובבה אליי.
''העט שלך'' נתתי לה, היא הסתכלה עליי במבט אטום והמשיכה לדרכה.

אחרי שבנינו את האוהלים יצאנו לשדאות - יום, באותו רגע ממש לא הרגשתי בטוב, הרגשתי סחרחורת איומה ובחילה נוראית, חברה לצוות שהבחינה בי אמרה למפקדת שאני לא מרגישה טוב
''מה קרה?'' המפקדת שאלה.
לא יכולתי לדבר רק הראתי לה עם האצבע שיש לי סחרחורת.
''יש לך סחרחורת?'' הנהנתי בהסכמה.
פתאום הרגשתי שאני נופלת, היא תפסה אותי ואמרה לי להחזיק בה. קשה לי להודות בזה אבל אהבתי להחזיק בה, לגעת לה ביד, להרגיש אותה.
היא הכריחה אותי לשתות מים מהמיימיה ואם הייתי יכולה לדבר הייתי אומרת לה שגם ככה יש לי בחילה נוראית. אבל ויתרתי.

כשהיא ראתה שאני לא יכולה להמשיך היא לקחה אותי חזרה לשטח של האוהלים, הכיס במכנס שלה היה פתוח והרגשתי שזו דרך מצויינת להכניס לה את הפתק.
נעצרתי והיא שמה לב.
''למה נעצרת?''
''קשה לי, אני לא יכולה לזוז, לא אכלתי כבר 3 ימים''
בעודי מנסה להכניס לה את הפתק, אני מגלה שזה בלתי אפשרי והכנסתי אותו חזרה לתוך הכיס שלי.

היא אמרה לי להשאר בשטח של האוהלים, לשתות הרבה מים ולהיות בצל.

כשחיכיתי לשאר הצוותים התחלתי להתכתב עם האקסית, היא שאלה אותי שאם אני יודעת שהכל רק משחק למה אני נותנת לה לפגוע בי כל פעם.
אז כתבתי לה : ''טוב, אני רוצה שתצאי לי מהחיים פעם אחת ולתמיד!''
היא ענתה לי ברב חוצפתה ''אין לי בעיה, אבל אני מקווה שתתמידי בזה ולא שנתחיל להתכתב כמו בפעמים הקודמות''
''אני אתמיד.. אני מקווה שאת זאת שלא תציקי לי'' עקצתי אותה חזרה.
וככה הקשר עם האקסית נותק, כבר היה לי פחות קשה כי כל מחשבותיי היו שייכות למפקדת.

הצוותים כבר הספיקו לחזור, הצוות שלי לא.
ראיתי את בת הדודה שלי שבמקרה נולדה איתי באותו היום, באותו בית חולים עם אותה מיילדת וכן, גם באותה השעה ורצתי אליה, הייתי איתה ועם עוד חברות.
הוצאתי את הפתק, הוא פתאום נראה לי מוזר. מה זה 'אני אוהבת אותך'? היא תחשוב שאני מפגרת ואני לא מרגישה ככה בכלל.
שאלתי את בת דודתי היקרה למי יש עט והיא אמרה לי שליעל יש, הלכתי ליעל והיא נתנה לי את העט שלה. מחקתי את ה-'אני אוהבת אותך' וכתבתי מאחורה 'אני לא רוצה להפרד ממך עוד יומיים :'(''
ואת התאריך למטה. עם זה כבר הייתי יותר מסופקת, כי זה מה שבאמת הרגשתי, הצטערתי על כל יום שעבר תמיד עברה לי המחשבה ש.. 'לא נורא יש עוד הרבה זמן, כל יום שלישי, כל יום רביעי וחצי יום חמישי.' לצערי המחשבה הזאת לא כל כך ניחמה אותי.
החזרתי ליעל את העט וראיתי שכל הצוותים הולכים לשיחה עם המ''מ והלכתי איתם.

כבר ירד הערב ואמרו לנו שהשעת ט''ש מקוצרת לחצי שעה מכיוון שאנחנו לא צריכים להתקלח ולהחליף בגדים, אנחנו ישנים באוהל עם המדים בתוך שקי השינה.
שכחו לציין בפנינו ששקי השינה היו מאוד, מאוד מסריחים.

הגיעה ארוחת הערב, הלכנו לשטוף ידיים ולעמוד בתור.
המפקדת שלי חילקה את האוכל, היא שמה לכל אחת ממש קצת. כשאני הגעתי אליה היא שאלה: ''קוס קוס או מקרוני?''
''אממ.. אפשר לוותר?''
''לא''
''טוב, אז קוס קוס''
היא שמה לי כף שמילא את כל הצלחת, הסתכלתי עליה במבט לא מבין.
''את אוכלת הכל'' הבהירה לי חד משמעית. עברתי לסלטים, הם נראו זוועה, שאלתי את המפקד שחילק אם חייב לקחת את זה, הוא היסס ואמר שלא ואז המפקדת אמרה לו ''שים לה'' פנתה אליי והמשיכה ''ואת אוכלת הכל!''
חזרתי לצוות שלי, בפנים הייתי שמחה כי היא דאגה לי או שהיא פשוט עושה את העבודה שלה, יותר רציתי להאמין שהיא דאגה לי.
מיותר לציין שאכלתי מעט מאוד וזרקתי את זה לפח, בסלטים אפילו לא נגעתי.

אחרי הארוחה ניסיתי לארגן עם חברות שלי כוס בשביל תה, אבל גם כוס לא הייתה ונשארתי בלי תה חם בקור הנורא שהיה שם.

לפני שיצאנו לשדאות לילה ניגשתי למפקדת ושאלתי אותה אם אני יכולה לדבר איתה בשעת ט''ש היא אמרה לי שכן.
ידעתי שזאת לא תהיה שיחה רגילה.

יצאנו לשדאות לילה, היינו עם עוד צוות כי למפקדת שלהן הייתה דלקת בעין.
יצאנו, המפקדת עשתה לנו תרגיל עם פנס שבו כל מי שהיא מאירה עליה הייתה צריכה להתכופף.
זה היה תרגיל משעשע מאוד מכיוון שכל פעם שהיא האירה על מישהי, עוד 5 היו יורדות איתה.
כשהיא האירה עליי, רק אני ירדתי. חייכתי, כי עשיתי את זה טוב.

לאחר מכן היא נתנה לנו 9 דקות פשוט לשבת ולהיות עם עצמנו, היא הסבירה לנו שבצבא אין כל כך זמן לעצמך לכן זה חשוב לתפוס כמה דקות ביום ופשוט להיות עם עצמנו ולחשוב.
כשתפסתי לעצמי פינה לבד די התקשתי לחשוב וזה הפתיע אותי, המחשבות באות אליי כמעט כל הזמן, במיוחד בלילה, אז מה קרה עכשיו?
מידי פעם כשלא הצלחתי לחשוב ממש על כלום הסתובבתי וחיפשתי אותה בעיניים, ובגלל שהיה חושך לא כל כך מצאתי.

ה-9 דקות הסתיימו והיא החזירה אותנו לשטח של האוהלים, היה לנו מסדר ושיחררו אותנו לשעת ט''ש.
בובי נפלה על יתד של אוהל בדיוק בברך והיא סבלה נורא, אז הלכתי איתה אל המפקדת שאמרה שהיא לא יכולה לעשות ממש משהו.
כשהמפקדת ראתה שבובי לא אומרת יותר כלום היא הסתכלה עליי ושאלה אם אני צריכה משהו אז אמרתי לה שאני צריכה לדבר איתה. בובי עדיין עמדה לידנו אז לחשתי לה באוזן: ''כדאי שתחזרי לאוהלים אני חושבת שזה יקח קצת זמן''
בובי חזרה אל האוהלים ואני הלכתי למפקדת -
''אני לא בטוחה שאני יכולה לדבר איתך על זה''
''למה לא?'' היא שאלה.
''כי את המפקדת שלי''
''את יכולה לספר לי הכל''
''אוקיי, אז.. זאת לא שיחה של דקה או שתיים..''
''טוב, אז בואי נלך לשבת איפשהו''
המפקדת הלכה למקום צדדי ויחסית שקט, היא התיישבה ואני אחריה. רעדתי, פחדתי והתרגשתי.
לא ידעתי איך לפתוח את השיחה.

ישבתי בשקט כשעינייה מסתכלות עליי.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...