>  > 

שבוע גדנ''ע - א

''הגענו!!!''
הרמתי את ראשי ששעון על החלון, תזכורת לעצמי – לא לישון ב-4 בבוקר כשיש למחרת שבוע גדנ''ע.
בסיס, רגיל. לא משהו מיוחד, מכוער אפילו.
כולם הציפו את האוטובוס בהתרגשות, התחילו לדבר בקול רם ואני רק רציתי לישון, לחזור הבייתה.
בשביל מה אני צריכה לקרוע את התחת שבוע שלם אם אפילו להתגייס אני לא רוצה?
לפני הכניסה לבסיס ליווה אותי שלט אחד: ''כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים'' , חשבתי שזה משפט ממש נחמד, אבל זה רק משחק מילים פשוט ותו לא.

הרס''פ נכנס לאוטובוס הוא התחיל לצעוק כאילו הרגע הוא רב עם מישהו, רוב התלמידים פשוט צחקו לו בפנים.
''טוב, תקשיבו! אם עוד לא הבנתם, פה זה צבא! לא לדבר. וכשאני אומר לא לדבר זה לא לדבר מובן?! הבנים הולכים לרחבה שנמצאת בקצה והבנות למגרש ספורט, קדימה זוזו!''
איך שהוא יצא, הוא עצמו התחיל לצחוק, פוזה בשביל הדיסטאנס, חשבתי לעצמי. אוף אני רק רוצה לישון.

יצאנו למגרש הספורט, כשכל התיקים עלינו ואנחנו בקושי הולכות.
אני וחברות שלי התמקמנו רחוק אחת מהשניה, כדי שאולי ורק אולי נצא יחד בצוותים.
הרס''פ התחיל לבחור בנות, הוא הצביע על אחת הבנות ואמר לה ''את, רוצי לשם'' היא התחילה ללכת ואז נשמעה ממנו צעקה ''אמרתי לרוץ!!!'' היא התחילה לרוץ, הוא הצביע על מישהי אחרת ואמר לה ''את, לשם'' היא התחילה לחייך הרס''פ קלט את זה ואמר לה ''לא, לא תחזרי למקום'' ואז הוא עבר מולי ואמר: ''את..''
לא זזתי, ''את!!'' הבנתי שגורלי נחרץ עליי ורצתי לצוות.
כל כך התפללתי שלפחות אחת החברות תצא איתי, ממש לא היה לי חשק להעביר את השבוע הזה לבד.
בנתיים, רק בנות שלא בדיוק סבלתי נבחרו.

ואז היא נבחרה, דניאל, אחת שהייתי מאוהבת בה במשך כל כיתה י' וגם אחרי, היה לי מאוד קשה להתגבר עליה, אפילו ניתקתי איתה קשר לחודשיים – כל החופש הגדול.
כשהתחלנו את כיתה י''א חזרנו להיות חברות ואפילו היינו בקשר טוב, כמה חודשים אחרי תחילת השנה הקשר נותק, לא ידעתי בדיוק למה, אז לילה לפני שיצאתי לגדנ''ע כתבתי לה מכתב.
כל כך שמחתי שדניאל נבחרה לצוות שלנו, כי אולי זה יקרב ביננו.
בעודי חושבת על דניאל, לא שמתי לב שבובי, החברה הכי טובה שלי נבחרה גם לצוות שלנו, כל כך שמחתי.
בובי או בשמה המלא אליסה, היא החברה הכי טובה שלי כבר כמה שנים טובות, יום אחד קראתי לה בובי ומאז הכינוי דבק בה.

אחרי שהצוות שלנו הושלם, המפקדת לקחה אותנו ממגרש הספורט ואמרה ''אוקיי, אני המפקדת שושנה אבל אתן לא קוראות לי בשמי הפרטי רק ב-'הקשב הפקדת!' בואו אחריי''

הלכנו אחריה, היא נתנה לנו כמה שניות להסתדר ב-ח', זה לקח קצת יותר מכמה שניות אבל בהמשך הזמן השתפרנו.

התרוצצנו בבסיס ממקום למקום עם התיקים הכבדים והמדים, עד שהגיע הרגע המיוחל שבו היא אמרה: ''יפה, עכשיו יש לכן 5 דק' ללבוש את המדים שלכן, בתום ה-5 דק' אתן נמצאות פה ב-ח', אפילו אם אתן לא מספיקות אתן פה! זה ברור?!''
''כן המפקדת!''
''חמש דקות, זוז!''
''כן, המפקדת, חמש דקות''

נכנסו לחדרים, התחלתי ללבוש את המדים, הייתי לחוצה בזמן, המדים היו ממש ענקיים עליי, נראתי אחת שרזתה 100 קילו ב-10 שניות.
חמש הדקות עברו כמו כלום, ולא הייתי מוכנה, לא כיפתרתי את הכפתורים של המכנס אבל החולצה כיסתה את זה ויצאתי החוצה.
אחרי שלבשנו את המדים, הייתה לנו הפסקה.
בהפסקה החלטתי שלא משנה מה, אני אלך לאפסנאות ואחליף את המכנס הזה.
חזרתי לחדר והחלפתי לג'ינס, ידעתי שאני לא אספיק להגיע ל-ח' בזמן אבל כמו שאמרתי קודם, זה לא עניין אותי.

הלכתי לאפסנאות ואיך שפתחתי את הדלת אמרו לי לא להכנס, הלכתי חזרה לרחבת המגורים, הצוות שלי כבר עמד ב-ח', כשהגעתי המפקדת אמרה לי לעמוד בצד ושאלה למה איחרתי, עניתי לה שהלכתי להחליף את המכנס.
''סליחה? את מפקדת? יש לך שרוך? באיזו רשות את הולכת לאפסנאות ומנסה להחליף מכנס?''
לא עניתי לה, עמדו לי דמעות בעיניים, לא הייתי רגילה לתקיפות הזאת כשמישהו מדבר אליי.
''תלכי לחדר ותחליפי''
''לא רוצה''
''אוקיי, מבחינתי אין לך מה לעשות עם הצוות''

הלכתי לחדר, זרקתי את המדים על הריצפה נשכבתי על המיטה של בובי, שהייתה המיטה התחתונה והתחלתי לבכות, כל כך חזק, פחדתי שישמעו אותי, כל הכאב שהצטבר בתוכי בחודשים האחרונים יצא החוצה, הרגשתי את זה, איך אני מתרוקנת פתאום, מרגישה קלה יותר.
הבכי לא הפסיק ובמשך שעתיים שהייתי בחדר הוא רק הלך וגבר, התקשרתי לאקסית, אותה אקסית שאני עדיין אוהבת שעדיין רוצה יחס אוהב מצידה, שתגיד לי כמה היא אוהבת אותי ושאני לא אבכה, אותה אקסית שיום קודם דיברנו עד 4 בבוקר ואמרה לי איך היא לא רוצה שאני אשרוד בלעדיה, אמרה לי שהיא אוהבת אותי.

''למה את בוכה? טוב, תקשיבי אני לא יכולה לדבר. אז.. ביי''
לא ציפיתי לזה, במיוחד אחרי השיחה של אתמול, עקב השיחה הזאת הבכי רק גבר וגבר.
ראיתי שכבר מחשיך, איבדתי תחושת זמן ואז בובי נכנסה לחדר ואמרה שהיא הביאה לי אוכל, נגעלתי. לא יכולתי להסתכל על זה, הודתי לה וזרקתי את זה לפח.
''ליאור תקשיבי'' אמרה לי בובי ''היא דאגה לך, המפקדת, היא אמרה לי להביא לך אוכל, תראי, תלבשי את המדים יש לנו מסע עכשיו, היא תראה כמה זה גדול עלייך, היא תחליף לך, בואי נו.. גם ככה היה לי קשה בלעדייך''
כמה שבובי יודעת לשכנע אותי, שמתי מהר את המדים חיזקתי את החגורה כמה שיכולתי ויצאתי לרחבת חדרים, ואז ראיתי את המפקדת שואלת את חן, אחת מהשכבה, אם הביאו לה לאכול וראתה שיש לה מנה חמה ביד ואמרה שהיא לא תספיק לאכול אותה מכיוון שאנחנו כבר צריכים להסתדר ב-ח', אז חן השיבה לה: ''אממ המפקדת, אני לא בצוות שלך..''
המפקדת קצת מופתעת ''אה, זאת לא את?''
''זאת אני'' אמרתי והיא הסתובבה אליי
''אה, נכון. הביאו לך אוכל?''
''כן''
''יפה, תראי אני אעשה כל מה שאני יכולה בקשר למדים''
''אוקיי..'' אמרתי לה והלכתי להסתדר ב-ח'
בנתיים החגורה ממש לא הסתדרה לי ולא ידעתי איך לסדר אותה. הלכתי אליה, למפקדת.
''את יכולה לסדר לי את החגורה?''
''כן..''
הרמתי את המעיל.. והרגשתי גל חום מתפשט לי בגוף לנוכח המגע של ידיה.

לפני שיצאנו למסע, חיכינו כמה דקות עד שיסדרו את הכל, בנתיים ישבנו על הקרקע.
ביקשתי מאחת הבנות להחליף מקום עם בובי על מנת שיהיה לי לפחות עם מי לדבר ופחות להראות דיכאונית.
כשקמנו המפקדת התקרבה אלינו, הצביעה לכיוון שלי ואמרה ''את, בואי''
בובי אמרה ''אני?''
התבאסתי, כבר חשבתי שהיא מתכוונת אליי..
''לא, את.. בואי''
הבנתי נכון? אני? הלכתי אליה, היא עמדה קרוב אליי בפנים מתוקות כל כך היא שאלה ''מה קרה? למה את עם העיניים כלפיי מטה כל הזמן?''
''סתם, יום לא משהו''
''אוקיי, היום הראשון הוא הכי קשה, אני מבטיחה לך שמחר יהיה יותר קל''
הסתכלתי עליה ובתוכי אמרתי שהיא יכולה להיות ממש מתוקה לפעמים...

יצאנו למסע, הוא לא היה קשה, אבל הייתי צריכה ללכת כל הזמן כשידיי מחזיקות במכנס על מנת שלא ליפול בדרך, זאת עלולה להיות פאדיחה שלא במקום.
הייתי ממש חלשה, פעם ראשונה אחרי הרבה מאוד זמן שלא אכלתי כל היום ועוד עשיתי פעילות.
אבל זה עבר, היה לנו מסדר אחרי המסע, שמו את השיר ''נשבע'' של חיים משה, והמפקדת שמה לכל אחת תג עם השם ''פלוגת מעוז'', הגיע התור שלי ללכת אליה והיא אמרה לי ''איך היה עד עכשיו?''
''בסדר..''
''יופי, והמצב רוח השתפר?''
''אממ בערך''
''אוקיי, אני מקווה שיהיה לך שבוע טוב''
הודתי לה וחזרתי למקום.
הלכנו לישון, ויתרתי על מקלחת, מסריחה שכמותי. פשוט היה לחץ במקלחות ואני כל כך ביישנית, לא יכלתי להתקלח עם עוד בנות שאני לא כל כך מכירה.

הגיע היום השני, היה קר בלילה.
לא היה לי כל כך קשה לקום, לבשתי את המדים שלי ב''הנאה'' רבה והלכתי להסתדר ב-ח' עם שאר הצוות.
החגורה, כרגיל לא הסתדרה לי וזזתי ב-ח', פתאום אני שומעת את המפקדת אומרת לי ''זזת לי ב-ח', קחי צעד אחורה ופלי 20''
הוצאתי אנחה כבדה, הלכתי אחורה וניסיתי לעשות 20 שכיבות סמיכה, בפועל? יצא לי בקושי 5.
בנתיים הצוות שלי התקדם הלאה ואני הלכתי באיטיות.
''למה איחרת לטורים? פלי 15''
מעוצבנת זרקתי את החגורה שעדיין לא הסתדרה לי
''תלמדי לתת כבוד לרכוש!''
הסתכלתי עליה במבט רצחני, ובאתי לעשות את ה-15 שכיבות סמיכה, כשראיתי שהיא מתקדמת עם שאר הצוות, פשוט התיישבתי על המעקה שם, בערך דקה וחזרתי לחדר מלאת עצבים.

פתחתי את דלת החדר וטרקתי אותה עד שזיעזעתי את החלון, זרקתי את הציוד על המיטה והוצאתי את החולצה מהמכנסיים.
פתחתי את הפלאפון לראות אם יש הודעות מהאקסית וגם אותו דפקתי בקיר מרוב עצבים.. ואז זה הגיע, נשברתי שוב, התחלתי לבכות לא באותה עוצמה כמו ביום הראשון אבל בהחלט בכי שלא היה מבייש אף שחקנית דרמה.
נשכבתי על מיטה והתבלטויות תקפו אותי, האם לעזוב, או לא לעזוב? עד שדניאל בצוות שלי, לעזוב? הרי התפללתי שזה יקרה ועכשיו יש לי הזדמנות להתקרב אליה שוב, אבל מצד שני אני לא יכולה לסבול דקה נוספת במקום הזה!
בכי נוסף השתחרר ממני. פתאום.. שמעתי דלת נפתחת, אבל הבחנתי שזאת לא דלת החדר שלי, ואז הדלת נסגרה.
לאחר כמה שניות עוד דלת נפתחת, הפעם הדלת שלי. הרמתי את הראש וזאת הייתה היא... המפקדת.

לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...