>  > 

הסיפור שלנו - ג ואחרון.

הרעיון שהתגבש במוחי יותר ויותר קרם עור וגידים וקיבל תאוצה.
לאחר בדיקה ומחקר דרך האינטרנט וטלפונים, רכשתי ציוד די משוכלל של צילום ובאופן דיסקרטי התקנתי מצלמות במקומות שונים ואסטרטגיים בבית. לטכנאי אמרתי כי לאחרונה נעלמו מביתנו ללא עקבות מספר דברים יקרי ערך והחשד העיקרי היה כי מנהלת משק הבית שלנו שואבת יותר מאבק ואנו רוצים הוכחה נכוחה לפני שנצא בהאשמות. בין אם התירוץ התקבל או לא, זה ממש לא היה מענייני, אני דאגתי מבחינתי שהעניין יישאר בדיסקרטיות יתרה מתמיר ולכן השארתי בחברה רק את פרטי המייל האישי שלי ואת מספר הנייד שברשותי.

למרות היותי אזרחית למופת בין כותלי ביתנו בסיפוק כל צורך ומאווה של תמיר עוד לפני שביקש, הוא תמיד מצא משהו להתלונן עליו ואפילו להחטיף לי סטירה או לדחוף אותי מידי פעם.

חשוב לי לציין כי חלק מצרכיו כבר היו קשים רגשית לסיפוק, החשק והתדירות שלי לשכב עימו היו שואפים לאפס ובפעמים אלו הייתי שחקנית גרועה מאוד. לו לא היה אכפת אם הגעתי לסיפוקי ואני העדפתי שישחרר את הלחץ בצורה זו מאשר במכות. לפחות בסקס הוא לא היה אלים מידי, נכנס ויצא כאורח לא קרוא ואחרי כמה דקות זה נגמר. על נשיקות אין מה לדבר, האינטימיות הזו בינינו כבר אבדה מזמן. אני הצעתי כי ישתמש בקונדום שכן חשדתי כי הוא בוגד בי וממש לא התחשק לי לחטוף משהו או חלילה להיכנס להריון ממנו. הוא, במפתיע, לא התנגד למרות שחשדתי שבתוך תוכו זה נובע גם כן ממשנה זהירות.

אני חושבת בעצב וכמעט געגוע על הימים בהם היינו, כפי שהשיר כינה זאת, ''האוהבים הצעירים'' שלא שבעו זה מזו בכל צורה והיבט. בילינו ימים שלמים במיטה, מתנים אהבים ומרעידים אדמה ברמה שניו-אורלינס לא שמעה עליה. אך המצב כיום כבר ידוע ולהישען על תפארת העבר בטח לא יעזור, צריך להתרכז בהווה ובעתיד וזה היה הכוח המניע מאחורי כל מעשיי.

נושא הבגידות הטריד את מנוחתי ואת פחדי, מצד אחד פחדתי שאני אדבק ממשהו שהוא יתפוס וגם לא יכולתי להפטר מהמחשבה שפיסת אינפורמציה זו יכולה להיות שימושית ביותר ולכן החלטתי להוסיף עוד מסמר לארון הפללתו. שכרתי בלש פרטי לעקוב אחריו.

לראשונה אישה רוצה ומפללת שבעלה ייתפס בבגידה.

ערב אחד, בהתאם לתוכנית שנרקמה במוחי, החלטתי להתעמת עם תמיר בעניין למרות הסיכונים.
כשהוא חזר מהעבודה, חיכתה לו ארוחה כיד המלך; סטייק אנטריקוט עם תפו''א בתנור וסלט מוקפץ קר. כל זה לווה ביין האהוב עליו. החלטתי לרכך אותו בהתחלה לפני שאני אנחית את המכה, אולי השיכר והסיפוק הקולינרי יאיטו את מהירות תגובותיו או שאולי, באיזשהו מקום, רציתי להתעלל בו ע''י השקט וההנאה לפני הסערה.

''אני יודעת שאתה בוגד בי'' אמרתי לו וזרקתי לעברו את המעטפה עם התמונות המפלילות, עותקים כמובן, מפריעה לו את שעת הרגיעה אחרי האוכל עם העיתון בכורסה החביבה עליו. הוא הסתכל בתמונות אחת אחת במבט מטורף שבמידה הזכיר לי את ג'ק ניקולסון ב''ניצוץ''. המהירות שבה ארשת פניו השתנתה מישנוניות קלה של שובע לאודם הכעס הייתה כמעט מטאורית. תוך שנייה הווריד במצחו בלט באופן מפחיד, קיבל חיים משל עצמו, כהולך להתפקע החוצה.

לקחתי צעד אחורה, מכינה עצמי לכל מצב, לצד יד ימיני הייתה ממוקמת על השיש האיטלקי במטבח מחבת שמוקמה במקום שאסטרטגית יהיה נסתר מעיניו. הסטירה הונחתה בכוח רב, מותירה את לחיי צורבת, ניסיתי לבקש שיפסיק אך עוד לא התגוננתי עוד, רציתי שהמצלמה תקלוט גם את האלימות ומשלא הפסיק, הפעם הייתי מוכנה, עוד לפני שהוא הספיק להחטיף לי בפעם המי יודע כמה, הטחתי בכוח רב את המחבת בפניו, מה שגרם לו לאיבוד הכרה.

הזמן היה קצר ואני הייתי מתורגלת; אספתי במהירות את התמונות לתוך מעטפה, רצתי מהר לחדר שלנו, שלפתי ממקום המחבוא את הקלטות מהמצלמה ובמהירות שיא יצאתי מהבית.

נסעתי למקלט לנשים וחדווה שלוותה אותי לאורך הדרך הציעה כי ביום שלמחרת נלך אל עורך הדין שלי עם כל החומר המרשיע על מנת שיעזור לי להוציא את תוכניתי אל הפועל. אני, שחששתי להתמקם במקלט כיוון שתמיר ידע על קיומו עוד מתקופת התנדבותי וזה המקום הראשון שבו ינסה לאתר אותי, תכננתי לשכור חדר ללילה במלון ממש זול כי האשראי שלי היה באמת מסכן בתקופה האחרונה אולם חדווה הפתיעה בכך שהציעה לשכן אותי בביתה עד יעבור זעם.

ביום שלמחרת הלכתי אל אבשלום חום, הפרקליט שמייצג אותי ומודע למצבי העדין, עם כבודה 'מכובדת' של צילומים וקלטות. כבר באותו היום נשלח מכתב, או יותר נכון ממש חבילה עם עותקים להמחשה בדואר רשום אקספרס לביתו של תמיר. כמו שציפיתי, ביום שלמחרת, עורך דינו, מר דוויל אדבוקט, יצר עם אבשלום קשר וביקש ממנו לקבוע איתנו פגישה עם מר הר-זהב ואביו. אני, שמנסה לשחק אותה cool אך בפנים רוקדת משמחה המהולה בפחד אדיר, מסכימה.

הפגישה התקיימה באותו יום ובלי להיכנס לפרטים אוכל רק לומר שבזכות אותם קשרים בהם התהדרה משפחתו של תמיר אני יצאתי כשידי על העליונה, ניצחתי אותו במשחק שלו והצלחתי לתפוס אותו בביצים, כלומר, החשש לפגיעה בשם ה''טוב'' שלו ובעיקר במוניטין המקצועי של אביו בקהילייה הרפואית ובחוגי הסילון בכלל היו תמריץ מצוין. ד''ר הר-זהב ידע שיש לו הרבה מה להפסיד והוא לא עמד לתת למעלליו (והתעללויותיו) של בנו להרוס לו את מפעל חייו.
נראה שהמושכים בחוטים הם לעיתים הנמשכים.

מאותה פגישה יצאתי עם חוזה חתום שעפ''יו אני מקבלת את החופש הפיזי והחוקי שלי מתמיר. מבחינת רכוש חתמנו על הסכם ממון לפני הנישואין ואני מאמינה שהיה אפשר אולי, בהתחשב בנסיבות, לעקוף את ההסכם אבל אני החלטתי שמספיק תשלום כספי שיכסה את התשלום לעורך הדין, לבלש הפרטי וכל שאר ההוצאות שהוקצו למבצע הפלתו של תמיר שקראתי לו ''התיקון''.
זה המינימום שהגיע לי בהתחשב בכך שהוא הסיבה לאותן הוצאות.
מה שהכי אהבתי היה כמובן האירוניה, או האירוניה, חייבם לאהוב מצב שבו אדם משלם את ההוצאות למעשה שגרם למפלתו. חוץ מזה לא רציתי דבר, חדורת אמונה בעצמי וביכולותיי להצליח לבנות את חיי.

ובכך הסתיים הסיפור שלנו והחל הסיפור שלי.

לאחר מספר חודשים חזרתי לספסל הלימודים להשלים את לימודיי בתחום משאבי אנוש ואחר כך עבדתי 3 שנים בחברת גיוס והשמה.
בכסף שחסכתי מהעבודה, מחסכונות של שנים והלוואה מהבנק פתחתי חברה קטנה ואיכותית משלי, חברה המתמחה בעיקר אבל לא רק בסיפוק שירותי תעסוקה המיועדים לצרכי נשים אמהות, רווקות, חד-הוריות ולוקחת חלק בפרויקטים של outsourcing עם מספר חברות אחרות במשק. נוסף לכך, אני לומדת תואר שני בייעוץ ארגוני במסלול מיוחד לאנשים עובדים, על מנת להרחיב את יריעת ההתעסקויות שלי בעתיד.

תקופה מסוימת שיחקתי בראש עם הרעיון של ללמוד עבודה סוציאלית כמו חדווה מפאת הרצון אדיר שלי לנתינה ועזרה לאותן נשים אך החלטתי שיש דרך אחרת לעזור בתחום מרכזי מאוד והוא תחום התעסוקה. נשים רבות וגם אני ביניהן חששנו לצאת מהתקיעות שבה היינו בשל חוסר בטחון כלכלי ולכן החברה שלי עובדת גם בשיתוף עם מספר מקלטים וארגוני נשים המפנים את הנשים אלינו. זו הדרך שלי לעזור לנשים אלו וכמובן אני נותנת סדרת הרצאות במקומות שונים. בנוסף, כבר תקופה שאני בתהליך של כתיבת ספר בו אני רוצה לתת ביטוי פחות קליני ויותר אישי עם נגיעות פסיכו-סוציאליות לגבי חוויית החיים כאישה מוכה.
עם כל כך הרבה תחומי עיסוק, מזל שאני הבוסית במקום העבודה אחרת הייתי יכולה להסתבך חיוך קל עלה על פני.

לסיום דברי אני רוצה לומר שאיני מנסה להציג את המקרה שלי כבהכרח אופייני או כדוגמה, יכולת התמודדתי עם מה שקרה הייתה תלוית מצב והקשר ספציפי; הרקע האליטיסטי של משפחת הר-זהב היה כחרב פיפיות עבור 2 הצדדים ולא בכל מקום זה כך אבל אם יש מסר שאני רוצה להעביר זה הדבר הבא: לא להיכנע, הרבה נשים נותנות לעצמן להיות קורבנות מתוך תחושה שאין להן אפשרויות לצאת מזה אבל זה לא כך: יש מקלטים, שירותי רווחה, משטרה וגם אם המערכת לא מושלמת, חשוב להשתמש בה ובאופציות האלטרנטיביות כארגונים, מקלטים לא ממשלתיים וכד'.
לא משנה מה, חשוב להלחם במצב כי יש מוצא, ישנן אפשרויות וכל עוד יש רצון, יש יכולת''.
-------
מחיאות הכפיים היו מרעישות אוזניים ואותן אדוות הפכו לגלים שוצפים וקוצפים בנהר של רגשותיי. תחושת ה - High אף פעם אינה פגה.

מנהלת המקלט עלתה על הפודיום לאחר דברי, מנסה להרגיע את התרגשות הקהל.

''אני רוצה להודות לאנג'לה מזור על ששיתפה אותנו במסע שלה אל החיים'' היא לחצה את ידי ואני שהעדפתי תמיד מחוות של רגש על פני גינוני נימוסים, במיוחד לאחר הכרות של שנים, משכתי אותה אליי לחיבוק.

''אני מודה לכן על ההקשבה ועל שאתן פה איתי ובשבילי. אם יש לכן שאלות, הערות או כל דבר אחר להוסיף, אתן מוזמנות'' הוספתי, מכינה את עצמי למבול השאלות והפניות.

---------

אחרי החיבוקים, הנשיקות, החלפת המילים ולחיצות הידיים המסורתיות עשיתי דרכי אל כיוון פתח היציאה, נושמת לרווחה אוויר, יורדת אל האדמה אחרי התעופה אל העבר עם נחיתה להווה.

החיים היו טובים עכשיו, כבר שנתיים וחצי אני עם דניאל, גבר מקסים הצעיר ממני בחמש שנים העובד כעורך דין בחברה ידועה שאני מנועה מלומר את שמה.
מי היה מאמין שאמצא בן אדם כל כך אדיב והגון בבית וכריש אמיתי בבית המשפט. לראות אותו מופיע היה ספקטקל מרהיב ביותר.
אני חשבתי שאחרי תמיר אני אתרחק מפרקליטים כמו מאש אבל כנראה שנגזר גורלי לחיות עם חבר באגודת ה'חליפות', כפי שאני קוראת להם רק שפה אין מה להשוות. עדינותו, ההומור שלו וכמובן יחסו אלי אינם לרגע אחד מזכירים לי את תמיר.

אהבתנו הביאה לעולם את איתמר שעוד מעט ימלאו לו שנה וחצי.
עדיין לא התחתנו וגם איננו ממהרים, כשזה ירגיש לנו מתאים וטוב אנחנו נעשה את הקפיצה אבל אנחנו חיים כזוג נשוי לכל דבר עם ההסדרים המשפטיים כמובן.

בעוד מחשבות אלו חולפות במוחי אני מרגישה נקישה קלה על הכתף.

הסתובבתי בהפתעה המהולה בבהלה, עדיין לעיתים אני נוטה להיבהל בקלות מידי, מזכרת מהעבר.

''כן?'' שאלתי את הבחורה הצעירה שעמדה מולי, היא נראתה כלא יותר מבת 25-30, קטנת קומה עם תווי פנים של בובת חרסינה.

עברו כמה שניות והיא לא ענתה אך ראיתי שהיא נאבקת עם משהו, מידי פעם פותחת את פיה קלות וסוגרת, כאיל חוככת בדעתה אם לדבר ואני, שראיתי בה משהו מעצמי חיכיתי למוצא פיה.

''מה רצית לומר? אל תחששי'' אמרתי בטון מרגיע אחרי מספר רגעים, מחייכת אליה כדי לחזק את בטחונה. ''אני מצטערת'' היא הסמיקה קלות, ''פשוט...אני יודעת שאת בטח שומעת את זה הרבה, אולי אפילו בכל הרצאה אבל הייתי חייבת לומר לך שאת אמיצה כל כך והסיפור שלך, ממש השראה לי ולכל כך הרבה נשים שחלק גדול מהן נופלות בין הכיסאות, אני כמעט הייתי אחת מהן'' היא עצרה, לוקחת אוויר. ''גם אני'' אמרתי ''כמרחק פסיעה, ולכן החלטתי לעשות כמיטב יכולתי לעזור לכמה שיותר נשים שלא יצטרכו לפחד יותר לצאת ממערכות יחסים מתעללות בגלל שהן חשות שאין להן מענה...'' ''זה לא קשה לך כל פעם להעלות את זה מחדש כשאת מדברת?'' היא קטעה אותי ''לא, זה מצחיק אבל דווקא העיסוק בטראומה והיציאה ממנה מחזקת אותי לא פחות משהיא אמורה לחזק את קהל השומעות. כל פעם שאני מדברת על כך מורידה משהו מהחדות, מהכאב ובמקום להדחיק את הדברים ולגרום להם להתנפח למימדים מפלצתיים במחשבה וברגש אני נוגעת בהם, מעלה אותם על פני השטח ונותנת להם את המקום הפרופורציונאלי כמשהו שיצאתי ממנו מחוזקת, כתחושה של אחת שנחלצה מציפורניי השטן. העיסוק באותו הקשר של ההרצאה עוזר לי לשים זאת במקום ולא להתעסק עם זה ביומיום אלא לבנות את חיי''.

הסתכלנו אחת על השנייה לכמה רגעים, הרגשתי את אותה הרגשת נחישות וכוח פנימי שהרגשתי בהרצאה, משהו באותה בחורה נגע לליבי אולי באמת כי ראיתי את עצמי לפני מספר שנים.

''אני רוצה להודות לך'' קולה נשבר מעט ''שמעתי הרצאה שלך לפני חודש במקלט במקום מגורי והיא נתנה לי את הדחיפה הראשונית. כשראיתי אותך פה, אחרי שעקרתי לכאן כדי לברוח ולהתחיל מחדש, חיזקת אצלי את התחושה שבאמת עשיתי את הדבר הנכון, כמו סגירת מעגל. את באמת השראה בשבילי. תודה'' היא חיבקה אותי חיבוק אמיץ. ''לא, תודה לך'' אמרתי ודמעות עלו בעיני, הסיפוק שחשתי היה כל כך עצום ובאותו רגע הרגשתי שנתתי עוד נוקאאוט למעגל האלימות.



אני רוצה להודות לב.ב. על הייעוץ, התמיכה, החיזוק והביקורת הבונה,
תודה לך יקירתי.

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...