>  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק ח'

''נראה לי שאני אלך'', אמרה טליה והביטה עליי ועל לוריין בתחושת עלבון.
''את לא הולכת לשום מקום'', ענתה לוריין וסגרה את הדלת מביטה בה במבט מלא בבוז. ''יש כמה דברים שאני צריכה להבין'', הוסיפה.
''אני אסביר לך מה שאת רוצה'', אמרתי, מנסה לגונן על טליה שלא באשמתה נגררה למשהו שלא היה אמור לקרות. הן עמדו משולבות ידיים מביטות בי בהמתנה לתשובה הגיונית.
''מכל הבחורות בעולם דווקא איתה?'', פתחה לכיווני בכעס.
''זה לא מה שאת חושבת, זה בסך הכל צרוף מקרים פתטי, תפסיקי להתייחס לזה כאילו תכננתי איתה משהו, זה מעליב''.
''את יודעת מה מעליב מישל? הטמטום שלך! נקודה!, רק בן אדם דפוק לא היה עושה אחד ועוד אחד''
''אז אני דפוקה, בסדר? תרדי ממני, את לא מסוגלת להקשיב בכלל''
''אני הולכת!'', אמרה טליה שנראתה כי פיתחה מעט לחץ מהסיטואציה.
''לכי, סלאמאת!'', ירתה לוריין בעיניים דלוקות לכיוונה ופתחה לה את הדלת.
נשמתי עמוקות, מנסה להרגיע את סערת הרוחות שרחשה בי, הדלת נטרקה, צעדיה של טליה נשמעו יורדים במדרגות ומתרחקים מרגע לרגע.
''לוריין אני מצטערת'', לחשתי בעודי מתקרבת אליה.
''בחיים לא האמנתי, שדווקא את, האחות היקרה שלי, תתקע לי סכין בגב'', ענתה בציניות.
''את חייבת להאמין לי שלא ידעתי שזו היא, שלא קישרתי''
''איך לא קישרת, איך?! קיבינימט איתך!''
''לא זכרתי איך היא נראית, מה את מצפה שמשתי פגישות חפוזות עימה שהתקיימו בלילה ועוד לפני שלוש וחצי שנים אני אזכור אותה? הריי עשית הכול כדי להסתיר אותה, להסתיר את הרומן המזוין שלך איתה, התחבאת לא רק מכל העולם אלא גם ממני, אז את מצפה שאני אזכור אותה בבירור, היא הייתה מוכרת לי אבל לא התאמצתי לחקור את הנושא כי גם ככה לא הייתי בטוחה שאני כן מכירה אותה''
''אני לא קונה את זה'', פסקה ונאנחה, ''איך היא הגיעה לכאן בכלל, איך לעזאזל היא פגשה אותך?''
''מה זה משנה, את לא תאמיני הריי למה שאני אגיד'', התרסתי.
''ממתי הפכת לפריחה ששוכבת עם כל העולם?'', המשיכה.
''סחתין על ז'רגון המילים שלך'', עקצתי, ''ועם כבר על פרחיות עסקינן את המאסטר אחותי''
''סבבה'', ענתה ופניה הראו כי עצרה עמוק את עצביה בפנים.
''לוריין תקשיבי אני לעולם לא הייתי פוגעת בך ככה ועוד איתה, את הריי יודעת כמה אני מתעבת אותה על מה שעשתה לך, אני יודעת איזה סבל עברת, זה הדבר האחרון שהייתי עושה, מצפונית אני לא מסוגלת, זה מנוגד לעקרונות שלי, את יותר חשובה לי מכול בחורה ומכל גבר בעולם הזה''
''אני רוצה להבין איך פגשת אותה בכלל'', הביטה בעיניי מצפה ממני לתת את כל האמת.
''את זוכרת שסיפרתי לך על הבחורה שהתחילה איתי אז במלון, הייתה להם איזו סדנא שם וכשאני חושבת על זה היא הייתה בקבוצה ששייכת לקריה החקלאית של בית דגן משהו כזה''
''ולא עלה לך בראש, אולי לשנייה, ששם אני לומדת במקרה, לא קישרת?''
''לא ייחסתי לזה חשיבות אוקי, הייתי בהיי מכל מה שקרה לי עם מאיה שרק הכרתי אותה, ריחפתי, מודה, מה את רוצה שאני אגיד לך?''
''היא לא שאלה אותך מה את עושה ואיך זה שאת לומדת טבחות פתאום?''
''טבחות, ממך זה נשמע כזה מעפן'', אמרתי נעלבת.
''סליחה, אומנות הבישול'', תיקנה בציניות.
''שאלה, אבל לא הבנתי מה היא רוצה ומאיפה היא מכירה אותי בכלל''
''ומה אחר כך, מתי פגשת אותה שוב?'', חקרה בלהט.
''פגשתי אותה שלשום בפאב, הייתי קצת במצב רוח מתנדנד, היא נתנה לי את מספר הפלאפון שלה והשאר היסטוריה''
''את מקרה אבוד מישל'', נאנחה והתיישבה על הספה, ''אני לא אסלח לך על זה, חוץ מזה אני ממש לא מבינה, עזבי מבינה, קולטת!!!! איך אתן מגיעות למצב אינטימי ולא מדברות, לא קוראות אחת לשנייה בשם, מה, תקשרתן בפנטומימה?''
''היא קראה לי בובה שלי, לא התעכבה על השם שלי, מה את רוצה שאני אגיד לך?'', התעצבנתי.
''בובה שלי, אהה?'', חייכה במרירות, ''ככה היא הייתה קוראת לי''
''היא עזבה את בעלה את יודעת'', המשכתי.
''מעניין לי ת'סבתא'', התעשתה וחזרה לרגע לעמדת כעס, ''שתלך להזדיין ושתקבל איזו מחלת מין אמן!''
''את עוד אוהבת אותה'', הבטתי לכיוונה.
''אני לא! אני ממש לא!''
''אז את עוד כועסת עליה''
''אני כועסת על עצמי, לא עליה'', המשיכה.
''רק שתדעי שהיא ממש אוהבת אותך עדיין, מאוהבת אפילו הייתי אומרת''
''מאיפה את יודעת?''
''היא אמרה לי, כש...שכבנו'', כמעט ולא הצלחתי להגות כראוי את המילה האחרונה.
''את יודעת מה, אני שמחה שהיא קיבלה את הבומבה שלה, חבל שזה היה על חשבונך, קצת מגעיל אותי לחשוב אפילו על זה, אבל את הנעשה אי אפשר להשיב''
''אני לא מבינה, היא לא זכרה שיש לך אחות תאומה'', שאלתי והתיישבתי לידה.
''לא יודעת כבר, זה לא מעניין אותי, אני פשוט לא קולטת שביום שבת בבוקר אני צריכה לבוא אלייך ולראות את הכלבה הזו''
''היא נראית לא רע הכלבה הזו את יודעת...'', לחשתי מחויכת.
''לא רע?! המנוולת הזו הפכה לכוסית'', חייכה בחזרה, ''יש לי קטעים שאני מתגעגעת אליה ויש רגעים שאני אפילו לא זוכרת אותה, היו ימים שממש חיכיתי לראות אותה מסתובבת במסדרונות של הקמפוס כדי רק לגנוב מבט, לגנוב חיבוק פזיז, נשיקה חפוזה, לשבת איתה באודיטוריום ריק לדבר שעות על שטויות, לחלום איתה לנ...''
''טוב דיי'', קטעתי אותה, ''זה נגמר, השארת את זה מאחור, אז זהו אל תחשבי על זה''
''איך היה לשכב איתה'', שאלה בחשש קל.
''סתם לא משהו'', שיקרתי, ''היא הייתה מעפנה''
''קשה לי להאמין, היא מאהבת עם קבלות'', חייכה בעצב.
''צר לי לאכזבך אבל אין לה לא קבלות ולא חשבוניות'', ניסיתי לשכנעה.
''מוזר'', לחשה לרגע.
''מה?''
''כל החיים האלו'', ענתה, ''שאני חושבת על זה, כל הכאב שהיה לי, העלבון הזה שהיא ברחה ממני, זרקה אותי כמו זבל, תחושת הצריבה הזו והתקווה שאולי היא תחזור, שאולי היא תיכנע ותרצה אותי חזרה, הכול התפוגג עם הזמן, עם השנים, כמו רוח שמעיפה את הצבעים והיופי והכול הופך להיות שחור לבן כזה, כמו זיכרון מסרט ישן שגורם לך לחיוך חצי עקום, אני מתגעגעת למה שעשיתי איתה, אני מתגעגעת לזיכרונות, אליה אני לא מרגישה כלום יותר, אפילו שראיתי אותה, כאילו הרגשתי חסינה, שהיא כבר לא יכולה לגעת בי''
''זה לא מה שהראית''
''נו תפסיקי, זה בגלל שכעסתי עלייך לא עליה, היא לא מעניינת אותי''
''לוריין אני כ''כ מצטערת, זו הייתה פשוט טיפשות, חוסר תשומת לב, אהבלות, מעפנות, מה שתגידי'', חייכתי וכרכתי אצבעותיי בכף ידה.
''זה בסדר אני סולחת לך, את יודעת ששום דבר לא יעמוד ביני לבינך''
''אני יודעת'', עניתי בביטחון.
''עכשיו אני רוצה שתראי לי את המכתבים של אימא, בשביל זה באתי''
''רק בשביל זה?'', התחכמתי.
''כן רק בשביל זה'', צחקה.
ניגשתי לחדר והבאתי את התיבה. ''זה קצת מבולגן, חלק קראתי, חלק לא'', הוספתי והושטתי לה מחצית מהמכתבים.
''לא משנה אני כבר יקשר'', אמרה ובררה מבין מה שנתתי לה מכתב אחד אותו פתחה.
''תקראי בקול'', ביקשתי עוקבת אחר תנועות אצבעותיה.


מאי 1976
מרסדס שלי
אני יושבת עכשיו ובוכה, בוכה מאושר ועצב יחד, אני שמחה כל כך שהלידה עברה בשלום ושילדת שתי בנות, אני נקרעת שאני לא איתך ברגעים הללו שאני משוועת לאחוז את ידך, לחבקך, לעזור לך, לשמוח איתך. את יודעת, הלילה ההוא בפריז שהיה קסום כל כך שנתת לי לאהוב אותך, להתנות עימך אהבים, את אולי תצחקי אבל ההתייחדות הזו שהפכתי איתך לגוף אחד והאהבה החזקה שנתלית בין ייאוש לתקווה כאילו עברה פנימה לתוך רחמך לשתי בנותייך כאילו ביקשתי שאולי הן יזכו לאהבה אמיתית, חזקה טהורה, ללא מכשולים, ללא תלאות. מרסדס אני לא רוצה שתכעסי עליי וקשה לי אפילו לספר לך, אבל השרשרת שנתת לי אז לפני ארבע עשרה שנה אבדה לי, בענודי אותה יש בי את התחושה שאת הולכת עימי לכל מקום בכל זמן כי אני יודעת שאת עונדת את החצי שלך וחשה את אותו הדבר, כאילו מישהו חתך אותך ממני, הריי טיפשי לחשוב כך, זו חתיכת מתכת שערכה הכספי אינו עולה על כמה דירהמים מרוקניים אך ערכה עבורי גדול מכל סכום כסף שיהיה...

לורין הביטה עליי. ''את קולטת לא?'', שאלה.
''מה קולטת?'', ניסיתי להבינה.
''השרשרת שאמא נתנה לך לפני שמתה, זו השרשרת עליה היא מדברת''
''את בטוחה שזו הכוונה?''
''הנה היא כותבת, 'כי אני יודעת שאת עונדת את החצי השני שלך' '', חזרה שוב בצרפתית ביתר הדגשה על הכתוב.
פתחתי את התיבה ושלפתי את התליון אותו ענדתי לעיתים, חשתי את הלב שלי פועם, למה דווקא לי היא נתנה אותו ולא ללוריין, הרהרתי לרגע.
''תני לי רגע להסתכל'', שלפה אותו מידי בזהירות, היא בחנה אותו מקרוב כאילו מנסה לפענח דבר מה.
''מעניין מה אמור להיות כתוב עליו, הכיתוב חצוי'', אמרה.
''ניסיתי לפענח בעצמי לפני כמה שנים אבל התייאשתי'', עניתי והבטתי עליה.
''את יודעת מה זה אומר?'', חייכה אליי בחזרה.
''נו''
''נצטרך לנסוע למרוקו לחפש אותה, את הלילה הזו ולשאול אותה''
''ממש! לחפש מחט בערמת שחת'', נאנחתי, ''אולי היא בכלל גרה בצרפת, המכתבים הגיעו מצרפת ולא ממרוקו''
''וואלה, לא חשבתי על זה'', ענתה.
''תמשיכי לקרוא'', ביקשתי.

בכל מקרה אהובתי, רק רציתי לעדכנך כי אני וסעיד חוזרים למרוקו לכמה חודשים לבקר את המשפחה והחברים, ראנייה הדודה שלי ביקשה למסור לך דרישת שלום ושהאל יהיה עימך, היא היחידה שמבינה כי הקשר שלי איתך שונה, אחר ואפשר לראות דרך העיניים שלה שהיא מדברת איתי עלייך שכאילו היא מבינה הכול, שמרי על עצמך אהובה.
שלך לילה.

לוריין סגרה את המכתב והביטה עליי ''את יודעת משהו, קשה להאמין שאהבה כזו יכולה להחזיק מעמד. תחשבי הן לא מתראות, לא רואות אחת את השנייה, כל אחת והחיים שלה ועדיין משהו חזק מחבר בינן''
''מעניין מה אמא הייתה כותבת לה, הייתי רוצה לראות את המכתבים שלה ללילה הזו'', עניתי.
''אולי שנמצא אותה במרוקו או בצרפת נבקש ממנה את המכתבים'', חייכה.
''בטח, בחלומות שלך זה יקרה'', צחקתי.

לקראת הצהריים יצאנו אני ולוריין לשוטט מעט בקרבת פארק הירקון, דיברנו על אלף ואחת דברים ונתנו לראש להירגע מעט מכל תהפוכות היום, מאוחר נסענו לאכול באיזו במסעדה מזרחית בהרצליה ולאחר מכן התפצלנו כל אחת לביתה.
כאשר הכנסתי את המפתח לדלת הבחנתי בנייר מקופל שהודבק מעל לידית, תלשתי אותו ונכנסתי פנימה. פתחתי אותו בזריזות מנסה לנחש ממי הוא נשלח.


מישל שלי
אני כבר לא יודעת איך להשיג אותך, את מתעלמת מהטלפונים שלי, מהמייל ששלחתי לך
אני בסך הכול רוצה לדבר איתך, אני לא רוצה לוותר עלייך, באתי לכאן כדי לנסות לשכנע אותך
שתתני לי צ'אנס... אבל לא היית בבית
תתקשרי אלי כשתקראי את זה...
מתה עלייך.
מאיה

''מתה עליי עלאק'', מלמלתי באנחה, ''חכי מאיה, את הבומבה שלך את תקבלי, אני לא יהיה סמרטוט לרגלייך'', לרגע הרגשתי טוב עם עצמי, ידעתי שהיא תיכנע, שתתרפס, שתחפש! חייכתי בזדוניות. אף אחת לא תפגע בי, אף אחת לא תשחק איתי, אני זו שמציבה את הגבולות עכשיו, אני זו שקובעת אותם.

דפיקה קלה בדלת הקפיצה את חושיי, נדרכתי לרגע, אני מקווה שזו לא היא, ממש לא התחשק לי לנהל עימה דו שיח מתיש ומעייף, הסתכלתי בעינית, דמותה של טליה ניצבה מבעדה. מה היא עושה כאן עכשיו, תהיתי ביני לבין עצמי.

''רק רגע'', אמרתי.
סובבתי את המפתח ופתחתי את הדלת.
''היי'', הביטה לתוך עיניי מעט במבוכה.
חייכתי לעברה חיוך חברי, ''בואי כנסי'', אמרתי ופיניתי את הדרך שתכנס פנימה.
''באתי להתנצל על כל מה שקרה, לא התכוונתי לגרום לסכסוך בינך לבינה'', פתחה בעודה מתיישבת על הספה בסלון.
''טליה הכול קרה בלי כוונה ובלי שום תכנון, אנחנו לא רובוטים את יודעת''
''היא בסדר?'', שאלה בחשש.
''כן היא בסדר אל תדאגי'', הוספתי והתיישבתי מולה.
''היא ממש שונאת אותי אהה?'', לחשה כמעט ללא קול.
''את צריכה להבין אותה, את היית עבורה האהבה הכי גדולה וביום אחד פשוט זרקת אותה קיבינימט''
''אני לא זרקתי אותה, נפרדתי ממנה''
''את שברת לה את הלב, היא בכתה חצי שנה בגללך ואפשר לומר שאת היחידה שהצליחה לתפוס לה כל פינה נסתרת בלב''
''אני אוהבת אותה, לעולם לא שכחתי אותה''
''תיראי טליה, מעשים לחוד ודיבורים לחוד, את יודעת'', חדרתי לתוך מבטיה, ''בתכלס זרקת אותה כמו זבל בעוד היא נתנה לך הכול, ברחת ממנה כמו מאש כאילו היא איזו מצורעת''
''ככה אני, אני בורחת, אני לא יודעת להתמודד'', חייכה במרירות, ''לא התכוונתי לפגוע בה, רציתי שתמצא את האושר שלה לא רציתי לעכב אותה בזמן שאני נשואה וחייה את החיים שלי''
''לא עושים את זה ככה, צר לי'', עניתי בחדות.
''אני יודעת, לפעמים אני מתקשרת אליה רק לשמוע את הקול שלה ומנתקת'', התוודתה.
''אז זו את עם החסומים?''
''כן זו אני, אבל אל תגידי לה'', ביקשה באנחה.
''את יודעת מה טליה, בלי הרבה מאמץ אפשר לראות שאת בן אדם עם ראש על הכתפיים, שיש לך שכל, את חריפה, את פיקחית, את חכמה ובכל זאת נקטת בדרך מחורבנת כדי להיפטר ממנה''
''הלוואי והייתי יכולה לדבר איתה אבל היא שונאת אותי'', לחשה.
''ובצדק'', השבתי, ''את לא יכולה לצפות שאחרי שנתיים וחצי את יכולה לחזור ולסדר דברים, היא בחורה של עקרונות, גם אם נניח והיא עוד אוהבת אותך היא לא תחזור אלייך''
''את יודעת, כששכבתי איתך הרגשתי כאילו אני איתה, עזבי ששתינו היינו דפוקות כאן בשביל לא לעשות אחד ועוד אחד, אבל הרגשתי שאני מחזירה אותה אליי אבל זו היית את בעצם''
''יאמר לזכותך שאת יודעת את העבודה'', חייכתי מובכת.
''כל השיחה הזו עושה לי דפיקות לב, אני מרגישה שכאילו היא יושבת מולי'', התנצלה.
''צאי מזה'', צחקתי, ''תרצי לשתות משהו?'', שאלתי וניגשתי למטבח.
''קפה יהיה בסדר'', אמרה. הפעלתי את הקומקום והוצאתי שתי כוסות מהארון.
''את חושבת שאם אני אלך אליה ואנסה להתנצל היא תקשיב לי?'', שאלה.
''אני בטוחה שהיא תקשיב לך, היא לא חרא של בן אדם עד כדיי כך''
''חשוב לי לסגור איתה את הדברים בצורה נכונה, אני כל כך לא התכוונתי לפגוע בה ולא רציתי שזה יגמר כך''
''תנסי, מה אני אגיד לך, היא דיי ירדה ממך אז נראה לי שלא תהיה לה בעיה לדבר איתך'', הוספתי.
''את יודעת אם יש לה מישהי?'', כחכחה מעט בגרונה.
''כרגע אין לה מישהי מיוחדת, היא נהנית ממה שהיא יכולה'', חייכתי ומזגתי את המים לכוסות.
צעדתי בזהירות לסלון עם הקפה הרותח והנחתי אותו על השולחן.
''יהיה בסדר, הכול מסתדר בסוף את תראי'', הוספתי והתיישבתי שוב.
''אני פשוט טסה עוד שבועיים לארה''ב ולתקופה לא קצרה וחשוב לי כ''כ לסגור איתה את הדברים בצורה יפה''
''את נוסעת לטיול?'', התעניינתי ולגמתי מעט מהקפה.
''לא, אני מוזמנת לכנס באורוגון בנושא שיכפול גנטי ואחר כך יש לי שם ראיון במכון מחקר מאוד מפורסם שרוצים שאני אעבוד שם''
''בתור מה?'', המשכתי להתעניין.
''לקחת חלק במחקר לגבי שיבוט אנושי'', ענתה ובהתה בנקודה לא ברורה.
''וואו נשמע גדול כזה''
''כן זה דיי גדול'', חייכה, ''אפילו מעניין'', הוסיפה.
לרגע הייתה שתיקה, חשבתי לעצמי שטליה ולוריין היו יכולות להיות זוג מוצלח, שתיהן חכמות, יפות, מוצלחות...
''טוב אני אזוז'', אמרה בעודה מתרוממת מהספה, ''אני לא רוצה להפריע לך''
''זה בסדר, לא הפרעת לי''
''אני כל כך מתנצלת על כל מה שקרה, תימסרי לה את זה אוקי? יכול להיות שאני לא אצליח לתפוס אותה או שהיא לא תסכים לדבר איתי''
''טליה זה בסדר, באמת, זה יעבור'', עניתי והתרוממתי גם אני מהספה.
היא צעדה לעבר הדלת ונעצרה. ''רציתי להגיד לך עוד משהו'', פתחה.
''את מתוקה לא פחות ממנה, כמה שזה ישמע אולי בהמתי קצת אבל היה לי מדהים איתך אתמול''
חייכתי מעט במבוכה, היא התקרבה אליי וחיבקה אותי בחוזקה כאילו ביקשה להיפרד דרכי מלוריין.
היא נסוגה ממני מעט והביטה בעיניי מעט בעצב, מצאתי עצמי מתקרבת לשפתיה ונושקת לה.
היא עצמה עיניה מתמכרת לרגע הקצר שהיה מהול בבלבול מסוים.היא נשקה לי וליטפה את לחיי.
''תשמרי עליה'', לחשה ופתחה את הדלת ללכת.
''אני אשמור, שיהיה לך בהצלחה'', הוספתי וסגרתי את הדלת.

את הפגישה הזו החלטתי שאשמור לעצמי ולא אשתף את לוריין, את התשובות וההסברים היא תצטרך לקבל מטליה, על החלק הזה סגרתי את הגולל.

למחרת בבוקר הצטרפתי לאלינור ונסענו יחד לבית הספר לקבל את תעודות הגמר, כשנכנסנו לכיתה
רובם כבר נכחו, ליבי הלם בחוזקה, ידעתי שאצטרך לנהל עם מאיה איזה שהיא שיחה, היא ישבה בשורה האחרונה וניהלה שיחה עם עדו, ברגע שהבחינה בי כאילו נדרכה, התיישבתי בשולחן הראשון ליד אלינור והתעלמתי ממבטיה במכוון.
''אני רוצה לדבר איתך'', נעמדה לידי ודיברה בקול רועד מעט.
''אין לנו על מה'', עניתי בקרירות משווה לפניי פרצוף פוקר חסר רגישות.
''בואי איתי החוצה'', ביקשה.
נאנחתי מעט והתרוממתי מהכיסא, יצאנו למסדרון, היא נראתה מותשת ומהורהרת
''למה את מתעלמת ממני ככה, מיום שישי אני מנסה לתפוס אותך''
''תיראי מאיה, אמרתי לך כבר, אני לא רוצה איתך שום קשר, זה נגמר, למה את לא קולטת?''
''לא נתת לי צ'אנס בכלל, את סתם שופטת אותי על זיון מסכן, כל החודשיים האלו חיכיתי ממך לאיזה סימן, למשהו...''
''היית יכולה להתקשר אליי, לא מנעתי ממך לבדוק מה קורה איתי'', כעסתי.
''אני אוהבת אותך, את לא מבינה''
''את לא אוהבת אותי, אל תמכרי לי הבולשיט שלך, את מחפשת ריגושים כמו שאת מחליפה גרביים ואיך אני אגיד לך בעדינות, ממש לא בא לחיות עם מישהי כזו שהזוגיות שלי איתה תהיה מוטלת בספק''
''למה את מדברת אליי ככה?'', אמרה נפגעת.
''כי אין סבלנות אלייך, כי הגעתי למסקנה שאת לא טובה עבורי והוכחת לי את זה''
''את קשה ועקשנית!'', הרימה קולה.
''נכון ובזה הדיון נגמר'', חתכתי והתכוונתי להיכנס לכיתה לפני שמנהל המגמה יכנס.
''את שונאת אותי עד כדיי כך?'', שאלה מנסה לאחוז בי שלא אסגור את השיחה.
''בואי איתי רגע'', אמרתי ואחזתי בידה מושכת אותה לפינה נסתרת מעיניהם של אלו העלולים לשמוע ולראות, אחזתי בחולצתה והצמדתי אותה לקיר.
''עכשיו תקשיבי לי ותקשיבי טוב, שברת לי את הלב לחתיכות, רמסת לי כל פיסת כבוד אפשרית, באנשים מהסוג הזה אני בועטת בתחת, אני לא רוצה איתך שום קשר, את לא מעניינת אותי, מצידי תתפוצצי, את כלום עבורי, כלום! את מבינה?'', עיניי יקדו מכעס.
היא הביטה בי מתנשמת בכבדות, עיניה היו מזוגגות ונראה היה שעוד רגע ויוצפו בדמעות.
''אוקיי, אוקיי,הבנתי אותך'', לחשה בקושי, שחררתי את אחיזתי ממנה וגופה גלש מטה לרצפה,קול בכי חרישי חנק את גרונה, נאנחתי למראה הילדה ששברה את ליבי, עזבתי את המקום וצעדתי לעבר השירותים להירגע מעט.
פתחתי את ברז המים והרטבתי את פניי שהיו סמוקות מגל העצבים, לרגע נשמע קול צלצול מהפלאפון שהיה תקוע בכיס האחורי שלי, ניגבתי את ידיי בנייר הניגוב שהיה זרוק על הכיור ושלפתי את המכשיר, על הצג התנוסס שמה של לוריין.
''מה קורה?'', פתחתי.
''תקשיבי, איפה את?'', שאלה ובקולה נשמעו סימני לחץ ומתח.
''בלימודים, אנחנו מ...''
''תעזבי הכול, תגיעי עכשיו למסעדה של אבא''
''לוריין, מה קרה?'', נלחצתי והתחלתי לחשוב על הגרוע מכל, ''אבא בסדר?''
''תגיעי לכאן וזהו'

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...