>  > 

הסיפור שלנו - ב

החודשים הראשונים של הנישואים היו כירח דבש מתמשך, לא ידענו שובע אחד מהשנייה, עולמי ועולמו היו כרוכים זה בזה כצמה עבותה ולעיתים הייתה תחושה שלא ידעתי היכן אני מתחילה והיכן הוא נגמר.

שמעתי לא אחת אנשים המתארים את תחילת נישואיהם כירח דבש עד שנכנסים אל מה שנקרא 'השגרה' רק שאצלנו השגרה הייתה קצת אחרת, אותה רוטינה נקראת בפי יודעי דבר כ'מעגל האלימות'.

בהתחלה היו ויכוחים קטנים, לעיתים על דברים טריוויאליים ולעיתים רציניים יותר ועם הזמן זה התגבר, היו ימים שכל דבר קטן היה מדליק אותו, כמו לשים גפרור לוחש בחלל חנוק עם מימן.

אני חשבתי שזו תקופה של לחץ, לימודים, הנישואים, העבודה וכד'. לא שיערתי בליבי שהדברים יהיו ככדור שלג, ש'השלב המתון', כפי ששמעתי שמכנים זאת, יהפוך ל'שלב האקוטי'.
הסטירה הראשונה, אליה אני שוב חוזרת כי היא סמלה שלב נוסף במדרגות הנעות לגיהינום, החלה בעקבות ויכוח מינורי למדי על כך שחזרתי מאוחר מהרגיל. הסברתי לתמיר שבעבודה היו צריכים אותי והסכמתי גם בשביל השעות הנוספות. באותה תקופה עבדתי במשרה חלקית כפקידה בחברת כוח אדם גם בשביל הכסף ללימודים, שכר הדירה והחשבונות וגם בשביל להכיר את תחום משאבי האנוש בהיבט היותר יישומי כיוון שזה התחום שבו רציתי להתפתח לאחר לימודי. תמיר, שבא מבית מבוסס עזר לאביו בקליניקה הפרטית בעבודות אדמיניסטרטיביות במקביל ללימודיו וקיבל קצבה שמנה בנוסף, הפציר בי להפסיק לעבוד כיוון שאין צורך, אנחנו מסתדרים טוב עם מה שהוא מרוויח והאקסטרא שאבאל'ה זורק לו. בהתחלה התנגדתי נמרצות, לא רציתי לוותר על התרומה שלי לכלכלת הדירה וגם על התוכניות שלי להשתפשף בתחום. תמיר ויתר בתחילה אך משהמשיך להפעיל לחץ בנוסף ללחצי סוף השנה בלימודים, הפסקתי לעבוד שם והתרכזתי בבחינות סוף השנה וטפול במשק הבית.

וכך, לאט לאט הוא השיג את השליטה הבלעדית שלו עלי החל מניתוק חברתי, שינוי תוכניותיי ובהמשך, הפסקת הלימודים.

לאחר תום השנה תמיר ואני נסענו לחופשה בת שבועיים בספרד ופאלמה דה-מיורקה כדי להוריד את מפלס המתח שעלה באותה תקופה והרבה זמן לא חשתי כל כך טוב ומשוחררת. הלחץ בבית החל לתת בי את אותותיו ונסיעה הייתה המרשם למרות שמקור הלחץ נסע איתי.
טיילנו בחבל הבסקים, במדריד ובבילבאו ביקרנו במוזיאון הגוגנהיים המופלא שעצר את נשימתי ושרף לנו כמעט יום שלם. כשהגענו לפאלמה, האטנו את הקצב לקצת יותר בטן גב, הכרנו היטב את הסביבה, לקחנו תורים מבית המלון וראינו מופע משגע של להטוטנים, רקדנים וזמרים במועדון יוקרתי. בקיצור, למעט כמה אינצידנטים זניחים, הטיול היה חוויה מטריפה.

לאחר שחזרנו תמיר החל את התמחותו בפירמה נחשבת שהכירה את אביו (פרוטקציה, פרוטקציה, פרוטקציה) והצליח להשתלב היטב. אני התחלתי את לימודי השנה השלישית והכל נראה כחוזר על מקומו בשלום.

השנה האחרונה ללימודים החלה ובמהלך הסמסטר הראשון, לאור העובדה שלא עבדתי, התחלתי להוסיף לעצמי עוד ועוד חובות על מנת לקבל קרדיטים ללימודים. בהתחלה הצטרפתי לתוכנית התנדבותית במסגרת הלימודים במקלט לנשים מוכות (האירוניה) ובהמשך ניצלתי את הזדמנות הפז שנפלה בחלקי ללמוד קורס גישור, דבר שפעמים רבות לומדים רק בתואר השני וגם סייעתי לאחד ממרצי כעוזרת מחקר.
תמיד הייתי פעילה והייתה חסרה לי העבודה והעניין לחיי שסבבו רק סביב לימודים, הבית ותמיר. תמיר לא היה מרוצה מהתנהלותי והחל שוב בהתנהגותו ההפכפכה לאחר תקופת חסד של הפוגה.

תחילה היו התייחסויות ל'חוסר' תפקודי בבית ועל כך שאני, בתור האישה, צריכה להתרכז בניהול משק הבית צריכה ולהיות עם אוכל מוכן כשהוא בא. אני לעומתו ב'טיפשותי' הרבה עניתי לו על אופיו הניאנדרטלי שאינו מתאים למילניום הנוכחי, מה שזיכה אותי בסטירה מצלצלת ובעיטה בבטן.
אוח, כמה שהתגעגעתי לזה.

תמיר היה בחור מאוד חכם ולמד יפה מאבאל'ה; את המכות הקשות היה מכה אותי במקומות שהבגדים מסתירים ואינו משאיר סימנים על הפנים חוץ מפעמים יחידות בהן איבד שליטה מעבר ל'רמה הרגילה', מה שהכריח אותי לקנות מייק-אפ בסטוקים וגם לכבול את עצמי לבית עד יעבור הזעם והסימנים.
תמיד אחרי זה הוא ידע להתנצל ואני הייתי מספיק תמימה...אתן כבר יודעות את הסיפור, לא סתם זה נקרא ''מעגל'' ראשים לא מעטים בקהל הנהנו בהסכמה לדברי.

בוקר אחד, נובמבר 2000, אחרי כמעט 4 שנות נישואים, אחרי שהפסקתי את הלימודים ושאר עיסוקיי וחיי הוגבלו לחובות הבית הסתכלתי במראה וראיתי מישהי זרה. אותה בחורה פעלתנית, אמביציוזית ובעלת תאווה לחיים הפכה להיות מתה מבפנים, חסרת תועלת וקורבן השוכב בצד הדרך, מה שגרם לי לרצות לעשות מעשה.
אין זה דבר שנעשה בקלות מחשבה או רגש, משהו בי היה קשור אליו, אל מי שהוא היה, אל מי שרציתי שהוא יהיה אבל בתוכי ידעתי שהבחור בו התאהבתי לא קיים, במקומו אני חיה עם מפלצת שרק בתווים חיצוניים מזכירים אותו. ימים כלילות פעלתי מתוך אוטומט כאשר מירב משאבי הרגשיים והמנטאליים נלחמים אחד מול השני אם כן לעזוב או לא, בלימודים קראנו לזה 'משיכה-דחייה'. כוחות המשיכה הראו לי עולם קסום של אוטונומיה וחופש והחלו לרקום תוכנית רבת-שלבים להשגת המטרה וכוחות הדחייה ניסוי למשוך אותי אל המוכר, גם אם הוא רע ומר, לפחות זה מצב ידוע בעוד שהשינוי יכול גם להסתיים ברע ואף לגרום למותי.
הדבר הראשון שעשיתי, לפני ביצוע החלטה לכאן או לכאן, היה ללכת אל המקלט שאליו התנדבתי ולדבר עם העובדת הסוציאלית.

בפעם הראשונה שנכנסתי אל המקלט להתנדבות הייתי מלאה בתפיסות סטריאוטיפיות ודעות קדומות כלפי מהי האישה המוכה. את רובן ככולן ראיתי כעקרת בית ממצב סוציו-אקונומי נמוך, תלותית בבעלה ונתונה למרותו, בעלת דימוי נמוך, חסרת ביטחון ואינה מאמינה בעצמה ובכוחה לצאת מהמצב.
די כמוני במובנים רבים.
להפתעתי הרבה, המקלט גילה לפני עולם אחר, נשים מכל המינים, הגדלים והמעמדות קבלו את פניי, מנהלות לצד עובדות, נשות קריירת חוץ לצד אלו העוסקות בקריירת משק הבית, עולות לצד וותיקות ואפילו לסביות.

אחד הדברים שמלכתחילה הכי בלטו בעיני היה חשיבות התמיכה חברתית של נשים השרויות במקלט. עבור נשים רבות, וגם עבורי, תמיכה של ''אחיות לצרה'' שבאמת אכפת להן ושהן נמצאות באותה קלחת, היוותה מרכיב משמעותי ביותר. כשבאתי להתנדב שם כולן היו מסבירות פנים, חמות ומשתפות וכאשר באתי מהעבר השני של המתרס, הן, יחד עם העובדת הסוציאלית, עזרו לי בתהליך הקליטה למקלט ע''י תמיכה, עידוד וסיוע בפרטים טכניים כמו צילום פציעות שישמשו כראיות לתלונה במשטרה.

חדווה קורן, העובדת הסוציאלית שעבדה עם הנשים, הייתה כשמה כן היא, קרן שמש לחיי שהחזירה לי את התקווה לחיים. אני מכירה את כל סיפורי הזוועה הללו על השחיקה במקצוע והזילות בה לוקחים אנשי המקצוע הטיפולי ברשויות הרווחה את עבודתם. אצל חדווה, לעומת זאת, נתקלתי רק ברצינות ואכפתיות שבה היא מבצעת את עבודת הקודש בעזרה לנשים אלו. הייתה בה יכולת מופלאה להיות אשת מקצוע ויחד עם זאת לשמור על יחס אישי לכל אחת ואחת.
אשת חיל מי ימצא.

היא הייתה מופתעת למדי מסיפורי שכן פעמים רבות, כמה שמנסות אותן נשים להסתיר את היותן מוכות, מי שמכיר ומבין יכול לזהות זאת מרחוק והיא לא זיהתה עלי סימנים, לא פיזיים ולא התנהגותיים.
אני חשבתי בספק הלצה ספק מרירות שמגיע לי אוסקר על המשחק המשכנע שלי.

אחרי שגיליתי את ליבי בפני חדווה, היא ספרה לי קצת על עצמה. מסתבר שהיא הייתה ב'אותו סרט', כפי שהיא כנתה זאת, ואחרי שיצאה מהמצב בעור שיניה, היא השלימה את לימודי העבודה סוציאלית שלה שאותם התחילה לפני נישואיה והפסיקה בגלל הנסיבות (כמה מפתיע). במהלך לימודיה היא החליטה שעבודתה תתמקד בתחום הנשים המוכות כשמטרתה היא רצון לעזור לאותן נשים אך עם הזמן היא גילתה שדרך זה היא עזרה גם לתהליך הריפוי העצמי שלה. לדבריה, כל אישה שהיא הצליחה לעזור לה היא כ'עוד פצע שנרפא, עוד צלקת שמגלידה'.

החלטנו ללכת למשטרה ולהגיש תלונה. פחדיי היו גדולים שכן תמיר היה מקושר מפה ועד הודעה חדשה וחששתי שמהלך זה יהיה כחרב פיפיות אך חדווה שכנעה אותי שהיא תעמוד לצידי וכי המקלט פתוח בפני כל עוד אני צריכה.

המפגש עם המשטרה, כצפוי, היה טראומטי במידה. במצב הכי פגיע בחיי קיבלתי מהשוטרת המתחקרת יחס המזלזל וחסר הרגישות. הופתעתי רבות מחוסר האמפתיה שלה בתור אישה וכאשת מקצוע שאמורה לעבור הכשרה לטיפול במקרים כאלו. כאשר אותה שוטרת גילתה את ''הייחוס'' שלי, קרי, קשרי לתמיר ומשפחתו, פחדי התעצמו עוד יותר. הקשרים האישיים והחברתיים של תמיר מטים עוד יותר את הכף לטובתו כאשר אביו, שהיה הרופא האישי של כמה בכירים בתחנה, משך בכמה חוטים על מנת לבטל את התלונה.

המעט אמונה שהייתה לי במערכת התערערה יותר ויותר וחשתי כי אפסו תקוותי.

בהתייעצות עם חדווה הגעתי למסקנה היחידה שעשויה להציל אותי מהמצב,ייתכן שהתשובה אינה במשטרה כי אם במגרש הביתי, משפחתו של תמיר, מה שהעלה בי רעיון מצוין.
העובדה שלא היו לנו ילדים הקלה על העניין.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...