>  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק ז'

''לוריין זה אסור'', מלמלתי לאוזנה חשה את גופה נע מעליי כשרגליי מפוסקות תחתה.
''אל תעשי מזה עניין, זה הסוד שלי ושלך, תפסיקי לחשוב יותר מידיי'', לחשה בחזרה, ''חוץ מזה שאני אוהבת אותך יותר מכל אדם אחר בעולם הזה''.
''אני אוהבת אותך'', לחשתי חובקת אותה אליי.
לרגע חשתי את הכאב העצום שהיה לי בבטן הולך ונעלם, ידה השמאלית של לוריין חיפשה לחדור מבעד מכנסיי למקום שכה חשקה לגעת.
''לוריין לא!!!!!!!!!!'', זעקתי, ''תפסיקי בבקשה זה מעוות!!!!''
''מישל !!! מישל!!!'', נשמע קולה מעומעם לפתע.
''מה?'', בקושי לחשתי.
''תתעוררי!!''
פקחתי את עיניי, ליבי הלם בחוזקה, חשתי שהראש שלי הולך להתפוצץ כל רגע, הייתי שכובה על הספה עם שמיכה מעליי וכרית תחת ראשי, לוריין ישבה לצידי מנסה לעורר אותי.
''את בסדר?'', שאלה מחויכת למראה מבטי המבוהל.
''לוריין מה קרה?'', שאלתי מותשת.
''נרדמת יא שיכורה, את לא זוכרת?'', המשיכה.
''לא! לפני ההירדמות שלי, מה קרה? תהיי הכי כנה איתי'', ביקשתי בעקשנות כאילו הייתי בטוחה שאני עדיין חייה את החלום.
''שתית, ברברת קצת שטויות ונרדמת כמו תינוקת, מה חשבת שקרה?'', הביטה בי במבט תוהה.
''את רצית לשכב איתי'', העמדתי עובדה חד משמעית.
''מה?!!!!''
''את רצית, נו, אני לא אחזור על זה פעמיים''
''אולי זה הפנטזיה בראש המעוות שלך'', הוסיפה ונראתה משועשעת.
התרוממתי מהספה ואחזתי בחולצתה בחוזקה. ''תגידי לי את האמת?'', התעקשתי, ''הייתי קצת מסובבת ואני יודעת שאת מסוגלת לעשות הכול כדיי להוציא אותי מהדיכאון''.
''תקשיבי פסיכית שלי, את אחותי, לא המאהבת שלי ונראה שהאלכוהול עלה לך למוח יותר מידיי, אני בחיים לא יעשה משהו כזה, זה גילוי עריות, את לא נורמאלית, לכי לישון עשי לי ולעצמך טובה! אוקיי?''
היא הביטה בי מעט סמוקה לא מבינה מהיכן הבאתי את היציאה המטומטמת הזו, היא נאנחה מעט והתרוממה לעבר שולחן המחשב להמשיך להתעסק בדבריה. הרגשתי מעט מובכת, אלוהים איך העזתי בכלל להוציא מהפה שלי שטות כזו, מה, אני לא יודעת להפריד בין חלום ומציאות, כנראה כל הסיפור הזה עם נשים דפק לי משהו בראש.
''את רוצה קפה?'', שאלה לאחר שתיקה בת שתי דקות.
''למה חלמתי דבר כזה עלייך?'', הרהרתי בקול, מתעלמת משאלתה.
היא הסתובבה אליי ופיהקה מעט בעייפות.
''תגידי לי את'', השיבה.
''נראה לי שאת מסמלת לי את המקום הבטוח בחיים, שאת לעולם לא תשפטי אותי, לא תעזבי אותי, שתמיד תהיי שם בשבילי עד שתרגמתי את זה בתת מודע גם לפאן רומנטי''.
''טוב, אל תעשי מזה עניין, זה רק חלום ולעיתים אנו יוצרים במוח כל מיני דברים מעוותים מתוך חשש מסוים או פחד חבוי שמתורגמים לדברים חסרי הגיון''.
''מה אני עושה עם החיים שלי לוריין?'', שפשפתי את עיניי מתאמצת להדחיק את הכאב שחשתי בראש וכאב חד יותר שחזר לשלוט לי בבטן.
''קודם כל תירגעי,שום דבר זה לא סוף העולם, מאיה היא לא האישה היחידה עלי אדמות ויכול להיות שצורת החיים הזו לא תתאים לך בכלל, אולי את צריכה לחזור לגברים'', הוסיפה וקמה להביא לי כדור לשיכוך כאבים.
''איך אני אוכל למחוק אותה מהלב שלי, איך קיבינימט?''
''אולי תפסיקי עם הדיבור המגעיל הזה, מאז שהכרת אותה הפכת להיות מזעזעת, רפרטואר המילים שלך השתדרג לשפת רחוב''.
השפלתי את עיניי בחצי חיוך, ידעתי שהיא צודקת, כאילו השהות שלי עם מאיה הפכה אותי לבן אדם שונה.
''אל תהיי בהמה, זה לא מתאים לך, אני רוצה לראות את מישל הישנה בחזרה'', הוסיפה והושיטה לי כוס מים עם כדור לשיכוך הכאב.
''טוב, טוב, תפסיקי, אני מבטיחה שאני אשתנה בחזרה'', עניתי ולגמתי מהמים לגימה ארוכה.
''לגביי מאיה, אני מציעה שתתרחקי ממנה כמה שאת יכולה, אל תעני לטלפונים שלה, אל תיכנעי למילים היפות שתגיד לך, היא מסוג הטיפוסים שיפגעו בך, היא זקוקה לריגושים כמו אויר לנשימה, ברגע שהיא כבשה יעד היא תרוץ ליעד הבא, תעלימי את כל מה שהיא הביאה לך, שלא יהיו לך שום מזכרות קיטשיות ממנה ובתור התחלה תעיפי ממך את הקפוצ'ון הב'ז המכוער הזה שאת לובשת, שהיא הביאה מברילוצ'ה מהטיול תרמיליאים שלה בארגנטינה''.
''אוי נו לוריין אל תגזימי עם השטויות שלך, חוץ מזה היא הלוותה לי את זה, היא לא נתנה לי אם נדייק''.
''גם ככה היא לא נתנה לך כלום חוץ ממריבות מטופשות מהבוקר עד הערב''.
''איך אני אתחמק ממנה ביום ראשון?'', הרהרתי.
''מה יש ביום ראשון?''
''ביום ראשון אנחנו צריכים להגיע לבית הספר לקחת תעודות סיום, הקורס נגמר בשעה טובה את יודעת''.
''אחלה, מה זה צריך להעסיק אותך, תתעלמי ממנה''.
''את גיבורה גדולה עם כל המילים האלו, להזכיר לך שהפרידה מטלי מוטטה אותך בזמנו, היית כמו סמרטוט''.
''בגלל זה אני אומרת שתניחי לה, היא לא שווה את זה, בא לך לעשות טעויות כמוני? לסבול כמוני?''
''אני לא יודעת לוריין, זה מתסכל אותי כל כך''.
''את רוצה שאני אלך במקומך לקחת את התעודה?'', חייכה בממזריות, מה שהחזיר אותי לרגע לתקופת הילדות שאז היינו מעיזות לשגע את כולם.
''מה פתאום, נראה לך, אני אעמוד מולה ואתן לה את ההרגשה שכמו שהיא נכנסה לי ללב, ככה היא יצאה ממנו, אפילו בפינה קטנה אני לא אזכה אותה''.
''ככה אני אוהבת אותך, חזקה עם זרוע נטויה'', הוסיפה בחיוך חשוף שיניים.

לאחר ששתיתי את הכדור חזרתי לנמנם מעט, לוריין המשיכה להקליד את העבודה אותה התבקשה להגיש לעוד שבועיים. מאוחר יותר לאחר שהתקלחתי ולוריין לוותה לי בגדים שיכולתי להסתובב עמם בחוץ נסענו לארוחת שבת אצל אבא, זה המנהג היחיד עליו לא ויתרנו מעולם, גם אם נאלצנו להעדר מסיבות מסוימות, השתדלנו להגיע אליו פעם בשבועיים לארוחת שישי. רוברט וג'וזף, שני אחינו הגדולים היו מצטרפים לסירוגין עם נשותיהן וילדיהם, התחושה הזו שיש לך משפחה מאחורי הגב שתמיד תתמוך, תדאג ותעשה עבורך, מילאה את ליבי, בייחוד עכשיו שהרגשתי בדידות מסוימת, תחושת הביחד טשטשה קצת את הכאב שחשתי.
בסיום הארוחה התפננו אני ולוריין להדיח את הכלים, אבא ניגש לשתינו וחייך כשהוא מבסוט.
''מה קורה אבא?'', ביקשה לפענח את סיבת חיוכו.
''אני כל פעם מחדש מביט בשתיכן ומאושר שיש לי אתכן, כל אחת מזכירה לי את אמא בצורה אחרת''.
הסתכלנו אחת על השנייה וחייכנו מעט בעצב, תהיתי מה היה קורה אילו ידע שלאמא הייתה מישהי שאהבה כל כך.
''תגיד אבא, רציתי לשאול משהו'', פניתי אליו בעודו מכין קומקום עם נענע להכנת התה.
''מה יקרה שלי?'', חייך קשוב.
''לאמא הייתה במרוקו איזו חברת נעורים שקראו לה לילה?''
לוריין כחכחה מעט בגרונה מנסה לרמוז לי שלא אפלוט שטויות.
''הן לא הכירו במרוקו'', פתח בתשובה חד משמעית כאילו הכיר אותה שנים, מה שגרם לי וללוריין לעבור לכוננות הקשבה. ''היא הכירה אותה בצרפת הן למדו ביחד בקולג', ללילה הזו לא הייתה משפחה, ההורים שלה מתו בנסיבות לא ברורות והדודה היחידה שהייתה לה במרוקו גידלה אותה ועשתה הכול כדי להקנות לה חיים טובים, בגלל זה היא שלחה אותה לצרפת ללמוד מקצוע''.
''היא הייתה ערביה לא?''.
''כן, ערביה, אבל אז היהודים והערבים היו כמו אחים ממש, לא הייתה שנאה כזו כמו שיש פה בארץ, זה סוג אחר של אוכלוסיה''.
''ומה אחר כך, הן נשארו בקשר?'', ניסיתי לדלות עוד אינפורמציה.
''הן סיימו פחות או יותר את הלימודים ביחד, אמא חזרה למרוקו וללילה שדכו בחור מאוד עשיר ממשפחה מכובדת מאוד בזמנו''.
''היא הייתה בקשר עם אמא כל השנים האלו אחרי שהתפצלו הדרכים שלהן?'', ביקשתי להבין.
''אני חושב שכן, היא שלחה פה ושם מכתבים אבל הקשר עם השנים נותק'', הוסיף ומזג את המים החמים לקומקום נירוסטה מלא בנענע.
''יאללה בואו תשתו קצת מהתה שלכן שאתן אוהבות'', אמר בעודו מתקדם לסלון לשבת עם שני אחיי.
''קראת את כל המכתבים שלה?'', שאלה לוריין כשהיא סוגרת את דלת המדיח ומפעילה אותו
''לא, זה נורא קשה לי לקרוא, אני מרגישה שאני מחטטת בעבר של אמא, משהו שאני לא אמורה לדעת''.
''אולי אני אבוא מחר ונקרא ביחד, זה כל כך מסקרן אותי, עד עכשיו אני לא מעכלת בכלל שקרה לאמא דבר כזה ועוד עם ערביה''.
''אוי נו, ממך זה נשמע מלוכלך, מה, ערבים הם לא אנשים, חוץ מזה הערבים המרוקאים הם ערבים מזן אחר, הם לא מתעסקים במלחמות הקודש החולניות של האסלאם''.
''יכול להיות'', הרהרה בינה לבין עצמה.
''את קולטת שהיא הייתה איתה איזה שלוש ארבע שנים ביחד בצרפת, בטח הן גרו באותה דירה במעונות שם, אימא כלה יש לנו לא?'', חייכתי.
''הייתה לנו, התכוונת'', נאנחה מעט ונשענה על השיש.
''בנות אתן באות לשתות?'', קרא ג'וזף מהסלון.
התקדמנו לעברם והתיישבנו על השטיח. לוריין שיחקה עם לילך וזוהר, ילדיו של רוברט, ואילו אני פתחתי בשיחה עם רונית אשתו של ג'וזף שישבה עם בטן הריונית על ספת היחיד בסלון.
לאחר כשעתיים חזרתי לדירה, לוריין החליטה להישאר לישון אצל אבא ולארח לו חברה, כאשר הוצאתי את הפלאפון מתא הכפפות שם השלכתי אותו מרוב עצבים כשהגעתי ללוריין, הבחנתי בעשרות שיחות ממאיה שלא נענו, שמחתי שהיא מתפתלת בניסיון להשיג אותי. שתתפוצץ, חשבתי לעצמי, התהלכתי לחדר השינה, חשתי מותשת מכל היום רווי התהפוכות, שמתי לעצמי מטרה להסתכל קדימה ולא לסגת אחורנית, רציתי שמאיה תבין שהיא זו שהפסידה אותי ולא אני אותה, לא התכוונתי לנסות אפילו לרדוף אחריה למרות שבסתר ליבי ממש קיוויתי שהיא לא תיכנע ותמשיך להציק לי עד שאסכים, שאולי גם היא תהיה חסרת מנוחה ותנסה אפילו לבוא אליי לדירה, תדפוק על הדלת ותתחנן מבעדה שאתן לה להיכנס ושהיא כל כך אוהבת אותי, אבל חוץ מלחלום בהקיץ דבר לא השתנה. מספר הפלאפון של טליה עדיין שכב על השידה אחזתי אותו בידי וחייכתי, סטוץ קטן לא יזיק, בייחוד שאני זקוקה למישהי שתרגיע אותי מעט.
אחזתי את הטלפון וחייגתי, קולה לא אחר להישמע.
''היי טליה'', פתחתי.
''היי'', ענתה קצת בנימה חשודה כאילו מנסה לזהות את קולי.
''מה שלומך?'', המשכתי.
''מעולה'', ענתה בחיוך וניכר עליה שזיהתה את קולי, ''ומה שלומך?'', המשיכה.
''חשבתי עלייך קצת'', זרקתי משהו.
''מה חשבת?'', הסתקרנה.
''זה לא לטלפון'', המשכתי במסתוריות נהנית מהיכולת שלי למשוך בחוטים.
''אני נורא אוהבת את הכנות שלך'', צחקקה, מבסוטית מעצמה.
''בא לך לבוא לכוס קפה?'', המשכתי, לא יודעת אם אני אצטער על מה שאני עושה.
''מתאים לי, מתי נוח לך?''
''עוד שעה?'', הצעתי.
''אחלה, מתאים, אני רק צריכה את הכתובת''
''תירשמי...''
מסרתי לטליה את כתובתי והתפניתי להתארגן, חשתי פרפרים מוזרים בבטן כאילו אני מעיזה לעשות משהו שמעולם לא חשבתי שאעשה. בטח לוריין הייתה צוחקת עליי חשבתי.
התיישבתי על המיטה והבטתי על תיבת התכשיטים והמכתבים של אמא שלי, כאילו כל פעם מחדש שעברה בי מחשבה לקחת מכתב ולקרוא נרתעתי מעט, כמובן יש לציין שההרהורים לא עצרו בעדי לפתוח עוד מכתב ולשקוע בסיפור הזה שליווה את אימא שלי.


מרץ 1976
מרסדס אהובתי
רציתי לבשר לך שבשעה טובה ילדתי בת, היא מדהימה, כל כך קטנה ורכה, כולם אומרים שהיא דומה לי. קראתי לה יסמין, כמו הפרח הריחני שאת כל כך אוהבת. סעיד קצת התאכזב לדאבוני, הוא ציפה לבן זכר, הגברים הללו, יישארו אותו דבר, הריי אישה זה דבר כל כך מקודש, שצריך לשמור עליו והריי משהו מקודש הוא הרבה יותר משמעותי ממשהו שלא נחשב כזה. הלוואי והיית כאן איתי עכשיו, אני כל כך זקוקה לך. המפגש בפריז אחרי כל השנים האלו העביר בי כל כך הרבה צמרמורות, היית קצת מרוחקת בהתחלה כאילו פחדת ממני, או שמה פחדת מהתחושות שאחזו בך וחזרו לשלוט בנימי נפשך. ראיתי בתוך עינייך
שנראו כי כיבו מעט עם השנים את הזיק, הניצוץ שדלק שוב כשהבטת בי. אני מסוגלת להריח את ריח שערך המשכר שעטף את פניי שחבקתי אותך צמוד אליי באותו חדר במלון בו התאחדתי איתך אחרי שנות אור, השנים הפכו אותך ליפה יותר, אני תוהה אך היו נראים חיי איתך. את חסרה לי מרסדס, לעיתים אני רוצה לקחת מטוס ולברוח אלייך, לגנוב אותך ולהעלם למקום בו רק אני ואת נהיה, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. רק שתדעי, אני מוכנה לשלם את מחיר הטרוף הזה ולו רק לזכות לראותך פעם בשנה, להתאחד איתך, לחלום איתך, להיגמר בתוכי רק כדי לשוב כל פעם מחדש להיות בין זרועותייך.

אוהבת אותך עד כלות
שלך לילה


הכנסתי את המכתב בחזרה, הרגשתי לרגע כאילו הייתי שם איתה רואה אותה בברור יושבת וכותבת את המכתב לאמא בעודה מנדנדת בעריסה את הילדה הקטנה שנולדה לה שעבורה היא הייתה יותר מקודשת מכל בן זכר שהיה יכול להיוולד לה.

דפיקה בדלת הקפיצה לרגע את חושיי, לא הגיוני שכבר עברה שעה וטליה כבר הגיעה, מלמלתי לעצמי.
''רק רגע'', אמרתי וניגשתי לפתוח.
כשפתחתי את הדלת היא עמדה כשידיה נעוצות בכיסי הג'ינס שלבשה.
''ערב טוב'', אמרתי בחיוך, ''בואי כנסי''.
''מה שלומך?'', הביטה בי במבט צמא.
''בסדר, מצאת מהר את הדרך?'', כחכחתי מעט.
''כן שטויות, אני מכירה את ת''א יחסית טוב'', הוסיפה וסרקה את הבית.
''תשתי משהו?'', הצעתי בוחנת את צעדיה.
''דיברנו על קפה, לא?'', התחכמה.
''סוכם קפה, תקבלי קפה'', חייכתי וניגשתי למטבח.
''אחלה דירה יש לך, מתי עברת לכאן?'', שאלה.
''מזמן, לפני שנתיים וחצי כמעט'', עניתי והדלקתי את הקומקום.
''לא עצוב לך לבד פה בכל הגודל הזה?'', הסתקרנה.
''את האמת נפרדתי לא מזמן מהחבר שלי שהיינו כמה שנים ביחד''.
היא פקחה את עיניה מעט נדהמת. ''ממתי עברת לגברים?''
''מאז ומעולם הייתי איתם, השאלה הנכונה היא מתי עברתי לנשים'', תיקנתי בחיוך.
''מאז שהכרת אותי'', אמרה והרגשתי אותה נצמדת אליי מאחורנית.
הרגשתי את ליבי מעלה את הדופק מרגע לרגע. ''התגעגעתי אלייך''[ לחשה ונשמה אותי לתוכה.
הרגשתי את לחיי מעלות סומק. ''ספרי לי קצת עצמך, מה את עושה בחיים, בת כמה את?'' הדפתי אותה בעדינות, לפחות הגיעה לי מעט אינפורמציה גם אם היא מינימאלית כדי שארשה לעצמי להיכנס עימה למיטה.
היא נאנחה וחייכה. ''אוקי נלך בדרך שלך, תמיד היית כזו, מטריפה לי את השכל עד שהייתי משתגעת''.
''מה את עושה בחיים?'', פתחתי והגשתי לה את כוס הקפה.
''אני בשנת שבתון כרגע'', אמרה.
''מה, את מורה?'', שאלתי מחויכת, מנסה לדמיין אותה מעבירה שיעור בהיסטוריה לתיכוניסטים מחוצ'קנים.
''אני מרצה באוניברסיטה'', ענתה ומבטה חדר בי.
''איזו אוניברסיטה?'', הסתקרנתי, באנה הבחורה הזו חכמה, הרהרתי.
''בפקולטה לחקלאות ברחובות ששייכת לאוניברסיטה העברית'', ענתה.
''מה את מלמדת?'', המשכתי מסוקרנת.
''גנטיקה'', הוסיפה ולגמה מכוס הקפה שהכנתי לה.
''נשמע מעניין'', אמרתי.
''נפרדתי מגבי'', פתחה לפתע ברצינות.
''מי זה גבי?'', שאלתי וניסיתי לתהות האם יש משהו קצת מוזר באישה הזו.
''בעלי, מה נסגר איתך, הכול נמחק לך אהה?''
''טליה אני לא מכירה אותך'', אמרתי מעט במבוכה, ''נראה כאילו את מכירה אותי שנים אבל צר לי, אני לא זוכרת אותך או מכירה אותך כמו שאת חושבת'', המשכתי.
היא הניחה את כוס הקפה החצי מלא על השיש והתקרבה אליי.
''למה התקשרת אליי?'', שאלה.
''בא לי עלייך, בגלל זה התקשרתי'', עניתי סמוקה לא מבינה מהיכן האומץ התפרץ ממני.
היה לה ריח מיוחד, היא אספה מידי את כוס הקפה והניחה אותו לצד הכוס שלה, היא התקרבה אליי עיניה בחנו את פניי במבט מהול בעצב לא מובן, ידה ליטפה את לחיי, שפתיה קרבו לשלי. נתתי לה לסחוף אותי, היא נשקה לי ללא הרף כאילו מנסה להרוות את צימאונה, משכתי אותה לחדר השינה, היא נשכבה מעליי מחככת אגנה בין רגליי היא הסירה את החולצה אותה לבשתי, ידיה מלטפות את שדיי, מתמכרות לרצון ותשוקה לא מובנים, חשתי שאני רוצה שהיא תגאל אותי, שתזיין אותי נטו, היא ביקשה את עיניי להביט לתוכי, כאילו התאהבה בי. הפשטתי אותה, רציתי שתקרע ממני כל שארית בד מיותרת כדי שסוף סוף תוכל לדפוק אותי, הרגשתי שנכנס בי שד, שד מלוכלך, בהמתי, אגואיסטי.
''טליה תגאלי אותי, אני רוצה שתגאלי אותי'', זעקתי אליה, היא הסירה ממני את היתר וצללה מטה לתוכי, לשונה משחקת שם היכן שמאיה עשתה זאת במיומנות, אחזתי בשערה מושכת בכוח ללא רחמים, רציתי את זה חזק וכואב, רציתי להרגיש שולטת, רציתי רק להזדיין, לתת לעצמי להתפרק על גופה של מישהי זרה שמחר בבוקר לא אזכור אפילו את פניה, היא חדרה לתוכי בקצב שהכתבתי לה, היא הכאיבה לי כאילו ביקשה לנקום במשהו, במישהו. הכאב התמזג עם אורגזמה חזקה שהרעידה את גופי לשניות ארוכות התפתלתי בין ידיה נותנת לה לקחת אותי לעוד סיבוב ארוך ומענג. הדקות עימה הפכו לשעות, לא הרגשתי את הזמן ונראה ששתינו עשינו תחרות מי מחזיקה יותר מעמד. בשלב מסוים מצאתי עצמי נרדמת בתוכה, פניה היו שלבות והצלחתי להבחין שהיה בה משהו מיוחד. לא ידעתי ולא זכרתי מתי בעבר הכרנו אם בכלל, אבל הנחתי בשלב הזה לשאלות המטרידות בייחוד שלא בניתי על זה שאראה אותה יותר.

למחרת בבוקר כשהתעוררתי מצאתי את טליה שוכבת לצידי מביטה בי במבט מאוהב
''בוקר טוב'', לחשתי בחצי חיוך.
''בוקר טוב'', חייכה.
''מה השעה?'', ביקשתי לדעת משפשפת את עיניי.
''אני אוהבת אותך, את יודעת את זה'', לחשה, מתעלמת משאלתי.
''מה?!'', נדהמתי, ''מתי הספקת להתאהב בי?'', צחקקתי.
''כל השנים אני אהבתי אותך, מעולם לא ויתרתי עלייך, אל תעשי צחוק ממה שאני אומרת לך'', הרצינה.
הרמתי את השמיכה ויצאתי מהמיטה. ''את מטורפת טליה את יודעת את זה, אני לא יודעת מאיפה את מביאה לי את היציאה הזו שאת מכירה אותי שנים''.
''עזבי לא חשוב'', אמרה ויצאה אף היא מהמיטה והחלה להתלבש. ''לפחות אני מקווה שנהנית מהזיון'', הוסיפה.
''טליה מה את רוצה ממני?'', התחלתי להתעצבן.
''כלום, אני הבנתי אותך, את יודעת מה הכי כואב לי, שבעבר טענת שאני משחקת איתך בגלל שאני נשואה, אני מרשה לעצמי ליהנות משני העולמות ונשבר לך מזה ועכשיו כשאני מוכנה לתת לך הכול את משחקת איתי עם השטויות שלך, תתעוררי לוריין, צאי מהבועה שלך''.
''לוריין?, קראת לי לוריין?'', צחקתי ממאנת להאמין למשמע אוזניי.
''עזבי שכחי מזה, כנראה שבאמת הייתי צריכה להניח לך לגמרי'', הוסיפה ונעלה את נעליה במהירות.
דפיקה בדלת קטעה את הויכוח הקולני שפרץ, הבטתי על השעון לצד השידה השעה הייתה כבר עשר בבוקר, אולי זו מאיה חשבתי לעצמי, קיוויתי שזו היא שתיראה שגם אני ממשיכה בחיים שלי ומזיינת בדיוק כמוה.
''בא לך לפתוח את הדלת, אני חצי ערומה'', ביקשתי בנימה מתנצלת מנסה עדיין לעכל ששכבתי עם מישהי שלוריין הכירה. אלוהים מה אתה רוצה ממני?! למה אתה מזמן לי את כל החרא הזה? לבשתי בזריזות איזה מכנס וחולצה שהוצאתי מהארון בזמן שטליה ניגשה לדלת לפתוח. התעכבתי מעט מאחורי המשקוף של החדר על מנת לשמוע את קולה של מאיה.

''טלי?'', נשמע קולה של לוריין נדהם שהדלת נפתחה, ''מה את עושה כאן?''
יצאתי מפתח החדר. טליה הביטה בשתינו, מחברת בראשה אט, אט את כל הפאזל. לוריין נכנסה, הביטה בי, חשתי איך הדם אוזל לה מהפנים.
''מה היא עושה כאן?'', שאלה בעיניים בוערות מכעס. ''כדאי לך לענות לי'', הוסיפה בנימת איום...

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...