>  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק ו'

יולי 1975

מרסדס אהובתי 
כמה שמחתי לקרוא את מכתבך בו סיפרת לי שגם את בהריון, ומה גדולה שמחתי אף יותר שאת נושאת בקרבך שני עוברים. אני מחייכת עכשיו ותוהה שבוודאי אלוהים החליט לברך את שתינו. מקווה אני בשבילך כי לפחות אחת מהם תהיה בת כמו שתמיד רצית, שתצא יפה כמוך ומיוחדת, אומנם עוד זמן רב ייקח עד שאקבל את הבשורה וכל דבר בעתו אך אני סבורה ובטוחה שאללה רואה ומקשיב לכל תפילה שנאמרת. ידי רועדת מעט ונפשי מרוגשת, רציתי לבשר לך כי סעיד החליט שנעקור לצרפת, את מבינה מרסדס, אירופה, המרחבים העצומים הירוקים, הקולטורה המערבית שהייתי כ''כ מורגלת אליה שהמעבר למרוקו בזמנו לקח ממני משהו מהחופש. אני נזכרת כמה שנים נעדרתי משם וזה כ''כ מעציב. אני יודעת שאולי יהיה עבורך קשה במעט, אבל אני כמהה לראותך, לעיתים אומרים כי המרחק והזמן מוחקים מהלב, שהכול מטשטש עם השנים, אך עבורי השנים רק מחדדות את הגעגוע, הנפש המיוסרת והלב שגווע. אהבה גדולה מגיעה פעם אחת בחיים מרסדס, פעם בחיים. זקן אחד אמר לסבי עליו השלום כי אלוהים מזמן לנו פעם בחיים נפש תאומה, אהבת אמת, אהבה כזו שנותנת לך סיבה לחיות, את אהבתי הגדולה מרסדס, אהבתי היחידה, אני מודעת שהחיים הללו מזמנים לנו קשיים ומכשולים, אך כשמדובר בלב, דבר לא יצליח לעמוד לנגדו. בלילות את מופיעה בחלומותיי ללא הרף, מצחקקת בחן, מדברת לליבי, נושקת לשפתיי ובקומי הכול מתפוגג כמו רוח המדבר שלא מותירה סימן מסימני דרכם של הנודדים. אהובתי, אנא עשי מאמץ על מנת לבוא לצרפת, כבר עשור שאני רק תוהה אילו קמטיי בגרות ניכרים על פנייך, המועד המשוער הוא תחילתו של ספטמבר.
מחכה לתשובתך.

לילה 

סגרתי את המכתב והנחתי אותו בתיבה, דמעות בלתי רצוניות זלגו לאיטן על פניי, חשבתי על מאיה. האם היא הנפש התאומה שלי, האם היא אהבתי הגדולה שאליה ייחלתי כל חיי ושאני עלולה להפסיד אותה בגלל השאננות שלי והתפיסה המקובעת שלי שהחיים צריכים ללכת לפי הספר המחורבן שמכתיבה החברה? היו לי לילות שלא הפסקתי לחלום עליה, תמיד היא הופיעה לי בווריאציה כזו או אחרת, מנסה להזכיר לי שהיא שם, שהיא מחכה, מחכה לתשובה שלי, חשבתי מדוע הן ויתרו על האהבה הזו, למה הן לא נלחמו ולא נשארו אחת עם השנייה, סביר להניח אם זה היה קורה לא הייתי באה לעולם הזה, תהיתי, הפתק עם מספר הפלאפון של טליה נח על השידה, הייתה לה החוצפה לקנח את הערב במתן מספר הפלאפון שלה, אם אהיה מעוניינת לפגוש אותה בהזדמנות, ראשי עדיין התפוצץ ושעות השינה לא עזרו לי במיוחד ועוד לאור העובדה שבקושי נרדמתי והתהפכתי מצד לצד, נשיקתה של האישה המוזרה כאילו דגדגה על שפתיי. איך היא בכלל העיזה לנשק אותי, מה אם הייתי סטרייטית לחלוטין והייתי מגיבה קצת אחרת. נאנחתי מעט, אין היום טיפת כבוד לאנשים, ישר רוצים לאנוס אותך ולהשכיב אותך. עד עכשיו לא הבנתי מה היא רצתה ממני, ולמה דווקא היא מופיעה לי בסיטואציות לא מובנות, האם אני צריכה להבין את הרמזים שנשלחים לי או שמא זו סתם מקריות. מילותיה של לילה הדהדו במוחי, יכולתי לדמיין את האישה הזו בקלות, מסתורית כזו עם רעלה שקופה שמותירה רק את עיניה חשופות לתת עדות לתשוקה עצורה וכואבת, קנאתי ביכולת הזו שלה לאהוב את אימי עד כלות, ששתיהן בחרו בחיים נורמטיביים והקריבו את האהבה הזו על מזבח האמונות והכללים שהוכתבו להן משחר ילדותן. לי זה לא יקרה, הדהד המשפט בראשי, אני לא אוותר על האהבה, על האושר שלי בעבור שום כלל מזוין או חברה פרימיטיבית, קמתי מהמיטה אחוזת תזזית עשיתי מקלחת קצרה וקרה, זרקתי עליי איזה טרניג ישן, גופייה ארוכה ומעיל, יצאתי מהבית במהירות, ליבי הלם בחוזקה, אני הולכת אליה, למאיה לשלי, אני רוצה לנשק אותה, להרגיש אותה, לנשום את כל כולה אליי, לא מעניין אותי כלום, רק היא. לרגע כל הגעגועים צפו ועלו בי, כל השבועות האלו הדחקתי את התחושות, את תשוקה, את הגעגוע שהשתולל עמוק, עמוק בתוכי והנה עכשיו אני יודעת, אני כ''כ יודעת מה אני רוצה, נסעתי כמו מטורפת, לא היה אכפת לי מכולם, לא שהיום יום שישי ולא שהשעה היא שש וחצי בבוקר, לא שבטח אני הולכת להעיר אותה ולהיכנס עמה למיטה ובטח שלא היה אכפת לי מזה שבטח היא תהיה בהלם לכמה דקות ותכעס על זה שהערתי אותה. 
עצרתי בחריקת בלמים מול ביתה של מאיה, הרכב שלה שעמד בחוץ העיד כי היא נמצאת, פתחתי את הדלת וירדתי מהאוטו, העננים הכהים יצרו שיכבה עבה של מעטה אפרפר שהעיד כי הגשם והסערה קרובים מאוד, התהלכתי בשביל האבן שהוביל לדלת הכניסה. 
הושטתי אצבע מעט נרעדת לפעמון וחיכיתי, לא היה מענה, ניסיתי את כוחי בדפיקות קצובות בעודי מנסה לאבחן איזו קריאה מעומעמת של ''רק רגע'', או משהו בסגנון, דקות ההמתנה הללו נראו לי כמו נצח. תמיד זה נראה כך כשאתה כל כך רוצה משהו שנמצא ממש מעבר לדלת, ניסיתי שוב לצלצל בפעמון הפעם ביתר עקשנות, טיפות הגשם כבר החלו לטפטף לקרקע מותירות נקודות רטובות בכל עבר, סיבובו של המפתח הקפיץ לרגע את חושיי, הנה היא פותחת, נשמתי עמוקות מנסה להרגיע את דפיקות הלב החזקות שחשתי.
''היי'', פתחה לי שירי את הדלת שכל שערה פרוע ועיניה מכווצות מהעייפות, תוהה על פשר נוכחותי. 
''היי'', בלעתי את הרוק בחוסר נוחות, ''אני מצטערת שהערתי אותך אבל אני חייבת לראות מאיה''.
''היא ישנה'', ענתה בנימה מרומזת שאקח את רגליי ואסתלק לפחות עד שעות הצהריים אם בכלל. 
''אני יודעת, אבל אני חייבת לראות אותה'', ביקשתי בעיניים מתחננות. 
''אולי כדאי שתבואי יותר מאוחר'', התעקשה כאילו לקחה לעצמה את תפקיד האימא הדאגנית של מאיה. 
''זה דחוף'', התעקשתי בחזרה. 
''טוב, איך שאת רוצה'', התייאשה ופינתה לי את הדרך פנימה. 
''תודה'', לחשתי וצעדתי לכיוון חדרה, אותו החדר שידע ימים מטורפים, ימים מלאי תשוקה, מלאי התרגשות, מלאי אהבה, דמעות וכאב. צעדתי בבית כאילו היה שלי, תמיד יש את התחושה הזו שאתה הופך להיות שייך למישהו, כל מה ששלו כאילו הופך להיות גם שלך. דלת חדרה של מאיה הייתה סגורה. 
שלחתי יד נרעדת לידית ומשכתי מטה תוך זהירות לא לעשות רעש מיותר, החדר היה חשוך, נכנסתי בפסיעות זהירות לעברה, היא הייתה מכורבלת בתוך השמיכה באותה תנוחה שתמיד הייתה נרדמת איתי, נשקתי בזהירות לעורפה, נמסה מהריח המוכר שלה, אלוהים אני כ''כ אוהבת אותך, לחשתי לאוזנה. 
לקח לה מספר רגעים להתעורר, להתפקח ולהבין מי נמצא לידה. 
''היי'', לחשתי מחויכת, שולחת זרועותיי לחבקה אליי. 
''מה את עושה פה'', לחשה בבעתה כאילו נבהלה וכעסה בו זמנית מעצם נוכחותי. 
''החלטתי מה אני רוצה מאיה'', ניסיתי לפייסה, תוהה מדוע זו קבלת הפנים לה אני זוכה. 
''צאי החוצה'', פקדה עליי ונראה שסימני לחץ נכרו בקולה. 
''מאיה, את בסדר?'', ביקשתי להבין את פשר התנהגותה. 
היא התרוממה מהמיטה, מנסה להניע אותי לצאת מהחדר.
''מה יש לך קיבינימט?!'', התעצבנתי. 
''מה קורה כאן?'', נשמע לפתע קול נשי צרוד ועייף מעט שהגיע מהמיטה. 
שלחתי יד למתג האור והדלקתי אותו 
מאיה עמדה מולי ונאנחה. ''למה את לא עושה מה שאומרים לך?'', הוסיפה ושלחה יד לכסות את עיניה מהאור המסנוור. 
''בת זונה'', לחשתי, ''לא הייתה לך סבלנות לחכות אהה?''
''מישל זה לא מה שאת חושבת'', ענתה מובכת. 
''באמת? אז מה אני צריכה לחשוב?'', שאלתי במבט בוער. 
''מאיה, מה קורה כאן?'', התרוממה הבחורה האלמונית מהמיטה.
''לא קורה כלום'', ענתה בעצבים ונגשה לארון לחפש משהו ללבוש.
''בחיים לא הייתי מאמינה שזה מה שתעשי'', לחשתי.
''מישל לכי תזדייני, מה את חושבת לעצמך שאני אשב ואחכה לך עד שימאס לך להיות עם הטוראי שמנת שלך?''
''טוראי שמנת אההה, למה מה לך יש שאת תופסת תחת מעצמך, את כולם את מגמדת כאילו הם הזבל שלך, עצוב לראות מישהי שניזונה מהערצה של כל מיני אנשים דפקטים שאיתם את נכנסת למיטה''.
''באנה אולי תסתמי את הפה'', שאגה שוב הבחורה האלמונית. 
''אורלי אל תתערבי'', שאגה מאיה בחזרה בעודה לובשת גופייה לכסות את מערומיה. 
''עם כמה שכבת מאז?'', דרשתי לדעת. 
''עם מליון, בסדר?'', ענתה בעצבים ולבשה את הטרניג שהיה זרוק על הרצפה. 
הבטתי עליה בשתיקה, מרגישה אך המושג של 'אהבת חיי' מתנפץ לרסיסים קטנים. 
''בואי החוצה, אנחנו צריכות לדבר'', הוסיפה בלחש. 
''זה מיותר מאיה, אני הולכת'', אמרתי בנשימה אחת, דוחקת עמוק את הדמעות שאיימו לפרוץ מעיניי.
''זה לא מיותר'', השיבה ואחזה בידי תוך שהיא מושכת אותי החוצה מהחדר. 
''התיישבתי באחת הכורסאות בסלון, דרך החלון אפשר היה להבחין במבול שהתחיל לרדת, הבית היה קר מה שגרם לי לדחוף את ידיי לכיסיי המעיל, מאיה התיישבה לידי, משפשפת את עיניה ומסירה את קורי העייפות. 
''מישל אני מצטערת שראית אותי ככה'', פתחה בשקט. 
''מצטערת?'', גיחכתי בציניות, ''את לא שווה אותי בשיט'' הוספתי והרגשתי את פעימות ליבי הולמות בי כתופים, היא יושבת לה בכורסא המזוינת שלה, נינוחה כאילו דבר לא ירעיד את הקרקע תחת רגליה ובאדישותה היא אומרת לי שהיא מצטערת. 
''מישל כבר עברו קרוב לחודשיים, עד מתיי ציפית שאני אחכה?'', אמרה במבט צלול, אותו מבט שהתמכרתי אליו כ''כ בחודשים האחרונים. 
''את לא אוהבת אותי בכלל, על מה את מדברת'', החזרתי בכעס.
''זה לא נכון'', אמרה, ''זה ממש לא נכון''. 
''היית מחכה לי אם באמת היית אוהבת אותי, את יודעת מה, אפילו היית מתקשרת לשאול אותי מה קורה איתי, היית מציבה אולטימאטום, היית מתעקשת, משהו...''
''אני לא טיפוס כזה, כיבדתי את מה שרצית והנחתי לך, עם כל הכאב שלי עם כל התסכול''.
''על איזה כאב את מדברת, מה את יודעת בכלל מה זה כאב, כל התקופה הזאת עשית לי סצנות קנאה בגלל גיא, לא היית מסוגלת לקבל ולהבין שהכול חדש לי, שאני לא יכולה ביום אחד להחליט מי אני ומה אני ולאן החיים שלי הולכים, רצית אותי רק לעצמך, הרעלת אותי בכל מה שקשור אליו, כמה הוא אהבל שהוא לא מבין מה קורה סביבו שהוא סתם רב''ט דפוק, שהוא לא מפותח שכלית ושממש יהיה לי חיים מעניינים איתו''.
''זה היה סתם בצחוק, תרגיעי'', ענתה ונאנחה. 
''את יודעת מה הורג אותי אצלך, שמי שלא עונה על קריטריונים מאוד מיוחדים, לא מספיק שווה את היריקה שלך'',
''מה זה קשור קיבינימט לכל השיחה הזו'', התרעמה. 
''האופי המסריח שלך, זה מה שקשור''.
''אוקיי ואילו קריטריונים אני מציבה לטענתך?''.
''תסתכלי על החברים שלך'', עניתי. 
''וואו, את ממש חמה עליי אההה?'', הביטה בי בעיניים דלוקות, ''ממש מעניין אותי לדעת איך החברים שלי נכנסים לכאן עכשיו''. 
''אני יודעת שהם לא אוהבים אותי במיוחד ובטח הם הרעילו אותך עליי''.
''אין להם כלום אלייך, פשוט בכל המפגשים את מכונסת בעצמך, בקושי מדברת, מה את מצפה שהם יחשבו עלייך?''. 
''לא... הם הרבה יותר מפותחים כל הלסביות וההומואים שלך, אחת שנראית כמו טרנסקסואל עם בעיות נפשיות שכל הזמן מנסה להשכיב אותך, איזה פרסומאי מתוסכל שעוד מעט הוא בן שלושים וחמש אוכל בתחת, אבל מה, מעריץ את מיכל ינאי ותוהה אם יום אחד הוא יתחתן איתה וישיג אותה בו בזמן שהוא מדגים לך על בננה כמה עמוק הוא יכול למצוץ והשלישי הזה בן עשרים ואחת שמסדר לך גבות ומזיין לך את השכל מהבוקר עד הערב על כל הזיונים שלו עם זה וההוא ושהאמא הפרסייה שלו מכינה לך אוכל פעם בשבועיים. את יודעת מה מצחיק, אלו האנשים שמרגשים אותך, הם דפוקים בשכל בדיוק כמוך, עם הפרעה נפשית מורכבת שכל מה שיש להם להגיד חוץ מכפרה שלי, ומאמי שלי, ואיזה כוסית את ואם הם היו סטרייטים הם היו עושים אותך, רפרטואר המילים שלהם מסתיים, הם לא מבינים מהחיים שלהם כלום, כלום מאיה, הם חיים בשביל הרגע, מחר שהם ימצאו חיים משלהם הם ישימו עלייך זין ואז נראה כמה תסגדי להם, ובמחשבה שנייה אולי גם אני הייתי צריכה להיות דפוקה קצת כמותם, אולי הייתי זוכה לנאמנות שלך''.
''מישל את צריכה פסיכולוג'', ענתה בשאת נפש.
''את רוצה להמליץ לי על שלך'', עקצתי, ''היא בטח ממש טובה הפסיכולוגית הזו שלך אם את מטפלת אצלה קרוב לשלוש שנים''. 
''את יודעת מה מישל, יכול להיות שאני קצת חרא של בן אדם, יכול להיות שאני קצת שרוטה אבל גם אני וגם החברים שלי לא מתביישים ולא נסגרים בארון עם הרצונות והנטיות שלנו, את פאקינג לסבית בתוכך, לא משנה עם כמה גברים תהיי, לא משנה אם תחליטי להתחתן, את תישארי כזו ותכחישי לנצח את מה שאת חשה, הריי לא היית צריכה חודשיים שלמים להגיע למסקנה שאת רוצה אותי, זה הפחד ששיתק אותך, הפחד מהסביבה, מהמשפחה, מהמכרים''.
''מה את יודעת על משפחה בכלל, חוץ מאבא שמתפקד על תקן דני דין''.
''לכי תזדייני מישל'', אמרה וקמה ממקומה למטבח. 
''אני לא מוכנה להיות עם מישהי שלא מסוגלת להיות סגורה על עצמה וחוששת מהמציאות'', הוסיפה מהמטבח בעודה מדליקה את הקומקום החשמלי. 
''אני לא רוצה להיות איתך'', עניתי בעודי משקיפה עליה כשגבה מופנה אליי, ''את תבגדי בי''.
היא הסתובבה לכיווני, ניכר עליה שהייתה עייפה כבר מהוויכוח, חשתי ריקנות שהלכה וגדלה לי בתוך הבטן, לפני חצי שעה באתי לכאן בביטחון שאני הולכת לחיות עמה, להיות מאושרת איתה, לנשק אותה, להתעלס איתה, להעניק לה את ליבי ועכשיו כאילו מישהו לקח את התמונה הצבעונית שצירתי והשליך אותה על הרצפה, דרך עליה, קרע, שבר, הרס. 
''תישמרי על עצמך'', לחשתי וקמתי לכיוון הדלת. 
''מישל חכי'', הלכה אחריי ועצרה בעדי לצאת מפתח הדלת. 
''מה את רוצה מאיה?'', שאלתי והרגשתי את הדמעות עומדות בזווית עיניי כאילו חיכו שאצא מפתח הבית על מנת שיכולו לגלוש ביתר קלות על פניי. 
''אני אוהבת אותך'', לחשה וניסתה להתקרב אליי. 
''לא את לא, את סתם מחבבת אותי, הייתי בשבילך עוד תקופת מעבר, תישמרי על עצמך אהה'', אמרתי את האחרונות ומיהרתי לברוח החוצה, שם במסווה של המבול שירד נתתי לעצמי להוריד את המבול הפרטי שלי, הנעתי את הרכב וברחתי משם, נשבעתי שכף רגלי לא תדרוך במקום הזה יותר, שייקח לי זמן לאסוף את שברי הכאב התסכול והבגידה, השקרים שהאכילה אותי, המילים היפות שמעולם לא היו להן כיסויי, נזכרתי איך זרקתי הכול בשבילה, השקעתי באהבה המחורבנת הזו את כל כולי ואילו היא המשיכה את חייה כאילו דבר לא קרה, לא יכולתי לחזור לדירה, הרגשתי מפורקת מידיי, גמורה מידיי, שבורה מידיי, נסעתי ברחובותיה של תל אביב ללא מטרה מסוימת, חשבתי על האופציה לחזור לגיא ולנסות לשקם את הכול. כשעזב את הדירה עם כל חפציו וחזר לבית הוריו, הוא הבטיח לי שלא משנה מתי אחליט הוא תמיד יחכה לי, לא יכולתי להעריך מספיק את גודל אהבתו אליי או שמה כן יכולתי אבל לא הייתי מסוגלת כבר להיות איתו, הכיוון היחיד שעלה בראשי כרגע היה לנסוע ללוריין, שם ידעתי שאוכל למצוא את נחמתי היחידה, הכביש החלק וגשם הזלעפות לא ריחמו עליי במיוחד, ונאלצתי לנסוע באיטיות יחסית. המגבים של הרכב עבדו במלא המרץ הדמעות שלי עשו תחרות עם המטר בחוץ, הרגשתי חנוקה ונבגדת, אהבתי אותה בכל ליבי והיא רק חיבבה אותי, באחת השיחות שלי עם לוריין על מאיה זכרתי כי היא הזהירה אותי מלהיכנס לעולם הנשים רווי היצרים התסכול ואולי האכזבה והכאב, אך לא יכולתי לשלוט, לא רציתי לשלוט, רציתי להיסחף בדבר הכי פשוט שכל אחד מבקש לעצמו, וזה האושר. 
החיפושית הורודה של לוריין עמדה לצד המדרכה מה שהעיד כי היא בבית. חמש השיחות שביצעתי אליה קודם לכן לא נענו והנסיעה אליה הייתה הימור. החניתי את הרכב צמוד לשלה ויצאתי החוצה, השעה הייתה כבר שמונה בבוקר, דפקתי קלות על הדלת, מחכה לתשובתה. 
''לוריין זו אני'', הגברתי מעט את קולי. 
צעדיה לא אחרו לבוא, היא פתחה את הדלת מעט מפוזרת שער, עם מגבת על כתפה כאילו זה עתה 
תפסתי אותה מצחצחת שיניים. 
''מה את עושה כאן בשעה כזו?'', התפלאה בחיוך שמח.
נכנסתי פנימה וחיבקתי אותה, הבכי שייבש מעט במהלך הנסיעה גבר שוב על יכולת הדיבור שלי 
''היי בובה, מה קרה...'', לחשה מודאגת וליטפה את גבי מאמצת אותי אליה בחיבוק עוטף.
''היא. ..היא. ..היא. .. בג..דה. ..בי'', גמגמתי בכאב שמנע ממני לדבר בבהירות. 
''מתי חזרתן?'', שאלה והרחיקה אותי ממנה על מנת שתוכל להביט בעיניי. 
''לא חזרנו, הלכתי אליה להגיד לה שאני רוצה להיות איתה''.
''נו ו...'' 
''ומצאתי אותה במיטה עם מישהי אחרת'', לחשתי בכאב.
''מזל שמצאת אותה ככה'', אמרה ומחקה את הדמעות מעיניי. 
''מזל ? זה מזל?'', יבבתי כמו ילדה קטנה. 
''כן, זה מזל, ראית את הפרצוף האמיתי שלה'', השיבה. 
''זה כל כך כואב לי'', לחשתי. 
''זה תמיד כואב'', נאנחה, ''אבל הזמן יעשה את שלו, את תיראי''.
''איזה זמן, מה זמן, אני לא מפסיקה לחשוב עליה, אני חולמת עליה קרוב לחודשיים כל לילה כמו דיבוק מחורבן, כל הדילמות, התסכול שלי על החיים המעפנים האלו, המחשבה איזה צעד אני יעשה, איך אני יעשה, אם היא שווה את כל הוויתורים הגדולים והנה אני מוצאת אותה, לא מתחבטת במחשבות עליי, אם אני ארצה אותה, אם אני אעשה את הצעד הזה איתה בסוף ואזרוק מישהו שכל כך אוהב אותי בשבילה, אלא אני מוצאת אותה מזדיינת עם מישהי אחרת, מעבירה את הזמן, מה חשבתי לעצמי אלוהים, מה?!''
''מישל, יש בעולם הזה הרבה חראות, את נכנסת לעולם לא קל, נשים הם נחשיות, הן יותר גרועות מגברים, את צריכה לשמור על עצמך לא להיפגע, תמיד לשלוט ולא לתת את הלב שלך עד הסוף''.
''זה קל להגיד לוריין '' השבתי והשתחררתי מהחיבוק שלה צועדת לעבר החלון. 
''כלום לא קל, אהבה זה דבר כואב, זה חותך, זה מתסכל, אבל הזמן הוא הרופא הכי טוב, את תיראי''.
''אין לי סבלנות לחכות שהזמן ישפיע, את לא מבינה, אני רוצה שהכאב יעבור לי עכשיו'', ביקשתי כמו ילדה קטנה. 
''מכירה את המשפט, רחוק מהעין רחוק מהלב?'' 
''לוריין עזבי אותי מהפילוסופיה הזו''.
''כל יום שיעבור יהיה לך יותר קל, תחשבי, לא ראית אותה חודשיים, אז מה זה עוד תקופה?''
''אני אוהבת אותה, את לא מבינה ?'' כמעט וזעקתי. 
''היא לא בשבילך, אין לה גבולות, היא מסוגלת לפגוע בך, הספיק לי לראות אותה פעם אחת כדיי להבין''.
''אז למה לא הזהרת אותי?''
''כי אני לא רוצה להחליט בשבילך''.
''לוריין, תעזרי לי, תעזרי לי להיגמל ממנה, בא לי למות'', התפרצתי בבכי. 
היא חיבקה אותי שוב מלטפת את שערי ברכות, ''יהיה בסדר נשמה שלי'', לחשה, ''יהיה בסדר''.
''יש לך משהו לשתות?'', שאלתי כמו אחוזת חשק להשכיח לעצמי בכוח את כל ההתרחשות האחרונה. 
''קפה? תה?'', הציעה. 
''חריף'', השבתי. 
''על הבוקר? מה את נורמאלית?''
''כן, אני נורמאלית'', התעקשתי. 
''טוב רק טיפה'', נאנחה והלכה לאחד מארונות המטבח להוציא בקבוק ויסקי. 
היא מזגה לכוס את המשקה והגישה לי. ''קחי תירגעי קצת'', נאנחה והניחה את הבקבוק על השולחן.
''תודה'', לחשתי והתחלתי לשתות מהמשקה החריף, למזלי ידעתי שהשפעת האלכוהול לא תאחר לבוא, מה שכ''כ רציתי שיעזור לי להשכיח את מאיה לפחות לשעות הקרובות, משהו שיטשטש את הכאב שדקר בי בכל הגוף. 
לוריין עמדה במטבח והכינה לעצמה כוס קפה, היא ניהלה שיחה קצרה עם בעל החווה בה עבדה וסיכמה עמו על ימיי העבודה אותם תיתן לו בשבוע הבא, היא התיישבה לידי בספה והציעה כי אשים ראשי על ברכיה ואנוח מעט, ידיה ליטפו את פניי שיבשו מהבכי, היא הקשיבה לכל המלמולים שלי על מאיה ועל המחשבות המטופשות שלי לגבי החיים, היא ליטפה את שערי והרגיעה אותי מעט, ראשי היה צמוד לבטנה, חיבקתי את מותנה ביד אחת ונשקתי לבטנה.
''מה הייתי עושה בלעדייך'', לחשתי. 
''ששש.... אל תדברי הרבה'', ענתה והמשיכה ללטף את שערי. 
לרגע הרגשתי מוזר, הקרבה הזו אליה משכה אותי, חשתי שזה מעוות, אבל עם זאת כל כך טבעי, התרוממתי ממנה והבטתי בה, לרגע הרגשתי שאני מביטה בעצמי, הראש הסתובב לי, התיישבתי עליה וליטפתי את לחייה, ''את יודעת כמה שאני אוהבת אותך'', לחשתי. 
היא הביטה בי במבט רך, כרכה זרועותיה סביבי ואימצה אותי אליה, ''אני מתה עלייך מישל, את החיים שלי'', ענתה. 
התרחקתי ממנה מעט, ס''מ ספורים הפרידו ביני לבינה, היא נשכה את שפתה התחתונה וחייכה. 
''מה?'', ביקשתי להבין את החיוך. 
''בא לי לנשק אותך'', צחקה. 
''זה אסור, את תעשי שטויות'', צחקתי. 
''מה אכפת לך, מי יידע, חוץ מזה זו רק נשיקה''.
''זה סוטה, את יודעת'', התעקשתי להסביר. 
''זה דווקא מדליק אותי'', חייכה והרגשתי את ידה עולה ויורדת במעלה גבי. 
גם אותי זה הדליק, לא אשקר, בטח אצלה באש הגהנום ביום הדין חשבתי, כוס אמק כל העולם הזה, קרבתי לשפתיה ונשקתי לה בעדינות, טעמה היה מיוחד וממכר, לשונה החליקה פנימה לתוכי משחקת, תופסת עם לשוני, הרגשתי תשוקה מוזרה אליה, תשוקה מעוותת, היא לעולם לא תבגוד בי, חשבתי, היא תלך עימי כל החיים. 
הנשיקה נמשכה דקות ארוכות, היא נשכבה מעליי, ליבי רעד למגעה, לא יכולתי להפסיק את הטרוף את מעשה האיוולת הכל כך טבעי שהתרחש באותם רגעים. 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...