>  > 

תל אביב - קזבלנקה - פרק ה'

הוא עמד נטוע במקומו מביט בי ובמאיה, מתקשה להבין את שרואות עיניו. השניות הללו, מהולות המבוכה, נראו לרגע כמו נצח ונראה כאילו הכול קורה בהילוך איטי. מאיה משכה את השמיכה וכרכה אותה סביבה, היא הביטה בי ובו כאילו מחכה לפקודה מסוימת.
הוא עזב את החדר בלי לומר דבר. טריקת הדלת הגיעה לאחר מכן ונשמעה כאילו כל הבניין נרעד מהעוצמה.
חפנתי פני בתוך השמיכות, מתקשה לעקל את המהלך אליו לא הייתי מוכנה, מהלך אליו לא התכוננתי ונשמרתי ממנו כמו מאש, מה אומר לו, איך אוכל להסביר, מה אני עושה, אלוהים.
''נראה לי שאני אלך'', לחשה מאיה לעברי, ''את צריכה לעשות עם עצמך חושבים ומה את רוצה''.
''מאיה, אני לא ידעתי שהוא יבוא'', מלמלתי בחצאי מילים. 
''זה לא משנה כבר'', השיבה ועצב חדר בה לפתע.
''מה זאת אומרת זה לא משנה כבר?'', ביקשתי להבין.
''מישל, אני לא יכולה יותר, את מבינה?! לא יכולה כבר''
''את לא עוזבת אותי!'', התרוממתי מהמיטה לכיוונה מנסה לעצור בעדה מללבוש את החולצה. 
''מה את רוצה שאני אעשה, אה? מה? עד מתי זה ימשך ככה כל הכפילות המזוינת הזו, את לא חושבת שנשבר לי לחלוק בך, שנמאס לי להיות מספר שתיים שלך?''
''את מעולם לא היית מספר שתיים, אם כבר הוא היה'', הבטתי במבט שניסה לשכנע אותה באמיתות הדברים. 
''אין לך אומץ להניח לו''
''זה לא נכון!'' שללתי ואחזתי בידה. 
''אז תוכיחי שזה לא נכון, תעזבי אותו! תעזבי אותו ובואי תהיי איתי, רק איתי''
''מאיה זה לא פשוט, את יודעת ''
''לא אמרתי את זה, לא חשבתי שזה פשוט, פאק איתך מישל, אני שונאת אותך'', מלמלה ולבשה את הג'ינס שהיה מושלך על הרצפה. ''למה נכנסתי איתך לכל החרא הזה אני לא יודעת!'', המשיכה כעוסה. 
''אני אוהבת אותך מאיה שלי'', ניסיתי להרגיע אותה מסערת הרגשות שגאתה בה פתאום אך ללא הועיל, 
נראה שהרגע הזה היה אמור להגיע מתי שהוא ולהתפוצץ לי בפנים. 
''אני כבר לא יכולה עם כל המתח הזה, וכל ההתחבאות הזו, אני רוצה להיות איתך בלי השקרים בלי כל הבלגן'', השיבה והתיישבה על המיטה על מנת שתוכל לנעול ביתר קלות את נעליה. 
''מה את רוצה שאני אעשה?'', שאלתי חסרת אונים בעודי מתיישבת לידה. 
''מה שטוב לך'', ענתה חד משמעית מתעלמת מכל האהבה העצומה שבנינו לנו במשך החודשים הארוכים 
הבטתי עליה לא מצליחה לעכל דבר, משפטיה התערבבו במוחי מהדהדים הישר לתוך חדרי ליבי.

''זה קשה לי מישל, זה שובר לי את הלב, אני אוהבת אותך, אני רוצה אותך לעצמי, למה את לא מבינה, כואב לי לראות את שניכם ביחד, זה קורע אותי לגזרים, אני לא יכולה לראות שהוא נוגע בך, הוא כאילו נוגע במה ששייך לי, לי קיבינימט, את מבינה?! אני בוכה שאת הולכת ממני, אני לא יודעת מה את רוצה, את רוצה אותו? רוצה אותי? אני רוצה להאמין שתחליטי ללכת אחרי הלב שלך ולא אחרי הראש''
עמדתי מולה ערומה, לא יודעת מה אני הולכת לעשות עם חיי, חיבקתי אותה אליי מאמצת את כולה לתוכי ידיה הרכות ליטפו את גבי בחום. 
''אני אוהבת אותך מישל'', לחשה, ''אבל אני כבר לא מסוגלת''
''אל תעזבי אותי'', ביקשתי לתוך כתפה מרגישה את הדמעות עולות בגרוני ומאיימות לחנוק כל שביב הברה שניסתה להיאמר, ''אל תעזבי''
''אני לא עוזבת'', לחשה, ''אני רק רוצה שתחליטי, וכשזה יקרה אני בטוחה שתמצאי אותי שוב'', נשקה באהבה על פניי.
''אני לא רוצה שתלכי'', התעקשתי להשאיר אותה שזורה בי. 
''אני חייבת'', נאנחה והחזיקה עצמה לא לבכות משתחררת מהחיבוק העוטף שלי.
הדלת נטרקה בשנית. התיישבתי בכבדות על המיטה לרגע קיבלתי את התחושה שיצאתי קרחת מכאן ומכאן, ככה זה שמנסים לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה, תהיתי ביני לבין עצמי, ומי המציא בכלל את המשפט הדבילי הזה על העוגה, לפחות עוגה זה מתוק וכל החיים שלי נראים מרים וחסרי טעם.
התלבשתי באיטיות מנסה להריץ בראשי עשרות תסריטים על מה שיקרה. אם אני אמשיך להיות איתו ואפרד ממנה, אני אמות, הלב שלי ידעך, אולי יתקמט ואולי אפילו יעלם. אם אני אעזוב אותו ואהיה איתה, אילו חיים יהיו לי? מסובכים, מלאי מלחמות. אולי עדיף שאני אהיה לבד ככה אני לא אפגע באף אחד, הרהרתי, החנק שהתאמצתי כל כך לקבור עמוק, עמוק בפנים, התפרץ בבת אחת לבכי, בכי שטשטש כל פיסת מחשבה, פיסת הגיון. הדמעות זלגו ללא הרף, מרטיבות את פני, הרגשתי כאב חד שחדר בי כמו רוח קרה, רוח שניבאה לי שהכול הולך להשתנות, ניגשתי לטלפון וניסיתי לתפוס את גיא, צליל החיוג נשמע עשרות פעמים אך הוא לא ענה, פחדתי שיעשה משהו לעצמו, לעיתים נלחמתי בו על עודף הרגישות שלו. הוא היה מסוג הגברים שהפגיעות והרגישות שלטו בנבכי נפשו, ידעתי שהוא משתגע מעצם המחשבה שבגדתי בו, מעצם העובדה שאולי הוא מחבר את כל הפאזל ומבין, מבין שהולכתי אותו שולל ועוד עם אישה.
ניגשתי למטבח להכין לי משהו חם לשתות, הבטתי על כל הדברים שלו שהיו פזורים מסביב, נעלי האצבע שלו, הכדורסל שהיה מונח בפינת הסלון, הטרנינג הכחול שהיה תלוי על הכיסא, המחשב הנייד שהיה מונח על השולחן. איך אוכל להניח לו ללכת, איך אוכל לפגוע בו ומצד שני, כבר פגעתי, כבר פצעתי, רק נותר לי לקוות שהפציעה לא תהיה עמוקה מידיי, הריי אם הייתי בוגדת בו עם גבר זה בטח היה נראה הרבה יותר גרוע, תמיד אני יכולה לומר שרציתי להתנסות, נו אז מה, חצי מהבנות עשו את זה. 
חזרתי לחדר עם כוס המשקה החם על מנת לקחת את הנייד ולנסות להתקשר אליו שוב, הנחתי את הכוס על השידה וניסיתי לחייג, הפעם נתקלתי במזכירה המונוטונית של חברת הסלולאר מה שגרם לי להבין שהוא לא רצה לדבר איתי גם אם אתחנן. ''אוחחחחחחחח'', התפקע בי הכעס על שאינו רוצה לקבל ממני הסבר, הסבר עלוב ואמיתי, הוא הריי אוהב אותי, הוא לא יכול לסגור בפני את הדלתות, בטח לא עכשיו. השלכתי את הפלאפון בעצבים על השידה, מה שהביא למפולת דומינו של התמרוקים וכוס התה שנשפך והרטיב כל חלקה יבשה ותיבת התכשיטים הישנה של אמא שלי, אותה תיבה עם הפרחים הסגולים שאספתי באותו יום בעליית הגג, ביום שמאיה נישקה אותי בפעם הראשונה. אותה התיבה התגלגלה לה לרצפה וזיכרונות בודדים בדמות תכשיטיה נשפכו מתוכה. ניגשתי להביא מהמטבח נייר סופג וניגבתי במהירות את הרטיבות שהתפשטה לכיוון הרצפה. הרמתי את התיבה כשלרגע הבחנתי במעין תחתית כפולה שהשתחררה כנראה מעוצמת הנפילה. שלפתי אותה בעדינות, הלב הלם לרגע למראה מכתבים ישנים וצהבהבים שהיו מקופלים בסדר מופתי ומהודקים אחד לשני. 
ביד נרעדת שלפתי את החבילה הדבוקה, מפרידה בין הניירות והמעטפות הבודדות.
שורות צפופות של כתב יד נשי, כתוב בצרפתית נפרסו מול עיניי, למה המכתבים האלו נמצאים כאן בכלל
תהיתי ביני לבין עצמי.
שלפתי את המכתב הראשון, פותחת בזהירות את הנייר. 

מאי 1975 

מרסדס אשת נפשי 

כמה שמחה אני לבשר לך כי הריתי סוף, סוף, זה עתה נכנסתי לשבוע השמיני, אנא התפללי עבורי שזו תהיה בת, אני יושבת כאן במרפסת, מזג האוויר המדברי של פס חם ומחניק כמו תמיד ונראה שאפילו הוונטילטור החורק עייף מלאוורר, קולה של אדית פיאף בשנסון ישן מתנגן עכשיו במערכת והוא כ''כ מזכיר לי אותך, מזכיר לי את עינייך הירוקות כמו כפות התמרים הענקיות שפרסו צילם על מבניי החורבות בהם התנחמנו זו בזרועותיה של זו כבולות באהבה בלתי אפשרית אהבה ממתיקת סוד שאף אחד לא ייגע בה לעולם,את יודעת מרסדס, אני חיה ממכתבייך, נושמת ממכתב למכתב, כאילו במילותייך השזורות וכתב ידך האצילי אני חשה אותך, חשה את מחשבותייך, אחכה ליום ששוב אראך, גם אם שנים יעברו. תמיד כשאני לבד הכול עולה בי, סעיד נסע לשבוע לקזבלנקה לרגל עסקים מה שמשאיר לי זמן לעצמי, אני אוהבת לעיתים את הלבד הזה, לחשוב עם עצמי, לחלום עלייך ללא הפרעות, אני נשכבת על המיטה הרחבה כשהוילונות הקלים מתבדרים ברוח המדברית היבשה, מקשיבה למוסיקה שהייתי שומעת איתך, אם היית רואה אותי עכשיו לבטח היית כועסת עליי, הדמעות בורחות מתוכי כמו נהר קולח.
מקווה שהכול בסדר איתך שילדייך בריאים ואישך שומר עלייך כמו שאני הייתי שומרת לו היית עימי. 
שולחת לך את אהבתי, ליבי, את כולי, שום גבול ושום יבשת לא ימחקו את תשוקתי אלייך. 
שלך 
לילה 

אחזתי את המכתב ביד נרעדת, שחזרתי את הפגישה ההיא עם לוריין בה צחקנו על המחשבה שאמא הייתה בקטע של נשים, מחשבה כמעט בלתי אפשרית ולא הגיונית. לרגע כל האינפורמציה הזו והזעזועים שחוויתי בתקופה האחרונה ובייחוד בשעות האחרונות התערבבו בתוכי כמו סופת הוריקן, מי זו הלילה הזו, מאיפה אמא שלי הכירה אותה בכלל, בנוסף לכל היא גם ערביה אם היא נשואה לאחד בשם סעיד, מעניין אם היא חיה, מעניין אם היא יודעת שאמא נפטרה...

דפיקה חזקה בדלת הקפיצה אותי משקיעה במחשבות בלתי פוסקות 
''מישל תפתחי לי'', נשמע קולו של גיא מעבר לדלת בשילוב דפיקות קצובות ועצבניות. 
הרמתי את המכתבים במהירות והכנסתי אותם לתיבה, ניגשתי לדלת, נשמתי עמוקות,לא יודעת מה אני הולכת לומר לו. 
הוא נכנס פנימה, שערו היה מפוזר ופרוע, מדיו היו כמעט לגמרי רטובים ונראה כי הסתובב ברחובות 
למצוא מעט שקט לבערה שחש כשראה אותי עם מאיה. הוא לא הביט בי, רק התהלך לכיוון החדר פושט את מדיו. 
''גיא, אנחנו צריכים לדבר'', פתחתי בלי לדעת מה אני הולכת להגיד בכלל. 
הוא נשך את שפתו התחתונה כאילו מתאמץ לקבור את ההשפלה שחש, את ההשפלה שהעברתי אותו. 
''מישל, מה את רוצה ממני?'', הביט בי בעיניים מזוגגות כאילו הבין שמה שהיה לי ולמאיה לא היה חד פעמי אלא רב פעמי שזור ברגשות אהבה שהייתי אמורה לחוות זאת עימו ולא איתה. 
''אני כל כך מצטערת'', לחשתי והתקרבתי אליו. 
''אני רוצה את כל האמת מישל, את הכול'', נעץ בי מבט חודר שלא הותיר לי סיכוי להתחבא מאחורי תירוצים, ''אני רוצה לדעת מה יש לך איתה, עם החברה הטובה הזו שלך שכל היום אתן מקרקרות אחת אחריי השנייה'', המשיך כעוס.
''אני אוהבת אותה'', כחכחתי בחוסר נוחות. 
''איזו אהבה זו?'', שאל בחצי חיוך ציני. 
''עזוב גיא, זה לא משנה'', התרחקתי ממנו. 
''אז מה, את לסבית פתאום?'', המשיך בארסיות מניד ראשו מצד לצד ממאן להאמין. 
''אל תבלבל במוח, אני לא לסבית ולא נעליים, אני אוהבת אותה, יש לי רגשות אליה וזהו''.
''אז לכי, תתחתני איתה, למה את נמצאת איתי?''.
''אתה יודע מה, אולי זה באמת מה שאני אעשה'', החזרתי בעצבים. 
''לכי,לכי תהיי כמו אחותך'', לא פסק, מנסה למשוך את עצביי עד גבול יכולתו. 
ניגשתי אליו וסטרתי ללחיו בכול כוחי. ''המשפחה שלי, זה מחוץ לתחום שלך, עוד מילה אחת ואני אבעט לך בתחת קיבינימט''. 
הוא שפשף את לחיו, מנסה להרגיע את הצריבה שחש, הבטתי עליו בעיניים בוערות, כאילו לרגע פיתחתי אליו שנאה תהומית, הוא אחז בפרקי כפות ידיי בחוזקה וגרם לי לכאב.
''במה היא יותר טובה ממני?'', שאל לתוך עיניי. 
''גיא עזוב אותי'', התחלתי להתפתל בניסיון לברוח מאחיזתו. 
''תעני לי!!!'' 
''עזוב אותי'', צרחתי, ''עזוב אותי!''
''היא מזיינת אותך יותר טוב ממני? היא אוהבת אותך יותר ממני? מה לעזאזל ?!''
''תניח לי'', התחלתי להיחנק מהבכי שעלה בגרוני. 
הוא אחז בי בחוזקה, הפיל אותי על המיטה ונשכב מעליי, מפסק בכוח את רגליי,חשתי את הבליטה הקשיחה בעודו מתחכך בי. 
''את החיים שלי אני מוכן לתת לך, את החיים שלי'', לחש בכעס לתוך אוזני מנסה לנשק בצווארי. 
חשתי שהוא מחלל אותי, כאילו ניסה בכל הכוח לטשטש את סימני האהבה שהשאירה בי מאיה. 
''גיא עזוב אותי'', בכיתי לתוך כתפו.
''אני לא אעזוב אותך בחיים מישל'', מילותיו התרככו לרגע. 
הוא התרומם מעליי פושט את בגדיי במהירות, הרגשתי ריקה וחנוקה, כאילו איבדתי את היכולת להגיב 
''הגוף הזה שייך לי'', אמר וליטף את בטני. הוא פשט את מעליו את מה שנותר וחדר בכל הכוח לתוכי. חדירותיו היו כסכינים בתוכי כאילו החזיר לי על הכאב שחש, על ההשפלה שחווה, על הרצון להוכיח לי את גבריותו, את שליטתו בי למרות שמעולם זו לא הייתה דרכו, הוא נצמד לכולי כאילו ביקש לחנוק אותי באהבתו הכואבת הפגועה. הדקות הללו שהיה בתוכי נראו כנצח, כשחש את האורגזמה מתקרבת הוא התפרק בתוכי ובכי עצור התפרץ ממנו בלי הכנה.
''אני אוהב אותך מישל'', לחש בחנק לתוכי, ''אני לא רוצה שתלכי ממני'', המשיך, ''אני מוכן לעשות הכול, הכול כדי להחזיר את מה שהיה''.
לא יכולתי להסתכל לתוך עיניו, רציתי שרק יעלם, שיתפוגג, שישאיר אותי לבד, עם עצמי. עצמתי את עיניי, משקל גופו הכביד עליי, הוא התעקש להמשיך ולחבק אותי, אך הרגשתי שהוא זר, מנוכר, רחוק ממני שנות אור. 
הדפתי אותו ממני והתיישבתי על המיטה, הוא חיבק אותי מאחור, מנסה בכל כוחו להבין את הנסתר בי, את הלא מובן.
''אלו החיים שאת רוצה?'', שאל בלחש, ''לחיות עם אישה?''
''גיא תניח לי '', ביקשתי. 
''אני אניח לך, אני לא אכריח אותך להיות איתי, רק תעני לי מה את רוצה?''
''אני לא יודעת אוקיי?!'', עניתי בכעס.
''אני לא מבין אותך,שלוש שנים אנחנו ביחד ועכשיו את נזכרת ?''
''דברים קורים ואנשים משתנים אתה יודע'' 
''הסגנון חיים הזה הוא לא בשבילך, אני לא מבין איך אפשר לנהל ככה מערכת יחסים''
''למה אתה מכניס עצמך לכל התהיות הללו, אלו החיים שלי, לא שלך'', התעצבנתי.
''מישל את חלק ממני, תרצי או לא, אפילו את לא תוכלי להוציא את מה שיש לי כלפייך מהלב שלי''
''אני גם לא מתכוונת להוציא'', לחשתי. 
''את רוצה שלילדים שלך לא יהיה אבא? את רוצה ילד מבחנה שבא בצורה טכנית ולא מתוך אהבה אמיתית?''
''גיא אני עוד צעירה, אני לא חושבת עכשיו על ילדים, זה רחוק ממני ולמה אתה מדבר איתי על זה בכלל?''
''כדיי לפקוח לך את העיניים, את חושבת שהחיים לזוגות מהסוג הזה קל? את רוצה ללכת אחר כך להילחם ברשויות על הזכויות שלך, הדברים הכי דבילים כמו הטבות במס, כמו משכנתא, כמו לשבור את הראש שהבת זוג שלך תהיה אפוטרופוס חוקית לילדים שלך. ומה אחר כך, שהם יתחילו לגדול ולדרוש תשובות מי האבא שלהם, מה תגידי? אהה?''
''אולי תפסיק כבר, עשית לי חור בראש, חוץ מזה אלו החיים שלי, אני אחליט מה שטוב לי''
''מישל אני רוצה שיהיה לך טוב, אני לא רוצה שתחליטי בפזיזות שאת מוותרת עליי'', אמר ונשק לצווארי.
''גיא תן לי להיות לבד, אוקיי?'', ביקשתי ואחזתי בכף ידו. 
''אני רוצה שתבטיחי לי שתחשבי ותשקלי את הדברים, אני לא האויב שלך, אני אוהב אותך, את מבינה?''
''כן, אני מבינה, אני מבטיחה שאחשוב'', לחשתי וקמתי מעט נרעדת לכיוון האמבטיה מותירה אותו חסר אונים. 
דקות ארוכות שהיתי תחת זרם המים הרותחים, כאילו ביקשתי לנקות את כל הכאב, את זוהמת הבגידה, השקרים והתסכול. חשבתי על דבריו של גיא, הוא צדק ואמר בקול את חששותיי שתמיד נאמרו בחדרי ליבי ללא שומע, מה יהיה עוד כמה שנים שאצטרך להחליט לאן חיי הולכים, איזה עתיד יהיה לי עם אישה חוץ מזה שאהיה מאושרת בטרוף (לפחות ככה אני מרגישה כעת), כמה היא תהיה מוכנה להקריב עבורי, להילחם עימי, לא לוותר, לא להיכנע. אני לא מכירה בה הרבה ואולי היא טיפוס שאוהב ריגושים והיא לא תוכל להישאר נאמנה לי ואז ישבר לי הלב ואולי אתעורר מאוחר מידי ואגלה שהפסדתי כ''כ הרבה. המחשבות לא פסקו, הרגשתי כי אני חייבת לתת לעצמי פסק זמן, להיות לבד כדיי לבחון את אשר על ליבי, בלי גיא בלי מאיה, רק אני עם עצמי. 

למחרת שהתעוררתי בשעות המאוחרות של הבוקר, חיכה לי מכתב קצר מגיא שהונח על הכר שלצידי, בו כתב כי הוא נותן לי פסק זמן להחליט מה אני רוצה ובינתיים הוא ישהה בבסיס ולא יחזור לדירה כדי לא לבלבל אותי. למרות שנראה לי שלעיתים שנאתי אותו, הרגשתי שתמיד אוהב אותו ואת היכולת שלו לקבל ולהבין אותי.
לאחר שקמתי הכנתי לעצמי כוס קפה חזק במיוחד, התקשרתי למאיה על מנת שאוכל לשתף אותה בהחלטתי. לא רציתי לפגוע בה ולא לטמטם אותה, אהבתי אותה כמו שמעולם לא חוויתי בחיי, אבל לפני הכול הייתי חייבת להיות כנה עם עצמי, להחליט מה אני רוצה. השיחה לא הייתה ארוכה מידיי ולא קצרה מידיי. כשבישרתי לה מה אני רוצה היא כיבדה את החלטתי ורק הוסיפה שכולה תקווה שההחלטה שלי לא תיפול מאוחר מידיי.
באותו היום החלטתי לא ללכת למלון בו עשיתי את הסטאז', הודעתי כי אני חולה ונסעתי ללוריין. הדירה הקטנה אותה שכרה ניצבה בבית ינאי מרחק הליכה מחוף הים. כשהגעתי אליה, מצאתי אותה שוקדת על חומר הלימוד, שערה היה אסוף ברישול כאשר הדבר היחיד שהחזיק אותו היה עיפרון אותו תקעה בחן בתוך קוקו מאולתר,היא הרכיבה את משקפיי הקריאה שלה ונראה כי שקדה על טקסט מסובך באנגלית.
היא חיבקה אותי אליה בחוזקה, מנסה לדלות ממני כל פיסת אינפורמציה על מה שקרה אמש, תוך כדי שהיא גוערת בי מידיי פעם על זה שלא התקשרתי אליה אתמול כשהכול התרחש.
סיפרתי לה על המכתבים של אמא שמצאתי באורח פלא מוסתרים בקופסת התכשיטים, לוריין לא הסתירה את תדהמתה וביקשה לדעת מה הספקתי לקרוא ולהבין. 
''מה להכין לך לשתות?'', שאלה וקמה ממקומה לכיוון המטבח.
''תה חם, יהיה מתאים'', עניתי והתיישבתי על הספה הישנה, בחוץ החל מזג האוויר שוב להשתגע והרוחות לא אחרו לנשוב בשיא עוצמתן. 
היא הביטה בי בזמן ששמה את הקומקום החשמלי לרתוח ומבטה בחן אותי בדאגה. ''את בסדר?'', שאלה. 
''יהיה בסדר'', לחשתי. 
היא נאנחה מעט ונגשה אליי, ''תמחקי את הפרצוף המלנכולי הזה שלך מיד'', פקדה וכרעה על ברכיה כדי 
להביט בי בגובה העיניים. 
''איזה בושות לוריין'', נאנחתי עמוקות, ''אני פשוט לא קולטת שהוא תפס אותי עם מאיה''.
''זה דיי היה צפוי שאיכשהו זה יתגלה, למה ציפית...''
''מה את היית עושה?'', שאלתי. 
''מה אני הייתי עושה?'', חזרה על שאלתי, ''לא יודעת, בטח הייתי עם מאיה היא נראית לי בחורה חבל על הזמן''. 
''טוב מה אני שואלת אותך'', מלמלתי, ''את לא אובייקטיבית, את חזק בקטע של נשים לכן תעדיפי אותן''.
היא התרוממה לרגע ונגשה שוב למטבח להכין עבורי את כוס התה. ''אני דווקא סופר אובייקטיבית'', השיבה בעודה תולשת כמה עליי נענע מהשקית, ''וחוץ מזה בלי קשר נשים עדיפות על גברים זה ברור''.
''מה את חושבת עליי?'', שאלתי. 
''מה זאת אומרת מה אני חושבת עלייך, מבחינת מה?'' 
''לא יודעת, בכללי'' 
''אם לא היית אחותי, הייתי עושה אותך'', אמרה וחייכה בזדוניות. 
''אוי, תפסיקי כבר, את פסיכית'', צחקתי. 
''ברור שאני פסיכית, אני לא יבשה כמוך'', צחקקה בהנאה כאילו שמחה על זה שהצליחה להוציא ממני חיוך. 
''וברצינות?''
''מישל, את בחורה מדהימה, מי שיזכה בך יהיה מאושר, לא משנה אם זה גבר או אישה, את מוכשרת, את יפה, את חכמה, לא חסר לך כלום'', השיבה והתקדמה עם כוס תה עמוס הנענע. 
לפתע נשמע צלצול פלאפון שהסית את שתינו מהשיחה. 
''הוא מתחת לכרית, תביא לי אותו'', ביקשה. 
התרוממתי מהספה ושלפתי אותו. ''זה ממספר חסום'', הוספתי והושטתי לה אותו. 
''הלו...'', ענתה לוריין וחיכתה לתגובה. 
''הלו'', ניסתה שוב ביתר עקשנות. 
היא ניתקה והניחה אותו על השולחן. ''מוזר'', פתחה, ''כבר פעם שלישית היום אני מקבלת צלצול ממספר חסום ומנתקים לי'' 
''מי זה יכול להיות?'', שאלתי. 
''אין לי מושג'', ענתה מהורהרת. 
''בטח מעריצה שלך'', חייכתי. 
''אין לי מעריצות כבר שנה, אין לי זמן להשתולל כמוך, להזכירך'', חייכה. 
''תפסיקי להתקשקש, את מפילה את כולן בלי להתאמץ''
''מה שנכון, נכון !'', השיבה בבדיחות ושתינו התפקענו בצחוק משחרר.
השהייה עם לוריין הרגיעה אותי מעט וחשתי שיש לי על מי לסמוך ועם מי לדבר, הפלגנו כהרגלנו בשיחות מעמיקות וארוכות על כל מיני נושאים ובייחוד על אמא, לוריין אמרה לי כי לשם שינוי היא תבוא אליי הביתה ונקרא יחד את המכתבים כי עליי אי אפשר לסמוך שאביא אותם בפעם הבאה.
לקראת הצהריים נשקתי לה לשלום וחזרתי לת''א, החלטתי להתחיל להעביר את הימים בכמה שיותר עשייה, אחרת אתפגר ממחשבות ועצב. לאחר העבודה במלון הייתי הולכת לעזור לאבא שלי במסעדה, בימים הראשונים לא העזתי לשתף אותו בזה שאני וגיא לקחנו קצת פסק זמן אבל מאוחר יותר לאחר ששאל עליו ללא הרף, סיפרתי. כמובן לא העזתי לפרט מדוע החלטתי לעשות זאת ומה הסיבה, ממאיה לא שמעתי, למרות שממנה דווקא ציפיתי שתלחץ עליי, שתציב איזשהו אולטימאטום, הפכתי להיות מכורה למכשיר הסלולארי כשאני מצפה בכיליון לצליל המוכר של הודעת ה- SMSממנה, אבל לשווא כאילו החליטה לתת לי להתבשל בחרא של עצמי. גיא לעומתה ניסה את מזלו וצלצל אליי כמה פעמים, ניסה לדבר על ליבי, לנסות לשכנע שהוא זו ההחלטה הנכונה עבורי ושחיי יהיו מלאים באושר וסיפוק. ככל שהזמן עבר חשתי מבולבלת יותר אבל יחד עם זאת לא ויתרתי לעצמי, ידעתי שאת התשובה האמיתית אקבל בקרוב.

בשעות הערב המוקדמות מעט לאחר שהתמוטטתי על הספה בסלון, נחה מעוד יום עבודה עמוס ומפרך קיבלתי באופן מפתיע טלפון מאלינור, היא נשמעה מאוד נרגשת ושמחה לשמוע אותי אחרי תקופה קצת ארוכה בה כל המגמה התפזרה לבצע סטאז' במלונות ברחבי הארץ מה שגרם להתנתקות טבעית. היא סיפרה לי בהתלהבות שקיבלה מהמלון באילת בו היא עושה את הסטאז' שלה סופ''ש ארוך והיא רוצה לראות אותי בהזדמנות הזו שהיא חוזרת לת''א. הרבה להפסיד לא היה לי בייחוד שרק רציתי להתעייף כמה שיותר על מנת שלא אשאיר לעצמי זמן למחשבות, קבענו שתאסוף אותי בשעה עשר וכבר נחליט להיכן לצאת. 

בתשע וחצי התחלתי לברור מבין הבגדים בארון מה ללבוש, לא היה לי חשק גדול במיוחד להתחיל להסתבך אז בחרתי בג'ינס פשוט וחולצה פשוטה למדיי, לא התאמצתי להתאפר ולא השתדלתי להראות טוב, לא רציתי למשוך תשומת לב מיותרת, רק להעביר את הערב בשקט יחסי. 

''שלום מדהימה'', חיבקה אותי אלינור שחגורת הבטיחות מונעת ממנה לחבק אותי בכל הכוח. 
''שלום גם לך'', חייכתי ונישקתי אותה על לחייה, ''באנה כמה זמן לא ראיתי אותך''. 
''יאללה שייגמר כבר הסטאז' הזה'', הוסיפה. 
''תפסיקי לקטר, את עושה חיים שם באילת'', השבתי וחיפשתי תחנה במערכת הדיגיטאלית שלה. 
''את האמת, ממש כיף שם, אבל כמה אפשר, אילת נחמדה עד גבול מסוים'' 
''בגלל זה לא רציתי לנסוע עד לשם, לפחות פה אני מסיימת את היום עבודה וחוזרת לעיסוקים שלי''
''שטויות, יעבור, אז לאן אנחנו הולכות?'', שאלה והתחילה לנסוע. 
''מה שבא לך, ממש לא משנה לי''
''יש איזה פאב נחמד שפתחו כאן באזור, בא לך?'' 
''יאללה הולך '' 
במהלך הנסיעה היא התעניינה בהשתלשלות הדברים עם מאיה ומה קרה בנינו. 
את אלינור שיתפתי בנוגע למאיה לאחר כמה חודשים מאז הכול התחיל כשעוד למדנו יחד. יש לציין שהיא הייתה מספיק חכמה כדיי להבין מה מתרחש עוד לפני שגמגמתי וסיפרתי לה, בשיחת הטלפון האחרונה שפכתי בפניה את ליבי וקיוויתי שאולי היא תייעץ לי מה נכון לעשות, דיי תפסתי ממנה, היא הייתה כבת שלושים וחמש, חריפה וחכמה בטרוף, את לימודי הקולינריה היא אימצה לאחר שמאסה בג'וב דיי מכובד שהיה לה בחברת היי-טק מוכרת, עשיתי את זה בשביל הנפש והכיף, תמיד נהגה לומר. היא עמדה להינשא למישהו אותו פגשה באחת השליחויות שלה לחו''ל וחייה דיי זרמו בקצב בו בקשה לעצמה. 
הפאב אליו נכנסנו היה מדולל מאנשים ונראה כי הגענו ממש בפתיחה. התיישבנו על הבר והזמנו כל אחת בירה אחרת לפי טעמה, המוזיקה התנגנה ברקע מה שגרם לי להזיז מעט את עצמי למרות תנוחת הישיבה. 
פטפטנו מעט והשלמנו אינפורמציה, מיותר לציין שרוב השיחה נסובה סביב מאיה. בשלב כלשהו ניגשה אלינור לשירותים והותירה אותי לבד, שיחקתי עם כוס הבירה בעודי בוחנת את בועות הקצף שנותרו בתחתית. 
''ערב טוב'', פנתה אליי מישהי אלמונית שהרגישה חופשי לשבת לידיי ולתפוס את מקומה של אלינור. 
''זה תפוס כאן'', עניתי בלי להביט בה יותר מידיי. 
''גם את תפוסה?'', חייכה וחיכתה שאביט בה. 
הרמתי את ראשי, לפניי ניצבה הבחורה ההיא שפגשתי במלון שהצלחת נפלה לה מרוב התרגשות לא מובנת וגם גרמה לי לרגשות אשם שלא זכרתי אותה. 
''פשוט חברה שלי יושבת כאן'', עניתי בחיוך מנומס. 
לצידה עמדו שתי בחורות שנראו כמו החברות שלה שבינתיים סקרו את המקום ואף הרשו לעצמן להדחק בין היושבים ולהזמין משקה. 
''אני לא אתפוס לה את המקום, אל תדאגי'' 
''לא דואגת'', עניתי מחויכת מהסיטואציה.
''אז מה שלומך?'', התעקשה להמשיך. 
''בסדר'', עניתי בוחנת את מבטיה החודרניים. 
''את עדיין עובדת במלון ההוא?'' 
''כן''
''לא חשבתי שזה הכיוון שתלכי עליו, בייחוד שהשקעת ועשית דרך ממש ארוכה'', הרהרה בפניי. 
מה עוד הפעם היא רוצה ממני אמרתי לעצמי. 
''תזכירי לי מאיפה אני מכירה אותך'', המשכתי לחייך. 
''אני חולה השטויות שלך, כל המשחקים הקטנים האלו'', צחקקה.
''ובכל זאת...'', ביקשתי. 
''טוב אני אציג את עצמי אם את ממש מתעקשת, נעים מאוד אני טליה''
''נעים מאוד טליה'', השבתי ולחצתי את ידה ,''את האמת, כשראיתי אותך היית מוכרת לי אבל לא זכרתי מהיכן''
''ועכשיו? את זוכרת?'', המשיכה בחיוך מסופק. 
''כן, קצת, בערך'', שיקרתי מתפללת שאלינור תחזור כבר מהשירותים. 
''את משהו... טוב, תמיד היית'', המשיכה בשלה. 
''אם את אומרת'', השבתי ותהיתי איך זה שהיא לא ביקשה לדעת את שמי. 
היא הביטה עליי לרגע וחיוכה התחלף במבט מעט רציני, המוסיקה והבירה ששתיתי החלו להראות אותותיהם והרגשתי כבדה לפתע. 
היא קרבה אליי באיטיות ונראה שלא רציתי להאמין למהלך שעמד להתרחש ממש לנגד עיניי. שפתיה נצמדו לשלי בלי שום הכנה מוקדמת, היא נשקה לי בתשוקה חסרת מעצורים, דבר שגרם לי לסחרחורת בלתי רצויה...

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...