>  > 

יותר מהחיים - י

חיכינו במסדרון שעות ארוכות, שתקנו הרבה, בלענו כאב כרעל.
עיניה של תמר היו כל כך אדומות מבכי, אביה ניסה להרגיעה. אחותה שגדולה מאפרת רק בשנה וחצי וגרה רחוק מהבית, ניסתה לרכך את האווירה בכך שדברה על כל נושא אפשרי שעלה בראשה. לא הרבה הקשיבו לדבריה, אך לא עצרו את מילותיה הטפלות שקצת מלאו את השקט.
התחלתי לספור זמן, הבטתי במחוגי השעון שתלוי גבוה בקיר מולי, עיניי נחלשו ובלי להרגיש נרדמתי.

אפרת אני אוהבת אותך, יהיה בסדר, אני פה, כולנו פה. עיניה עצומות והיא נראית כל כך שלווה, כמה שהיא יפה, כמו מלאך. נשקתי לשפתיה, הן קרות, נשקתי ללחייה, הן קרות, נשקתי למצחה, הוא קפוא. אפרת! אפרת! אפי!!!
אחות! ....

''נועה ,נועה תתעוררי'' פקחתי עיניי וראיתי את תמר מולי, חיבקתי אותה חזק והמשכתי לבכות.
ראיתי את ד''ר בן דוד מתקדמת אלינו מרחוק, קמתי לקראתה עוד לפני שהספיקה להגיע לכולם, רציתי לשמוע ראשונה.
''נו, מה מצבה?! מה קורה? איך מתקדם? מה איתה? איפה היא?''
ד''ר בן דוד חיבקה אותי קרוב אליה וניסתה להרגיע , זה לא ממש עזר, כבר אבדתי את הכוח לבכות , הדמעות פשוט זולגות בלי רשות ושורפות, לחיי עולות באש, וכל מה שהיא עושה זה לחבק את גופי שנעשה ריק מכל ''מה קורה איתה?!''
''נועה, די, הרגעי. היא בחדר התאוששות, אנחנו עדיין לא יודעים את תוצאות הניתוח ,זה ייקח עוד קצת זמן''
''כמה זמן עוד אפשר לקחת ממנה?! כמה זמן?!''
תמר רצה לקראתי ולקראת ד''ר בן דוד, את צעקותיי לא היה קשה שלא לשמוע מרחוק.
''תמר יקרתי'' פנתה אליה הד''ר.
בעוד אני מתיישבת בכסא מסריח של מחלקה מסריחה שכזו ומנסה לאסוף את עצמי.
''העברנו את אפרת לחדר התאוששות ואת תוצאות הניתוח נדע בקרוב מאוד''
''אפשר לראות אותה?''
''בטח, בואי אחרי''

קמתי מהר מהכסא והלכתי אחריהן כמו זומבי, תמר מקנחת את אפה כאילו מקנחת הר געש, ד''ר בן דוד מלפנינו זקופה עם חלוקה הלבן, הארוך ואני מאחורה, הולכת כפופה, כואבת רוצה לראות אותה, לגעת בה.
נכנסנו לחדר, אפרת המלאך הכי יפה שוכבת במיטה לבנה הכי מכוערת, לבושה בכותונת לבנה מכוערת למדי שמסתירה את גופה היפהפה והכואב שנעלם ומכוסה כולו בכיעור.
הבטתי בה בכל חלקיק בגופה שאני כל כך מכירה, היא שונה מתמיד, אבדה בכל הלובן האפור הזה.
ישבתי ליד מיטתה, תמר ישבה לידי והחזיקה בידי. הנחתי ראשי לידה.
הבטתי בעצמי לא מכירה את גופי, רחוקה מעצמי, כל כך שונה. תקופה ארוכה שכזו במצב שעומד במקום ולא משתנה , לא לטוב ולא לרע, היום הכל השתנה, סוף סוף הכל שונה וזה מפחיד.

בבוקר מצאתי את עצמי באותו המצב, יושבת בכסא ליד אפרת וראשי נח לידה, כל גופי תפוס.

לאחר כמה דקות נכנסו לחדר כמה רופאים שלא היו מוכרים לי, נבהלתי.
''שלום, אנחנו צריכים את החדר כמה דקות לבדיקות''
התרוממתי מהכסא, הרגשתי שגופי נמחץ וכל אבריי נתלשו. יצאתי מהחדר, תמר ישבה בחוץ בחצר, נגשתי אליה והתיישבתי לידה.

''תמר, נועה! אפרת התעוררה...'' תמר ואני קמנו במהירות ''היא קוראת לכן...''

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...