>  > 

חצאים - ג

ירדנו מהאוטובוס והתחלתי לצעוד בשביל המוביל לבניין שלי, שני התלוותה אלי בטענה שהיא עוד לא מכירה את הקמפוס מספיק טוב וחוששת ללכת לאיבוד.

''זו הייתה החברה שלך בטלפון? נשמע כמו ריב רציני'' היא העירה בציניות שעצבנה אותי.
''כן זו הייתה החברה שלי, ולא זה לא ריב רציני, זה ויכוח. לא כל חיכוך גורם לפירוק היחסים את יודעת?'' שני הסתכלה עליי במבט לא מבין, ואני לא רציתי להסביר, אז שתקתי.
''אחותי שאלה מה שלומך''
הושטתי יד לכיוונה ועצרתי אותה. ''מה פתאום היא שאלה מה שלומי? איך היא ידעה שתשבי לידי במקרה היום באוטובוס?'' באמת נראה לי מוזר שהיא תשאל דבר כזה.
''זה לא היה במקרה'' כשראתה שלא הגבתי המשיכה. ''ראיתי אותך כבר כמה פעמים באוטובוס, בקמפוס, בקולנוע, בפיצרייה''
''אוקי, בסדר''. קטעתי אותה, היא די הבהילה אותי ולרגע הרגשתי כמו בסרט מתח. ''את עוקבת אחריי?''
''לא בדיוק. אני לא ממש הולכת אחרייך למקומות, אם זה מה שאת שואלת. אבל אני כן משתדלת לשים לב אם את בסביבה, לראות מה שלומך, וכן אני גם מדווחת לאחותי לפעמים''
''ומה כלל הדו''ח עד עכשיו, אם יורשה לי לשאול?'' ניסיתי להישמע סרקסטית ורגועה, רגע לפני שאתפרץ בצרחות עליה ועל כל המעקב המעוות הזה.
''אמרתי לה מה שראיתי, שאת סטודנטית לביולוגיה, שאת מתרגלת בחוג שלך, שיש לך חברה מדהימה ושבאופן כללי את מאושרת, אז כדאי שהיא תשכח ממך'' היא הפסיקה כדי לקחת נשימה עמוקה ואז המשיכה, ''למרות שעכשיו את לא נשמעת מאושרת במיוחד, והריב עם החברה שלך מוסיף למה שכבר חשבתי קודם''
''ומה זה היה, האירי את עיניי'' עכשיו כבר ממש רתחתי מכעס.
''שאת לא החלטית. לא מסורה באופן מלא לכלום. לא ללימודים שלך, לא לסטודנטים שאת מקצצת להם בכל שבוע רבע שעה מהתרגול, לא לחברה שלך שאת צורחת עליה בלי התחשבות למרות שנשמע כאילו היא דווקא דואגת לך. אפילו לא לנסיעה הזו באוטובוס, מי נוסע בכל יום באוטובוס לאוניברסיטה ומשלם מחיר מלא? לא שמעת על כרטיס חופשי-חודשי?''

כשהיא סיימה את הנאום, חייכתי חיוך נקמני והצבעתי על בניין מרוחק. ''שם ההרצאה הבאה שלך, שלום ולהתראות''. כמובן שכיוונתי אותה לבניין של החוג למחשבים, בדיוק בכיוון ההפוך מהבניין אליו רצתה להגיע. אמנם זה קצת מרושע, אבל בהתחשב בעובדה שהבחורה עוקבת אחריי בצורה מפחידה ויודעת עלי יותר מדי, נראה לי שיסלחו לי שם למעלה, בתחנה הסופית. בהנחה ואגיע למעלה כמובן.

נכנסתי לחדר ההרצאות והתיישבתי בשורה השלישית באמצע. רונן נכנס מייד אחרי ושאל אם הכנתי כבר סיכומים מהשיעור של אתמול. ''התחלתי לסכם, אבל נמאס לי בתחילת הפסקה השישית, זה היה שיעור משעמם מדי כנראה'' פיהקתי. ''כן אני יודע, גם אני נתקעתי קצת עם הסיכום, ובכלל לא התחלתי לחשוב על המטלה. את זוכרת שמגישים אותה בשבוע הבא?'' הוא התיישב לידי והתחיל לדפדף במחברת שלו בהפגנתיות, כנראה כדי שאתייחס אליו, אבל לא היה לי חשק ופשוט התעלמתי ממנו, ריחפתי במחשבות.
כנראה התנתקתי לזמן ארוך כי כשהתעוררתי מהמחשבות כולם קמו ולבשו מעילים. הסתכלתי על המחברת שלי, העמוד בו פתחתי היה ריק ולא היה לי מושג איך עברה שעה וחצי מבלי שאשים לב.
לבשתי מעיל ויצאתי מהחדר, עוטפת את עצמי גם בצעיף. קניתי לי בקבוק מים בקפיטריה ובלעתי כדור אקמול נוסף. החלטתי שלמיגרנה הזו יש פתרון פשוט- הביתה ולישון.

שלחתי הודעה לאסנת שאני לא מרגישה טוב ונוסעת הביתה, ושתדאג לחפות עלי, אחרי הכל להבריז מהמעבדה זה לא פשוט, אבל כבר עשינו זאת בעבר, מחפות אחת על השנייה.
אחרי נסיעה ארוכה ומעיקה הגעתי הביתה. כבר בדרך התקשרתי לאמא שלי להגיד שאני חולה ושתכין לי משהו לאכול אם לא קשה לה. אני אוהבת להיות בבית כשאני לא מרגישה טוב, אמא שלי היא המפנקת הכי טובה שיש. כצפוי, כשנכנסתי חיכתה לי ארוחה שלמה כולל קינוח, כאילו אמא רק חיכתה שאגיע כבר הביתה.
נכנסתי להתקלח וכשיצאתי מהמקלחת, עדיין לא לגמרי אנושית, ישבתי לאכול איתה ולספר לה על הריב עם לירון.

''היא לא מקשיבה לי אמא, היא כל כך עסוקה במשרד שלה, בחיילים שלה, בצבא שלה, זה כאילו שאני לבד''
''אולי את מגזימה ילדה שלי? את הרי יודעת שהיא אוהבת אותך, ושאם היא עובדת כל כך קשה זה כי אין לה ברירה. וחוץ מזה, את לא היית מוכנה להיות עם מישהי שלא עובדת קשה''. תמיד הפתיעה אותי היכולת של אמא שלי לראות את הדברים בצורה הכי פשוטה שיש.
היא ליטפה את השיער החלק שלי, ודיברה בשקט כדי לא להגביר את כאב הראש והכעס, שבזמן האחרון הולכים יד ביד ותמיד באים יחדיו.
''אמא זה לא נכון. אין לי שום בעיה שהיא תעבוד פחות, אפילו עדיף, אז אולי יצא לי לראות אותה מדי פעם ולא לשעתיים לפני שהולכים לישון''. אפילו לעצמי, הקול שלי נשמע מתבכיין. שתיתי קצת מיץ והנחתי את הכוס בכיור.
''זה לא תלוי בך, את לא יכולה לשלוט בכולם'' אמא צעקה לי אבל אני כבר ברחתי לסלון.

התיישבתי והתחלתי לנגן בגיטרה של אחי. אחי הפקיר את הגיטרה כשעבר לעבוד ולחיות בצרפת, ואני קפצתי על המציאה. אמנם לא למדתי מעולם לקרוא תווים, בעיקר כי התעצלתי, אבל אני די מוכשרת ומנגנת לא רע.
אחרי שנמאס לי לנגן הלכתי לעזור לאמא שלי לקפל כביסה. קיפול כביסה תמיד מרגיע אותה, ככה היא טוענת לפחות. לפעמים אני חושבת שהיא שכנעה את עצמה שזה מרגיע, פשוט כי היא עושה המון כביסות.
פתאום עלתה בראשי תמונה שלנו, אני ולירון שוכבות על הדשא בגינה, קוראות ספר. הפעילות האהובה עליי ביום שבת בבוקר, לפני שהשמש מתמקמת במרכז ומאיימת לצלות אותנו. אחר כך אנחנו עוברות לסלון. לירון מדליקה טלוויזיה ומעבירה לערוץ של סרטים מצוירים ואני בד''כ כותבת או לומדת בחדר אחר.
אחר כך אני קמה ומכינה צהריים, או שאנחנו הולכות לאכול אצל ההורים שלי. בערב אנחנו שוב בבית, קוראות עיתון, מתכוננות לפתוח עוד שבוע.
סיימנו לקפל כביסה ואמא שלי חזרה לעבודה. רציתי לישון, אבל החדר הישן שלי היה מבולגן. בחוסר חשק התחלתי לסדר אותו. נכנסתי למיטה עם הפלאפון ביד, מתלבטת אם להשתיק אותו או לא. החלטתי לעשות שיחת טלפון קצרה ואז לכבות אותו.

''הלו'' היא ענתה כבר בצלצול הראשון.
''הי, מה שלומך?''
''בסדר גמור, ומה שלומך את?'' מיד הבנתי שהיא בכלל לא זיהתה אותי.
''זו הילה, הילה נחשון''

דממה..

''היל..היל.. הילה'' שוב היא מגמגמת כשהיא מתרגשת. ''מה שלומך?''
''שאלת אותי את זה כבר. שלומי מצוין. פגשתי את שני היום'' הייתי קצרה ועניינית, לא מוותרת על שום מרחב נשימה בשיחה. לא אתן לה לתמרן אותי כפי שעשתה בעבר.
''אני לא ידעתי שאת לומדת איתה, או בכלל שאת זוכרת אותה'' היא משקרת, כפי ששיקרה בעבר.
''דווקא ידעת, שלחת אותה לרגל אחריי לא?'' התרסתי נגדה.
''זה לא בדיוק ככה. זה לא שביקשתי שהיא תעקוב אחרייך, רק רציתי לדעת מה שלומך ואם תרצי...''
''חשבתי להרים טלפון אולי?'' קטעתי אותה ''לשאול בעצמך? חשבת אולי שטוב לי בלעדייך ושאני לא צריכה שתבלגני לי שוב את החיים?''
''זה מה שעשיתי? בילגנתי את החיים שלך? היא שאלה בקול לא מאמין, כאילו היא לא אותה אחת ששברה לי את הלב ואת החסכונות לפני ארבע שנים.
היא המשיכה ''עכשיו טוב לך? אני שמחה בשבילך, תודה שהתקשרת''

ציפיתי שהיא תנתק אבל היא נשארה על הקו, חיכתה לתגובה.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...