>  > 

זיו, זיווה - ה ואחרון.

סגן מנהל המחלקה הוא מוביל הביקור בוקר. כולו זחוח ומצוחצח בא לבשר לי שאם הכל יילך כשורה עוד 24 שעות הוא מוסר לי מכתב שחרור. ואני משום מה לא מתלהבת נורא, מנסה לגרד שרידים מהחלום הלא גמור. בינתיים יעלי באה ומתחילה לארוז. ''אני מצמצמת אותך בחפצים'', היא מודיעה, ואני אומרת לה שלפחות תביא לי בדרך חזרה מהאוטו עיתון. פדיחה, כבר שבועיים לפחות שאני ממש לא יודעת מה קורה מחוץ לחלון, מחוץ לבניין ולא במחלקה. האמת שאני עוד פחות מזה יודעת מה קורה איתי הבוקר ולכן אני מעדיפה להיצמד מחדש למה ששם – מחוץ לחלון.
יעלי חוזרת ואנחנו מדברות עוד שעה ארוכה, בצהריים עוזבת לשיעור אבל מבטיחה שאחד מההורים יבוא יותר מאוחר. ושוב – טקס פרידה: כן, אני לא אעשה ''קונצים'' ולא, שלא תדאג – נכון שהייתי כבר רגע לפניי שחרור אבל עכשיו אני באמת (!!!) יותר בריאה. האומנם?!

לפני ארוחת הערב אני סוף סוף מצליחה להושיב את עצמי לקרוא. שטויות. שטויות במיץ. שטויות במיץ בעציץ. נו טוב, אז אין שום דבר חדש. ואז היא באה – ''האחות שלי'' שוב בלי מדים בהתחלה: ג'ינס וחולצה ורודה. היא מספרת לי ששמעה את השמועה המרגשת ושואלת אם יש לי כבר תוכניות לחזור לעבודה?. אנחנו מנהלות עוד דקה או שתיים של ''שיחה קטנה'' – תרגום שלה מאנגלית, ואז היא הולכת והפעם מבטיחה לבוא יותר מאוחר, בלילה, לפני השינה שלי, ''להיפרד'' כמו שהיא מסבירה ''מחולה שאליה היא ממש נקשרה ושהוסיפה לה קצת צבע לעבודה''.
אני חוזרת לעיתון, וממש שנייה לפני שאני סוגרת אותו ופורשת לישון אני רואה את הכותרת הבאה: ''דרמה במחלקה'' ותחת זו כתוב: ''מנהל מחלקה פנימית חשוד שהעביר חולה המטופלת במחלקה שבה עובד בנו, וזאת בניגוד גמור לחוות הדעת הרפואית הרווחת, וזאת על רקע מניעים תוך – משפחתיים, ככל הנראה: חשד בבגידה''. איזה מזל שאני בבית חולים, חשבתי לעצמי, והתעלפתי כעבור דקה.

היא העירה אותי ושטפה לי את הפנים. הביאה לי שתי כוסות מים וסידרה את כל הניירת של המחלקה אצלי בחדר על יד המיטה. היא אמרה שאסור היה לה לדבר על זה ורק אתמול מתוך השיחה איתי היא קלטה שלא היה לי צל של מושג. אבל איך שאר המשפחה שלי? אחותי? איך אף אחד אחר לא עשה את ההקשר הברור מאליו? שקענו בשיחה ולא ישנתי כל הלילה. בסביבות שתיים היא הלכה, אבל בארבע, כשנכנסה לראות רק איך אני ישנה? חיכיתי לה ערה במיטה.
הפעם אמרתי לה שאני רוצה את חברתה, ולמרות שלא ידעתי אם היא הבינה מזה משהו, היא מייד התיישבה.
אחר כך סיפרתי לה דברים על עצמי ושמעתי דברים עליה, אבל מצב משפחתי עדיין לא עלה בשיחה. אבל האינטימיות שנבנתה בינינו הייתה כל כך אמיתית וטובה. סיפרתי לה על זיו, ועל הלילות ההזויים. והיא אמרה שאני לא היחידה ושהיא מכירה עוד כמה שנפלו בפח הזה. ''ואת?'' שאלתי בתגובה. ''מה? אני?, לא, אני כבר לא ילדה. אני לא בנויה למשחקים האלה וחוץ מזה אני יודעת מיהו ולאן הוא מקושר, ואני – מניסיוני המר לומדת שאסור לערבב עבודה והנאה''. עכשיו היא חייכה לעצמה. קמה. נתנה לי נשיקה על המצח והלכה.
אבל דקה לפניי הדלת עצרתי אותה.
''היי'', אמרתי, היא הסתובבה. ''אני חושבת שעכשיו זו בערך ההזדמנות האחרונה שלי, ויש לי וידוי קטן.''
היא נדרכה והביטה בי. ''אני לא יודעת איך קוראים לך עדיין'' לחשתי. ואז היה שקט לדקה. פתאום היא הצטחקה: ''אהה, זה קל, את בטח תזכרי – זיווה. כמו זיו שזה זכר, רק בנקבה''. עכשיו היא הסתובבה והלכה.

השתחררתי מבית החולים בבוקר למחרת. השיעולים פחתו, וגם הסיגריות בהתאם. נסעתי לחופשה קצרה בים עם יעלי ואחר כך חזרתי לעבודה. אחרי שבוע באתי למחלקה והבאתי להם סלסלת ממתקים ותמונה. זיווה לא הייתה במשמרת הפעם אז ביקשתי שיימסרו לה דרישת שלום חמה. את הטריוויה החבאתי עמוק בבוידעם בתקווה שלא להצטרך להעסיק את עצמי כך יותר. ואת הסיפור כתבתי בעיקר כי עכשיו אני חושבת שאני באמת מבינה את התוספת הקטנה שבין זכר לנקבה.


- סוף -
לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...