>  > 

חצאים - ב

בחצות הפסקה בסרט, כנראה כדי לפנות מקום לחדשות הלילה. בשלב הזה אני תמיד ישנה, ומפספסת את סוף הסרט, אך הפעם לא נרדמתי. שכבתי על הספה, מכוסה בשמיכה עבה עד הסנטר, וניסיתי לרוקן את הראש ממחשבות. להפתעתי היה קל יותר לעשות זאת משחשבתי. החדשות נגמרו והסרט חזר, חיכיתי עד סופו וכיביתי את הטלוויזיה. שכבתי כמה רגעים נוספים בעיניים פקוחות, מנסה לספוג עוד מהשקט שסביבי, ואז עצמתי עיניים.

השעון המעורר העיר אותי בדיוק בשבע ושלוש דקות. קצת התעצלתי לקום מהספה אבל הצפצוף המעצבן לא הניח לי לחזור לנמנם. קמתי וכיביתי את השעון, וניגשתי לשטוף פנים. באמבטיה בלעתי גם כדור אקמול, בתקווה לחסל את המיגרנה עוד לפני שתתחזק. יש לי היום רק שני קורסים ואחר כך אני פנויה. חשבתי לנצל את ההזדמנות ולנסוע קצת הביתה, להזכיר להורים שאני בחיים ולאכול קצת אוכל של בית במקום אוכל קפוא ופלאפל.

בשמונה וחצי עליתי על אוטובוס לכיוון האוניברסיטה. שילמתי לנהג סכום מדויק במטבעות ונדחקתי בין עשרה אנשים כדי לעמוד במקום צפוף פחות, והכי חשוב, קרוב לחלון פתוח. בדיוק כשהגעתי לקצה האוטובוס נעצר האוטובוס ליד תחנה, ושני אנשים שקודם עמדתי לידם ירדו. את מקומם לקחו שני נערים שכנראה לומדים בתיכון ולפי החישוב שלי, עם אתחשב בפקקים ורמזורים, הם יצטרכו לקום מהמושבים בעוד חמש דקות שוב. היות ולי יש נסיעה של חצי שעה החלטתי לחזור לכיוונם ולתפוס את אחד המושבים מיד כשיקומו. שוב נדחפתי בין האנשים העומדים ואפילו חטפתי מכה בכתף מאיש גבוה במיוחד שראשו נחבט במעקה כשנהג האוטובוס האט או האיץ בפתאומיות. נעמדתי ליד אחד הנערים והצצתי בשעון. יש לי עוד שעה עד שיתחיל הקורס הראשון אז לפחות אני לא לחוצה בזמן. האוטובוס עצר בחריקה מפחידה והנערים קמו ממושבם כדי לרדת בתחנה. מיד התיישבתי במושב ליד החלון ופתחתי אותו לרווחה, בתקווה שהאוויר שנכנס יגרש את כאב הראש החוצה. בדיוק כשעצמתי עיניים נשמע קול,

''את יכולה בבקשה לסגור את החלון, אני קופאת מקור''
היה לה קול ילדותי, שקט, כמעט התחננה שאסגור את החלון. בנות! תמיד קר להן, רטנתי בלי מילים. הרי גם לי תמיד קר, חוץ מהיום. היום יום שונה, יוצא דופן, פתאום חם לי. השארתי את עיניי עצומות וקיוויתי שהילדה לידי לא תבקש שנית אם תחשוב שנרדמתי. ''לא יכול להיות שנרדמת כל כך מהר, הרי רק עכשיו התיישבת'' עכשיו קולה כבר לא מתחנן ולא שקט. להיפך, קול חזק וחוצפן. פתחתי את העיניים והבטתי בה, ההערה שלה גרמה לי לצחוק בעצבנות. המבט על הפנים שלה הראה מבוכה והיא השפילה עיניים לעבר הברכיים שלה.

''שני!'' אמרתי בקול חזק ממה שתכננתי ושתי זקנות שישבו לפניי סובבו את הראש.
''את לא מזהה אותי נכון?'' שאלתי כשהצלחתי סוף סוף להירגע מעט.
''את הילה נחשון'' העיניים שלה כעת בהו בחלון ואני ניסיתי להבין ממה היא מתחמקת.
''אז את לומדת פה באוניברסיטה? באיזה חוג?'' לא באמת עניין אותי מה היא לומדת אבל לא ידעתי איך לפתוח את השיחה.
''כן התחלתי השנה, אני לומדת בחוג לגיאוגרפיה''
גיאוגרפיה? אפילו לא ידעתי שיש חוג לגיאוגרפיה אצלנו. מה אני אמורה לשאול עכשיו?
למזלי צלצל לי הפלאפון בדיוק בזמן. הספקתי לשמוע את שני אומרת 'הצלצול הגואל' ועניתי.

''את כבר בדרך לאוניברסיטה?''
''יפה מאד, החברה שלי נזכרה לשאול מה שלומי, באמת נחמד מצידך'' הרגשתי שזה יצא הרבה יותר עוקצני ומרושע משרציתי.
''טוב, בוקר טוב גם לך. אין לי הרבה זמן, אני צריכה לחזור למשרד. בכל מקרה אני אגיע היום בערב הביתה אם תרצי לדבר'' היא באמת השתדלה להרגיע את הרוחות, אבל חמתי בערה בי ולא יכולתי לשדים ששלטו בי באותם רגעים.
''לירון אני לא חוזרת הביתה היום, אני נוסעת להורים שלי, אין על מה לדבר ממילא''
''טוב, תעשי מה שאת רואה לנכון. כבר התחילה המיגרנה לפי הכעס שלך''
''דווקא לא'' שיקרתי ''הכעס שמור רק לך''.
הפעם היא לא הגיבה.
''בכל מקרה, אני יורדת מהאוטובוס עכשיו, להתראות''
ואז הרגשתי צורך להוסיף עוד משפט,
''יש אורז וסלט אם את רעבה'' ומיד ניתקתי.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...