>  > 

זיו, זיווה - ד

''היי לך,'' קול נעים מצלצל באוזני תוך כדי שאני ממצמצת. השעה שש בבוקר, זמן לקפה ועוגה וסיגריה ובדיקה.
מולי עומדת האחות בלי השם. הפעם גם בלי מדים עדיין ומחכה שאתעורר. לידה גם ואדים ולנה ושאר הגוורדיה. אבל היא בולטת בהעדר התלבושת האחידה: שיער שחור אסוף בקוקו מתוך בוהק, פנים רזות, יציבה זקופה וצדודית רזה ושזופה.
''היי לכולם, אני דנה ואני חולה סופנית,'' אני עוקצת, ''ועכשיו אתם במקהלה – ווי לאב יו דנה''. כל הסגל נשפך. צחוק הוא דבר מעורר כל כך.
הפעם אפילו אין לה את התג כך שאני אפילו לא יכולה נניח – לקרוא את שמה. ולשאול, אחרי הכרות כזו ממושכת, כבר לא נעים לי בכלל''.

הרופא מסביר לי מה זה בדיוק פיזיותרפיה לריאות, ואני מהנהנת וחושבת על שלא ראיתי את זיו כבר כמה ימים וגם לא הזיתי לגביו כבר כמה לילות. ביינתיים נכנסת לנה ומזריקה לי משהו לא ברור. עוד פעם אני אטייל הלילה? אני שואלת, והיא אומרת שזה לא קשור. אבא ויעלי מביאים לי עוגה וספר חדש. נמאס לי לקרוא, נמאס לי לדבר אפילו איתם. אני מעדיפה לבהות במסך המעוות ולחשוב על הנופש שאני מתכננת על חוף הים. אם רק אצא מכאן.

אחר הצהריים ושקט משתלט על המחלקה. כמעט כמו בלילה, רק האור הטבעי והיעדר הצפצופים עושים את האווירה. אני יוצאת לטיול קצר ונתקלת בה עם העגלה.
''רוצה לעשות איתי סיבוב?'' היא שואלת, ''בכיף'' אני משיבה. בהתחלה אנחנו הולכות דמומות, היא נכנסת חדר – חדר, ומוסרת כוסית שתן עם כדורים בתוכה. ''בסוף גם נגיע אלייך'' היא מזהירה. ''מוזר,'' אני פתאום אומרת, ''אני כבר הרבה זמן כאן, והמחלקה הזו לגמרי לא ריקה, ואיכשהו בחדר שלי לא השכיבו אף אחד''.
''אהה,'' היא אומרת, ''אבל זה בגלל שאת פרוטקציונרית של ד''ר זיו''. אני נעצרת, קופאת ומיד מסמיקה.
''מה?!'', אני כמעט צועקת בטח, ''איך?!, אני כמעט לא מכירה אותו''. ''כן, היא עונה מיד, גם הוא לא אותך, אבל הוא סגן מנהל המחלקה''. הקשר ברור ומיידי, אבל רק דבר אחד נשאר תמוה בעיני: איך, אם ככה, אחרי השיפור המאוד גדול שחל במצבי הוא לא ביקש שיחזירו אותי אליו למחלקה?

אני חוזרת לחדר ומנסה לקרוא. אחר כך בוהה בטלוויזיה שדלוקה, אחר כך אוכלת תפוז ובסוף מנמנמת כחצי שעה. ערב עולה, ומישהי מעירה אותי כדי שאוכל. זו אותה אחות. היא מגישה לי לפתן ועוגה. אחר כך מתיישבת לידי ואומרת: ''לא איכפת לך אם אני אעשה אצלך קצת הפסקה''. ממש לא, אני חושבת, זאת האחות הכי מקסימה בכל המחלקה. ''אני פשוט לא עומדת על הרגליים יותר ובגלל השביתה...'' אהה, זה מסביר מה היא עושה כאן ולמה היא כל כך עייפה. ''הייתי מציעה לך מסז', אני אומרת, אבל אני לא יודעת אם זה מותר''.
היא צוחקת בחן, ''לחולה למצבך'', היא מחקה טון יקי מעצבן ''רק לנוח ולנוח, זה הדבר היחיד שמותר''.
''לא, באמת, זה בסדר, אני רק אשב כאן כמה דקות.., תגידי, שמעת משהו – רדיו אולי, חדשות?''
''האמת היא שלא'', אני עונה, ''הניתוק מאקטואליה ומהעבודה הן הפריווילגיות היחידות שאני מרשה לעצמי כאן. למה משהו רציני קרה?''. ''לא'', היא מושכת בכתפיה, ''סתם פוליטיקת בית חולים טיפשיות'', אני רוצה לענות, אבל היא ממשיכה, ''את יודעת איך זה – ההוא השמיץ את ההוא? פה חשד ברשלנות, שם סיפור אהבה'' אני צוחקת איתה יחד וחושבת לעצמי: כן אה, בארגונים כאלה זו ממש טלנובלה קטנה.

בלילה אני חולמת עליה: האחות. כן, זו העדינה. אותו חלום כמו עם זיו רק עם אישה, ובגרסה הרבה פחות מגונה. היא מושיטה לי יד ואני מושכת אותה למיטה. היא מתקרבת אט, ואני מנשקת אותה. היא מלטפת את פניי, מתיישבת ורוכבת אליי. מעבירה את היד שלה על ידי ועד בגב, אחר כך מתחת לחולצה ועל הבטן התחתונה. היא מסירה את החלוק מעצמה ומפשיטה את החולצה. חזיה שקופה וורדרדה מכסה על פטמה חמודה. אני מלטפת אותה והיא מזדחלת מעליי כל כך קלה, כמעט לא מרעידה את המיטה. אנחנו מתלטפות בשקט עד שהאצבע שלה יורדת למטה. ואני רטובה, והיא מגיבה. וציוצים חרישיים בוקעים מהסדין שלי, ואני ענוגה ואבודה.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...