>  > 

זיו, זיווה - ג

באמצע הלילה אני מתעוררת מכוסה זיעה, אני לא יודעת על מה חלמתי ומי סגר את המזגן, אבל אני לא יכולה להישאר יותר בשכיבה. אני מזמזמת לאחיות בתחנה ומחכה. בסוף נכנסת מישהי, זו ההיא – החמודה. אני מסבירה לה שקשה לי לשכב ואני רוצה לעשות הליכה. היא אומרת שזה בסדר, ומציעה שתעזור לי להתלבש, כי בחוץ קצת יותר קר. אני מוותרת והיא יוצאת. שוב שכחתי לשאול לשמה.
אני מסתובבת במסדרון ומגיעה עד ה''פינה'' לביקורים. שוב תוקף אותי שיעולון ואני מתיישבת על הספסל. אחרי דקה או שתיים עוברת שם אחות ומביטה בי. המחלקה כמו חדר מתים: קרה ונורא שקטה. אני חושבת איך הגעתי להיות באותו מקום עם מי שרואים את שלהי החיים?: איך רצתי מהר מידי – ממסגרת למסגרת? מקשר לקשר? מעבודה לעבודה?. ''ואיפה הפסקתי לחשוב ונתתי לרגש לברוח''. השיר עולה לי בראש ואני בוכה. עוצמת עיניים וצפה בתוך עצמי, זמן ארוך, עד שאני מרגישה מגע.

''את בסדר?'' היא אומרת בקול רך. אני מהנהנת בראש, רועדת מקור ומרגישה שמישהי נכנסה לי לגומחה.
''אולי נחזיר אותך למיטה?'' היא מציעה. ואני מניעה את ראשי לשלילה, וכולי קפואה ונבוכה.
''גם לי קשה עם השקט'' היא אומרת לפתע, כאילו קראה את המחשבות שלי עד כה. אני מרימה אליה מבט שואל, אבל היא ממשיכה:
''יש לילות, כמו עכשיו שאני שואלת את עצמי אם לא יכולתי לבחור מקצוע קצת יותר אופטימי. משהו שבו החום הוא לא רק מדד למחלה. משהו שמקרב אותך לחיים, ולא למוות, משהו שמפגיש אותך עם שמחה, עם אהבה''.
והקול שלה שקט ושקול, ואני מרגישה בתוכי כל מילה, למרות המצב הזה שבו – היא האחות ואני החולה. והידיים שלה מונחות בפשטות אמיתית על הברכיים, ואני חושבת על זיו ועל איך הוא עושה דברים נפלאים גם לאחרים עם אותן הידיים.

זיו בא עוד פעמיים. פעם רק קפץ עם חולה שהביא, ופעם ממש ''ישב איתי'' אחרי המשמרת איזה דקה או שתיים. עכשיו הוא כבר התחיל לרמוז יותר בגלוי, ואני באמת מבריאה. את הסטרואידים מפחיתים לי כל שלושה ימים בחמישה מיליגרם. רק שזה עדיין המון אבל...
את האחות המקסימה לא ראיתי כבר שבוע, היא הייתה למחרת בלילה, אבל לי היו אורחים וגם המחלקה התמלאה. אולי היא לא עושה משמרות בצד שלי עכשיו? אולי היא בחופשה? אולי ישנתי יותר מידי? או שאני סתם אדישה?

''אוהו, מה את אומרת?! – טריוויה למתקדמים? – חשבתי שעברנו את כיתה ז'''. אני מקניטה את יעל בכוונה. יודעת שהיא אוהבת את המשחק הזה, ושיש שעות שהיא משועממת עד מוות. ולא משנה כמה פעמים אני אגיד לה שזה בסדר, ושהיא יכולה ללכת הביתה, היא עדיין תתעקש לספק לי תעסוקה מלאה בכל שעה שיש לה פנויה.
''טוב, אפשר לשחק גם משהו אחר'', היא פולטת בייאוש.
''מה למשל?'' אני משתעשעת בה, יודעת שהמשחק מילים הזה יכול להיות יותר ארוך מהמשחק עצמו איתי.
היא שותקת שנייה בלבד, ואז נמרח חיוך אצילי על פניה והיא מכריזה: ''אסוציאציות''. את רוצה כאפה? זו יכלה להיות בכל יום אחר התגובה. אבל אני מחייכת בהסכמה ואומרת מיד: ''אוקי, את מתחילה''.
עבודת גמר. ציון הגשה. לימודים. רפואה. בית חולים. רופא. זיו. שיט, לא, אני לא אמרתי את זה כרגע...
''אוקי, שוט'' היא מחייכת בתגובה. נשענת עמוק לתוך הכורסה בתנוחת הקשבה.
''את תחמנית..'' אני מנסה להתחמק בצחקוק. אבל היא אדישה. מחכה. אני מבקשת שתסדר לי את הכריות. אחר כך מים, אחר כך סיגריה. צוחקת. ובסוף היא חוזרת שוב לאותה התנוחה ואני מתחילה מההתחלה.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...