>  > 

חצאים - א

''זהו, עכשיו נחזיר אותך לארון'' אמרתי לצלחת שייבשתי כעת ובלי לצפות לתשובה אספתי את ערימת הצלחות על השיש והחזרתי אותן לארון. אחר כך החזרתי את הכוסות למגירה למרות שלא התייבשו לחלוטין. ניגבתי את השיש ממים ויצאתי מהמטבח לעבר הספה בסלון. את ארוחת הערב הפשוטה שהכנתי לי- חביתה וקפה, סיימתי מהר מדי. סידרתי מעט את הסלון כדי שיראה כאילו בני אדם גרים בו, הגפתי את התריסים כדי לא להכניס את החושך מבחוץ והדלקתי טלוויזיה. התוכנית האהובה עליי תתחיל בעוד 20 דקות והחלטתי פשוט למרוח את הזמן. את כל פעולות השגרה שאליהן הורגלתי בלילות שלירון לא בבית כבר עשיתי, ועכשיו נותר לחכות בדממה להמשך הערב.

פעמים רבות היא נאלצת לעבוד גם בלילה וכך קורה שחצי מהשבוע היא בכלל לא חוזרת הביתה.
הערב, כמו בכל אחד מאותם לילות, מתנהל תסריט קבוע ומתורגל היטב, כמעט עד שחיקה. החצי הראשון של הערב, בו אני מבצעת את עיקר פעולות הניקיון שיסיחו את דעתי כבר עבר, ואילו החצי השני של הערב בו אני שרועה על הספה מול הטלוויזיה, צופה בסרט מתקתק מדי עד שאני נרדמת בסלון, עוד לפניי. בין שני חצאי הערב מפרידה שיחת טלפון ממנה, לוודא שלא השתעממתי למוות.

השיחה המיוחלת מגיעה והטקסטים הקבועים נשמרים ללא שינוי.
''אכלת כבר? לנו הייתה ארוחת ערב מגעילה'' היא מתלוננת ואני מנחמת, ''ככה זה אוכל של צבא. לא נורא מותק, כשתחזרי הביתה אכין לך ארוחת ערב אמיתית''
''יהיה קר מאד הלילה, אני בטח אקפא בחדר הטחוב והמצחין הזה'' לירון ממשיכה ואני לא מוותרת, ''יהיה בסדר חמודה, כשתחזרי אני כבר אדאג לחמם אותך'' אני אומרת בחיוך שללא ספק ניתן לשמוע גם מהעבר השני.
''יש כל כך הרבה עבודה, אני רוצה לחזור הביתה כבר'' היא מתחילה שוב ואני משקיטה אותה ''רק עוד כמה ימים יקירתי, היי סבלנית''.
עד עתה השיחה מתנהלת כפי שידעתי, לפי אותם עקרונות מוסכמים בהם היא מתלוננת ואני מרגיעה בקול בטוח ומנחם, לא מספרת לה שגם לי קצת נמאס מהלילות האלו. ופתאום, תפנית.
''משהו קרה? את נשמעת נורא עצובה פתאום'' אבחנה מפתיעה עליי לציין, בד''כ אני מצליחה לרמות אותה זמן ארוך יותר וכשהיא שמה לב לשינוי בקולי אני כבר ממהרת לסיים.
''סתם עייפות, יש לי עבודה לכתוב ואין חשק לעשות כלום, הרבה דברים ביחד'' שיקרתי. היא קצת שקטה ואני כבר מתכוונת לסיים את השיחה כהרגלי, יודעת היטב שלא כדאי להיכנס עכשיו לשיחה מסובכת על העובדה שזמן רב אני עצובה, ותקופה ארוכה בה לא הצלחתי להדוף את הלחצים שממשיכים להלום בי, ובעיקר על כך שכבר מזמן לא הייתה בבית באמת. מזמן לא חלקה איתי ארוחה, לא שוחחה איתי יותר מחמש דקות פנים אל פנים.

''אולי תעני לי, זה ברור שמשהו קרה, את נשמעת שונה''. היא מתעקשת ואני לאט לאט מרפה מההגנות שבניתי סביבנו, מפסיקה לכסות אותה מעטה של שקרים לבנים.
''אין לי כוח, זה לא הוגן, את אף פעם לא איתי, גם כשאת בבית, את לא מרוכזת, את לא איתי'' אני מתחילה לשפוך חמתי, בתחילה בכעס, אך מהר מאד הטונים הגבוהים הופכים ללחישות בליווי דמעות.
''על מה את מדברת? בוודאי שאני איתך, גם בבית וגם בעבודה. אני יודעת שזו תקופה לחוצה אבל את תראי בייבי אנחנו נעבור אותה בקלות, רק צריך סבלנות, זה מה שאת תמיד אומרת לא?''
היא צודקת, זה באמת מה שאני תמיד אומרת, בעיקר לה אבל לפעמים גם לעצמי. איך להגיד שאני יודעת שאני לא לבד, אבל בכל זאת גם לא מרגישה ביחד?

את פה רק חצי מהשבוע, וגם אז את רק חצי איתי, מקשיבה לחצאי סיפורים בזמן שאת מתקתקת הודעות בפלאפון, חולקת חצאי מחשבות בזמן שאת צופה בחדשות, אוכלת חצי מהאוכל בזמן שאת מתכננת את היום הבא, מחבקת, מנשקת ומלטפת רק עד האמצע. את חצויה, וזה גורם לך לחצות גם אותי לשניים.
שתיקה. היה נדמה לי ששמעתי קינוח אף, אולי התחילה לבכות? זה לא מתאים לה, היא אף פעם לא בוכה, לא מהתרגשות ולא מכאב.
''אני לא יודעת מה להגיד לך. אני נותנת לך את כולי אני מבטיחה. אם זה נראה לך לא שלם אני מצטערת. זה כל מה שיש לי לתת''. לירון התעטשה בסוף המשפט וזה גרם לי לחשוב שאולי היא מצוננת ובאמת קר, והיא הרי אף פעם לא בוכה.
''זה כל מה שיש לך להגיד? אחרי שנה וחצי? אם זה לא מספיק לי את מצטערת?'' המומה מהדברים הללו חזרתי למטבח למזוג לי כוס מים.
''מה בעצם את מנסה להגיד? שאת לבד? כולנו לבד לפעמים, זה לא אומר שאנחנו מתפרקים לגמרי''
עכשיו כבר ממש נעלבתי. הפסקתי לבכות וחזרתי לצעוק
''את ממש מטומטמת את יודעת את זה? אני לא אמרתי שאני לבד. אני לא מרגישה שאני לבד. אני פשוט לא מרגישה שאת לגמרי איתי, וזה לא סיפור חדש, זה נמשך כבר תקופה, את פשוט עסוקה מדי בדברים אחרים בשביל לשים לב''
''תפסיקי לצעוק, זה לא מבהיר את הנקודה שלך יותר טוב. אם זה נמשך תקופה אז למה חיכית שיעבור זמן כדי להעלות את זה? בשביל מה חיכית, שאשים לב? זו סתם מלכודת'' אני לא חושבת שניסתה לפגוע בי אבל היא הצליחה, ודי בקלות.
הדם התחיל להתפשט לי בפנים, נהייתי אדומה. ''מלכודת, עכשיו אני גם מנסה לרמות אותך?''
''אני לא יודעת מה את רוצה שאגיד'' התפרצה לי לדברים בפעם המי יודע כמה, מנסה להוכיח לי שאני טועה.
שתקתי, גם אני לא ידעתי מה אני רוצה שתגיד.
''אני מוכרחה לסיים, נדבר אחר כך, אל תירדמי בסלון שוב, זה מתכון למיגרנות אצלך''

לא אמרתי כלום, פשוט ניתקתי והדלקתי טלוויזיה, מחכה לחצי השני של הערב שיתחיל, ואולי כבר ייגמר.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...