>  > 

מילים כתומות - ד

שיגרה, זה רע?
לא בטוחה ממתי נהייתי מכורה לשיגרה, אבל יש משהו שמשקיט ומרפד בנוחות הזו של מה שמוכר, בטוח וסיזיפי. ככה הרגשתי בתחילת היום השני, כשקמתי בבוקר, שזה בעצם צהריים (ככה זה כשחיים זמן של ארץ זרה), ערנית מידי ועצבנית מיד, קפצתי מהמיטה במהירות שיא למקלחת, למרות שהייתה לי שעה וחצי להתארגן על עצמי. אופיר התקשר בשלב הקפה והסיגריה, ''אז מה שלומך?'', שאל בצורה אמפטית שהעלתה בי גיחוך ציני, ''הכל טוב'' עניתי וחוסר ביטחון קל עלה,
אז לקחתי עוד שאכטה, כדי לטשטש אותו.

ניסיתי להתלות על מחשבות של איך אני מסדרת את היום הזה כדי לא ליפול, כדי לא לחשוב עלייך, כדי לא לצפות שתתקשרי ואז הבנתי שאין לי לאן לברוח.
אולי בעצם יש, בכוח אני מנסה לשחזר את הכעס שהיה בי יומיים קודם.

יורדת לכיוון האופנוע, נוסעת במהירות, חותכת מכוניות, כמעט נתקעת בין אוטובוס לתמרור עצור
בניסיון להיות הראשונה שתעבור, בניסיון להוציא אותך ממני וכמה שיותר מהר.
במשרד הייתה מהומה על לא דבר, כרגיל, אחד מהספקים הבריז מהלקוח וכל הצעקות לעברי.
שתקתי שתיקה של 2 דקות לארגן לעצמי את הסעיף שגם ככה היה גבוה, דווקא מוצא חן בעיני שיש
לי את ההזדמנות להוציא את הקריזה שלי. אז חישבתי מה אני הולכת לומר ואיך ולמי, שאחת ולתמיד יבינו שלא ממש מעניין אותי שהם לחוצים על החיים, ואני לא הולכת לאכול ת'חרא הזה.

נכנסת ישירות למשרד של קובי, סוגרת את הדלת ומתיישבת מולו מצפה שיסיים את השיחה עם אשתו.
הוא הביט בי וישר הוריד את העיניים, קובי לא טוב בלהביט ישירות לעיניים של אנשים, כולו תקוע בעצמו על הכיסא שלו, מפוחד ועצבני מהעולם. לפני שהוא פתח את החברה הזו הוא היה ביג שוט בוול סטריט, הוא והאגו הברוקרי שלו חשבו שיכולים לנהל את העולם, אז הוא עלה לארץ היהודי האמריקאי
הזה, ומאז לא מפסיק להתלונן על הישראלים המניאקים האלה שאין להם נימוס, רק חוצפה ומקלל כל מה שזז, כל הזמן. בלי להיות גזענית, הוא יותר ישראלי מישראלי, עם פה ג'ורה.
כיוון שמשלמים לי מספיק טוב כדי לסתום ת'פה ולעשות את העבודה שלי, שתקתי, ''אבל מה אני זונה? משלמים לי אז אני מאבדת אישיות?''.

חיכיתי כשהעיניים שלי לא זזות משלו, הוא סיים לדבר ובלי לחכות תקף אותי ב''מה הבעיה שלך?''
אוח, איזה כייף, רק תן לי סיבה ואני מוציאה.
''אתה הבעיה שלי. אתה חושב שמישהו חייב לך משהו בעולם הזה ואתה מתנהג כאילו קנית אותי, צועק עלי, גם כשאתה יודע שאין לי מושג למה אתה צועק עלי, אני לא שק האגרוף שלך''.
הייתי ממשיכה, רציתי להמשיך, אבל לא היה לי מה לומר יותר.
לרגע הוא בהה בי במעיין הלם, התעשת ואמר, ''אם לא טוב לך, תלכי''.

עבר עלי גל של שלווה שאני לא חושבת שאי פעם הרגשתי ככה, יצאתי מהמשרד לכיוון פינת העישון,
עם חיוך נעים, בהחלטה שאני הולכת וזה ממש לא נורא.

לא הבטתי אחורה לראות את הפנים שלו, אבל כשחזרתי מהסיגריה הוא נעמד ליד השולחן שלי בפרצוף מתנצל, וככה בלי מילה נוספת המשכתי לעבוד, ידעתי שהוא הבין, ידעתי שהוא לא יעז להרים עלי קול, או להתייחס בזלזול.


יצאתי מהמשרד באחת ורבע, הסתכלתי אינסטנקטיבית על הטלפון, לראות אם התקשרת,
לא התקשרת, לא כתבת הודעה, כמעט וצובט.

''לא רוצה לצאת לשתות, לא רוצה לברוח, לא רוצה שיכאב''.
מתארגנת לקראת הנסיעה, הייתה רוח קרירה ושכחתי להביא משהו ארוך, התחלתי לנסוע במהירות של צב, והמחשבות עלייך מציפות אותי, פתאום פרץ של געגועים, רציתי שתחכי לי במיטה וכשאני אבוא אני אראה את הגוף הצנום שלך מכוסה בציפית, וכל החדר יריח מריח השינה שלך. הגברתי מהירות, הקור מטשטש, הפסקתי לחשוב.

בחדר המדרגות שוב עלתה בי התמונה שלך, מחכה לי. הבית היה מואר, וריק,
נכנסת ישירות למקלחת, מארגנת את היום הארוך הזה, ניגשתי למחברת המחשבות וכתבתי לך,

''מעניין מה את עושה עכשיו, ישנה? כועסת? מבולבלת?
אני לא מבינה איך את לא מתקשרת להתנצל, איך לא הבנת שטעית? איך את מרשה לעצמך לאבד אותי?
איך הרשתי לעצמי לאבד אותך?
לא טוב לי ככה לסגור את זה, אני מתגעגעת ויודעת שעד מחר זה יעבור, קצת חוששת שזה יעבור,
אבל מבינה שזה זמן לריפוי, מכל הפחדים שלנו,
עוד קצת, עוד קצת, ואני עוברת את זה''.

מניחה את המחברת חזרה לכוננית, עוצמת את העיניים, בתקווה להירדם ישר, למחוק הכל,
שעה, עוד שעה, עוד אחת, קמה לטלוויזיה, ''דר' פ'יל'' לא מצליח לנחם אותי היום, ניגשת לכוננית חזרה, מוציאה את ''צופן דה וינצ'י'', לא מצליחה להתרכז, מורן השותפה חזרה, מביטה בי בעיניים מופתעות.
''מה קורה איתך?'', ''יהיה בסדר, קשיי גמילה'' מגחכת לעברה, אני יודעת שהיא לא קונה את זה.
גם אני כבר לא קונה את זה. מניחה לפני כוס תה ולא מסירה את המבט שלה מהעיניים שלי, בודקת את האמת, מורידה את המבט שלי, אין מה לראות שם עכשיו.

המילים מאיימות לצאת, אני שומעת רעש עמום מאזור הבטן שלי, קצת יותר למעלה, ''לאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלא רוצהההההההההההההההההההההההההה'', הרעש גובר עלי,
הדמעות כבר יורדות בחופשיות והראש מונח על הרגליים של מורן שמלטפת לי את הראש.
''לא יודעת מה קורה לי, אני מדחיקה, למה אני מדחיקה? אני לא צרכה להדחיק, זה רק חודש!''
מורן ממשיכה לשתוק והעיניים שלה מדברות אלי, מחייכות בהבנה. ''רק לא ההבנה הזו שוב,
אני לא אחזיק מעמד ככה''.
אני נכנעת וממשיכה לבכות עד שנרדמתי, מורן העירה אותי לפנות בוקר להתקלח וללכת לישון נקייה. מסתבר שהיא ליטפה אותי 3 שעות בערך, אני מתרוממת ומחבקת אותה,
''תודה מותק, ממש תודה''.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...