>  > 

זיו, זיווה - ב

אבל אני לא משתפרת. בלילה אני פוצחת במתקפה חזיתית על העולם ונופלת לחוסר הכרה, ואז מתעוררת עם יעלי החיוורת ואבא ואמא לצידה, בחדר מלא מכשירים במחלקה אחרת.
וזיו כמובן – לא בא.
''זכר – נעים, חיובי. נקבה – עזרה לאחר בלי תמורה''. אני כותבת על דף ובקושי לוחשת:
''טוב, טובה.''
''זה מספיק לבינתיים'', היא אומרת, ''אני קופצת להביא לי שתייה, גם את רוצה?''
''כן,'' אני עונה ''סודיום כלוריד'', ושיהיה מעורבב עם מספיק ספירט ומהול בקצת ואליום'' אני עונה.
''אין בעיה'', היא מחייכת ויוצאת מהחדר. העיקר שמשהו מחוש ההומור שלי עוד נשאר...
ואז הדלת נפתחת לאט, וחלוק לבן מבצבץ פנימה, אני שומעת את הקול של הרופא מחליף עוד מילה עם האחות, והרוק מתמלא לי בפה.

''אהה, ושלום לחולה החביבה'' הוא מקדים ומחייך. ''איך עבר הלילה? ואדים שומר עלייך יפה?''
תחושת מחנק עולה לי בגרון, הפעם זה דווקא המילים שהיו בדרך לשליפה. אני רק מחייכת אליו וחשבת:
מה הוא עושה פה למען השם? מה הוא מוצא בכזו קופה?
הוא מתיישב על קצה המיטה שלי, וכמו חבר ותיק שולח יד ומחזיק את שלי.
''את נראית עייפה, את מצליחה לישון פה בכלל?'', ואני עוד לא מספיקה להגיב והוא כבר מוסיף ''אני יודע שאלה לא כמו המיטות שיש לנו במחלקה, אבל אם תהיי ילדה טובה...'' חיוך זדוני מתגנב לקמטיו.
''פעם אחרונה שאמרת את זה'', אני חושבת לעצמי, אבל עונה: ''טוב, אבל בינתיים זה המצב''.
''כן אהה,'' הפרצוף שוב נהייה רציני: של רופא מקצועי ומודאג. ואז הוא שולח לי ליטוף מהיד ועד הגב.

בלילה אני חולמת עליו. מחזיקה אותו חזק, כאן מעליי, על מיטת הברזל המחליקה. והוא גומר בתוכי, מתרפק, ואני כל כך בריאה וחזקה. האחות שלצידי כשאני מתעוררת אומרת לי שישנתי חזק יותר מאי פעם, כמו שהיא לפחות זוכרת. זו אחות גבוהה ורזה, שקטה והכי עדינה ולא מציקה. מוזר שעוד לא שאלתי לשמה, ועוד לא התיידדתי איתה. היא מחליפה את השקית של העירוי, ומסירה את המדבקה. היא מסודרת מאוד, ונראה שיש לה את כל הזמן שבעולם, למרות שהמחלקה מלאה והיא בטח כל המשמרת עסוקה.

אחר הצהריים אמא באה ומביאה לי מרק, פעם ראשונה שאני אוכלת משהו ממש, אז לפחות שיהיה ביתי וחם. אנחנו מדברות על אבא ועל המסירות של יעל, וכמובן על המחלה ומה שאביא בתום השהות למחלקה. אני רואה שהיא קוראת את זה בעיניים שלי, אבל אני יודעת שהיא לא תשאל והיא תהייה מסופקת גם כך.
''טוב שלפחות יש לך מה לעשות'' היא אומרת ומרימה את הקופסא של המשחק. אבל עוד לפניי שאני מספיקה לספר לה שכמעט ולא השתמשנו בזה עוד שיעול מתקיף אותי ואני צוללת לעוד מחנק. מתנשפת וסופרת, שואפת אוויר ושוב בוכה. אין לי כוח למחלה הארורה הזו יותר: לחוסר אונים הזה, למצוקה. אימא קוראת לאחות, וזו באה עם מזרק ועוד מסכה. מחברת אותי מהר ומחזיקה לי את היד. ''תנשמי לאט יותר'' היא אומרת בטון תקיף, כמעט מצווה, ''את עוד תקפיצי לעצמך את הדופק. את לא רוצה להישאר כאן תמיד במחלקה?!''. אני מנסה, ונלחמת, סופרת שואפת – נושפת, ''תרגולת בלונדינית'' מזכירה לעצמי את אחותי הבהירה והמצחיקה. בסוף נרדמת, מותשת.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...