>  > 

זיו, זיווה - א

''טריוויה'', קראתי בקול צוהל מעל למותר. ''זה מה שבא לי לשחק''. אחר כך נכנסתי להתקף נוסף של שיעול שלא נגמר בלי מסכה, ורק יעל ישבה לידי ספק עייפה וחייכה. ''טוב, אז טריוויה'' היא ניסתה לשדל, אבל בפעם המאה שאני נכנסתי להתקף כבר כלום לא עוזר. שקעתי בחזרה במיטה וניסיתי להירדם.
אולי עברה שעה, אולי יותר. יעל הלכה, נהייה מאוחר כנראה. משמרת הלילה של המחלקה עשתה סיבוב בחדרים ואליי ניגש רופא צעיר, כנראה סטאז'ר, והסביר: ''במהלך הלילה נצטרך לבצע לך מספר בדיקות, בעיקר בגלל שהתורים במכון הם אמבולטוריים ואנחנו לא יכולים להכניס אותך ביניהם, והמקרה מחייב דחיפות, אז אני נותן לך כדור שינה עכשיו ואני אשמח תנסי להירדם כבר – כי עוד מוקדם כדי שלפחות תספיקי לישון כמה שאפשר''. את כל מה שהוא אמר אני שמעתי, אבל אם מישהו היה מבקש ממני לחזור על הדברים הייתי מסתבכת. הכל היה מעורפל לעומת הפנים שלו: המצח הגבוה, השפה העגולה והחיוך שמקומט מאוד בפינות. הנהנתי בהסכמה. וזאת – ללא שום מושג מה הוא אמר. וחשבתי לעצמי: לילה, לישון, מיטה, אתה... סטאז'ר. ופתאום קלטתי אותו עוד עומד שם מולי ובוהה. ''אני זיו'', הוא החליט לשלוח יד אמיצה, ואני שלא היה לי אפילו כוח ללכת לשירותים אחרי השיעול, כל כך רציתי למשוך אותה, ולהכניס אותו אליי למיטה. ''היי'', עניתי בפיגור, ''אני פשוט קצת מסטולה מה''וונטולין'', אז תצטרך לסלוח לי הלילה''. סלח או לא סלח, אחרי זה הוא הלך.

זיו, זיו, זיו. יצאתי עם זיו פעם? הייתי בכיתה עם איזה זיו? בצבא? בעבודה?. לא, לא היה שום זיו בחיי עד עכשיו. אה, חוץ מהבן של שולה השמנה עם החתולה השחורה. טוב, זיו זו התחלה חדשה. אוף, למה לעזאזל אני חולה???. חשבתי לקום, להסתרק, להסתכל במראה, לעשות איזה סיבובון במחלקה. אבל נרדמתי מתוך התכנונים. בערך אחרי חצי דקה. בלילה העירה אותי איזה סווטלנה זקנה ורוסיה, שום זיו ושם רעש מסביב, דחפו לי עוד חומר לווריד ואני הייתי מוכנה. סטס, ככה אולי קראו לסניטר שהתווכח איתה, יותר לא הבנתי מילה. בית חולים ישראלי עאלק, ואני מרגישה כמו עובדת זרה. היה ארבע בבוקר, והתור לא נגמר, אז הלכתי לשרותים, וציפיתי למצוא שם איזה פתח חירום כי מתתי לסיגריה. אבל הגלאי עשן איים, הנייר טואלט נגמר, ואני מצאתי את עצמי מעדיפה להיות כבר במחר. אולי הוא יבוא עם הסיבוב בוקר?!

והוא אכן בא, כולו מגולח, מצוחצח, נראה כאילו התעורר משינה ארוכה. שבטח תסתבר תכף כניתוח שהסתבך ועוד חיי ילד שהציל. שיט, אני על הבוקר פה, בטח נראית מה זה נורא, מה זה מגעיל. יעלי להצלה. ילדתי האהובה, האחות, החברה, האסיסטנטית הכי טובה: קרם לפנים וקרם לשיער. אולי אני עוד אתפוס איתו מילה לפני מכתב השחרור?. מה?!, לא די, אני לא מחזיקה פה עוד יום נוסף.
''טריוויוה?'', יעלי צוחקת, ואני דוחפת דייסת ארוחת מחלקה סיעודית לכף. הוא אמר אמנם שהבדיקה ''לא יצאה הכי תקינה'', ועוד פרץ של שיעול מעורר ספק נפלט לי בתגובה. צחקנו שנינו הפעם מהעיתוי המגוחך, וזה היה רגע האינטימיות הראשון שנרשם בינינו עד עכשיו. אוף, אם לפחות הוא היה מבקש שארים מעט את החולצה...

עברו עוד יומיים, זיו לא נראה בסביבה, הטריוויה נשמעת כבר כבדיחה לא כל כך מצחיקה. אני בקושי נושמת, ובא לי לצרוח נורא. רק שלא יישאר לי אוויר, וזה – איכשהו – מהווה בעיה. אפילו לגנוב אותי לאיזה סיגריה קטנטונת בלובי יעל לא הסכימה. ''את נורמלית, תגידי לי?!'' היא אמרה ''וכשתמותי מי בדיוק יגונן עליי מאבא, או יותר גרוע – מאימא?''. אני מבקשת כדורים בלי הפסקה אבל לא חוזרות לי ההזיות, ואני מתחילה להבין שבלי אוויר זה הכי נורא לחיות. מחשבות על הניתוח, על המוות ועל הפרידה. והנה ''ד''ר זיו המר'' הגיע ואני כולי מסמיקה.

''רואים שיפור'' הוא צוחק עליי, ומחמם את הסטטוסקופ ביד. עוד פעם בעיתוי גרוע, ודווקא כשאני עם החזיית בלאי הזו, מזל שאין פה אף אחד. הוא נוגע, ואני מתקשה. ''אין לך מה להתרגש'' הוא מסביר לי כמו לילדה. אבל אני פוחדת שיעבירו אותי לטיפול נמרץ רק בגלל הדופק המואץ. ''דווקא יש'', אני שומעת את עצמי מסננת בלחש, תוך כדי שהוא עובר מהבטן לגב. עכשיו הוא מאחוריי ואני לא יכולה לראות אם זה חיוך או שתיקה. אבל האצבע שלו פתאום מחליקה מהסטטוסקופ ונוגעת לי בעור. ואני כל כך רוצה אותו עכשיו, שרק מהבדיקה אני יכולה לגמור. ''את משתפרת'' הוא אומר לפתע, ומוציא את המכשיר משם בבת אחת. ''אני משתדלת'', אני מנסה להישאר יציבה, מחייכת במבוכה נוראית ויותר לא מגיבה. ''אם תהיי ילדה טובה'', הוא אומר, מחזיק את הדלת של החדר כבר חצי פתוחה בדרך לצאת, אני אבוא בעצמי לשחרר אותך מחר''.

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...