>  > 

הסעודה האחרונה - ד

לאן היא הלכה? בטח מתקלחת או בשירותים. אני יוצאת מהחדר הזה. במיטה שלי אני לא אתן לה לגמור! איפה שמתי את השקיות? אני ארתיח קומקום, אולי היא עוד תרצה כוס תה לפניי כן.
אני אגמור לארגן את כל מה שצריך ואז אלך לאמבטיה. ''מחול אחרון ופרידה''

ליסה מגחכת, החיים כמו שהם היו עד אתמול בצהריים נראים לה כל כך רחוקים עכשיו. היא לעולם לא תשכח את השיחונת הקצרה שלהן. בערב שישי אצלה בבית כשבטלוויזיה הייתה כתבה על זוג זקנים שהתאבד, ועל כמה מחפירה הרפואה בארץ, ואיך הושפלו עד הסוף המר – מתוק.
היא יודעת שהיא עושה את החסד היחיד שאסור, היא יודעת שהיא צריכה להרפות. אבל גם טעם לחיים עם רגש האשם נראה לה מפוקפק. הכל מוכן, היא יוצאת מן המטבח.

דונה מתנגבת לאט. היא רק שכחה לנעול את דלת האמבטיה. היא מסרקת את שיערה הדקיק אחורה. פסים פסים, ואוספת בגומייה קטנה. הפעם אין קצוות סוררים. הכל לרשותה. היא פותחת את המגירה שמתחת לכיור ומצטמררת: תחתוניות, וליום וסכין גילוח. זה לא כאן. היא מתכופפת עוד מעט, ומוצאת את הקופסא שמאחורי המגבות. האמבטיה כמעט ריקה כבר.

עכשיו אני אשכב פה, ואספר לעצמי את הסיפור שלי. במה שנשאר לי נראה כמה אני עוד זוכרת.
אני, הרי, לא כזו זקנה. נתחיל: זיכרון ראשון: אמא על הספסל שליד הנדנדה...

דלת האמבט נפתחת. ליסה בפתח, ידיה מאחורי הגב:
''היי'' היא לוחשת בשקט צלול.
''היי'' הצליל הרך של דונה כמו מהדהד. היא נראית עייפה. עדיף שזה לא יהיה במים.
''מה פתאום אמבטיה דווקא בארבע ורבע בבוקר?''
''סתם...'' היא מפנה מבט מלא אליה, ''בא לי.''
''בסוף את עוד תחטפי שפעת'', היא מחייכת, ''אולי תצאי?''
דונה מחייכת חיוך מצטחק בחזרה ואומרת:
''משפעת לא מתים...''
''נכון,'' היא עונה לה, ''אבל לא חבל לקלקל ככה סתם את איכות החיים שעוד נשארו לך...?''
עכשיו שתיקה. שתיהן המומות מהמשפט שנזרק לאוויר.
ליסה אוחזת חזק בסכין, דונה מסתכלת על רגליה שבמים.
''אני רוצה למות..'' דונה לוחשת וקורסת אל משען האמבטיה.
''אני יודעת'', ליסה מניחה את הסכין לפניה.
עוד רגע עובר. לפתע, דונה נדרכת. מתיישבת בתנופה, ומסתכלת אחוזת אימה בליסה.
ליסה פורצת בבכי מלא. היא שמה את הסכין על סף האמבטיה.
''אני לא יכולה להיות אמיצה בשבילך....'' היא מוסיפה ומתייפחת, ''אני לא רציתי לראות אותך סובלת.'' היא מתיישבת ליד האמבט, וחופנת את ראשה בידיה ההמומות של דונה. וזו מלטפת את ראשה וממלמלת: ''אל תבכי עליי, אני כבר בסדר''.

האמבולנס בדרך. ליסה, עדנה ועוד שכנה יושבות עם כוסות התה במטבח.
את הסכין תחבה ליסה אל בין המגבות. היא ידעה על התרופות, ובכל זאת.
''זה היה שיקול שלה,'' עדנה אומרת לפתע, ''אנחנו לא יכולות לדון אותה לכף חובה''
''את מדברת כמו מורה בבית ספר, או מינימום איזו רבנית. הלכה ילדה מהממת''.
רק ליסה שותקת. בלילה היא תדקור את עצמה, כך תכננה.
''אני לא אשא את האשמה,'' היא ממלמלת. וקמה להכין לעצמה עוד כוס תה.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...