>  > 

את וההבטחות שלך - ד

עברו שלושה חודשים מאז אותו לילה מחורבן, גורלי, סופי. עם שירה ניתקתי את הקשר לחלוטין. בהתחלה היא הייתה עוד מתקשרת, מעמידה פנים יפות כמו שלה שלא קרה כלום ושהיא לא מבינה למה אני לא עונה לה.
יום אחד בעבודה קיבלתי ממנה SMS כואב:
''אם יש לך בעיה איתי תגידי לי ואל תשחקי משחקים של ילדה קטנה''
ומאז לא שמעתי ממנה כלום.

מצחיק שהיא מדברת על משחקים. זה כמעט נשמע אירוני כשזה בא ממנה, מלכת המשחקים ששיחקה איתי כל כך הרבה זמן בלי בכלל לחשוב שנייה אחת מיותרת.
עם מיכל אני לא מעיזה לדבר, מפחדת לשמוע בקולה את הסלידה ממני אחרי אותו לילה. אני בטוחה ששירה סיפרה לה הכל, הן בטח צחקו קצת על כל העניין. איך שירה ניסתה כל הזמן הזה לחשוף אותי ואת נטיותיי ואיך שהיא הצליחה בגדול. ועוד חשפה פרט נוסף, מצחיק הרבה יותר- שאני אוהבת אותה.
מצחיק.

אני מתהלכת כמעט חסרת תחושה. לא יוצאת, לא רוקדת, לא שותה. מרגישה ממש שליבי נעקר ונשאר שם, בדירה אליה נשבעתי לא לחזור. בלילות אני חולמת על הערב ההוא, חולמת את מה שקרה, חולמת שזה בכלל לא קרה. חולמת שהיא אומרת לי ''כן, אני אוהבת אותך.''
ומעל הכל, אני מתגעגעת אל שתיהן כל כך. ואל שירה במיוחד.
מספרים שלב פגוע יוצא מחושל ממה שלא הורג אותו. שאתה לומד מחוויות וממשיך הלאה, חכם יותר, מנוסה יותר. לי זה רק גרם להפסיק להאמין באנשים, כל אחד עובר אצלי תחת שבע עיניים. ואף אחד לא נכנס ללב.

עדי משכנעת אותי לפגוש אותה בבית קפה אחרי העבודה. היא נראית כרגיל טוב, אני מרגישה על הפנים. אנחנו מדברות על שטויות, קצת על הצבא, על העבודה. צריכים לעשות פגישת מחזור של כל הבנות מהמשרד. כן. כן. רק המחשבה על לראות את שירה הופכת לי את כל הבפנים.
''הייתי בדירה שלהן.''היא אומרת לי. ''אחלה מקום יש להן. איזה גודל.'' מספרת בהתלהבות.
''זו דירת סטודיו.'' אני אומרת בשקט, כביכול מוסיפה מידע אבל בעצם סתם מוציאה געגועים.
''זה מגניב.'' היא מתעלמת מהצורך המוסווה שלי בסימפטיה. ''לחיות ככה ז''א. איזה אומץ יש להן לגור מחוץ לבית, בכזו עצמאות.''
''הן לא באות מאותו בית כמוך.''
''אני יודעת שהמשפחות שלהן קשות אבל בכל זאת, לעבור לגור לבד כל כך מוקדם. ושתיהן ממלצרות, זה נורא תל אביבי כזה...''
''כן... אבל קצת מיצה את עצמו כל הקטע.'' אני מלמלת תוך בהייה סתמית בכלום.
''מה ז''א?'' היא שואלת בתמימות אבל אני יודעת שהיא מתעצבנת שאני לא חושבת כמוה.
''כל הקטע הזה של לשתות כל כך הרבה ולעשן כל כך הרבה ולזיין את כל מי שהיא רואה...''
''מי?''
''שתיהן.'' אני מערבבת את הקפה שלי בחוסר נוחות בולטת. ''בגלל זה ניתקתי איתן ת'קשר. כי נמאס לי מכל הסצינה הזו...'' ברגע שאני מסיימת את המשפט אני מייד מתחרטת, נזכרת שהיא יודעת את האמת ולא סתם איזו חברה.
''תספרי לסבתא שלך... 'ניתקת איתה ת'קשר','' היא מחקה אותי. ''כי היית מאוהבת בה וגילית שהיא ממש לא מאוהבת בך ושלא ייצא לך מזה כלום. אז אל תזייני לי את השכל עכשיו שבעצם הרגשת שמיצית את ה''קטע''...'' היא מחייכת אליי, לא מבינה עד כמה היא פוגעת בי.
''אני אומרת שזה גם זה. זה לא רק סיבה אחת.''
''נו באמת. את מסתובבת כמו איזה כלבלב שבור לב כבר חודשיים בערך ובגלל מה? כי לא הסתדר לך עם בחורה אחת? אפשר לחשוב, ממתי חסר בנות בעולם?''
''זה לא רק זה...'' אני מנסה להשחיל משפט אבל לא לגמרי יודעת מה להגיד בו.
''ואת יודעת משהו? זה כל כך מתאים לך לקחת את זה לכזו רמה של קיצוניות. כל דבר הוא סוף העולם אצלך.'' היא מסיימת את הנאום ואני מרגישה דמעה נוצרת.
אולי באמת אני שבורה לא רק בגלל שירה. אולי באמת כל העצב הזה בא ממקום אחר. אבל כרגע לא מתחשק לי לחקור את זה לעומק.

הימים ממשיכים לעבור ואיתם גם השבועות. השיחות שלי עם עדי מתמעטות וכל הקשר שלי לתקופה שהייתה פעם מתרופף ונעלם. בכל פעם שהגעגועים מכים בי אני מזכירה לעצמי למה ברחתי. אבל כמו כל זכרון, החלקים הרעים מתעממים וכל מה שנשאר זה החיוך שלה. והריח שלה. והעיניים האלה שמלאות בחוכמה ועצב ויופי.

אני יושבת על החוף בהרצליה לבד על שמיכה. הבחור שיצאתי איתו כבר הלך מזמן ועכשיו נשארה בי רק תחושת הריקנות הקבועה. חשבתי לתומי שלצאת עם כמה גברים יוציא לי אותה מהראש. אבל אחרי שהוא הלך רק רציתי לראות אותה יותר. האור הבוקע מהפלאפון שלי הוא היחיד סביבי, כל השאר חשוך. אני מחזיקה בו ומחייגת לאט את המספר שלה. רוקדת טנגו עם המספרים, כותבת אחד ומוחקת שניים ואז כותבת שוב אחד ושוב מוחקת. לא מצליחה להחליט אם להתקשר אליה או לא. לא מוצאת את האומץ.
בסוף אני לוחצתsend ובזמן שהוא מחייג אני מתחילה לבכות בשקט. יותר מפחד אימים מאשר כל דבר אחר. היא לא עונה. אני לא מתפלאת. לסנן את שירה זה כמו משאלת מוות. לנתק איתה את הקשר בצורה הזו זו פשוט התאבדות. היא לא שוכחת. ובטח לא סולחת.
אני מנגבת את הדמעות ומחליטה לקחת את עצמי בידיים והביתה. ואז המכשיר מתעורר לחיים, שוב מאיר לי את החשיכה, וכותב לי באותיות מרקדות – ''שירה''
התחושה נפלאה, כמו יד שנשלחה אליי ומשכה אותי מהמים העמוקים.

''כפרה!'' אני עונה לה בהתלהבות יתר, מקווה שהיא לא תשים לב שלא דיברנו ארבעה חודשים. מקווה שהיא תשמח לשמוע אותי לפחות כמו שאני מאושרת לשמוע אותה. מקווה שהיא באיזור. מקווה שהיא פנויה.
''מי זו?'' היא שואלת. וליבי נכבה חזרה. היא מחקה אותי מהזיכרון שלה. תרתי משמע.
''את לא מזהה?'' אני שואלת וקולי רועד.
''אהה... מה נשמע?''
''בסדר, מה שלומך?'' אני חושבת מהר למצוא סיבה לשיחה המוזרה הזו.
''אני בעבודה, זה דחוף?'' היא שואלת ואני לא מבינה מה יכול להיות דחוף אחרי כל כך הרבה זמן.
''לא... לא דחוף...'' מה להגיד. מה להגיד. מה להגיד. ''אה.. תגידי... לאבא שלך קוראים קובי?''
''לא, אלי. למה?''
''אה. כבר חשבתי שפגשתי אותו בעבודה. אותו שם משפחה, גולדשטיין. לא משנה אז... טוב נדבר כבר...''
''אוקיי. יאללה ביי.''

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...