>  >  > 

שעשועי תיכוניסטים - ג

תקציר הפרקים הקודמים (למי ששכח, כי אחרי הכול עבר קצת זמן...): עודד, נער רגיל ונורמלי ותלמיד תיכון מן השורה, מוזמן למסיבה אצל אנדרו המקובל והעשיר, ומגלה שהמסיבות שנערכות אצלו כוללות אורגיות של מין ומשחקי כוח בין נערי השכבה. בסיומו של לילה ארוך ומפרך, אנדרו לוקח את עודד לחדרו וגואל אותו מבתוליו, בדרך הקשה.



תזכורת ואזהרה: הסיפור מכיל תיאורים מפורשים ומפורטים של סקס חזק ואלים. ראו הוזהרתם.





''עודד, איפה אתה? עודד...... ''. הקולות הדהדו בראשי יחד עם קול מעצבן של צפצופי מכונית ארוכים. פקחתי את העיניים, הטלוויזיה ריצדה למולי. נרדמתי כנראה. הצפצופים נמשכו, והבנתי שהם לא הגיעו מהחלום שלי, אלא מלמטה. ''עודד!!!'' עכשיו הבנתי שגם הקולות באו משם, וקמתי לבדוק בחלון מי זה ומה הוא רוצה. רבאק, אמנם רק תשע וחצי בערב, אבל שירגיע קצת עם הצפצופים!
למטה זיהיתי את הג'יפ של החברים של אנדרו ואת הראש של צחי מציץ מהחלון של הג'יפ. הוא זיהה אותי. ''או! הנה אתה! יאללה, רד כבר. מחכים לך שעה!!'' את צעקתו ליווה צפצוף ארוך. לא היה לי מושג מה הם רוצים, אבל רק מהפאדיחות מהשכנים החלטתי לרדת וסימנתי לו עם היד שיחכה דקה ואני בא. רק זה חסר לי שעכשיו תתחיל השכנה מלמעלה להגיד לאמא שלי שיש לי חברים פושטקים שמצפצפים בלילה.

שמתי על עצמי גופיה וכפכפים (במחשבה שנייה, סנדלי אצבע. פושטקים לא בשכונה שלנו!) וירדתי למטה. בדרך החוצה היה לי זמן להרהר בקורות השבוע החולף. המסיבה אצל אנדרו הייתה ביום חמישי, ומאז שנפרדנו ביום שישי בבוקר לא ראיתי אותו. כמובן, הוא לא יצא לי מהראש. כל הזמן התרוצצו מחשבות. תמונות שלי ושל יונתן שכובים על הרצפה כשכל החבר'ה מסביבנו עם כלים שלופים עלו שוב ושוב בראשי, אבל בעיקר הייתה זו הסיטואציה שבה אני מתחנן בפני אנדרו שהוא יזיין אותי חזרה והלמה בתודעתי. מה זה אומר? אני הומו? אני מאוהב בו? או שזו סתם השפעה כזאת שיש לו עליי, ואם כן – למה? ומה הוא רצה או רוצה דווקא ממני? ולמה הוא אמר שיהיו פעמים הבאות? ולמה לעזאזל עומד לי הזין כל פעם כשאני רק חושב על זה?
בכל מקרה, אחרי המסיבה הזאת היו רק יומיים בית-ספר ויצאנו לחופש פסח, וביומיים האלה הוא לא הגיע. חברים שלו, לעומת זאת, היו שם יותר ממה שרציתי. עבורי זה היה ממש מביך לפגוש אותם יום אחרי יום בכיתה ובמסדרונות, וניסיתי כמה שיותר להתחמק. פחדתי ממה שהם חושבים עליי, ובאופן כללי רק לראות אותם היה עושה לי להרגיש לא נעים. אבל מצידם דווקא זה היה נראה כאילו הם שמחו לראות אותי, חייכו אליי, שאלו מה נשמע. בקיצור, היו הרבה יותר נחמדים ממה שזכרתי והייתי רגיל מלפני כן. והייתה לי תחושה שאנדרו מעורב בזה, וזה לא סתם נחמדות מרצון. מעניין מה הם רוצים עכשיו.

הגעתי למטה, ניסיתי לשמור על קור רוח ולחייך, עם כל ההרגשה המתהפכת בבטן. הנה האנשים שרק לפני כמה ימים הייתי איתם כשכולנו ערומים, מאוננים (או לפחות הם), בקיצור כמעט אורגיה. הם חייכו בחזרה, אבל מהר עברו לדבר ביזנס. ''למה אתה עוד פה? רצית להבריז מהמסיבה?'' לא ידעתי מה להגיד. זכרתי כמובן שאנדרו התקשר יומיים לפני להודיע לי שיש אצלו מסיבה, כמו שהוא אמר בהודעה שהוא השאיר לי ''והפעם זאת מסיבה גדולה ויש לך תפקיד חשוב''. אבל לא החזרתי לו צלצול ולא התכוונתי להגיע. פחדתי. רק שכבתי בבית ועשיתי ביד מפנטז על המסיבה הזאת. יותר מזה לא העזתי. טוב, בשביל זה לאנדרו יש כאלה חברים טובים, כנראה. תוך זמן קצר הם הכניסו אותי לג'יפ. לא עזרו מחאותיי והתנגדויותיי בתואנות קלושות שאני צריך לנעול את הבית (''ראינו שאמא שלך נמצאת''), שקבעתי עם חברים אחרים להיום (''אז תתקשר מהדרך ותבטל'') ושאני צריך להחליף בגדים (''זה בסדר. הבגדים האלה זה מצויין. בעצם, גם זה יותר מדי'' – התשובה שהכי הפחידה אותי). אפשר לומר שכמעט נחטפתי לשם בכוח.

הגעתי, ונלקחתי ישר לחדר שאנדרו עמד בו, בקומת המרתף. זו הייתה כנראה קומה ששייכת רק לאנדרו, היו שם כמה חדרים, והחדר שנכנסתי אליו היה חדר שינה שלו או חדר נוסף לאורחים – אבל שלו לפי התמונות של להקות מטאל על הקירות והמדבקות. אנדרו עמד שם, לבוש כמו איזה ראפר במכנסיים שגדולים עליו בכמה מידות ונפולים, ובגופייה שמראה את גופו החטוב והשזוף, ואת תלתלי החזה השטניים המגרים. הוא עמד והחזיק בידו שלשלת ברזל, מהסוג שמחברים לארנקים שלא יגנבו אותם. באמת נדמה לי שראיתי אותו בא איתה כמה פעמים לבית-ספר. אולי זה חלק מהאופנה האמריקאית שלו, שבאופן אישי חשבתי שהיא די דבילית, אם כי חמודה (בצורה דבילית שכזו). הפעם הוא לא ענד את השרשרת, אלא החזיק אותה בידיו, משחק איתה ומסובב אותה, תוך נעיצת מבטים חודרים בי.

''רצית להבריז?'' הוא לא הוריד ממני את המבט. העיניים הירוקות האלו, שתמיד הצליחו לחדור דרכי ולשבות אותי עם הזיק השובבי, היו חסרות את הזיק לחלוטין. הייתה בהן רצינות תהומית. אבל יותר מזה. היה בהן גם זעם. ''תענה לי! רצית להבריז לי מהמסיבה?'' הוא כמעט צעק.
גמגמתי. ניסיתי להסביר. שוב התירוצים הצולעים. חברים... קבעתי...
''שתוק!!!'' הוא הצליף בשרשרת לעברי והיא התיישרה מולי, חותכת את האוויר. נעצרת מזדקפת שלושה סנטימטרים מול הפרצוף שלי ומייד קורסת חזרה אל אדוניה שעומד מולי וממשיך לסובב אותה באוויר באיום. בעיני רוחי, קרסתי לפניו כמוה, אבל בגופי אינסטינקטיבית צעדתי צעד אחורה, ומייד שני ''בריונים'' שלו תפסו אותי משני הצדדים ולא יכולתי לזוז.
''תפשיטו אותו!'', הוא פקד, והם ביצעו. צחי מצד אחד ויואב מצד שני. שני הגברתנים שבחבורה, לא היה לי סיכוי להתנגד, גם אם הייתי מצליח לחשוב על האופציה הזו. מה שכמובן לא קרה מרוב ההלם שהייתי שרוי בו. בזמן שהם מורידים לי את הבגדים ומשאירים אותי עם תחתונים, אנדרו המשיך להתהלך מולי כמו איזה מאפיונר מסרט של טרנטינו ולרשוף חימה ואימה.

''אף מוזמן לא מבריז מהמסיבות שלי. בטח לא שאני מזמין את כל החבר'ה מהשכונה, להראות להם כמה חברים יש לי, וכמה הם חברים טובים ומוכנים להנעים להם את הזמן.'' אהה. אז זה העניין. חבר'ה מהשכונה. עלק מהשכונה שלו. אנדרו והחברים שלו משכונת-השמנת הזמינו, כהרגלם מדי פעם, את הערסים של השכבה, כדי להרגיש בעצמם ''מהשכונה''. יופי. יענו עושים טובה לחבר'ה המסכנים לטעום מהתענוגות האסורים של העשירים, ובדרך נהנים להרגיש בעצמם עולם תחתון בכאילו. שיעשה על מישהו אחר דאווינים. אבל איך אני קשור לכל זה? אנדרו כאילו קרא את מחשבותיי, אבל התשובה שלו לא ממש סיפקה אותי. ''יש לך תפקיד לא קטן היום, ואני בטוח שתעמוד בו בהצלחה''. הוא התקרב אליי יותר ויותר, עמד מולי, אפו נוגע באפי, מנמיך את ראשו המתולתל לנעוץ בי מבט ירוק ממלא. ''אתה הולך להיענש עכשיו על שניסית להבריז. אתה יודע שזה מה שמגיע לך, נכון?'' הנהנתי. שוב הוא הצליח להפנט אותי ולגרום לי לאבד את עצמי בתוך מבטו הירוק. ''אתה מקבל עליך את העונש שלך?” בלעתי את הרוק ושוב הנהנתי. מה יכולתי לעשות כשהשניים האלה לופתים אותי בכוח משני הצדדים? האמת היא שהייתי יכול להתנגד. אם לא להתנגד בכוח, לפחות לא להסכים. אבל משהו בי – אולי זה היה הדם ההולך ואוזל מהמוח, הולך וממלא ומתפיח את האיבר – גרם לי להנהן. ולא רק זה. גרם לי להרגיש שבאמת מגיע לי העונש הזה. לרצות אותו. אנדרו צעד לאחור. סבב אותי והתמקם מאחוריי. ''תורידו לו את התחתונים''. 'שומרי הראש' שלי הורידו לי את התחתונים לגובה הברכיים ואחזו בי בחוזקה.

הרגשתי איך התחת שלי נחצה לשניים, לרוחבו. ההצלפה הראשונה הגיעה בהפתעה ורק אחריה שמעתי את קולו הסדוק של אנדרו צועק. ''אחת!''. בפעמים הבאות הספירה הקדימה את המכה. דמיינתי את השרשרת הכבדה מוטחת בעכוזי בכוח. רק בהצלפה השלישית הצליח העור החלק והחם שלי לפענח שאין מדובר בשרשרת ברזל שנוחתת עליו, אלא בעור, כנראה החגורה שלי שהם הורידו לי מקודם. ''שבע!'' פתאום שמתי לב שהיד של צחי חוסמת לי את הפה. כנראה צעקתי. כנראה צעקתי חזק, והוא החליט להחניק את הצעקות בכפתו המגודלת. כנראה איבדתי יותר ויותר את העמידה היציבה, כי הרגשתי את עצמי יותר ויותר נשען על זרועותיהם האוחזות של חבריו של אנדרו. ''עשר!'' המכה הכי כואבת והחזקה מכולם, שהתברר לי אחר כך שהייתה האחרונה, נדמתה לי כפס של לבה רותחת שהושלך אל עור ישבני החשוף וחורך אותו לרוחבו, מרחיב ומעמיק את פסי האש שכבר זהרו בו.
אנדרו שב והופיע ממולי, וסימן לאחרים לעזוב. הם הניחו אותי בזהירות להישען עליו ויצאו מהחדר. הוא הסתכל עליי, אליי, אל תוכי. תפס אותי בשתי ידיו. ''הייתי חייב להעניש אותך, אתה יודע. שתדע את מקומך. זה כאב יותר לי.'' המשפט האחרון נשמע לי שחוק ומשוחק, והוא – דווקא הוא – זה שגרם לי להתעשת ולהתייצב בחזרה על הקרקע. להחזיק את עצמי בכוחות עצמי, וללטוש בו מבט מאשים. הוא זיהה, כנראה. או שלא, ובכל זאת מייד הצטחק: ''סתם. זה כאב יותר לך''. הוא חייך אליי. ''ואני פשוט נהניתי''. הוא שלח את ידו ורפרף באצבעותיו את תנוך אוזני. ''אבל אתה נהנית לא פחות, הא?'' המגע המרפרף הזה של קצות אצבעותיו. שוב הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת. הברכיים שלי הופכות לחול מתפורר. הדמעה הסוררת שהרגשתי על לחיי כבר הסגירה אותי, ולא היה עוד טעם להעמיד פנים. הנהנתי והשפלתי מבט. רציתי שיחבק אותי. שילטף לי את הגב. אבל הוא רק שלח את ידו לזין הזקור שלי, תפס אותו בכוח וחיכך את אצבעו בכיפה, בחריץ, טובל את אגודלו בפרי-קאם שלי ומביא את כף-ידו מול פניי. ''אני יודע שנהנית'', הוא אמר בחיוך, ומרח את טיפות הקדמזרע שלי על לחיי. ידו המשיכה לנוע בכוח במורד פניי, ואז הוא תפס בחוזקה את הסנטר שלי, יישר מבט רציני שוב מולי, ואמר: ''אתה עוד תצטרך להוכיח את עצמך היום!''

מייד אחר כך הוא קרא לצחי ויואב, שהגיעו וכנראה ידעו מראש את תוכניותיו, מכיוון שבלי לומר מילה הם התחילו להוביל אותי, הוציאו אותי מהחדר והובילו אותי במסדרון הארוך. אני הלכתי-נשרכתי אחריהם, יותר נגרר בכוחותיהם מאשר הולך בכוח עצמאי, אם בגלל שגופי עדיין רעד מן המכות, אם בגלל ההלם הכללי שהייתי שרוי בו, אם בגלל שהתחתונים המופשלים שעדיין היו ממוקמים סביב ברכיי הפריעו לי ללכת, ואם בגלל שמוחי היה עדיין ממוקד כל-כולו מצד אחד בעצבים השולחים אותות כאב וצריבה מהפסים הלוהטים שדמיינתי לי לאורך ולרוחב התחת שלי, ומצד שני בכמויות הדם שמתנקזות מכל גופי ונשלחות לנפח ולמלא ולזקוף את הזין שלי בכל הדרו המתנופף לפנים, וכך נמנע ממנו לשלוח פקודות רגילות ויומיומיות לרגליים, ''לעלות'' ''לרדת'' ''להתקדם''. כך גם נמנעה ממני ההבנה והמודעות להשפלה שבמצבי, עובר-נגרר מושפל ומופשל (וזקוף וזקור) ליד אחד החדרים שקולות חוגגים נשמעו ממנו, אף על פי שאף אחד מהם לא היה שם לב אליי עובר ליד הדלת, כי מזווית המבט הצלחתי לראות את חבורת הבנים, ערסים ''מהשכונה'' וצפונים מחבורתו של אנדרו יחדיו, עומדים להם בחדר, רובם עם בקבוקי בירה או וודקה ביד, ברקע סרט כחול מרצד, והם כולם סובבים את יונתן, שעמד על ארבע עירום, ואם לא טעיתי הבחנתי גם במהלך השניות המועטות שעברנו על פני דלת החדר שרגליו היו קשורות מאחור, ושמסביב לצוואר שלו היה גם איזשהו קשר, ואם אני לא טועה הבחנתי גם בחיוך על פניו...

במבט לאחור, אולי הייתה זו עווית של כאב, ואולי אפילו שניהם יחד, אצל יונתן אי-אפשר לדעת, אבל בכל מקרה לא היה לי זמן להתעמק בפניו, כי חוטפיי/גורריי משכו אותי הלאה משם, ואחר כבוד הובלתי לחדר אחר, קצת בהמשך המסדרון, שהתברר כמקום משכני הקבוע להמשך הערב. לא סתם קבוע, כבול; כי מייד לאחר שהגענו לחדר, הושכבתי ע''י שני הבריונים על גבי שולחן פינג-פונג שהיה מונח באמצע החדר, ושהרשת הורדה ממנו, רק כדי להצמיד באמצעותה אותי, כמובן, אל השולחן. הם התחילו להוריד לי את החולצה, ולעטוף אותי באמצעות הרשת מסביב לבטני, קצת מתחת לחזה שלי. באותו הרגע הייתה הפעם הראשונה, נדמה לי, מאז ההצלפות שקיבלתי, שהתאוששתי והכרתי שבה אליי, או אולי שהצלחתי להשתחרר ממבטו המהפנט של אנדרו מקודם לכן, ובכל מקרה התחלתי לנסות להתנגד, מפעיל את שרירי גופי שעוד הצלחתי איכשהו להרגיש בקיומם, ובמיוחד את קולי שהתחיל להיאנק, להאנח ולצעוק בקול ולאיים עליהם שאני אחזיר ואלשין ועוד כל מיני כאלו. אבל כיפוף אחד של היד שלי מצד צחי הספיק בשביל להבהיר לי שזה גם מיותר וגם חסר-טעם. אין דבר שאוכל לעשות כדי להתנגד או לבטל את רוע הגזירה, וחוצמזה, נזכרתי באימה כאשר צחי קירב את פרצופו אליי ואמר: ''עוד צעקה אחת כזאת ואנדרו כבר מגיע להשתיק אותך!'' – הרי אני הסכמתי לכל זה. איך יכולתי? מה הוא עשה לי? ואיך זה הולך להיגמר? כל זה לא היה חשוב עכשיו, וניסיתי להתרכז רק במראה החדר ובסביבתי, מנסה לקלוט כמה שיותר אינפורמציה שאוכל לנצל לטובתי.

לא הייתה יותר מדי אינפורמציה, בטח לא כזאת שאוכל לנצל לטובתי. שוב הפוסטרים הדביליים של להקות על הקירות, שולחן הפינג-פונג באמצע. בצד היו כל מסודרים כל מיני דברים שגם כן נראו שייכים לאנדרו: כדורסל, כדורעף, המטקות של הפינג-פונג, כמה מקלות (לסנוקר, נראה לי) וכאלה דברים. מין חדר משחקים כנראה. רק שהיום אני הולך להיות המשחק העיקרי, נחרדתי. יואב וצחי וידאו שהמשחק שלהם ישחק לפי הכללים – כלומר שלא אוכל לזוז. הם קשרו לי גם את הידיים לצדדים של השולחן, הורידו לי את המכנסיים והתחתונים סופית, ואת הרגליים - שמידי פעם כשנזכרתי עוד ניסיתי להשתמש בהן כדי להתנגד ולבעוט באוויר (הושכבתי כך שרק חצי הגוף העליון שלי שכב על השולחן, ומהתחת ומטה הייתי חופשי באוויר) – הם פישקו לי וקיבעו אותי במצב הזה ע''י קשירה של איזה דבר ארוך, כנראה מקל של מטאטא או אחד ממקלות הסנוקר, שהוצב לרוחבו בין שתי כפות רגליי, מסייע להפריד אותן זו מזו.

לסיום, או לקינוח, אחרי שכבר הייתי חסר-יכולת לנוע או להתנגד, הם נעמדו מולי ובחנו את התוצאה. ''יפה'', אמר צחי בסיפוק, ופנה ליואב. ''שנבדוק את העבודה?''. יואב חייך, ובלי לומר מילה, הושיטו שניהם יד למכנסיהם, ושלפו את הכלים שלהם. צחי התקרב אל פניי ואיברו האימתני שלוף לפניו. כנראה שפניי התעוותו בבהלה, מכיוון שהוא צחק פתאום במבט משועשע. ''מה קרה? כולה זין. וחוצמזה, שזאת לא תהיה הפעם הראשונה שלך איתו''. הוא צדק. ועדיין ההלם היה מאוד דומה, כשכל הבשר הזה נתחב לי לפה בכוח. בהתחלה עוד ניסיתי למחות בקול, מהר מאוד יכולתי להוציא קול כלשהו נאלמה עם התקשחותו של איבר האימים בתוך פי. הפעם היו גם ידיי קשורות, וצחי יכול היה בקלות לשחק בפרצופי ובראשי עם ידיו, מה שהגביר את תחושת ההשפלה – הוא מזיין לי את הפה ובינתיים סוטר לי קלות על לחיי, על צווארי, מושך באוזניי. יואב עמד בצד ואונן. היה ברור שהוא מת להצטרף, אבל הוא לא העז לעשות כלום עד שצחי לא ירשה לו. ואז צחי הרשה לו. לקחה שנייה וחצי מהרגע שגרוני התרוקן, וניסיתי למלא את ריאותיי אוויר כאילו כרגע יצאתי מצלילה ארוכה – באמת יצאתי, ארוכה כמו הזין של צחי, ומייד יואב דחף את הזין שלו בכוח לפי. הוא לא היה מנוסה כמו צחי, ראיתי, והוא התקשה לכוון כך שאקבל את הזין כולו אל פי, שוב נתקל במגושמות בשיניי, בלחיי. אם זה היה צחי עוד הייתי חושב שהוא עושה את זה בכוונה. אבל הוא לא, הוא פשוט היה צריך קצת זמן להתרגל. ואז כשהוא התרגל וכבר חשבתי שזה הולך להיות קל יותר, שוב הוא בבת אחת יצא ונכנס צחי – היישר לתוך גרוני. צחי פימפם איזה דקה, ושוב יואב, ושוב צחי. חשבתי שאני חייב לבקש הפסקה – שרירי הפה שלי כבר כאבו, ואז שמעתי את צחי אומר ליואב, שהוא הולך להישאר עכשיו עד שהוא גומר. יואב החליק את ידו על חזי ועל בטני, ומיקם את עצמו בצידו השני של השולחן. הוא הרים את הרגליים הקשורות שלי למעלה והשעין אותן עליו. קיוויתי שלא ייכנס, התחננתי שלא ייכנס, היה לו זין צר אבל מאוד ארוך. הצלחתי להבחין בכך אחרי שלמד איך לתמרן בתוך פי והגיע עם הזין לדגדג את הגרון שלי במקומות שאני חושב שאפילו צחי לא הגיע אליהם. לשמחתי, הוא לא נכנס וכנראה החליט לספק את עצמו בדרך בה הוא רגיל, ביד. זה לא הפריע לו ביד השנייה להתחיל לשחק לי בחור ולאחר שקצת הרחיב אותו באצבעותיו, הוא התחיל לתופף עליו בשתי אצבעות, בקצב הולך וגובר. הגירויים האלה בחור גירו אותי והתחלתי להיאנח בפה מלא מצחי. לפי הגברת הקצב הרגשתי שזה הלהיב אותו מאוד, ותוך שתי דקות הוא הודיע בקול ובחיוך גדול שהוא הולך לגמור. נזכרתי במטחים העצומים שיוצאים ממנו, והכנתי את גרוני להערות אל תוכי את הזרע. זה היה לשווא – תוך כדי המטח הראשון צחי משך את הזין שלו החוצה, ושאר הנוזל הלבן מילא את פניי, מסביב לפי, על הצוואר והרגשתי שגם על החזה נוחתות לי טיפות. המראה כנראה הספיק ליואב כדי להגיע לאורגזמה והוא עזב בבת אחת את רגליי, גורם להן לנחות על הרצפה בכאב. הוא הגיע לאזור ראשי מהצד השני של השולחן, לא מפסיק לשפשף באלימות את איברו תוך כדי, והכין את עצמו לחדור לפי כנראה אבל לא הספיק, ומטחי הזרע שלו מילאו את הסביבה, נוחתים על גופי, על השולחן ועליו. ''תיזהר, כמעט השפרצת עליי!'', צחי צעק עליו, אבל יואב לא ממש הקשיב והיה מרוכז בסחיטת הטיפות האחרונות שאותן החליט למרוח לי על החזה. דקת התאוששות. השניים הרימו את מכנסיהם ובדקו את המוגמר. הם צחקו ואמרו לי: ''אתה תהנה הלילה!'' והתכוננו לצאת מהחדר. פתאום צחי הסתובב, כאילו נזכר במשהו וראיתי אותו הולך לפינת החדר, לאזור בו היו מונחים הכדורים ושאר הדברים. הוא התקרב אליי עם טוש ביד, ותהיתי מה בדיוק הוא הולך לעשות עם הדבר הארוך והעבה הזה. קיוויתי מאוד שלא יתקדם איתו למקום שאליו אני חושב שהוא הולך. הוא לא. במקום זה, הוא שלף את הפקק של הטוש והתחיל לכתוב עליי משהו. התחלתי לצעוק ולשאול אותו מה הוא עושה. מכה קלה לביצים שלי הבהירה שעדיף שאשתוק. הוא סיים וזרק את הטוש בחזרה לפינת החדר. הוא חייך אליי: ''סתם משהו מאנדרו שיבהיר לאורחים למה אתה פה''. לא ידעתי מה זה היה שנכתב עליי, אבל זה לא בישר טובות.

לא ברור לי כמה זמן שכבתי כך עקוד לשולחן הפינג פונג. זה היה מספיק זמן בשביל שהזרע שעליי התייבש והתחיל לצרוב, אבל לא מספיק זמן בשביל להפיג את המתח והפחד שלי ממה שהולך לקרות בהמשך. בכל מקרה בעיניי זה נראה כמו שעות, אפילו שבדיעבד זה כנראה לא היה יותר מ-20 דקות. מהחדר השני נשמעו מוסיקה רועשת וקולות צוחקים, ומדי פעם הצלחתי להבחין בזעקותיו של יונתן, מה שכמובן הגביר את פחדיי, אבל גם הצליח להשאיר כל הזמן הזה את הזין שלי בזיקפה מלאה ומצפה. ואז שמעתי קול מהפתח של החדר: ''יא אללה, מה יש פה?'' זה היה אבי, אחד מהערסים של השכבה. הוא התקרב אליי בעיניים מבריקות וחיוך זדוני נסוך על פניו.


המשך יבוא..

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...