>  >  > 

זינוק של אמונה - פרק י''ז

''הלו? אוסי, את שם!?'' התחלתי להיבהל, ''כן, אני קצת...פשוט...'' היא החלה לגמגם, אובדת עצות איך להגיב והאמת, זה רק גרם לי להרגיש רע יותר אך לא אמרתי לה זאת כי חשתי את אי הנוחות שבה הייתה שרויה.

''אני לא יודעת מה לומר, אני ממש מצטערת, אני מניחה שזה מסביר את העיגולים השחורים מתחת לעיניים, את החיוורון וקמטי הזעף על פנייך בימים האחרונים, זה חתיכת זעזוע''. ''בתור אחת שאין לה מה לומר, את מסתדרת לא רע'' אמרתי בסרקזם האופייני לי בעיקר כדי להקל על האווירה ולהוריד את מפלס המבוכה.

''לא התכוונתי...אני לא יודעת מה נכון לומר'' ''זה בסדר חמודה, אני יודעת שאת אף פעם לא תפגעי באף אחד במכוון'' הרגעתי אותה.''אז מה את מתכוונת לעשות?'' היא הגיעה ישר לעניין, מה שמאוד אופייני לה. זה מה שעשה אותה קצינה מבצעית מצטיינת ובהמשך מנהלת מחלקה ממולחת בחברת ההיי-טק שהיא עובדת, ע''י היכולת להתמקד בעניין, לא ללכת מסביב אך עם זאת, להיות רגישה לפרטים ולאנשים כשצריך, שילוב מנצח לא? אם היא רק הייתה פנויה ואני לא הייתי עדיין כרוכה נואשות אחרי רומי, מי יודע.

''חתכתי עניינים, כפי שאת יודעת, מה עוד יכולתי לעשות, לא יכולתי לשמוע את ההסברים שלה ואפילו לא יכולתי להביא את עצמי להביט בעיניים המכשפות שלה מפחד שאיסוג מעמדתי הנחרצת ובקשר לעתיד, אין לי מושג מה יהיה''. ''למה לא נתת לה הזדמנות לדבר? זה ממש לא אופייני לך, את תמיד טוענת שלכל סיפור יש לפחות שני צדדים וצריך לשמוע את כולם. אני מצטערת אם זה פוגע בך אך בתור חברה טובה שאכפת לה ממך ומהאושר שלך, אני מרגישה חובה להיות דוגרית ולהעיר לך שאני ממש מתפלאה עלייך''. שוב שקט באוויר, הפעם אני מנסה לספוג את כל מה שנאמר.

''אני אמרתי הרבה דברים מאוד קשים וצרי אופקים. הייתי, מה שרומי קוראת, טרנסופובית. האמת שאני לא ממש חשה כך בתיאוריה אבל כשהתיאוריה עומדת במבחן המציאות זה אחרת וגם השקר צרב לי כל כך שלא שלטתי על הפה שלי ואני עדיין ממורמרת, יצאתי איתה מעל לחודשיים והרגשתי שזה זה ופתאום אני מגלה שהיא גבר''. ''אני רוצה לשאול אותך משהו''. ''שאלי ביתי ונען'' אמרתי בהלצה באותה צורת ביטוי שאימא שלי משתמשת לפעמים. כמה שלא מנסים, אי אפשר להתנער מלהדמות ולספוג דברים מההורים. מזל שיש לי אימא מדהימה.

''מה מפריע לך יותר: העובדה שהוא גבר ושהתאהבת בגבר או השקר?'' שקלתי את שאלתה למספר שניות, זו שאלה שהתחבטתי בה לא מעט.

''קודם כל, אני לא התאהבתי בגבר אלא באשה ורומי נראית, לכל הדעות שאני נתקלתי בהן, אישה עד שמסתכלים מה קורה מתחת לפני הבגד....חוץ מזה....האמת, קשה לי לענות על זה כי גם השקר היה קשה מנשוא, כמו נוקאאוט ישר לבטן, הוציא ממני את כל האוויר...אוףףף! אני לא יודעת, למה את תמיד חייבת לשאול שאלות כל כך קשות?'' רטנתי. ''זו חובתי'' היא גיחכה ''אם אני לא אשאל את השאלות הקשות שמהן את מנסה לברוח, איך תתמודדי עם הדברים? סתם, אני צוחקת. את חייבת להחליט ריבו'ש. האם כל כך חשוב לך מה יש בין הרגליים של הבן אדם ומי הוא היה? יש לי ידידה טובה שהיא טרנס ופעם יצא לי לדבר איתה על הנושא מתוך סקרנות. מבחינתם, המין הביולוגי שלהם הוא טעות של הטבע. אני מאמינה שרומי חשה בכל ליבה ומהותה שהיא אישה ואולי אם היא תעבור ניתוח, גם בכל רמ''ח איבריה'' שמעתי גיחוך מעברו השני של הקו.

''זה לא מצחיק'' אמרתי בזעף, זה עניין מאוד רציני, אני בכלל לא יודעת אם היא תעבור ניתוח. יש כאלו שלא הולכים עד הסוף מטעמי תקציב או אולי בגלל רצון להוליד ילדים יום אחד אנא עארף?'' ''את צריכה לקחת זמן מסוים לעצמך כדי לעשות חושבין ואחר כך ללכת לדבר איתה, זה לא עניין ככה להשאיר דברים באוויר. עברו שבועיים, אני חושבת שכבר תקופת הצינון עברה וצריך ללבן את הדברים, לשמוע את הצד שלה ואם תגיעי למסקנה שאת לא יכולה, לפחות תהיי בטוחה שמיצית את כל האפשרויות ואם תרגישי שאת רוצה להמשיך בקשר וגם היא, יכול לצאת מזה משהו טוב''.''אוףףף!!!!'' רטנתי, ''אני שונאת שאת כל כך הגיונית וצודקת'' אמרתי את התשובה שהדהדה באוזני ממעמקי ליבי.

''אני אדבר איתך יותר מאוחר, אני צריכה לעכל קצת את הדברים, לתת להם לדגור ואני אעדכן אותך. תודה על האכפתיות ועל העובדה שאת דוחפת אותי להוציא מעצמי את המרב, גם כשזה קשה. אני אוהבת אותך, חברה''. ''הרגשות הדדיים מותק, אני מקווה שהכל יסתדר ביניכן, תהיי בקשר''. ''בי'' ''בי ריבו'ש'' התנתקה השיחה. אני עמדתי עם השפופרת בידי עוד שניות מספר, שקועה במחשבות, מתעלמת מהצליל המונוטוני שבוקע מתוכה ואז מנתקת.
----
החלטתי לקראת ערב, אחרי כמה שעות של מנוחה, מחשבה אובססיבית והתאוששות מהלילה שעבר ומהשיחה שהייתה לי הבוקר עם אוסי, לנסוע קצת ברחובות העיר, לעבור באזור הטיילת ולראות את הים, אהובי הסוער בעונה זאת, ואחר כך, לנוע לאן שהרוח תוביל אותי.

כשאני נוסעת, אני בדרך כלל נוהגת (תרתי משמע) לערוך עיבודים אלו או אחרים להחלטות או אירועים שונים שאני עוברת וגם מצליחה לפעמים קצת לנקות את הראש והכל חייב, כמובן, להיות מלווה במוזיקה ועדיף שהיא תהיה רפלקטיבית על כיוון המלנכולי. מוזיקה קצבית היא למצב-רוח טוב, לא לעכשיו.

אחרי כמה שירים מצוינים שהתאימו בול לתחושתי כמו ''מבול'' של רונה קינן, הגיע השיר שמצליח לדגדג לי פנימה.

הפעם שרתי עם המילים, דמעות זולגות בשטף מעיני, ממש כמו ה''מבול'' ממקודם אך לצלילי השיר שלי והמילים הנכונות שעכשיו בעיני הן ארורות:
''נשקי אותי חזק,
נשקי עד שיכאב,
והשמש לא תשקע,
את אחת ויחידה,
אהובתי המופלאה
ואני אוהבת אותך''
הפעם, אין לי את מי לנשק חשבתי בעצב.

סיוון שביט מצליחה לעשות לי את זה למרות ש''האהבה מתה'' של תמר גלעדי צלצל במוחי בשבועיים האחרונים אך הפעם, אחרי שוך הסערה הראשונית של הגילוי, התחלתי לחשוב האם אני רוצה לוותר על האהבה כל כך מהר?

עם מחשבות מטרידות אלו המשכתי כמו על אוטומט, לא רואה מה קורה סביבי אך מצליחה לנתב את המכונית בתוך סבכי התנועה.

לאחר כשעתיים לפחות של נסיעה לא ברורה וחסרת מטרה כביכול, עיני החלו לזהות את בלוק הבניינים שמולי. נשימתי נעצרה בגרוני, נראה שהתת מודע שלי הוביל אותי למקום שממנו המודע נלחם הכי הרבה כדי לא להגיע.

בלי לחשוב יותר מידי (לא ממש אופייני לי), החניתי את המכונית, עליתי בגרם המדרגות עד לקומה השלישית, מחליטה לוותר על המעלית המהירה מידי לטעמי, על מנת להרוויח עוד כמה שניות של התעשתות לצעד הבא שאני הולכת לבצע.
כל פסיעה מתואמת עם קצב ליבי, שנדמה כמהדהד בחדר המדרגות אקוסטי להפליא.
צלצול אחד בפעמון ועוד אחד...כמה שניות של ציפייה...השקט מחריש אוזניים.

הדלת נפתחת.

''מה את עושה פה?'' נשמע הקול המוכר שנמהל בהפתעה ורוגז כאחד.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...